ניתן לתרום גם באתר ולקבל אישור מס 46 www.hamikra.org
****************************************************
בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת שמיני - מֵאֵשׁ אֹכְלָה לְאֵשׁ מְזַכֶּכֶת
במרכז התודעה המקראית והגות חז"ל עומדת השאלה המהדהדת: מדוע חטא אחד מוביל לכליה סופית, בעוד חטא אחר הופך למנוף של צמיחה? מדוע נינווה ודוד המלך זכו למחילה, בעוד נדב ואביהו נשרפו וקורח נבלע באדמה? התשובה טמונה בהבחנה המהותית שבין אש אוכלת – כזו המכלה את הקיים כעונש מוחלט, לבין אש מזככת – כזו השורפת את הסיגים כדי לחשוף את הזהב הטהור, ומאפשרת לאדם להיבנות מתוך השבר.
נדב ואביהו בני אהרון, בשיא חנוכת המשכן, הקריבו "ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". במדרגות הגבוהות של ההנהגה, הסטייה הקלה ביותר מהצו האלוהי היא הרסנית. אש שנובעת מהתלהבות אישית ללא ריסון הופכת לאש אוכלת, ומותם מזכיר לדורות כי" בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". לעומתם, אליהו הנביא ייצג את אש הדין המוחלטת. כשזעק במערה: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", הראה לו ה' שהשכינה אינה באש אלא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. אליהו פוטר מתפקידו, משום שמנהיג שאינו מסוגל לעבור מאש אוכלת של קטגוריה לאש מזככת של חסד, אינו יכול להיות מנהיג.
ההבדל התהומי בין אש אוכלת לבין אש מזככת, מתחדד במתח שבין שאול לדוד. שניהם חטאו, אך תגובתם קבעה את גורל מלכותם.
שאול המלך, כשנכשל בחטא עמלק, ניסה להתנער מאחריות ולהטיל אותה על העם. בציטוט המבטא את רפיון המנהיגות הוא אמר לשמואל: " כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (שמואל א', ט"ו). עבור שאול, החטא הפך לאש אוכלת ששרפה את זכותו להנהיג: "מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ".
דוד המלך לעומתו, ברגע שהוטחו בו דברי התוכחה של נתן הנביא על מעשה בת שבע, לא חיפש תירוצים. הוא ענה בשתי מילים המזככות את הנפש: "חָטָאתִי לַה'" (שמואל ב', י"ב). דוד קיבל על עצמו את ייסורי הזיכוך, שילם מחיר אישי כבד ("ארבעתיים"), אך בזכות הענווה – מלכותו נותרה בידו לדורות.
דמותו של קורח מייצגת אש אוכלת של מחלוקת לשם השררה, כשהוא טוען: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". קורח ועדתו נבלעו באדמה, אך " וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתו". חז"ל מלמדים כי בניו חזרו בתשובה ברגע האחרון. הם לקחו את אש המחלוקת והפכו אותה לאש מזככת של שירה במקדש. מזמורי בני קורח בתהילים הם עדות לכך שגם ממעמקי השאול ניתן לצמוח למדרגת משוררי הקודש.
הדוגמה המובהקת ביותר לכוחה של האש המזככת על פני זו האוכלת נמצאת בסיפורה של נינווה. העיר, שנגזרה עליה כליה מוחלטת עקב חטאיה כפי שקרא יונה הנביא: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" , עמדה בפני חורבן ודאי. אולם, תגובתם של אנשי נינווה ומלכם בראשם הייתה כניעה מוחלטת ושינוי אורחות חיים:"וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה" (יונה ג', י'). הזיכוך המעשי שביצעו במעשיהם – עזיבת החמס והשבת הגזל – הפך את גזר הדין (האש האוכלת) למציאות של מחילה ורחמים.
אקטואליה: האש שבתוכנו
ברמת הפרט: בכל יום אנו בוחרים בין האש של שאול וקורח – אש של 'תירוצים', הטחת אשמה והתבצרות (אש אוכלת), לבין האש של דוד ובני קורח – אש של לקיחת אחריות, תשובה ושירה (אש מזככת). כשאדם מודה בטעותו, חוזר בתשובה, הוא הופך את הכאב למנוף לצמיחה.
ברמת האומה: החברה הישראלית ניצבת מול סכנת האש האוכלת של המחלוקת. הפופוליזם המפלג עלול לגרום לאדמה "לפתוח את פיה". עלינו לאמץ את מודל הזיכוך הלאומי: להקשיב ל"קול דממה דקה" בתוך הרעש, לדעת להודות בטעויות מנהיגותיות, ולהפוך את אש הוויכוח לאש של יצירה ובנייה משותפת, כפי שהפכו בני קורח את חורבן אביהם לשירת המקדש. בלומה דיכטוולד, כ"א ניסן תשפ"ו
&
דבר תורה - שמיני תשפו - בדיקה, הבדלה וידיעה - האבולוציה של הידע - מייקל אייזנברג
בפרשת השבוע, פרשת שמיני מובאים דיני כשרות הבהמות, הדגים, העופות והחגבים, והכל בפירוט ודקדוק רב. הבהמות הכשרות הן מי שמעלות גרה, מפריסות פרסה והפרסה שלהן שסועה. הדגים הכשרים הם מי שיש להם סנפיר וקשקשת. בנוגע לעופות, התורה האריכה ברשימה של עשרים וארבעה מינים שאינם כשרים. חכמים הגדירו גם כאן סימנים - אינו עוף דורס, וגם יש לו או זפק, או קורקבן נקלף או אצבע יתירה ברגל.
אחד הדברים שתופס את העין בפרשה הוא שמדובר באיסורי אכילה אבל הניסוח הוא דווקא חיובי:
זאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ… מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם.
אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ…
וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעׇזְנִיָּה… כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ לא כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ. אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסׇּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ. וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. (ויקרא יא, ב - כג)
הציווי לאכול בהמות ודגים והניסוח לעשות פעולת שיקוץ כשמדובר על איסור הוא מפתיע. גם בפרשה המקבילה בספר דברים (פרק יד) נאמרו פסוקים שאינם טבעיים לפרשיות של איסורים כמו: "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ"; "כׇּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ"; ועוד. המדרשים והפרשנים שהבחינו בתוספת זו הדגישו שאין כל מצווה לאכול עוף, בהמה או דג ולכן מדובר באיסור נוסף שמי שיאכל מבעלי החיים האסורים יעבור גם על כך שלא אכל מהמותרים.
הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מח) הסביר שהלכות הכשרות נועדו לחינוך האדם להתרחקות מכל מה שמגונה ולחסימת ההתמכרות לתאוות: "ודע שאילו הסימנים - רצוני לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות וסנפיר וקשקשת בדגים - אין מציאותם סיבת ההיתר ולא העדרם סיבת האיסור. ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה: ... כל זה להרגיל לקנות מידת ההסתפקות ולחסום תאות המאכל והמשתה". אבל בשלושה מקומות הרמב"ם הרחיב עוד ועוד דווקא את הציווי החיובי - בספר המצוות, במשנה תורה בכותרות ההלכות, ולאחר מכן בתוך ההלכות עצמן.
בספר המצוות מנה הרמב"ם לא פחות מארבע מצוות עֲשֵׂה נפרדות. במצות עֲשֵׂה קמט הסביר הרמב"ם: "הנה כבר התבאר שאמרו "אותה תאכלו" מצות עשה. והענין במצוה זו שאנו מצווין לבדוק הסימנין האלו בבהמה וחיה ואין מותר לאכלן זולת זה והדין הזה הוא מצוה", במצוה הבאה, מצות עשה קנ, הרמב״ם הרחיב שאין בתורה רשימת סימנים לעופות ולכן צריך להסביר כיצד תהיה מצוה לבדוק את סימני העופות: "שצונו לבדוק בסימני העוף שיהיו קצת מינין ממנו מותרין. וסימני העוף לא נאמרו מן התורה אבל הגיע בחקירה כשאנחנו חיפשנו המינין שנכתב איסורן אשר מצאנו בהם סגולות יכללו אותם והם סימני עוף טמא, והיותנו גם כן בעופות דנין זה טמא וזה טהור וזה מצות עשה". במצוה הבאה, מצות עשה קנא, הוא חייב בקצרה לבדוק סימני חגבים בהתאם לאמור בפסוקים, ובמצוה קנב הוא הוסיף הרחבה במסגרת החובה לבדוק סימני דגים שהמצוה היא לדון בנושא ולייצר אבחנות: "והעניין באמרנו זו מצות עשה, מה שזכרתי לך והוא היותנו מצווין לדון באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר לאכלו, כמו שאמר ׳והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה׳, והבדלתם אמנם תהיה בסימן״. במאמר מוסגר ראוי לציין שספר החינוך הבין שחובת הבדיקה איננה רק לוודא שאוכלים כשר. לדבריו, מי שלא בדק, אפילו אם במקרה אכל כשר, עבר על המצווה לבדוק: "ואם עבר עליה ולא בדק אלא שראה בה הסימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אף על פי שמצא אחר כן שהתר אכל, בטל עשה זה של בדיקת הסימנין". בקיצוניות ההפוכה, הרמב"ן אמר שלא מונים את חובת הבדיקה כלל כי היא רק נועדה לוודא שלא לעבור על איסורי האכילה שהם עיקר העניין.
במשנה תורה, בכותרות של הלכות מאכלות אסורות, הוסיף הרמב"ם לחובת הבדיקה את חובת ההבדלה בנוגע לכל ארבעת התחומים: "(א) לבדוק בסימני בהמה וחיה, להבדיל בין טמאה לטהורה. (ב) לבדוק בסימני העוף, להבדיל בין הטמא לטהור. (ג) לבדוק בסימני חגבים, להבדיל בין טמא לטהור. (ד) לבדוק בסימני דגים, להבדיל בין טמא לטהור, אבל אז בהלכות עצמן התנסח הרמב"ם בלשון מרחיבה עוד יותר:
מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר: "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור", ונאמר: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל". (מאכלות אסורות א, א)
הפרשנים לא דילגו על לשון זו ודנו האם בדיקה וידיעה הן דומות, מה המקור לחיובים אלו ומה היחס לפסוקים המציינים חובת הבדלה, וככלל נטו לומר שמדובר על חובת הקפדה יתירה על האיסור לאכול מאכלות אסורות. ר' אשר וייס, הציע שחובת בדיקת סימנים אומרת שיש לבדוק את האוכל שאוכלים כעת, ואילו מצוה עשה לדעת את הסימנים שמבדילים מכוונת להכרה איזה מין בעל חיים כשר ואיזה לא. דבריו משתלבים יפה עם דברי הרמב"ם בהמשך פרק א שמתייחס למינים המותרים ואומר: "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה…"
על סמך דברי הרמב"ם בפרק ב מהלכות מאכלות אסורות, מחבר ספר צפנת פענח, רבי יוסף ראזין המכונה ״הרוגוצ׳ובר״, פיתח מהלך אחר המבחין בין סימן מזהה לבין סימן מחולל. לאור דברי הרמב"ם:
…ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר: "את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וגו'" - הרי למדת שהן בלא תעשה ואף על פי שיש בהן סימן אחד. וכל שכן, שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל, שאיסור אכילתם בלא תעשה… (מאכלות אסורות ב, א)
ה״צפנת פענח״ שם לב שבהמה ללא סימני כשרות כלל נלמדת בקל וחומר מבהמה שגם לה אין סימני כשרות מספקים. כלומר, אם השאלה היא זיהוי מין ככשר או לא, ולשם הזיהוי נדרשים שלושה סימנים, אז מי שיש לו סימן אחד בלבד לא אמור להיות כשר יותר ממי שאין לו סימנים כלל. מכאן, הגיע הצפנת פענח להגדרה שלפי הרמב״ם, סימני בהמה ודגים הם הגורמים שמטהרים או מטמאים, ולכן חייבים לדעת אותם היטב; אבל סימני עוף וחיה הם רק סימן זיהוי כדי לא לטעות, ולא הגורם עצמו לטהרה.
לאור דבריו, ולאור העובדה שהרמב"ם הוסיף ופיתח את הרעיון בכל שלב של הכתיבה, עד שכתב שיש מצוה "לידע הסימנים שמבדילים בהן" ברצוני להציע שהלכות המאכלות האסורות נועדו להנכיח באופן מעשי את הידע המשוקע בעולם הטבע. הכשרות אצל הרמב״ם איננה רק הימנעות ממאכל אסור. היא בונה השכלה - לדעת את הסימנים, לדון על פיהם כלשונו של הרמב"ם, לחקור מתוך רשימת העופות את התכונות המשותפות ולומר על כל מין לא רק אם הוא מותר או אסור, אלא מה מהותו וסיווגו. כשהתורה כותבת ״להבדיל בין הטמא ובין הטהור״ הכוונה היא לתשומת לב מיוחדת לסוד החיים, כי "בעלי חיים אינם מקבלים טומאה", ולעומת זאת, הטומאה פורצת בהיעדר חיים. לרדת לשורש התכונות של החיה הנאכלת ומה שונה בהתנהגותה של החיה שלא תאכל, זה בעצם להבין את מהות החיים ומהות הטוב.
ככל שנבין את הביולוגיה טוב יותר, על רזיה ופלאיה, נבין טוב יותר את הבורא. כך בדיוק הסביר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ב, א): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול". הרמב"ם גם מסביר שם שלתיאור מבנה העולם יש חשיבות בהגותו באופן כללי: "ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים". כלומר, 'מעשה בראשית' אצל הרמב"ם איננו רק קוסמולוגיה. זו דרך להכרת הבורא דרך הכרת ברואיו.
אבל ״ידיעה״ לא נשארת לעצמה. היא מובילה לפעולה וליצירה. כמו שבראשית הבריאה "וידע אדם את חוה אשתו" מוביל להולדתם של האנשים הראשונים בהיסטוריה האנושית, כך במורה-נבוכים (ג, נד) שיא הידיעה של "השכל וידוע אותי" מוליד אקטיביות של עשיית צדקה ומשפט בארץ: "ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט". כלומר, הידיעה הנעלה היא זו שמולידה יצירה מוסרית ובכך מעצבת כראוי את החברה וההנהגה.
ידיעה, מעבר לבדיקה והבדלה, יורדת לעומק של הבריאה אבל גם מביאה לידי ביטוי את המיוחד באדם, באנושות. היום, בעידן הבינה המלאכותית, גם אם וכאשר נגיע לסופר אינטלגנציה, מוח הסיליקון לא ידע להתרשם מהבריאה (גם אם יידע לכתוב מילות התרשמות רלוונטיות)' וכנראה לא יידע לייצר חיים חדשים, יצור חדש ופועם. הבינה המלאכותית הוא כן כלי להבנה יתרה של הבריאה, וחובה עלינו, לפי הרמב״ם למנף אותה לחקר הבריאה וליצירה של דברים חדשים. עלינו להתבונן דרכה בברואים הנפלאים ולהבין את חכמת הא-ל המשוקעת בבריאה. אולם, כוח הדיבור המעצב חברה והמשפיע על אחרים בחברה נועד רק לאדם שיש לו את תכונת המעורבות והאכפתיות. לפי הרמב"ם במורה נבוכים ב, לז כאשר הידיעה מקבלת כוח דימויי־מעצב, היא נעשית כוח יוצר של שפה, חוק, הנהגה ותרבות: "כי לא יחבר חכם דבר לעצמו ללמד עצמו מה שכבר ידע; אבל טבע זה השכל כן הוא שישפיע לעולם וימשך ממקבל זה השפע למקבל אחר אחריו…". מייקל אייזנברג
&
פרשת שמיני תשפ"ו-שֵמות ככלי ללגיטימציה דתית - אריה דיכטוולד
לירבעם בן נבט, המלך הראשון בממלכת ישראל, היו שני בנים מזוהים בשמם, וסיפורו של כל אחד מהם נושא אופי טרגי המדגיש את גורל השושלת.
א. הראשון הוא אביה המוזכר בספר מלכים א' (פרק י"ד). אביה חולה מאד וירבעם שולח את אשתו בתחפושת אל הנביא אחיה השילוני (הוא הנביא שהמליך את ירבעם) כדי לדעת מה יעלה בגורל בנם. הנביא שמזהה אותה מנבא לה שהוא ימות ברגע שתדרוך כף רגלה בעיר (תרצה) וכך קרה. למעשה, הוא מנבא לה הכחדת משפחת ירבעם, שעליו מעיד הכתוב (מלכים א' טו) "על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל".
בהמשך פגישתם מנבא לה הנביא את המספֵד שיפיסדו אותו ישראל ( מלכים א פרק יד, יג): וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ כִּי זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם:... מה הוא אותו דבר טוב? עונים חז"ל ( בבלי מסכת מועד קטן דף כח עמוד ב): מאי דבר טוב? רבי זירא ורבי חיננא בר פפא; חד אמר: שביטל משמרתו ועלה לרגל, וחד אמר: שביטל פרדסאות שהושיב ירבעם אביו על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל.
כלומר, לפי רבי זירא, אביה אָזר אומץ והתעלם =באופן אישי] מפקודת אביו שלא לעלות לרגל לירושלים. לפי רבי חיננא הוא הגדיל לעשות וסילק את כל המחסומים =פרדסאות] שמנעו מאנשי ישראל לעלות לרגל לירושלים. יתכן, שהיה שר צבא או גנרל חשוב וזה היה בסמכותו. יתכן והראה לו את האבסורד בהקמת מחסומים, עצם הקמת מחסומים מלמדת על היעדר ביטחון עצמי של ירבעם המלך. הגיוני. אפשר לומר שאביה מסמל את הרצון לחבור מחדש אל יהודה ואל מקדש שלמה המסמל אחדות ישראל. אכן, "נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם". חז"ל רואים בו מנהיגות של תיקון.
ב. נדב עלה לשלטון לאחר מות אביו, מלכותו הייתה קצרה מאוד: הוא מלך שנתיים בלבד על ישראל (מלכים א', ט"ו). המקרא מתאר אותו כמי שהמשיך בדרכי אביו והחטיא את ישראל. בעודו צר על גבתון (עיר פלשתית), קשר עליו בעשא בן אחיה מבית יששכר ורצח אותו. לאחר שתפס בעשא את השלטון, הוא השמיד את כל צאצאי ירבעם, ובכך התממשה נבואת אחיה השילוני על סוף השושלת.
בספר דברי הימים לא מופיעים שמות בניו של ירבעם נבט. עזרא הסופר מחבר הספר, על פי חז"ל, (בבא בתרא ט"ו ע"א) בחר להתמקד רק בשושלת בית דוד ובממלכת יהודה.
מדוע קרא ירבעם לבניו כשמות בני אהרן הכהן?
שמות במקרא אינם רק כינויים אלא הצהרת כוונות. רואים זאת לאורך כל ספר בראשית. ירבעם בן נבט משבט אֶפְרַיִם שמרד ברחבעם, היה מנהיג כריזמטי חסר "ייחוס" מלכותי, ="עבד לשלמה"-פקיד נושא משרה], ביקש לבסס מלכות חדשה. על מנת לקבל לגיטימציה דתית, בחר לבניו שמות שמהדהדים את ראשית הכהונה בישראל: נדב ואביה. זו אינה בחירה מקרית. היא מבטאת ניסיון לנכס את קדושת העבר לטובת ההפיכה השלטונית. הוא נזקק לחיבור למקור סמכות עתיק .
ירבעם ביקש לומר לעם: 'הנהגה דתית ומדינית אמִתית אינה שייכת רק לבית דוד וירושלים. אני מחזיר אתכם לימי המדבר, לימי אהרון הכהן', שם ליהודה לא היה מעמד מועדף.
הבחירה של ירבעם בהצבת שני עגלי זהב אחד בדן ואחד בבית אל, יש בה אמירה ברורה: אהרון הוא זה שיצר את העגלים במדבר והעם החרה אחריו בהסכמה: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ". העגלים הם תחליף נכון מבחינה דתית וראיה לכך-אהרן הכהן היה המוביל-המנהיג. ירבעם משתמש באותו היגד כמו במעשה העגל: "הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". הוא מציע מנהיגות של תיקון, לא מנהיגות של המשך.
נדב ואביהו בני אהרן הכהן מופיעים בפרשתנו כסיפור טראגי: " וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' " (פרק י פסוק א - ב ).
דעות שונות הובאו בספרות חז"ל, מה היא אותה אש זרה. נביא בתמצית את מדרש הסִפרא (שמיני מיכלתא דמילואים):
ר' ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש?... הכניסוהו בלא עצה.רבי עקיבא אומר ... שלא נמלכו במשה רבם. רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבם,. =יוזמה ללא סמכות.
פן אחר מצאנו, שזלזלו בזקני הכהונה, אצה להם הדרך לכהונה גדולה, שהיו בין אצילי ישראל שעלו להר סיני ואכלו ושתו מול פני השכינה במעמד הר סיני ועוד =גאווה וחוסר כבוד
הערה: לצורך המאמר, התמצית מאד פשטנית. נושא חטא הבנים זוקק מאמר נפרד ומעמיק].
# צא ולמד: רבים ניתלים באילן יוחסין. אם מאן דהוא הוא מצאצאי תלמידי הגר"א אין ספק שמשהו דבק בו מהגאון מווילנא. מדוע זה כל כך חשוב? מבחינה רציונלית אדם נמדד במעשיו שלו, הייחוס מעניק לו נרטיב. הוא הופך את דפי הביוגרפיה היבשים לסיפור משפחתי חי, שנותן טעם ומשמעות למקומו בעולם.
אני זוכר את אבותי מלפני 400 שנה, יש סיכוי שיזכרו גם אותי בעוד 400 שנה'.
זה נכון גם בלכידות לאומית-מדינתית. אומה או מדינה או כל קבוצה אתנית מתלכדת סביב מכנה המשותף לכולם. מוצא משותף, תרבות (שפה דת, מנהגים, חגים ופולקלור ייחודיים), זיכרון משותף קלאסיות במדעי המדינה.
היום נוסף היבט – ההיבט התודעתי. תפיסה זו מיוחסת לחוקר בנדיקט אנדרסון (1936-2015) שהטביע את המונח "קהילה מדומיינת". עם הוא קבוצה של אנשים המאמינים שהם שייכים לאותה קבוצה ושיש להם גורל משותף. כלומר, גם אם שני אנשים מעולם לא נפגשו והם שונים מאוד זה מזה, הם חשים חלק מאותו "עם" בזכות סמלים וסיפורים משותפים.
אלה היו הרכיבים שמהם ניסה ירבעם בן נבט לבנות קבוצה חדשה - מלכות ישראל: עגלי זהב (במקום מקדש שלמה), קבוצת שייכות ברורה=מותג חדש "ישראל"- לעומת המותג יהודה, בירה חדשה היא "פנואל" והפניית הזיכרון הקולקטיבי ממשה אל אהרון, ויצירת רצף היסטורי-דתי.
ועוד היבט חשוב ביצירת הקהילה המדמויינת, היא הבלטת הניגוד בין יהודה ליוסף. הכהונה והמלוכה ראויים לבני יוסף לא פחות מבני יהודה.
כל הרכיבים האלה היו מאפשרים יצירת קהילה מגובשת, אלא שהמניע היה לְעֻמָּתִי-הפיכה במקום רפורמה, בידוד במקום חיבור. יצירת דת חדשה-עבודת הא-ל עם עבודת העגל.
הוא קורא לבניו על שם שני בני אהרון נדב ואביהו. אבל כאן מתגלה האירוניה המקראית. כשם שנדב ואביהוא בני אהרון מתו בגלל "אש זרה" וסטייה מהציווי האלוקי, כך בניו של ירבעם מביאים לקץ השושלת בגלל הסטייה הפולחנית של העגלים. השמות המפוארים הפכו לאזהרה חיה על גורלם של מנהיגים המשתמשים בקודש לצרכים פוליטיים. כל מי שמחפש דמיון למצבנו היום, עושה זאת על אחריותו בלבד. אריה דיכטוולד, ניסן תשפ"ו
&
רעיונות לפרשת *שמיני- יגאל גור אריה
ברכות לג'ף רוטמן לפרשת בר מצווה שמיני.
בפרשתנו אנו קוראים :
"...לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל .... (ויקרא פרק יא פסוק מ"ז)
בפרשתנו מופיעים סימני בעלי החיים הכשרים והמותרים באכילה, מדוע לא לאכול הכל?
המכנה המשותף בין כל המותרים הוא שאינם טורפים כלל. והיות וכל מה שאוכלים נעשה דם ובשר מבשרנו ומשפיע על האופי שלנו, עלינו להקפיד לא להכניס לגופנו תכונה של אכזריות.
או פשוט להפעיל שיקול דעת ומחשבה לפני שאוכלים, האם ראוי האם מתאים.
היסוד של המותר והאסור בחינוך-״להבדיל״ להבדיל לבדוק-רף התנהגותי, לפני כל עשייה, אכילה, אמירה , עצור רגע ותפעיל שיקול דעת, בדוק, הבדל, הבחן, האם המעשה שאני חפץ לעשות ראוי שייעשה? האם המילה שאני רוצה לבטא רצוי שתאמר? המאכל כשר לאכילה?
אלן מת׳יסון טיורינג הניח את יסודות המחשב וקבע ״מבחן טיורינג״ לפיו- לתבונה האנושית-בשונה מהמכונה המשכללת ביותר- יש יכולת להבדיל ולהבחין בין תחומים מסוימים. ועד היום לא הומצא מחשב המסוגל לעבור את "מבחן טיורינג" (היום מתחילים בבינה מלאכותית AI)
הסייגים אשר מציבה לנו התורה באה להחדיר בנו את החובה להתבונן, להבחין, להבדיל, לתחום תחומים, להציב גבולות. כלומר המטרה להטמיע באדם מה מותר, הפעלת שכלו, מחשבתו, שיפוטו בהדחתו ובהתבדלותו מן האסור.
*האדם החושב ,המבדיל ישאל את עצמו האם העסקה הגונה מוסרית, האם אני נוהג ביושר עם חבריי/עובדיי האם ליבי ברשותי או חלילה אני ברשות ליבי.*
היכולת שלנו לדחות סיפוקים, היכולת להבדיל, השאיפה להבחין הרצון לחדד גבולות.
כל הנ״ל חורגים מהממד ההלכתי ומשליכים לכל תחומי החיים של חיינו.
הידיעה שלא כל דבר נכנס לפה ולא כל דבר יוצא מהפה, (רכילות, לשון הרע) שליטה עצמית במה שעומד על הלשון, מחייבת את האדם לדחות סיפוקים תוך הקניית היכולת להבדיל, השאיפה להבחין , הרצון לחדד גבולות, נכללים המילה אחת: *הבדלה*!!
לו יהי ......
יום אחד חזר יוסי מ"בית הספר" כועס וזועף על חברו אשר השפיל אותו בפני כל חברי כיתתו. והלה השיבו "זה לא יעבור לו בשתיקה והנקמה עוד תבוא"...
אבא של יוסי שהיה איש חכם הקשיב לדבריו והזדהה עם הכאב והלך הביא "שק פחמים" ואמר לו יוסי כעת בא נראה אותך זורק את כל הפחמים הללו על החולצה הלבנה שתלויה על החבל, יוסי שהיה כעוס נורא על כל מה שעבר היום, תפש את הפחמים והחל לזרוק בחוזקה על החולצה, חלקם פגעו וליכלכו את החוצה הלבנה, וחלקם כלל לא פגעו, כשנגמר השק, קרא האב לבנו שהיה כולו מפוייח ומלוכלך, והעמידו מול הראי, ואמר לו בני ראה כיצד החולצה הלבנה התלכלכה, אך אין מה להשוות אתה התלכלכת הרבה יותר!!! ומכאן תשכיל... הנזק שאנו מנסים להסב לאחרים פוגע בנו בראש ובראשונה, ולעתים קרובות הרבה יותר מאשר בצד השני.
הנקמה היא חרב פיפיות. כשאתה מתמקד בללכלך מישהו אחר, אתה זה שיוצא הכי מלוכלך מהסיטואציה. היכולת לסלוח או להמשיך הלאה אינה חולשה, *אלא שמירה על הניקיון הפנימי שלך*.
הציפור חסידה נמנית בפרשתנו שמיני עם העופות הטמאים.
השם חסידה בעברית מגיע מהמילה “חסד”.
הציפור נקראת כך כי כבר בתקופות קדומות שמו לב להתנהגות ה“טובה” שלה—בעיקר לכך שהיא:
בגלל התכונות האלה, אנשים קישרו אותה לרעיון של חסד, נתינה ונאמנות, ולכן נתנו לה את השם “חסידה”.
*הלואי ונזכה להתחסד לא רק עם מי שקרוב לנו, הלואי עם כולם!*
שבת שלום!שבת שלווה וענוגה!!שבת של אחדות ולא אחידות!!!*יגאל גור אריה*
"תנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת. לכל אדם ובכל עת
- ובזה תנצל מן הכעס...וכאשר תנצל מן הכעס תעלה בליבך מידת הענווה
אגרת הרמב"ן-
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
