אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.............................................................
הרב עמיהוד סולומון רב קהילה - סרטון על הפרשה - רוע מסוכן.
&
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון - חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
בסדרת 'מקראות', בינה בתורה, ספר דברים, לפרשת שופטים:
אין מלך בלי רצון העם
במשטר הישראלי בתורה יש הבדלה ברורה בין מערכת המשפט העצמאית, לבין המלוכה – והשופטים קודמים למלך. בראש מערכת המשפט ניצב "השֹפֵט אשר יהיה בימים ההם... ב]המקום אשר יבחר ה' (י"ז, ט-י). בפרק הבא יופיעו הכהנים והנביא, המהווים ביחד ארבע מערכות הנהגה; כך יוצא, שלא ייתכן על פי התורה משטר ריכוזי, כיוון שההנהגה והשלטון מחולקים בין שופטים, מלך, כוהנים ונביא, ואין שלטון אבסולוטי של בני אדם. השלטון האבסולוטי היחיד הוא מלכות ה' לבדו (שמואל-א י"ב, יב).
יתר על כן, בחירת המלך תלויה ברצון העם, ורק מכוח רצון העם תוכל להתברר בחירת ה'.
אכן כך קרה בהמלכת שאול, כך היה בהמלכת דוד, וכך אירע אף בפילוג המלוכה.
הנביא שמואל משח את שאול (שמואל-א י', א), ושאול חזר לחייו הרגילים; רק אחרי שגילה מנהיגות במלחמה, הומלך שאול בחידוש המלוכה, בהסכמה כללית (שמואל-א י"א, יד-טו, וברש"י שם).
הנביא שמואל משח את דוד (שמואל-א ט"ז, יב-יג) ודוד המשיך בחייו הרגילים, אמנם עם רוח ה' שצלחה עליו, אך שֵׁרֵת את שאול המלך בתפקידים שונים; גם כאשר נרדף על נפשו עם אנשיו, ובשתי הזדמנויות, סירב בכל תוקף לשלוח יד במלך שאול "משיח ה'" (שמואל-א כ"ד, ו; כ"ו, יא). דוד מלך על כל ישראל רק כאשר הסכימו כל שבטי ישראל לקבל את דוד כמלך (שמואל-ב ה', א-ג; דברי-הימים-א י"א).
כאשר איבד דוד את תמיכת העם הרחבה במרד אבשלום הוא יצא מירושלים (שמואל-ב ט"ו), וכאשר איבד רחבעם את תמיכת שבטי יוסף (מלכים-א י"ב), התפלגה המלוכה.
אין מלך בישראל בלי רצון העם.
"לא יקום עד אחד באיש"
שום אדם לא יכול לשפוט לבדו או לעשות דין לעצמו, גם אם הוא בטוח לחלוטין במה שהוא ראה. עיקרון זה בא לידי ביטוי בפרק בשלושה דינים:
גם שני עֵדים עלולים להיות 'עֵדים זוממים', אבל "עֵד אחד" לא יקבע אשמה לעולם, גם אם הוא נאמן במיוחד. מדוע?
מי שברא אותנו עם שתי עיניים ועם שתי אוזניים, נתן לנו בזה פרספקטיבה שמאפשרת לבחון מרחקים ועומק, מה שלא היינו יכולים לעשות בעין אחת ובאוזן אחת. כדי להתמצא בשטח, אתה חייב למצוא נקודות מפגש בין שני קווים (=קואורדינאטות), לפחות; גם כך יכול אדם לטעות, אבל קו אחד לעולם לא יספיק, כי לא תוכל לדעת היכן אתה נמצא באמת.
כדי למדוד מרחק של כוכב חייבים לחשב שתי זוויות אליו, למשל, משתי נקודות על מסלול כדור הארץ (כלומר, בהפרש של חצי שנה). דרך שתי נקודות במרחב מישורי (=אוקלידי) עובר רק קו ישר אחד, ואילו דרך נקודה אחת במרחב מישורי, עוברים אינסוף קווים ישרים.
ההבדל בין עד אחד לבין שניים הוא הבדל מוחלט – עד אחד רואה רק נקודת מבט אחת, אולם מעדותם של שני עדים ניתן לראות את המקרה כולו לאמיתו; לעומת זאת, אין הבדל מהותי בין שניים לבין שלושה – "...על פי שני עֵדים או על פי שלֹשה עֵדים יקום דבר" (י"ט, טו).
לא למלחמה טוטאלית
כאן אנו לומדים שיש לשחרר אנשים מסיבות אישיות, אם הם עלולים לחשוב על בית וכרם או על אישה שמחכה להם, שמא לא יוכלו להתרכז במשימה באופן מוחלט; כל שכן מי שחרד וירא, ואינו מתאים ללחימה.
חז"ל פירשו את השחרור כפטור אובייקטיבי, והגבילו את השחרורים רק למלחמת הרשות:
"במה דברים אמורים במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מֵחוּפָּתָהּ" (משנה סוטה ח', ז)
גם המשוחררים מהלחימה המסוכנת ("פן יָמוּת במלחמה"), אינם הולכים הביתה לפי ההלכה, אלא עוברים לחיל האספקה וההנדסה (משנה שם, ב).
אולם אם נפרש, שהשחרורים משקפים מצב נפשי – אז חשוב לשמור על פתחי השחרור דווקא במלחמת מצווה כדי שלא תיפגע רוח הלחימה, "ולא יִמַס את לבב אֶחָיו כִּלבבו" (כ', ט). רבות דובר על יהודה המקבי, ששחרר את הפטורים "על פי התורה" (מקבים א' פרק ג', 56), אף שבוודאי נלחם מלחמת מצווה; מסתבר שיהודה פעל לפי הפירוש הנפשי וסבר שהשחרור הזה חיוני למערכה, כי המוטיבציה של הלוחמים והנכונות להסתער ללא פחד הם העיקר במלחמה, בתורה כמו במלחמות.
הדבר נכון גם בצה"ל; אני זוכר 'שחרורים' לעורף של לוחמים שלא התאימו ללחימה, לפני צליחת התעלה במלחמת יום-הכיפורים.
הלכה נוספת המלמדת אותנו על המגבלות שהתורה מציבה בפני מלחמה טוטאלית, היא החובה לקרוא לשלום לפני כל מערכה. הפסוק "כי תִקרַב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום" (כ', י) ניתן להסבר (כפי שמסבירים חלק מהמפרשים) כמדבר על מלחמת הרשות. אולם, הרמב"ם הרחיב וקבע: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם, עד שקוראין לו לשלום..." (הלכות מלכים ו', א); הרמב"ם הוסיף, על פי חז"ל (ירושלמי שביעית ו', א), שגם יהושע בן-נון שלח איגרות לשלום לפני שבני ישראל עברו את הירדן; בתורה מפורש מפי משה שהוא עצמו שלח לסיחון האמורי "דברי שלום" (א', כו) אחרי צו ה' להילחם בו, לפני ההכרעה בהפתעה הגדולה של בני ישראל במעברות הארנון (במדבר כ"א, יא-טו).
הלכה נוספת היא האיסור להשחית את מטעי הפרי כדי לבנות מצור על עיר, כי מהם יאכלו הלוחמים (כ', יט-כ). במלחמה נגד מואב (מלכים-ב ג', יט; כה) פעל צבא ישראל להיפך (כדברי אלישע), ואולי גם זה גרם לכך שהמערכה נכשלה בסיום קשה וסתום (שם, כו-כז).
אחריות עקיפה של שופטים
פרשת החלל שנמצא באדמת הארץ ו"לא נוֹדַע מי הִכָּהוּ" (כ"א, א), משקפת את הזעזוע שהתורה מבקשת לעורר על כל מקרה של שפיכות דמים. למרבה הכאב, אנו רחוקים מאד ממידה זו של זעזוע, ואנו מסתפקים בכך, שהמשטרה חוקרת בכל הכלים העומדים לרשותה; טוב מאד שהמשטרה חוקרת, אך מה מוטל על שופטים ומנהיגי ציבור?
האחריות הישירה חלה תמיד על ההורג-הרוצח, אבל יש גם אחריות עקיפה! חז"ל (משנה סוטה ט', ז) הציבו את השאלה הנוקבת: מדוע חייבים זקני העיר לרחוץ את ידיהם ולומר "ידינו לא שָפכוּ את הדם הזה, ועינינו לא רָאוּ" (כ"א, ז)? "וכי על דעתנו עלתה מחשבה], שזקני בית דין שופכי דמים הם?!".
בתלמוד הירושלמי (סוטה ט', ו) מובאות תשובות חריפות – "שלא ראינוהו ופטרנוהו / והנחנוהו / ועמעמנו על דינו". מן ההסבר שם עולה שחכמי ארץ ישראל פירשו את אחריות הזקנים והשופטים על ההורג, שמא שחררו אותו השופטים בהחלטה בלתי שקולה; על זה הם חייבים לנקות את ידיהם ואת עיניהם מאחריות עקיפה לשפיכות הדמים. לעומת זה, חכמי בבל פירשו את אחריות הזקנים על הנהרג (וכך כתב רש"י), שמא לא נתנו לו ליווי או מקלט, שיצילו אותו.
לדעת חכמי בבל (ורש"י), בכל מקרה של חשד לרצח, צריך לחקור את הרשויות האזרחיות ואת המשטרה, האם היה מידע או חשש לחיי ההרוג (או לחיי ההרוגה), ומדוע לא שמרו עליו (או עליה) כראוי?
לדעת חכמי ארץ ישראל, צריך לחקור את מערכת המשפט, האם שוחרר אדם מסוכן, ושמא שחרורו גרם לרצח?! לפי זה, בכל מקרה של חשד לרצח, יש דרישה לחשבון נפש, גם של מערכת המשפט.
להבנתי, גם זה וגם זה הכרחיים. הרב ד"ר יואל בן-נון
&
יגאל גור אריה - לאן נעלמו השוטרים?
פרשת שופטים-תשפ"ג
ברכות חמות ליומולדת ליוני פרס.
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"
ואילו בנבואת הגאולה כתוב "השיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה".
לאן נעלמו השוטרים?
תפקידו של השופט לפסוק דין ושל השוטר- לאכוף.
ב״צדק״ לפנינו דרישה *למקצוענות יושרה והגינות*!
אנו בדור מיוחד ״עקבתא דמשיחא״ נאמר על הדור. ״פני הדור כפני הכלב״ מה זה כפני הכלב? כתב המגיד על הכלב שבא בתלונה לאריה ואמר לו: שנינו חיות טמאות, אז למה אותך כל כך מחבבים? את הציור שלך שמים על ארון הקודש- כבוד גדול לעומת זאת מי שרוצה לבזות את האחר קורא לו ״כלב״. האריה השיב לו: כל העניין שאני לא עושה אפליה, אצלי אין משוא פנים. אם אני רואה בן אדם, ואני רעב, אני טורף אותו. אתה על כולם נובח ומתנפל, אבל אם מישהו יזרוק לך עצם, מיד תקשקש בזנב...
זה פני הדור כפני הכלב. שופטים השופטים את כולם באותה אכזריות אבל קצת שוחד משנה אצלם את כל התמונה...(אני מקווה שלא יתבעו אותי) ״כי השוחד עיור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים״....
כמו הכלב שרץ קדימה לפני בעליו, כאילו הוא המוביל, אבל כל הזמן מביט אחורה לראות להיכן בעליו פונים. כך ראשי העם, המנהיגים- במקום להוביל את העם ולהצעיד אותם קדימה, מביטים אחורה אל העם (סקרי דעת קהל...) ומתרפסים לפניהם. במקום להוביל, הם מוּבלים.-- *מנהיגות מונהגת*.
גיבור ה"משפט" של קפקא יוסף ק. מוצא עצמו יום אחד עצור בתנאים מוזרים, ולאחר מכן נשפט ומוצא להורג מבלי שידע על מה מאשימים אותו
לדעתי, גם אנו נתונים היום במידה רבה בעולם אבסורדי, בו עלינו לקרוא את קפקא במהופך- בעיותינו שפושעים מתהלכים בגאון ברחובות עם מכוניות משוריינות, עברייני תנועה לא נאכפים- ה״צדק״ לא נראה, לא נאכף ולא מורגש מי ייתן ומערכת הצדק ,המשפט: תחמיר תרתיעה ותפחיד....
אנו מוקפים בעורכי דין המרחיבים את הסדקים שבכותלי הצדק.
בהכרזה על זכויות האדם ב- 1948: "כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. היות שהם ניחנו בתבונה ובמצפון , צריכים הם לנהוג איש בראיהו ברוח של אחווה ".
ויש עוד משהו, כדי שהשופט ישפוט בצדק הוא צריך להיות קשור לעם ולא מנותק ממנו.
לכן, בניגוד לאופן בחירת השופטים כיום, התורה אומרת: הציווי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" הוא ציווי לעם ישראל למנות שופטים על עצמו. שופטים ושוטרים תיתן לך' העם הוא זה שאמור לבחור/למנות את השופטים..
לו יהיי....
שבת שלום! שבת שלווה וענוגה !
יגאל גור אריה - החיוך מעשיר את המקבל מבלי לרושש את הנותן ...
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת שופטים
נבואה משמֶרת תקווה
לכאורה, ההבחנה בין נביא שקר לבין נביא אמת פשוטה. נביא אמת הוא נביא ששלחו ה' ונבואתו מתגשמת, ונביא שקר אומר דברים מליבו ונבואתו אינה מתגשמת. הרמב"ם אומר כי נביא שקר הוא מי שמכחיש את נבואת משה, מוסיף או גורע ממצוות התורה לדורות (משנה תורה לרמב"םספר המדעהלכות יסודי התורהפרק עשירי וכן בהקדמה למשניות, משנה ז').
סמכות הנביא אינה נובעת מתוקף מינוי רשמי בניגוד לתפקידים אחרים, ולכן אם אדם בא וטוען שהוא נביא המביא את דבר ה', כיצד נדע אם אכן נביא אמת הוא? דיבור רהוט, כָּרִיזְמָה, והיכולת לעשות אותות ומופתים יכולים לסחוף קהל ולגרום לִנְהָרָתוֹ אחר נביא שקר. מקרים כאלה ידועים בהיסטוריה שלנו כמו שבתאי צבי ויעקב פרנק, שהמיטו אסון על מי שהלך אחריהם.
משה בפרשתנו אומר: " וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה': אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ " (יח, כא-כב). לפי פסוק זה המבחן קל. אמיתות הנבואה נבחנת בקיומה או באי קיומה.
נתן הנביא אמר לדוד לאחר מעשה בת שבע והרג אוריה, כי דוד יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם (שמואל ב, יב, ו), ואכן כך היה. דוד איבד את בנה הראשון של בת שבע, את אמנון, את אבשלום ואת אדוניה.
אך אם נבחן את פרשת הנביא יונה, נגלה שנבואתו לא התקיימה. הוא ניבא כי " עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת " (יונה ג, ד), ולא כך קרה. נינווה חזרה בתשובה וה' לא הענישם. יונה כעס על כך מאוד, וביקש את נפשו למות. כנביא אמת הוא ציפה שנבואתו תתקיים.
כלומר נבואת פורענות יכולה שלא להתקיים, אם בני האדם שבו מדרכם הרעה.
קל לנבא אסון, שהרי אם הוא לא יבוא, תמיד נוכל לומר שה' סלח, אך מה דינה של נבואה טובה?
מתברר שאם נבואה טובה אינה מתקיימת, זה סימן לנביא שקר משום שה' אינו חוזר בו מהבטחה לטוב. מטרת הנבואה אינה לגלות עתידות. לנביא יש תפקיד ביקורתי. הוא המתריע בשער. נביאי אמת אינם חוששים מאיש, והם לא מנסים לומר לציבור את מה שהוא רוצה לשמוע. הם מביאים את דבר ה', וחלקם גם שלמו מחיר כבד על נבואותיהם.
נביאי אמת מנבאים גם פורענות וגם נחמה. הם משמרים את התקווה.
ירמיהו מצטווה לומר בשם ה': " כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה: וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם: " (ירמיהו א, טו-יז). לפנינו נבואת פורענות.
מצד שני ירמיהו גם מביא נבואות נחמה. " עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים: עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ: כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ " (ירמיהו לא, ג-ה).
בספר ירמיהו פרק כ"ח כתוב: " וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל " (כח, א-ד). הנביא חנניה למרות היותו נביא שקר, אינו מכונה נביא שקר אלא הנביא.
תשובת הנביא ירמיהו לחנניה מפתיעה " וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם " (כח, ה-ו). ירמיהו אומר הלוואי ונבואתך תתגשם. ירמיהו אינו מעונין בחורבן. ייתכן כי אם העם ישוב מדרכו הרעה, יתקיימו דברי חנניה. חנניה מחזק את נבואתו על ידי שבירת הַמֻּטָּה שהייתה על צוואר ירמיהו, ואומר כך ישבור ה' את בבל. חנניה הוא נביא שקר, נבואתו אינה מתקיימת.
הרמב"ם מציג קריטריון נוסף המצביע על נביא אמת והיא אישיותו. עליו להיות אדם מוסרי וירא שמים. וכך אומר הרמב"ם (רמב"ם, הלכות יסודי תורה פרק ז, הלכה ז):
"... וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון, ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו, ואעפ"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה הוא] מעמידים אותו על חזקתו, ... ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר: הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם (פרשת ניצבים), ונאמר: כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב " (שמואל א, טז, ז).
הרמב"ם בדבריו לאחר שמנה את סגולותיו של נביא האמת, מזהיר אותנו שההבחנה בין נביא אמת לבין נביא שקר, אינה פשוטה. למרות שיש מאפיינים לנביא אמת ולנביא שקר, אנו כבני אדם לא נוכל תמיד לדעת בוודאות בזמן אמת מי הוא נביא אמת ומי הוא נביא שקר.
כ"ח אב תשפ"ג - בלומה דיכטוולד
&
פרשת שופטים – נדיבות נפש של גבורה - אורי סובוביץ- מנהל קרן הון סיכון
המצביאים ה"גדולים"
אלכסנדר מוקדון, הנודע בשל ניצחונותיו בשם אלכסנדר הגדול, חי במאה הרביעית לפנה"ס, ונודע כאחד המצביאים הדגולים בעת העתיקה. כיבושיו הנרחבים כללו את ערי המדינה של יוון העתיקה, כל שטחה של האימפריה הפרסית, מספר אזורים במרכז אסיה ואף חלקים מתת-היבשת ההודית, כל זאת אף שנפטר בטרם מלאו לו 33 שנים. היסטוריונים מסבירים כי אלכסנדר מעולם לא הפסיד בקרב שעליו פיקד בזכות הגמישות שבה הפעיל את צבאו בהתאם לנסיבות המשתנות בשדה הקרב, ובשל אומץ ליבו כשהסתער תמיד עם קסדה בולטת בראש חייליו.
ג'ינגיס חאן, מייסדה ושליטה הראשון של האימפריה המונגולית, חי במאות ה-12–13 לספירה ונודע כאבי תורת הלחימה המודרנית. הוא פיתח את תורת האסטרטגיה הצבאית במהלך מלחמותיו, הקים יחידות עילית מובחרות בצבאו והיה הראשון שייסד חיל רפואה ייעודי שליווה את הלוחמים. נוטים לייחס את ניצחונותיו ללוחמה הפסיכולוגית שבה הצטיין, כשהצליח לזרוע פחד בלב אויביו בשל אכזריות צבאו. כך הצליחו הוא וממשיכיו במאות ה-13–14 להשתלט כמעט על כל שטחי אירו-אסיה.
נפוליאון בונפרטה, שליט צרפת ומייסד הקיסרות הראשונה, נודע כאחד מגדולי המצביאים של העת החדשה. נפוליאון, שעלה לגדולה בעקבות המהפכה הצרפתית, הגיע בשיאו לשליטה על מרבית מערב ומרכז אירופה. נפוליאון נודע בכך שפיתח "אסטרטגיית השמדה" – שמטרתה לא להכריע את כוחות האויב אלא להשמידם.
נטייתם של בני אדם להעריץ כוח, גבורה ובעיקר אנשים "מצליחנים", הפכה את מוקדון, ג'ינגיס חאן ונפוליאון לדמויות נערצות ומוכרות, ללא קשר ואולי אף בניגוד גמור לרמת מוסריותם. רצונם להשתלט על עוד שטחים ומדינות הביאו להרג המוני ולנהרות של דם ברחבי אירופה ואסיה.
פחד מוות
ארנן קורטס היה מצביא ספרדי בן המאה ה-16 שכבש את מקסיקו. מסופר כי במהלך הלחימה הקשה מול האימפריה האצטקית הוא קידם תרגיל "מבריק", לא מול צבא האויב אלא מול צבאו שלו. כששמע כי חייליו חוששים מהמלחמה ומדברים ביניהם על נסיגה, נתן פקודה לשרוף את ספינות צבאו. כך העביר לחייליו מסר כי הדרך היחידה להישאר בחיים היא לנצח... כנראה שקורטס לא היה רחמן או מוסרי יותר מאלכסנדר הגדול, ג'ינגיס חאן או נפוליאון. המטרה קידשה את האמצעים, והמטרה המשותפת לכולם הייתה להרחיב את שליטתם על עמים ומרחבים נוספים.
מוטיבציה מוסרית
פרשת שופטים, כמו גם הפרשה הבאה, פרשת כי תצא, עוסקות בין היתר בסוגיית המלחמה. בפרשתנו מתואר כיצד לפני היציאה למלחמה, הכוהן "משוח המלחמה" היה נואם בפני הלוחמים ומחזקם בדברים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, א-ד).
הרב קוק הסביר כי לרוב (בדומה למקרה של קורטס), הצלחת המלחמה תלויה באומץ לב הלוחמים, כשיודעים שהצלחתם תלויה בעצמם בלבד. במציאות כזו לא רק שלא עוזר לדבר על ענייני מוסר וקרבת אלוקים אלא שזה אף מפריע למאמץ המלחמתי, שכן על הלוחמים להתמקד ולהתרכז בגבורתם ועוצמתם הצבאית ללא הישענות על כל גורם "חיצוני". בעם ישראל, לעומת זאת, התורה לא שמה את הדגש על ה"גבורה הגשמית" הנשענת על היתרון הצבאי על פני האויב, כי אם על ההזדהות המוסרית עם עצם המלחמה ועל האמונה בצדקת הדרך, שכן הן הנותנות תוקף ועוצמה לגבורת הלוחמים.
וכך כתב הרב קוק (עין איה, ברכות ט, ז):
"מלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלויה הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האומץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלויה בעצמם בכוחם ועוז גבורתם. על כן יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלקים יחלישו את אומץ העם... אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ה' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כי אם להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאוויים, כי אם צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ה', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושיות. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו ועל דבר הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ה' עמו".
הירא ורך הלבב
בהמשך הפסוקים מתואר כי במלחמת רשות, מלחמה שאינה מלחמת קיום, מגיעים שוטרי העם ומאפשרים "פטור מהמלחמה" לאדם שנמצא באמצע תהליך משמעותי בחייו, והוא יוכל לשוב לביתו במקום להצטרף למלחמה. בסוף דבריהם הם מוסיפים כי גם אדם הפוחד מהמלחמה רשאי לשוב לביתו פן יכניס מורך לב בקרב הלוחמים: "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (דברים כ, ה-ח).
המשנה במסכת סוטה (מד, א) דנה באופי האדם "הירא ורך הלבב" ומביאה מספר דעות על כך. רבי עקיבא אומר שמדובר באדם שקשה לו נפשית להתמודד עם מראות המלחמה: "שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה". רבי יוסי הגלילי אומר: "זהו המתיירא מן העבירות שבידו". על פניו מדובר באדם החושש שבשל חטאיו נתמעטו זכויותיו ועל כן הוא עלול להיפגע במלחמה. אך ניתן אולי לומר כי החשש הוא לא רק של האדם עצמו אלא של העם כולו, שאינו מעוניין שאדם המתנהל בצורה שאינה מוסרית יהיה חלק מהכוח הלוחם, כדי שלא יפגע ברוח הלחימה המוסרית של העם: "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".
רש"י הסביר כי למעשה מקרי הפטור המוזכרים בפסוקים הראשונים, של לוחמים הרשאים לחזור לביתם משום שנמצאים בהליך בניית בית, נטיעת כרם או נשיאת אישה, הם רק "סיפור כיסוי". כדי שאדם החושש מהעבירות שבידו לא יתבייש בפני חבריו על כך שחוזר מסיבה זאת, שמרה התורה על כבודו כשנתנה את האפשרות שלכאורה חזר מסיבה אחרת. בלשונו של רש"י: "תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה, לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה, והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה".
מזון רוחני ללוחמים
הרב קוק התייחס לסוגיית "הירא ורך הלבב" והסביר כי בשונה מהמצביאים והגיבורים שבעולם, גיבורי ישראל יצאו מתוך נדיבות ליבם כדי להגן על עמם. איש לא הכריח אותם לצאת לקרב, שכן התורה נתנה להם את האפשרות לשוב לביתם. אך כדי לטפח דור של צעירים שיתנדבו לצאת לשדה המערכה לא ממניעים אימפריאליסטיים, סדיזם או כדי להאדיר את שמם, אלא מתוך נדיבות לב לצאת להגן על עמם וארצם, צריך "להזין ולכלכל" אותם במזון נפשי ורוחני מתאים. רק חינוך לעדינות נפשית ורגישות מוסרית לצד אמונה בצדקת הדרך וזכותנו על הארץ תוכל להצמיח לוחמים היוצאים לקרב מתוך "נדיבות נפש ורוח של גבורה".
וכך כתב הרב קוק (אוצרות הראי"ה, חלק ב, עמ' 68):
"גיבורים מתנדבים המה היוצאים תמיד בעזרת ישראל. מעולם לא חפצנו לכוף הר כגיגית על גבורי עמנו שיצאו לעזרתנו. ההיפוך – "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". רק מנדיבות נפש ורוח של גבורה של אהבה נאמנה לעמנו יצאו גיבורים תמיד אל שדי קרב. אמנם למען יוכל לדור מתנדבים להמצא, עלינו החובה לגדל בנינו כנטיעים, לזונם ולפרנסם בכלכלה מבריאה עד אשר יהיו מלאי אונים. אז ימצאו מהם גם כן מתנדבים יוצאי מערכה ודורכי קשת".
אמנם "הצבא צועד על קיבתו", אך לצד המזון הפיזי המחיה את גוף הלוחמים, חשוב לא פחות המזון הרוחני, המחיה את רוחם.
לסיכום
בשונה ממקומות רבים בעולם, לא ניתן למצוא בארץ פסלים או אנדרטאות של מצביאים דגולים שיצאו למסע כיבוש אימפריאליסטי. יתרה מכך, מאז קום המדינה, כל מלחמות ישראל היו תמיד מלחמות מגן. מסיבה זו מעולם לא הערצנו מצביאים על חכמתם וגבורתם, אם זו נועדה רק כדי להעצים את פולחן אישיותם או כדי להרחיב את שליטתם על פני עמים אחרים. הערצנו בעבר, כמו גם היום, את הלוחמים והמפקדים המתנדבים לצאת בראש המחנה למען ערך מוסרי, מתוך אמונה בצדקת הדרך ולמען העם בעורף. אשרי העם שאלו הם בניו.
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO אורי סובוביץ
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 248 - "עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדו" -חיים קופל.
1) לפני יציאתו של עם ישראל למלחמה, מכריזים השוטרים, על שתי קבוצות אנשים הפטורים מהיציאה לקרב. הקבוצה הראשונה, מורכבת מאנשים, הַמְּצוּיִים בשלב סופי של תהליך משמעותי בחייהם: אלה שבנו בית ולא חנכו אותו, נטעו כרם ולא חללו אותו, קידשו אשה וטרם התחתנו עמה. הם משוחררים מיציאה למלחמה, כדי שיוכלו להשלים את תוכניתם.
2) הקבוצה השנייה, מונה את "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (כ-ח). הגמרא במסכת סוטה, מביאה את שיטת רבי יוסי הגלילי, שמפרש ממה הוא ירא: "מעבירות שבידו" (דף מ"ד).
3) שואל הָאַדְמוֹ"ר מֵאוֹסְטְרוֹבְצָה (רַבִּי יְחִיאֵל מֵאִיר הוֹלְשְׁטוֹק זצ"ל) למה מחזירים אותו, הרי יראת שמים זה יתרון? אדרבא, הוא עדיף על פני אדם שאינו ירא ה'?.
4) מסביר האדמו"ר, שמהות היציאה לקרב היא עזיבת הפרטיות, הבית, האשה והעסק והתמסרות לכלל, למשימה הלאומית, עד כדי נכונות למסור את נפשו, למען השגת המטרה. והנה, יש בפנינו אדם שירא רק מעבירות "שבידו", כלומר, רק העבירות האישיות שלו מפריעות לו , הוא דואג רק לעצמו-אֵגוֹאִיסְט. אדם כזה אינו מתאים לקרב שבו הוא צריך לחשוב ולדאוג לכלל, ולא לעצמו. וכן כותב הרמב"ם על יוצאי המלחמה "ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה" (הלכות מלכים ז-ט"ו). אדם כזה עלול גם "להדביק" את שאר הלוחמים בתכונה שלילית זו.
5) בהמשך, מסבירה הגמרא, את כוונת התורה במונח "עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ ": שח בין תפילין של יד לשל ראש. ותמוה, וכי עבירה קלה זו, מדברי סופרים, מצדיקה למנוע ממנו מלהשתתף במלחמה יחד עם כלל ישראל? וכי אין בין יוצאי המלחמה בעלי עבירות חמורות יותר?.
6) נראה להסביר, ש"שח בין תפילין של יד לשל ראש", אינו רק מעשה נקודתי, אלא הוא מייצג דרך חיים לא נכונה-גישה מוטעית ומעוותת לעשיית האדם בחיים, וכפי שמסביר "השפת אמת"(רבי יהודה אריה ליב אלתר זצ"ל):"כי תפילין של יד היא בחינת עשייה-"וקשרתם לאות על ידך"- ותפילין של ראש-"תורת ה' בפיך", וצריכים להיות מחברים כל המעשים אל התורה, וזה עצמו פירוש "שמע ישראל" להיות מאספין כל הכוחות אל התורה".
7) מי ששח בין הנחת תפילין של יד (המעשה), ובין תפילין של ראש (התורה), הרי הוא מנתק בין הלימוד ובין המעשה, תורתו אינה תורת חיים (שמחוברת ומיושמת בחיי היום יום). דווקא בעת לחימה בזמן שרחוקים מספסלי בית המדרש, חשוב לחבר בין שדה הקרב לתורת ישראל. יש לראות בה כמצפן שמנחה אותו איך לנהוג במצב זה. מי שאינו נוהג כך, אינו מתאים להכלל בצבא ישראל.
8) תשובות מפרשת ראה
א) הֵיכָן בְּפָרָשָׁה מִלָּה הַמְּנֻקֶּדֶת בְּאַרְבָּעָה תְּנוּעוֹת קָמָץ בְּרֶצֶף? תשובה:" ואת הָרָחָמָה " (י"ד-י"ז).
ב) שְׁתֵּי מִלִּים בַּהֲגִיָּה דּוֹמָה.
הִיא-בְּפִתְחַת הַגָּלִיל.
הוּא-בַּעַל חַיִּים קָלִיל?
תשובה: "עַכּוֹ" - "אַקּוֹ" "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ ..וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן" (י"ד-ה)
שמואל לרנר הציע פתרון נוסף:"דישון" מושב בגליל העליון, בין קריית שמונה לצפת. בעל חיים: "ואקו ודישן".
9) שאלות מפרשת השבוע
א) "וילך ויעבד א-להים אחרים" (י"ז-ג). לכאורה, המילה "וילך" מיותרת, מספיק היה לכתוב, ויעבוד א-להים אחרים? (רמז: מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה...).
ב) בַּפָּרָשָׁה-מְבִיאִים לְכֹהֲנִים.
וּבַחַיִּים-לִתְאוּצָה נוֹתְנִים.
שבת שלום
מחיים קופל -מעדנים 248 פרשת שופטים תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בוודסאפ 052-3604905
&
הרב אבי רזניקוב רב בית החולים איכילוב תל אביב
פרשת השבוע 'שופטים', עוסקת במינוי הרשות השופטת.
התורה מפרידה בין הרשות השופטת, המלכות, הנבואה, כהונה ולויה.
מאזן הכוחות אינו דומה לאיזונים המשטריים שאנו מכירים היום.
התורה לראשונה בתולדות האנוש מציבה חלוקה על טהרת מהותם ותפקידם של המוסדות השונים.
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ" (דברים ט"ז, י"ח). מדוע דווקא בשער ?
מכיוון שעשיית משפט צדק רצוי שתיעשה במקום שהוא "מחוץ לעצמינו" – והשער הוא מקום היציאה החוצה.
"פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה" – השערים יפתחו למי שרודף את הצדק בצדק.
הנביא זכריה אומר, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (ח', ט"ז), דברו אמת, כלומר, דברו באמת. התנאי למקום של "אמת ומשפט שלום" בשערינו תלוי ביכולת להגיע למצב של דיבור אמיתי בין אדם לאדם. ללא צדק, לתפילה ולעבודת הא-ל אין משמעות. אחריותו של האדם ביחס לרעהו היא כזו שהא-ל אינו יכול לבטלה.
הצדק איננו עיקרון מופשט. זוהי מסגרת המממשת את תקוותה של ההשפעה הדתית לחברה שבה אדם אחד יכול להבחין בפניו של האחר.
זוהי המשמעות העמוקה של "צדק צדק תרדוף ושפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך"
אני מזמין אתכם לקרוא על הסיבות למיקומם של השופטים בשער העיר, ומהו מהות תפקידם
שבת שלום ובשורות טובות
הרב אבי רזניקוב
