אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי טו' טבת תשפ"ה -15.1.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת שמות תשפ"ה -פותחים את חומש שמות עם:
מרצה: הרב יעקב מאיר -קהילת לכו נרננה - רעננה
הנושא: על שמות בשמות
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd= yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר בראשית: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
הקלטה של פרשת השבוע ביום רביעי האחרון עם:
הרב ידידיה לאו- רב הישוב אלון- קריאת שמע של בני יעקב.
******************************
השיעור מוקדש לעילוי נשמתו הקדושה והטהורה חלל צה"ל
*************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה העבירו הלאה.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
************************************************************
מבזקס לשבת! 'החיים שלאחר המוות, ושלפניו...' -לפרשת ויחי.הרב אמיר דדון עם הקלטה של הרב זקס זצ"ל ומסר מהפרשה
*************************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא, 'מחביון תורתך' א' (עמ' 387-382) לכבוד סיום ספר בראשית מהבריאה, ולקראת ספר שמות עם נשות ישראל המושיעות:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום בכבוד,
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
האשה בתורה ובדברי חז"ל – מהות או מעמד?
חלק א'
בדור האחרון חלה בעולם התעוררות גדולה בנוגע למעמד הנשים, שהשפיעה בצורה משמעותית על החברה. התעוררות זו עוררה אתגרים רבים, ולעיתים אף גרמה נזקים למבנה המשפחתי והקהילתי, אך הביאה בכנפיה גם ברכה רבה ותיקון מוסרי גדול בחברה – לא כל מה שגברים הרשו לעצמם בעבר מותר להם היום; ריסון היצרים נחשב הכרחי, והטרדת נשים היא עבירה פלילית. כתוצאה מהתעוררות זו, המציאות החברתית היום היא יותר שוויונית וקצת יותר מוסרית.
עדיין רווחות בעולם התורני דעות שלפיהן 'אשה היא מהות אחרת', אולם קיימים סימוכין רבים בתורה ובדברי חז"ל לחשיבות הנשים, ולהבנה העקרונית שנשים אינן נחשבות בתורה כ'מהות שונה', לפי הדעות העיקריות בהבנת הפסוקים ובסוגיות הלכה ואגדה, כפי שיתברר במקורות הבאים:
פרקי הבריאה והיצירה
מן המפורסמות הוא שבריאת האיש והאשה, ויצירת אשה מאיש עם תיאור מערכת היחסים ביניהם, מתוארים בפרקי הבריאה בשני תיאורים, שיש ניגודים ביניהם.
על פי התיאור בבראשית פרק א', האיש והאשה נבראו יחדיו: "ויברא א-להים את האדם בצלמו, בצלם א-להים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (א', כז). לפי זה "האדם" הוא שם משפחה; רק שניהם יחד נקראו אדם, ו"צלם א-להים" מתגלה בחיבור ביניהם. הם נבראו כבעלי משימה שווה או משותפת, שעל פי פשט הכתובים כוללת הן את מצוות "פרו ורבו", והן את הייעוד "ומִלאו את הארץ וכִבשֻהָ" (א', כח).
לפי התיאור השני, תחילה נוצר האדם כיצור אחד (הכוונה לאיש, שהאשה חלק ממנו), אך התברר כי "לא טוב היות האדם לבדו" (ב', יח), ולכן נוצרה האשה ממנו להיות לו ל"עזר כנגדו" (שם).
בתיאור זה נאמר כי האשה נבנתה מצלעו של האדם. מהי הצלע? כאן עלינו לעיין במחלוקת חכמים בגמרא (ברכות סא, א):
רב ושמואל, חד אמר 'פרצוף', וחד אמר 'זנב'...
ר' ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון, שנאמר (תהילים קל"ט, ה): "אחור וקדם צרתני".
פירוש "הצלע" כ'פרצוף' הוא שוויוני בשורש הבריאה, ואילו הפירוש 'זנב' מוריד את האשה בשורש הבריאה עד למטה. משם היא יכולה להתרומם ל"אשה", אבל היחס בין 'ראש' ל'זנב' יש בו חשש של פגיעה עמוקה. והנה, רש"י בפירושו לתורה הביא רק את הפירוש השוויוני בשורשו:
ויקח אחת מצַלעֹתיו – מסטריו (=צדדיו), כמו: 'ולצלע המשכן השנית' (שמות כ"ו, כ), זהו שאמרו חז"ל]: שני פרצופים נבראו.
לפי הפשט אפשר היה לפרש "אחת מִצַלעֹתיו" כאחת מצלעות החזה, שתחתיה נסגר בשר כדי ליצור שם רחם ללידה, שהרי זהו ההבדל הגופני העיקרי בין איש לאשה. וגם דעה כזאת יש במדרש; אולם הדעה העיקרית בחז"ל וברש"י, היא ההפרדה בין שני הפרצופים, והצלעות כמו צלעות המזבח. הבורא הפריד בתרדמה בין שני הפרצופים, ומעתה יוכלו לבחור זה בזו וזו בזה מתוך רצון. גם הראי"ה קוק הביא באורות (אורות ישראל א, יג) רק את הפירוש השוויוני ששני פרצופים נבראו, והסביר את הנסירה התרדמית כגילוי הרצון החופשי והבחירה, כי שני פרצופים מחוברים גב לגב אינם יכולים לבחור כלל.
עם כל זה, בפרשה זו האיש והאשה אינם זהים, אלא יש בחינה של "עזר" ובחינה של "כנגדו". שתי הבחינות נובעות דווקא מהשונות בין שניהם, שני פרצופים שונים שהופרדו כדי ליצור יחד משפחה. מערכת היחסים המשפחתית בין האיש והאשה חותרת אל ה"טוב" בַּיַּחַד שלהם כהשלמה, ולכן דווקא בפרק זה לא מודגש השוויון אלא השוני, ומתגלה הדבקות האישית, הגופנית והנפשית, בין האיש והאשה: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כד), כלומר על ידי הילדים שייוולדו להם.
על הציווי "פרו ורבו" שניתן עם בריאת האדם, אמרו חכמים שנשים פטורות ממנו (משנה יבמות ו, ו). לכאורה פסיקה זו עומדת בניגוד גמור לפשט התורה, אך הגמרא דורשת זאת מהסמיכות למילה "וכִבְשֻׁהָ", ואומרת: "איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש" (יבמות סה, ב). כלומר, התורה לא הטילה על האשה למלא "את הארץ" ולכבוש אותה בעזרת ילדיה.
לכאורה, אפשר היה להפריד את "פרו ורבו" מההמשך, ולומר שהאשה צוותה בפרייה ורבייה ולא ב"וכִבְשֻׁהָ", אבל חז"ל קראו את הפסוק כולו בנשימה אחת, וזה נכון מאוד דווקא לפי הפשט. אמנם בפסוק אחר, שנאמר לנֹח אחרי המבול, הכיבוש 'נעלם' – "ואתם פרו ורבו, שִרצוּ בארץ ורבו בה" (בראשית ט', ז); אולם הציווי לשרוץ מבטא גם הוא את הצורך למלא את הארץ בהמוני אנשים, ובזה האשה רק תסייע לאיש, שדרכו למלא ולכבוש.
גם בברית המילה של אברהם מופיעה הבטחת "והִפרֵתי אֹתךָ במאד מאד" (בראשית יז, ו), יחד עם "וּנתַתיךָ לגויִם ומלכים מִמְּךָ יֵצֵאוּ", והבטחה דומה ניתנה שם גם לשרה ולישמעאל, אבל לא ציווי.
לפי הבנה נפלאה זו של חז"ל, ש"פרו ורבו" עיקרו כיבוש העולם – בעיקר על ידי האיש – ולאו דווקא בניית משפחה, נכון לומר שבניית המשפחה מופיעה בתיאור השני. לידה וגידול ילדים במשפחה בשותפות מלאה של איש ואשה – הם עיקרו של פרק ב בבראשית: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
יצירת העובר
האם אשה נולדת כ'מהות אחרת' משל איש (לפי הבנת חז"ל), מפני שיש לה רחם, ותפקיד ללדת ילדים?
בשאלה זו נעיין במחלוקת עקרונית בהלכה, ובדיון מפתיע על זמן יצירת העובר ברחם; כך אנו מוצאים במשנה (נדה ג, ז) ובגמרא (נדה ל, א-ב):
המפלת עד] ליום מ' אינה חוששת לולד, ליום מ''א תשב לזכר ולנקבה ולנדה;
רבי ישמעאל אומר: יום מ''א תשב לזכר ולנדה, יום פ''א תשב לזכר ולנקבה ולנדה,
שהזכר נגמר למ''א יום] והנקבה לפ''א;
וחכמים אומרים: אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה, זה וזה מ''א.
תניא רבי ישמעאל אומר: טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה,
מה כשטימא וטיהר בזכר, יצירתו כיוצא בו,
אף כשטימא וטיהר בנקבה, יצירתה כיוצא בה.
אמרו לו: אין למדין יצירה מטומאה.
רבי ישמעאל מציין כי הכתוב טימא וטיהר את היולדת לפרק זמן שונה (בדיני טומאת יולדת, ויקרא י"ב): בזכר, ימי הטהרה והטומאה עולים לארבעים יום – במקביל למשך הזמן של יצירתו – ולכן אף בנקבה, שימי הטהרה והטומאה בלידתה עולים לשמונים יום, זהו משך הזמן של יצירתה. גלוי ומפורש שרבי ישמעאל למד את זמן יצירת העובר, זכר או נקבה, מטומאת יולדת, ובזה קבע הבדל מהותי בין זכר לנקבה כבר ביצירתם ברחם. לעומתו, תנא קמא וחכמים סירבו ללמוד "יצירה מטומאה", וקבעו להלכה שאין שום הבדל מהותי בין זכר לנקבה ביצירתם מרחם. לפיכך, במקרה שאישה מפלת ליום מ"א להפריה, אי אפשר לדעת אם הנֶפֶל היה זכר או נקבה, ולכן המפלת צריכה לחשוש ולהחמיר ולשבת בטומאה עד 80 יום. דווקא רבי ישמעאל הקל על המפלת בהבחנתו המהותנית, כי נקבה אינה יכלה להיגמר ברחם תוך מ"א יום.
לפי זה, גם הדעות (הרווחות בעולם הסוד) על אישה כמהות אחרת, שורשן בדעת רבי ישמעאל, אך נדחו לפי ההלכה כדברי חכמים!
ההכרעה התורנית-הלכתית היא חד משמעית במשנה, בגמרא ובהלכה, כדעת חכמים – מעיקר יצירתם ברחם, זכר ונקבה שווים. שאלתי רופאים גינקולוגים מומחים כיום, ודעת כולם שווה בלי ספק וסתירה – כדעת חכמים (אלא שהרופאים אומרים 6 שבועות, וחכמים אמרו 41 יום).
גם חכמים ידעו היטב את כל ההבדלים בין זכר ונקבה, אולם השאלה היא אם הבדלים אלה יוצרים 'מהות אחרת' מטבע הבריאה, וזה קובע לדיני התורה, או שבשורש הבריאה יש דווקא שוויון בסיסי, וממילא, משורש בריאתם, חלים דיני התורה בשווה על "איש או אשה..." (במדבר ה', ו), "השוה הכתוב איש לאשה..." (ספרי במדבר שם; פסחים מג א), לדינים, לחטאות, לנזיקין ואף לנזירות שבתורה (במדבר ו', ב).
בימינו קל יותר להבין את עמדת השוויון הבסיסי של חכמים בדיני התורה – למרות ההבדלים הפסיכולוגיים, חוקי התנועה כמובן לא יבדילו בין איש או אשה הנוהגים בכלי רכב, והאנרגיה של אותו רכב באותה מהירות תמיד שווה.הרב ד"ר יואל בן-נון
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -פרשת ויחי בראשית תשפ"ה
משלושה יוצא אחד
שלושה מבני יעקב הם מועמדים להנהגה: ראובן, יוסף ויהודה.
ראובן, כבן בכור לאביו ולאימו, הוא מועמד טבעי. וכך אומר גם יעקב " רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: " (ויחי, מח, ג).
יוסף הוא בכורה של רחל האישה האהובה. אותו אהב יעקב יותר מאשר את בניו האחרים, ורק לו תפר כתונת פסים.
(כב) "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר:
(כג) ...(כו) בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (שם, כב, כו).
יהודה, "
יהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה...
מבין שלשתם נבחר יהודה. הוא גור אריה. לו ישתחוו כל בני אביו, כלומר כל השבטים. מדוע? כבר בלידתם ניתן לראות סוג של ייעוד הגלום בשם שנתנה להם אימם.
ראובן, " כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי " (כט, כז). לראובן יש תפקיד. הוא אחראי על אושרה של אימו, שתלוי לדעתה בקשר של יעקב אליה. הוא מביא דודאים לאימו. לאחר מות רחל, הוא מאוכזב מאוד כאשר יעקב מעתיק את מקום מגוריו לאוהל בלהה שפחת רחל, ולא אל אוהל אימו. ואז נאמר: " ויְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל " (לה, כב). ולמרות שחז"ל מתארים עבירה זו כבלבול יצועי אביו, ולא כקיום קשר מיני עם בלהה, יעקב מתייחס לזה בחומרה, כפי שהוא אומר בדבריו אל ראובן בטרם ימות: " פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה " (מח, ד). ראובן מאבד את מעמדו כבכור, עקב היותו פועל ללא מחשבה. פחז כמים, הוא פעולה נמהרת, ללא הערכת השלכותיה. תכונה כזאת אינה מתאימה למנהיגות. נבדוק כיצד תפקד ראובן במכירת יוסף. כאשר רצו אחי יוסף להורגו, אמר להם ראובן: " אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו:" (לז, כא-כב). הכתוב מציין כי ראובן התכוון לשוב אל הבור, להוציא את יוסף ולהשיבו לאביו. אלא שלפרק זמן מסוים לא נכח במקום, וכששב, גילה כי יוסף איננו. ראוי היה שראובן יישאר במקום כדי להבטיח את שלום יוסף (הכתוב אינו מציין מדוע נעדר).
כיצד מגיב ראובן? " ... וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא: "(לז, ל). עיקר תגובתו עוסקת באסון שקרה לו. כבכור, אביו יטיל עליו את האחריות, וכיצד יעמוד בפניו. לא נראה כי האחים מתייחסים לדבריו. הם ממשיכים במלאכת ההונאה שהיא טבילת כתנת הפסים בדם, כדי לתקף את העובדה כי יוסף נטרף. ראובן חושש מפני זעם אביו, ופחות מפני מה שקרה ליוסף.
במפגש הטעון עם יוסף המאשים את אחיו בריגול, אומר ראובן לאחיו: " הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם " (מב, כג). "אמרתי לכם", אינו תוכנית פעולה. העובדה כי לא שמעו לו (וכן שמעו ליהודה), וכי התכוון לשוב בחשאי ולהציל את יוסף, מצביעה על העדר אומץ, על אי יכולת לצפות תהליך עד סופו, ועל מקומו הלא כריזמטי בעיני אחיו. כאשר דורש יוסף מאחיו הבאים לשבור שבר במצרים כי יביאו עימם את בנימין, ויעקב מסרב, מנסה ראובן לשכנעו באומרו: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ "(מב, לז). על כך אומר מדרש בראשית רבה (צא, ט), "בכור שוטה בניך לא בני הם"? ראובן קל דעת, כוונותיו טובות, אך אינו סמכותי, נעדר תושייה ואומץ.
יוסף, שמו ניתן לו משום דברי רחל, " אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי ", ומיד אחר כך נאמר, " יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר " (ל, כג-כד). יוסף הוא הגואל את אימו מחרפת העקרות, ובמקום הודיה לה' על לידתו, מבקשת רחל בנים נוספים.
יוסף הוא בנו האהוב של יעקב, בעל חלומות של גדולה, לפיהן כל האלומות משתחוות לאלומתו, וכל צבא השמים משתחווים לו. הוא מוציא את דיבת אחיו רעה אל אביו. הוא שנוא עליהם, והם אינם יכולים לדבר עימו שלום. לא נראה שיוסף מודע לכך. הוא מרוכז בעצמו, ונותר עם אביו גם כאשר הולכים אחיו לרעות את הצאן בשכם. העובדה כי הוא הולך בשליחות אביו לדרוש בשלום אחיו, ומתעקש לסיים שליחותו גם כשאינו מוצא אותם, מעידה על אופיו: עומד במשימה, אך גם על אטימותו לגבי יחס האחרים אליו. ירידתו למצרים, מבליטה כישורים שיש לו. למרות גילו הצעיר, מגלה פוטיפר את כשרונו וממנה אותו לנהל את כל משק ביתו, מתוך אֵמון מלא ביכולתו ובנאמנותו. ואכן יוסף נאמן לאדונו. הוא אינו מתפתה לאשת פוטיפר. הנימוק:" אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" (לט, ט), לפנינו נימוק מוסרי כפול, בגידה באדונו ובגידה בצו הא-ל. יוסף מצטיין לא רק בפתרון חלומות, אלא גם בהצעות להתמודדות עם פשר החלומות, ותמיד מתוך הדגשת העובדה כי הפתרונות הם לאלוהים. הוא רק השליח. התוכנית הכלכלית שלו לימי הרעב, שבאחריתה תהיה כל מצרים משועבדת לפרעה, מזכה אותו בתואר ובסמכויות של משנה למלך. הוא נישא לאסנת בת כהן און ומוליד שני בנים. בנו הראשון מנשה, " כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי " (מא, נא), נקרא על שם תהליך ההתרחקות מבית אביו. אפרים, " כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי: " (מא, נב). שגשוגו הוא דווקא בארץ זרה. יוסף אינו יוצר קשר עם אחיו וגם לא עם אביו. המפגש עם אחיו המאפשר לו לקבל אינפורמציה נוספת הקשורה למכירתו, מאופיין בחלקו הראשון בהתעמרות באחיו: האשמתם בריגול, מאסר, הטמנת גביע הכסף בשקו של בנימין והטענה כי גנב את הגביע. יש במעשיו סוג של נקמה, אך גם ניסיון לבדוק האם השתנו אחיו, האם ניתן להתפייס. יוסף מרבה לבכות. הוא מתקשה מאוד לשמור על קור רוח מול משפחתו. יוסף מוריד את משפחתו למצרים, זוהי ראשית גלות ישראל. יוסף יהיה מנהיג, משיח מבית יוסף שיופיע לפני המשיח שהוא משיח מבית דוד.
יהודה, הוא הנבחר. המלוכה ניתנה לבית דוד כלומר ליהודה. שמו של יהודה שונה מכל שאר השמות. הוא הודיה לה' נטו. בלי המילה "כי", המופיעה בשמות שלושת הבנים הקודמים. " הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' " (כט,לה), אומרת לאה.
דברי יעקב: " אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: " מבטאים את העובדה כי כל אחיו מכירים בסמכותו. ואכן במכירת יוסף, הצעתו של יהודה: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא... " (לז, כו-כז), זוכה לתמיכת אחיו. " וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו ". יהודה הוא מנהיג טבעי. בהופעות מול יוסף במצרים, יהודה הוא הדובר. הוא עומד באומץ מול המשנה למלך מצרים ואינו חושש מפניו. הוא גם אומר לו דברים קשים (בפרשת ויגש). הוא משכנע את יעקב לאפשר לקחת עימם את בנימין, ועושה כך על ידי שממתין עד שֶׁכָּלָה האוכל שהביאו ממצרים, ואז הוא נותן ערבות אישית להשבת בנימין אל אביו: " אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים " (מב, ט-י). יעקב נאות לבקשה, יהודה מציע עצמו לעבד תחת בנימין שגביע הכסף נמצא באמתחתו.
כאשר יורדת משפחת יעקב למצרים, העומד בראש הוא יהודה. " וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן " (מו, כח). גדולתו המוסרית של יהודה מתגלה בפרשת תמר, כאשר מבקש יהודה להוציא את כלתו ההרה לשריפה, שולחת לו תמר את הסימנים שהוא השאיר אצלה: החותמת, הפתיל והמטה (לח, יח). יהודה אינו מכחיש הוא אומר מיד:" צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה " (שם, כו).
תכונות אלה של יוזמה, תושייה, אומץ, הודאה על האמת, והיותו מקובל על כל אחיו, מעניקה את תפקיד ההנהגה ליהודה. לבית יהודה תינתן הבטחת נצחיות המלוכה, ובעתיד גם מלך המשיח עתיד לבוא משבט זה. אכן גור אריה יהודה. אם יוסף הוא שור, יהודה הוא אריה, מלך החיות. חזק ונתחזק - ח' טבת תשפ"ה- בלומה דיכטוולד
&
פרשת ויחי – בלי עין הרע- אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון.
חיה חברתית
"האדם מטבעו הוא חיה חברתית", כך קבע אריסטו כבר לפני כמעט 2,400 שנה, ונראה שטבע האדם לא השתנה מאז. אנשים מחפשים חברה כדי למלא צרכים בסיסיים שהם הרבה מעבר לביטחון פיזי או כלכלי.
כ-2,300 שנה מאוחר יותר כתב רודולף דרייקורס (שוויון: האתגר, עמ' 29) א.:
"המניע היסודי והעיקרי של האדם היא תשוקת ההשתייכות. האדם אינו יכול לפעול אלא כחבר בקבוצה, ובלעדי הקבוצה כמוהו כאפס. הקבוצה מאפשרת לו למלא תפקיד, ותפקידו בקבוצה מקנה לו את זהותו. ודאותו של המקום שהוא תופס, במשפחה, בקהילה או בחברה הגדולה, רק מקנה לו ביטחון...".
הרמב"ם, בפירושו על מסכת אבות, מאריך בסוגי החברויות השונים, מ"חבר התועלת" במערכת יחסים המבוססת על אינטרס משותף, ועד ל"חבר המעלה" במערכת יחסים שעניינה להביא יחד ברכה לעולם. כך או אחרת, המשנה במסכת אבות (א, ו) אמרה שעל האדם להתאמץ ולהשקיע במערכות יחסיו, עד כדי כך שהמשנה נקטה בלשון: "קנה לך חבר".
אם כן, ללא קשר לדת, תרבות או תקופה כזו או אחרת לאורך ההיסטוריה, האדם נותר חיה חברתית. לא פלא אפוא שמרבית בני האדם משקיעים רבות בבניית מערכות יחסיהם על מנת למצוא חן ולהיתפס בצורה חיובית בעיני הסביבה.
עין הרע
מטבע הלשון "עין הרע" הפך לשגור בפי בני האדם, ומשמעותו הרווחת היא כאשר אנשים ייחשפו להצלחה של אדם, לעושרו או ליופיו, קנאתם ועינם הצרה עלולים להזיק לו או לרכושו. כתוצאה מכך יש אנשים שכבר בנו קריירה על יצירת "סגולות", קמעות ומעשי כישוף כאלו ואחרים, שנועדו כביכול "לגאול" את האדם מהעין הרעה שלכאורה דבקה בו.
יוצא אפוא שמצד אחד האדם זקוק לחברה, ודווקא שם הוא מוצא את מקומו, את יכולתו להשפיע ולפעול בעולם וגם ללמוד ולקבל מאחרים, אך מצד שני, בו בזמן, עצם האינטראקציה עם אנשים אחרים עלולה לחשוף אותו לכאורה לעין הרע.
כיצד יש להתייחס למושג "עין הרע"?
האם מדובר רק בעניין מיסטי שבו האדם, שלא בבחירתו, נמצא כל הזמן תחת "סכנת" ההשפעה השלילית מהסביבה?
התשובה לשאלות אלו נמצאת במקורותינו, שם הביטוי עין הרע לא מבטא עניין מיסטי אלא התמודדות פנימית יום-יומית, רציונלית וממשית.
"בן פורת יוסף"
בפרשתנו, פרשת ויחי, החותמת את ספר בראשית, יעקב אבינו אוסף את בניו ומגלה בפניהם את ברכתו וצוואתו באופן שיש בו גם עמידה על האופי המיוחד של כל אחד מראשי השבטים.
כשיעקב מגיע לברכתו של יוסף הוא פותח במילים: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן".
בגמרא במסכת ברכות (כ, א; נה, ב) מסופר על רבי יוחנן שלא חשש מעין הרע משום שהוא מזרעו של יוסף הצדיק, שלא שלטה בו עין הרע, כפי שכתוב: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין". רבי אבהו ציין שבמקום לקרוא 'עלי עין' יש לקרוא 'עולי עין', כלומר שעל האדם להיות מעל המבט של העין החיצונית שיכולה לפעול עליו לרעה. דעה אחרת בגמרא פירשה את הפסוק כך: "עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלו, אין עין הרע שולטת בו", והתייחסה בכך ליוסף שלא התרצה לפיתויי אשת פוטיפר.
הרב קוק התייחס לסוגיית הגמרא העוסקת בעין הרע והציע פרשנות "פנימית" ורציונלית, שמטילה את האחריות על ההשפעות הסביבתיות על האדם עצמו ולא על החברה. לדבריו, באופן טבעי, האדם מושפע מסביבתו, ולעיתים אף בצורה שאינה גלויה לעין. מסיבה זו מומלץ להיות בחברת צדיקים, כדי להיות מושפע מהם, ולא מרשעים ומהשפעתם השלילית. עם זאת, הרב קוק הוסיף ואמר שבכוחו של האדם לעבוד על מידותיו כדי להיות בעל עמוד שדרה וחוסן פנימי כזה שלא יהיה מושפע ("מתפעל" בלשונו) מהזולת, כך ש"עין הרע", המבט של החברה עליו, לא ישפיע עליו לרעה.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ג, לז):
"העין הרעה בפרט היא אחת מהכוחות שמקבלת נפש אחת מזולתה על ידי קשר נעלם שביניהן. מפני שהנפשות עומדות הכן להיות נפעלות מזולתן, על כן הננו רואים ש'הולך את חכמים יחכם', ואת צדיקים ילך בעקבותיהם, והמתחבר לרשעים יהיה כמותן, מפני שטבע הנפש הוא להתפעל מזולתה מהנפשות. אמנם מי שהתגבר ושם נפשו חזקה לבל תטה בשום אופן מהדרך הנכונה, גם אם יתעמלו זולתו הרבה לשפוך עליו פעולותיהם, הוא קנה עוז בנפשו שתהיה חזקה ולא תהיה מוכנה להתפעלות מזולתה על כן אין עין הרע שולטת בה".
הרב קוק הסביר במקום אחר שדווקא כאשר האדם מצליח להשתחרר מהצורך "לרצות" את העולם החיצוני ("עין הרע" על פי הרב קוק), שבדרך כלל מביא לקלקולים, אז ימצא בנפשו פנימה את אושרו האמיתי ומנוחת הנפש משום שלא יהיה משועבד להתנהל על פי השפעות או ציפיות חיצוניות.
ובלשונו (עין איה ברכות ט, סב):
"אז תהיה הנפש רוממה הרבה יותר, מאותה המדרגה הפחותה של תליית מרכז חייה רק על פי המבט של עולם החיצוני והשפעה של זולתו, שמזה באים רוב הקלקולים הנהוגים בחיים המורגלים, גם יהיה כל כבוד נפשו פנימה. ומתוך שימצא את האושר האמיתי ומנוחת נפשו בעולמו הפנימי, לא יהיה משועבד לההשפעה החיצונה של הבריות הסובבות אותו, לשום את מבטיהן מרכז לחייו ודרכיו, ועם זה יהיה מתעלה משליטה הרעה החיצונית, הפועלת בפועל על אלה הנפשות הנמוכות והחלושות...".
הרב קוק סיים וכתב שמידה זו מתאימה דווקא ליוסף, שידע לאורך תחנות חייו השונות במצרים להיות נאמן לעצמו ולא להתפתות וללכת אחרי רוחות זרות ופיתויים חיצוניים.
עם זאת, האדם בבחירתו החופשית יוכל להיות מושפע מאדם אחר לטובה, במקום שבו יבחר בעצמו בטוב, כפי שכתב הרב קוק:
"שיוסף הִקנה לנפשו עֹז שגם בניו אחריו זכו בסגולה זו ממנו בזכותו, בהיותו מגביר כוח נפשו הפנימית שלא יתפעל מאומה מכל השתדלות הרשעה להעבירו מדרך השלימות והצדק, מפני היותו מכיר שלימות עצמו בהיותו מתגבר על הבהמיות (-על הצדדים הבהמיים שבו). על כן לא תוכל נפש זולתו לפעול עליו לרעה, כי מה שפועלת נפש הזולת עליו לטובה, הוא מפני בחירתו בעצמו בדרך טובים".
לסיכום
האדם, כאמור, בא לעולם כדי לפעול ולהשפיע לטובה על סביבתו ומכריו. באופן טבעי האינטראקציה החברתית יוצרת השפעות הדדיות בין בני האדם, לעיתים בצורה גלויה ולעיתים בצורה הסמויה מן העין.
עבודת המידות היום-יומית של האדם בהקשר זה באה לידי ביטוי בכך שהוא עמל על כך שקשריו החברתיים לא יגרמו לו להיות מושפע מ"עין הרע" מצד סביבתו, כלומר לא להיות "מופעל" על ידי החברה בצורה כזו שתגרום לו לחשוב, לפעול ולהתנהג בדרך שאינה מתאימה לפנימיותו, ונועדה רק לרצות את סביבתו.
כצאצאיו של יוסף, טבועה בנו הידיעה שכדי "להינצל" מעין הרע אנו זקוקים פחות לקמעות ויותר לעבודת דיוק פנימית שתסייע לנו להיות נאמנים לעצמנו, שכן האדם זוכה לאושר אמיתי ומנוחת הנפש דווקא כאשר הוא נאמן לערכיו ולאמונותיו, ובכך זוכה גם להשפיע לטובה ולהביא ברכה לעולם.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. פסיכולוג ומחנך יהודי אוסטרי-אמריקאי, שפיתח את תאוריית הפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר לכדי גישה מעשית.אורי סובוביץ
&
ב"ה, פרשת ויחי. חזק תשפ"ה -אריה דיכטוולד.
שמע ישראל-ברוך שם כבוד (התפילה והפרשה) א.
הפסוק מפרשת ואתחנן (דברים ו, ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" הפך אצל היהודים להצהרת אמונים בסיסית באלוקים. למעשה בכל עת שהפסוק נאמר יש כאן מעין עדות לייחודו ואחדותו של הא-ל. חז"ל חיברו בין פסוק זה עם פרשתנו פרק מט):
א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: (ב) הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:=כפשוטו. שמעו אל יעקב אביכם הוא ישראל.
תלמוד בבלי (מסכת פסחים דף נו עמוד א):
...כדדריש =כמו שדרש] רבי שמעון בן לקיש, אמר רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם". ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלִבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד...
הנה יש לנו כאן צימוד בין שני היגדים, שמע וברוך שם וכו'
המשנה במסכת פסחים (נה,ב) מספרת לנו על אנשי יריחו:
"ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, ..."
התלמוד דן במשמעות של " וכורכין את שמע". מובאים מספר דעות. לעניינו נביא את דעתו של רבי יהודה
...רבי יהודה אומר: לא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. =מפסיקין היו בין "שמע" ל"ואהבת". אלא שלא היו אומרים ביניהם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"]
ועכשיו נוצרה דילמה קשה על אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד...
אמרי רבנן: היכי נעביד? (=אייך נעשה?) נֹאמְרוֹ - לא אֲמָרוֹ משה רבינו, (=אם נאמר אותו מיד אחרי שמע ישראל-הלוא משה לא אמרו בפרשת ואתחנן ב. לא נֹאמְרוֹ – (=הרי) אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. (=בלחש !!!).... וזו גם פרשנותו של יונתן בן עוזיאל]
פרשנותו של הרמב"ם לדיאלוג שמובא בתלמוד
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ד: הקורא קריאת שמע כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וחוזר וקורא כדרכו ואהבת את ה' אלוהיך עד סופה, #ולמה קורין כן מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציוום וזרזם על ייחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו (=אלוקי אברם אלוקי יצחק)
ושאל אותם ואמר להם בני שמא יש בכם פסלות (=פסול, עקמומיות הלב כתרגום יונתן) מי שאינו עומד עמי בייחוד השם כעניין שאמר לנו משה רבינו פן יש בכם איש או אשה ג. וגו' ענו כולם ואמרו "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", כלומר שמע ממנו (=מאתנו) אבינו ישראל, ה' אלהינו ה' אחד! פתח הזקן ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה.
השולחן ערוך אינו מביא את הטעם לאמירה
שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סא סעיף יג: אחר פסוק ראשון צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועדד.ד, בחשאי.
בבית המקדש ובירושלים בשכמל"ו היה במקום "אמן"
רמב"ם הלכות תעניות פרק ד הלכה טו: כשהיו מתפללין על הסדר הזה בירושלם (=בשעת תענית לפי הסדר שהוזכר קודם לכן) היו מתכנסין בהר הבית כנגד שער המזרח ומתפללין כסדר הזה, וכשמגיע שליח צבור לומר מי שענה את אברהם אומר ברוך אתה ה' אלהינו אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך אתה ה' גואל ישראל, והן עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (=כי אין עונים אמן במקדש מפני כבוד מלך. אין זה ראוי לאשר דברי מלך ואילו במדינה בשכמל"ו הייתה ברכה בפני עצמה) ה. ...
אמירת ברוך שם כבוד וגו' בלחש – סוד בין משה לישראל
מדרש: דברים רבה (ליברמן) פרשת ואתחנן: חביבה קריאת שמע שניתנה לישראל שהן משבחין תחלה ואח"כ מלאכי השרת שהן אומרים ה' אלהינו ה' אחד, ואח"כ המלאכים אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ... כשישראל אומרים שמע ישראל, דוממים ואומרים בלחישה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". באותה שעה הן מקלסין, .... ולמה ישראל אומרים אותו בלחישה? אלא כשעלה משה למרום גנב אותו מן המלאכים ולימדה לישראל. ... אמר משה לישראל, כל המצוות שנתתי לכם ממה שקבלתי מן התורה, אבל השם הזה ממה ששמעתי ממלאכי השרת שבו הם משבחים להקב"ה ונטלתי אותו מהם, לכך תהיו אומריו אותו בלחישה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
למה אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא (בקול רם) ו. אלא שהם כמלאכים, לובשים לבנים ולא אוכלים ולא שותים ואין בהם לא חטא ולא עוון שהקב"ה סולח להם כל עונותיהם.
צא ולמד: שתי מסורות בידינו הקשורות לפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". האחת מייחסת את האמירה ליעקב הפונה לבניו לפני מותו. השנייה מייחסת אותה כמי שנמסרה לנו ע"י משה. ואין כל סתירה ביניהם. יעקב מבקש מבניו לברר האם אמונתם ובעיקר אמונם צאצאיהם שלימה, היינו האם מקבלים הם עליהם עול מלכות שמיים. תשובת בניו היא פירוש מילולי לשאלתו " שמע ישראל (אבינו) ה' (שהוא) אלוקינו (כלומר, מייחדים אנו אותו כאלוקינו) (הוא) ה' אחד (מאמינים אנו בייחודו ובאחדותו-הוא כולל הכול והכול כלול בו), כפי מסורת אברהם ויצחק-כפי שמבטא זאת הרמב"ם.
יעקב אבינו היה יכול לומר "אמן" או כל ביטוי של הסכמה או שביעות רצון. אלא שיעקב משתמש בפסוק שהחליף את ה"אמן" בבית המקדש - "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". היינו, אם אתם מקבלים עליכם עול מלכות שמיים, אזי המשמעות שכבוד ה' יהיה לעולם ועד. ודוק. בני יעקב פונים אל אביהם בשמו הלאומי "ישראל" ולא בשמו הפרטי "יעקב" . זה מה שמשכנע את יעקב שהייעוד ברור לבניו.
הרגע האינטימי הזה של פרידה מאביהם הנוטה למות, הופך לרגע המכונן את ייעודו של עם ישראל בעולמנו – המלכת הקב"ה בעולמנו. זהו בדיוק מה שעושים מלאכי עליון שלא קיבלו את התורה. ישראל קיבלוה. יחד עם התורה מוסר משה גם את מילות הקוד בו משתמשים מלאכי עליון בבואם להמליך את ה' על העולם – ברוך שם כבוד וגו'. אותם מילות קוד שאומר יעקב לבניו אחרי שהבהירו לו כי יודעים את ייעודם – קבלת עול מלכות שמים והמלכת ה' בעולמו .
בקריאת שמע אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים. באמרנו בלחש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – אנו מאשרים את אשר אמרנו ומזכירים לעצמנו, את הייעוד שהועבר אלינו לפני מותו של יעקב אבינו.
חזק ונתחזק! -ח' טבת תשפ"ה-אריה דיכטוולד.
א. .dichtwald@gmail.com כל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. פרשת ואתחנן: (דברים פרק ו): (ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד: (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' ...
ג. דברים פרק כט (יז): פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה
ד. משנה ברורה סימן סא ס"ק כט: בשכמל"ו - ואם לא אמר יש דיעות בין הפוסקים אם מחזירין אותו עיין במגן אברהם ועיין בביאור הלכה
ה. מסכת תענית טו עמוד ב
ו. משנה מסכת יומא פרק ג משנה ח:בא לו אצל פרו ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב והכהן עומד במזרח ופניו למערב וסומך שתי ידיו עליו ומתודה וכך היה אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 324 -מעלת עמל התורה -חיים קופל.
1) הפרשה פותחת בְּצִיּוּן מספר השנים שחי יעקב במצרים "ויחי יעקב בארץ מצרים, שבע עשרה שנה" (מ"ז-כ"ח), אך התורה אינה מצינת את פעילותו באותן השנים. לכאורה, אֵלּוּ הָיוּ השנים הטובות ביותר בחייו של יעקב אבינו( מעניין טוב בגימטרייה, שבע עשרה), הוא יושב בנחת בארץ גושן, לאחר שהקימו בה ישיבה "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו..גֹּשְׁנָה", (מ"ו-כ"ח) ורש"י עַל אֲתַר מסביר: לְתַקֵּן לוֹ בית תלמוד, שם יכולים עתה, כל בניו, ונכדיו מנשה ואפרים, ללמוד, יש לו בן שהוא מלך במקום, ויכול לדאוג לכל הַצְּרָכִים הַגַּשְׁמִיִּים של המשפחה, ממש להרגיש בגלות, כמו בבית.
2) והנה אין בתורה אִזְכּוּר לְתוֹפָעָה זוֹ. לפני כן כותבת התורה בהרחבה, על מלחמתו עם עשו, גניבת הברכות, בריחתו לחרן כתוצאה מכך, עבודתו אצל לבן עשרים שנה, המאבק עמו, עד לבריחת יעקב ממנו לארץ כנען. ואילו על השנים הטובות והרגועות שלו, יש רק רמז קטן, שהקימו ישיבה בגושן.
3) ההסבר לכך הוא, על פי מה שאמרו חז"ל: צדיקים מבקשים לישב בשלוה , אמר הקב"ה, לֹא דַּיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה? והאמרה תמוהה, וכי הצדיקים מבקשים לישב בשלוה, כפשוטו, לַחֲבוֹק יָדַיִם ולא לעשות מאומה? הרי כל מטרתם היא שיוכלו ללמוד יותר בנחת בלא טְרָדוֹת והפרעות חיצוניות?
4) אלא שהאבות לא לקחו בחשבון את השכר שיקבלו לעתיד לבוא, עבור כל לימוד בתנאים קשים, כשגורמים חיצוניים מפריעים להם. לוּ יָדְעוּ זֹאת, ודאי לא היו מבקשים ללמוד מתוך שלוה, וללא הפרעות.
5) ברור, שגם לימוד זה חשוב ורצוי, אך דווקא לימוד שבא מתוך קושי ועמל רב, מַשְׁאִיר חוֹתָם של נצח אצל הלומד, ושכרו רב יותר.
6) הגמרא אומרת: תִּינוֹק בִּמְעֵי אִמּוֹ, בא מלאך ומלמדו את כל התורה כולה (נידה דף ל:). ובכל זאת, כשאמא רבקה, הייתה בהריון עם עשו ויעקב, ועברה ליד בתי כנסיות, יַעֲקֹב פִּרְכֵּס לָצֵאת, השאלה למה? הרי יש לו כרגע את כל התורה מפי מלאך? אלא שהסיבה היא, שאינה דומה תורה שמקבלים ממלאך, ללא מאמץ, לתורה שמשיגים לאחר עמל ויגיעה, תורה כזו, יש לה קיום, והיא גם מַקְרִינָה על כל הסביבה.
7) גם יעקב, הבליט את הלימוד, שלמד מתוך קושי וּסְבִיבָהּ מִתְנַכֶּרֶת: "עם לבן גרתי" (ל"ב-ה) ורש"י שם, ותרי"ג מצוות שמרתי, מהסיבות שהזכרנו לעיל.
8) "הַסְטַיְפְּלֶר", שהיה שנים בְּסִיבִּיר הַקָּרָה, אומר: דע לך, כי טוב לימוד אחד בצער, ממאה שלא בצער, ואין סיבה לקנא במי שלימודו בא לו בקלות.
9) ועדיין, אני מתפללים כל בוקר, ומבקשים מהקב"ה, ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון. כנראה שלא לכל אחד מתאימה דרך זו. (מתוך מאמר בספר "נאה דורש").
10) תשובות לפרשת ויגש
א) איזה קשר בפרשה, הוא לא ע"י אמצעי קשירה? תשובה: "ונפשו קשורה בנפשו" (מ"ד-ל) (יעקב ויוסף).
ב) מצא בפרשה, איזה ראש הוא בעצם רק שביעי? תשובה:"וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ " (מ"ו-כ"א) בפסוק מופיע "ראש" במקום השביעי ולא הראשון.
11) שאלות לפרשת ויחי
א) "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (מ"ט-א).לכאורה "יִקְרָא" לְשׁוֹן מִקְרֶה והיה צריך לכתוב "יִקְרֶה " עם אות "ה" בסוף?
ב) חמשה דורות של אישים, מוזכרים בשני פסוקים רצופים, חלקם רק ברמז. מי האישים?
שבת שלום-מחיים קופל-מעדנים 324 פרשת ויחי תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"לhkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת *ויחי* –סיום ספר בראשית- יגאל גור אריה.
בימי מצוקה אלו מתאים לדון *בכלכלת חירום*.
מהי כלכלת חרום? יוסף הנהיג.(כיום רבים האם יש חוב לאומי ומה גודלו כץ אומר כך היה, ביבי אומר אין חוב יש צמיחה שר הכלכלה ניר ברקת מראה חדשנות כלכלית, שר האוצר המהולל נבנה תוכנית עם חוב לאומי לא חשוב מה גודלו.)
״...ויצבר יוסף בר כחול הים...״ משנתו הכלכלית של יוסף *נכונה גם להיום*.
אגירה ממלכתית ולא אגירה פרטית.
אגירה פרטית (כמו היום) אשר מצמיחה ספסרות ומולידה את האנוכיות- יוסף שילב את המוסר וחינוך ההמונים במשנתו הכלכלית. אגירה ממלכתית וקיצוב המזון גם בשנות השובע הצמיחה תועלות רבות לחברה המצרית. בלמה את צריכת היתר, מיתנה את העליה בצריכת החיים, עצרה את הנהירה אחר המותרות והשיבה את הפשטות והסתפקות במועט לחיי היום יום. חלוקה שווה של מצרכי יסוד צמצמה את הפערים באוכלוסייה וחינוך לצרכנות נכונה. יוסף קנה את אוכל של כל העיר, ושמר אותו כרכוש המדינה. כך גויסה גם הפסיכולוגיה לשרות הכלכלה.
״*אדם נוהג חיסכון במה, שקנה בכספו, אך מזלזל במה שקיבל במתנה*״..
יוסף מחוקק חוקים שימנעו ספסרות, שוק שחור ועלית מחירים: איך ??
א. לא יכנס אדם בשני חמורים. = קיצוב המצרכים
ב. לא יוליכו חמורים תבואה ממקום למקום. = אגירה עירונית ולא ארצית.
ג. לא יכנס אדם, עד שלא יכתוב את שמו, שם אביו ושם זקנו...= יזם וממציא הדרכון ,תעודת זהות
יוסף ייצר כלכלה נכונה והיה שר האוצר היהודי הראשון והנכון מכולם.
מי יתן וינהיגו כיום כלכלת חרום כמו יוסף במצרים. נהיה חברה המחבקת מכבדת ואוהבת איש איש את חברו!
לפני מותו מברך יעקב אבינו כל אחד מבניו בברכה אחרת.
מדוע לא בברכה אחידה ו "משפחתית"?
זוהי צוואתו לעם: כל אחד מיוחד בדרכו הוא והתברך בכישרונות ייחודיים, ועליו לנצל את כל כוחותיו
יש 12 שבטים אף אחד לא מנצח, הם אמורים לנצח ביחד. הם צריכים ללמוד איך חיים ללא אחידות אבל באחדות.
לאדם עשר אצבעות כל אחת שונה מחברת, בגובה, בצורה, בעובי .... כך גם האחים כל אחד שונה ואחר מאחיו.
האחדות הינה המטרה המשותפת לכולנו:( אחדות ולא אחידות ) להביא את השלמות האמתית והשלום הנכסף.
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!
*יגאל גור אריה*
נישואים מאושרים, וקופסאות סגורות
היה היו איש ואישה, שהיו נשואים באושר יותר מ60 שנה. הם שיתפו זה את זו בכל עניין ושוחחו ביניהם על כל נושא, לא הסתירו זה מזו וזו מזה כלום כל שנות נישואיהם.
מלבד העובדה שלאישה הזקנה הייתה קופסת נעליים מוסתרת בארון למעלה, ודאגה
להזהיר את בעלה לבל יפתח או ישאל אותה מה פשר הקופסא.
במשך כל שנות נישואיהם הוא לא שאל לפשר הקופסא ומה יש בה, אך יום אחד חלתה מאוד האישה הזקנה והרופא אמר שלא תחלים לעולם. אז סבר הבעל כי עליו לפתור את התעלומה, הוריד את הקופסא ממרומי הארון והניחה על המיטה ליד רעייתו.
גם היא הסכימה שהגיע הזמן שבעלה ידע מה יש בקופסא. כאשר פתח את הקופסא, נדהם לגלות בה, שתי בובות סרוגות וחבילת כסף בסך 95,000$. בעלה שאל: מה פשר העניין והקשר?
והזקנה השיבה: ״כשעמדנו להינשא סבתי סיפרה לי מהו סוד הנישואין המאושרים.
היא אמרה לי, כי אסור לעולם לכעוס. והיא הוסיפה, שאם אי פעם ארגיש בי כעס
או עלבון צורב, שאנצור את לשוני, אהיה שקטה, ואסרוג "בובה".
האיש הזקן התרגש מאד, וניסה לעצור את דמעותיו: רק שתי בובות אצורות בקופסא?
זה אומר שהיא כעסה עליי או התווכחה איתי רק פעמיים במשך כל שנות חיינו ארוכות
המשותפות והאהובות?! ופרץ בו גל שמחה ואושר.
אמר הזקן: "דובשנית שלי, זה ההסבר לבובות הסרוגות, אך מה בקשר לכסף ? מאין הגיע סכום מכובד כזה?"
השיבה הזקנה כאילו קראה מחשבותיו וחשה ברגשותיו: ״*אוי יקירי זה הכסף שעשיתי
ממכירת הבובות*״-יגאל גור אריה.
