l
לתרומה הכנסו לאתר עם אישור החזר מס 46 : www.hamikra.org
*******************************************
השבוע הסתיימו חודשיים של החופש הגדול בו ישבו מורים ותלמידים מבתי ספר ממלכתי עם המורים והמנחים ולמדו לקראת חידוני התנ"ך שיהיו בשנה הבאה.זה לא מובן מאלין ! זו העשייה שלנו המיזם "תנך בראש" של החברה לחקר המקרא .
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא ממשיכה. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי י' אלול, תשפ"ה -3.9.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "כי תצא" תשפ"ה
מרצה : נמרוד ביבר -תושב לשם-עובד בתעשייה הבטחונית, אוהב, לומד ומלמד תנ"ך
הנושא: " שיעור המשך :דיני מלחמה בספר דברים".
(מומלץ מאד) (אחד המאזינים הותיקים כתב- "היה חזק מאד" ועוד...)
ולהחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
שימו לב קישור חדש לזום:
https://us06web.zoom.us/j/87257936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU8d3EK9GIIFqL.1
Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
*****************************
סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות
******************************
15 דקות (ארוך מהרגיל ומאד מעניין) על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל על:
"פרשת- שופטים - https://drive.google.com/file/d/1FDHZ5A5JgXu_Ooz8Kl69q1yPEFUr5OHj/view?usp=sharing
בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (השתפרנו אבל, יש עדין מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע-כבר ניסינו לנקד הכל!).
**************************************************************
סרטון על הפרשה - רוע מסוכן- הרב עמיהוד סולומון- רב קהילה הדר גנים פתח תקוה
חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו
&
פרשת שופטים, "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ"-
נאום האחריות לקדושת החיים - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מתפללים ומייחלים להשבתם הביתה במהרה, של 50 החטופים, הנמקים במאפליה ובמנהרות החמאס, 693 ימים.
בבוקרו של השבעה באוקטובר, ביום שמחת תורה בכב' בתשרי, בשעה 6.29, התעוררנו בטלטלה עזה למציאות הזויה - אין מדינה אין משילות. באבחת חרבות ברזל, קרסה לה חומת הביטחון, ההגנה, ההרתעה וההתרעה במדינתנו.
מאז ועד היום, נשמעים קולות רבים בעמנו, הדורשים הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור ללא משוא פנים את המנהיגות המדינית והצבאית, שלקתה בעיוורון קולוסלי, בקיבעון מחשבתי וביוהרה, ושכשלה במשילותה ובתפקידה, כמבוגר אחראי לקדושת החיים.
בבוקרו של אסון השבעה באוקטובר, נשמעה הזעקה והצעקה–אחריות לקדושת החיים, אייכה ?
הנה משה בפרשתנו, עוסק בפרשת הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה ונושא את נאום האחריות לקדושת החיים, ומניח את תשתיות היסוד, להתנהלות המנהיגות השלטונית אל מול הערך הנעלה - קדושת החיים.
כך מתארת זאת פרשתנו: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל ...נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ... וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה " ( דברים, כא',א'-ט').
באירוע הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בפרשתנו – התמוטטה תשתית הביטחון, ההגנה, ההרתעה והתרעה של אותה העיר – המחדל היה גדול.
האם מנהיגי אותה עיר, אשמים במה שקרה בעירם ?
גם אם יימצא בהמשך שהם אינם נושאים באשמה, הרי הם כן נושאים באחריות מרגע התגלות האירוע.
במילים אחרות, אפשר לומר שיתכן שהם לא אשמים במובן הפלילי ולא בטוח שיוגש נגדם כתב אישום, אבל הם כן נושאים באחריות שלטונית, מוסרית וציבורית, שמצופה מהם כמנהיגים.
עליהם להתפטר מתפקידם. כיון שאירוע כה חריג התרחש במשמרת שלהם .
הנה מאמר מרתק של ינאי ד' לוין ( מקור ראשון, ג' אלול תשע"א) המצטט מתוך מאמרה של הסופרת שולמית הראבן:" אשמה ואחריות", ששופך אור על - האחריות של המבוגר האחראי לקדושת החיים, ומציג בהקשר לכך את מחקריו של הפסיכולוג השוויצרי הצרפתי ז'אן פיאז'ה (1896 - 1980).
באחד ממחקריו של פיאז'ה, הוא הציג סיפור אודות ילד שהתבקש על ידי אימו, להעביר ערימה של 20 צלחות מחדר לחדר. בדרכו נתקל במכשול, הוא נפל וכל 20 הצלחות נשברו.
פיאז'ה שאל במחקרו ילדים בגילאים השונים, מי בסיפור שהציג, יותר אשם ? ומי נושא יותר באחריות ?
הוא מצא במחקרו, שהילדים הגדולים יותר ככל שגדלו להיות מבוגר אחראי, ידעו כבר להבחין בין אשמה לבין אחריות ונטו להטיל האחריות דווקא על האימא ולא על הילד.
היה קל מאד לגלגל האשמה על הילד ולא על האימא המבוגרת האחראית, שטעתה בשיקול הדעת ובהחלטותיה, בהטילה המשימה על הילד. קל מאד לאימא, שמצופה ממנה לנהוג באופן מניעתי כמבוגרת אחראית, לא להכיר בדיעבד באחריותה ולגלגל האחריות לאחר ולזוטר ממנה בהיררכיה.
נשמע מוכר ?!
אך דומה שפרשת הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בנאומו של משה בפרשתנו כבר מתחילה בספר בראשית, שם קבלנו לראשונה שיעור אודות המבוגר האחראי.
כולנו התוודענו להתנהגותו של יעקב אבינו באירוע הרמייה של אביו יצחק, בהשיגו את הבכורה בדרכים לא ישרות.
כך גם בנו יוסף, נהג ביוהרה והתנשאות אל מול אחיו בסיפור חלומותיו, שהעצימו את הקנאה והשנאה של אחיו אליו ושהביאם לרעיון, לרצוח אותו, שהומר לבסוף בזריקתו לבור ולאחריו במכירתו לסוחרים המדיינים, שהביאו אותו למצרים וכל התלאות שעבר שם.
במשך 20 שנה יעקב האבא, מייחל לסימן חיים מבנו הנעדר – העוֹד יוֹסֵף חַי?.
גם כשהבנים מספרים לאביהם יעקב: "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם". יעקב עדיין לא מאמין ולוקה בתסמונת כה נוכחת היום בחיינו – תסמונת הלב השבור.
בדיוק כאן, נכנסת לתמונה- העגלה הערופה בפרשתנו.
יוסף בהיותו משנה למלך מצרים ולאחר שהתוודע לאחיו, שולח עם אחיו עגלות לאביו יעקב בארץ ישראל: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא ( יעקב) אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" ( בראשית, מה', כז').
מה המיוחד בעגלות ? מפרש רש"י: "סימן מסר להם (יוסף), במה היה עוסק כשפירש ממנו (מיום העדרו מאבא יעקב), בפרשת עגלה ערופה. זהו שנאמר - וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף ולא נאמר אשר שלח פרעה".
אכן הלימוד האחרון של יעקב עם בנו יוסף טרם היעדרותו לעשרים שנה, עסק בפרשת עגלה ערופה, שהיוותה אות וסימן שאכן יוסף חי.
דומה שאין מקרה הוא, שהעגלה הערופה בסיפור הבראשיתי מתכתבת בדיוק עם סוגיית דיוננו - המבוגר האחראי ומאירה את אירוע לקיחת האחריות של יעקב להתנהלותו בפרשת הרמייה במכירת הבכורה, וכך גם לקיחת האחריות של יוסף בפרשת חלומות היוהרה והעצמת הקנאה והשנאה של האחים.
הנה כי כן, יעקב וגם יוסף, שניהם מנהיגים בעם ישראל, מרכינים ראשם וקוראים בהכנעה – אני אחראי.
ובמעבר לנאומו של משה בפרשתנו, המורה לנו דרך חיים, כיצד על המנהיג המבוגר האחראי לפעול, כאשר אירוע אסון מתרחש במשמרתו.
כך משה מציג זאת לפתחו של המנהיג - עליו להתייחס ברצינות יתירה ובחומרה לאירוע האסון שמטלטל את ערך קדושת החיים. עליו לדרוש ולחקור היטב את המידע החריג: "וְהֻגַּד לְךָ, וְשָׁמָעְתָּ; וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל" (דברים, יז' ,ד').
הנה לידתה של ועדת החקירה הקַמָּאית, המוארת בפרשתנו
אבל זה לא מספיק. משה בנאומו בפרשתנו גם פונה למלך המנהיג שאמור להיות מבוגר אחראי, להשיל מעליו את גלימת ההיבריס והיהירות במשילותו:"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים, יז',כ'). כך שוב אנו מתחברים לאירוע התנשאותו של יוסף אל מול אחיו שהזכרנו קודם, והקשרו לפרשת העגלה הערופה.
כך גם משה מכוון בנאומו, בפתחה של פרשתנו, לשופט ולשוטר הפנימי של אותה מנהיגות, שאמורה לשמש כמבוגר אחראי: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".
מסביר זאת השל"ה הקדוש ( על שם ספרו- שני לוחות הברית - הרב ישעיהו הלוי הורוביץ 1558-1630) בפירושו לפרשתנו:"בכאן יש רמז מוסר להא דתנן בספר יצירה, שבעה שערים הם בנפש, שתי עיניים, שתי אזניים, והפה ושני נקבי האף...ועל אלו השערים ישים האדם לעצמו שופטים ושוטרים, כלומר, שישפוט את עצמו תמיד" ( שופטים, דרך חיים א').
כך גם הארתו של הרמח"ל ( רבי משה חיים לוצאטו- 1707-1746 ): " ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו ויוכיחוהו באהבתם ונמצאו מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר".
זאת קריאתם של השל"ה הקדוש והרמח"ל למנהיגות, שמצופה ממנה לנהוג באחריות מא' ועד ת', בעוז ובענווה – השילו מעצמכם את גלימת ההיבריס והיוהרה, התייעצו והקשיבו גם לזוטרים שבמדרג השלטוני. קדשו את הספק. אל תהיו כה נחרצים ובטוחים בעצמכם. התנהגו כמבוגר אחראי כשומר שלא ינום ולא ישן, להגנה על קדושת החיים. הציבו בתוככם ובתודעתכם - שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, על מנת למנוע אסון.
הנה כי כן, נאום המבוגר האחראי לקדושת החיים של משה, מתחבר לזעקתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ד', אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ; אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שָׁתִית מָצִית. אֵין מְנַהֵל לָהּ".
זאת קריאת ההשכמה למבוגר האחראי לקדושת החיים, כדי למנוע את – "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה".
הנה נשמעת קריאת התעוררות בחודש אלול המופנית למנהיגות, שאמורה לשמש כמבוגר אחראי- מנהיגים התעוררו! רק בידיכם האחריות לשמירתה ולביצורה של- קדושת החיים.
אבל משה בנאומו בפרשתנו קורא לא רק למנהיגינו, אלא גם לכולנו על דעותינו, השקפותינו ושייכותנו, לנהוג בתוכנו ובינינו כמבוגר אחראי, בהדגישו פעמיים: "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף", על מנת שכל צד בזירת ההתגוששות, לפחות יגלה אמפתיה ויכיל את הצדק של הצד היריב.
מדוע? כי זאת דרישה קיומית בנאומו של משה בפרשתנו, כי רק ביחד ננצח: "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ". כי אין לנו ארץ אחרת.
אתמול בג' באלול , ציינו את יום פטירתו התשעים של הראי"ה קוק ( 1865 - 1935 ), שגם נדרש לסוגיית האחריות לקדושת החיים: " "טַעַם אִסּוּר טֻמְאַת מֵתִים בַּכֹּהֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מוֹרֵי הָעָם, וּמֵרוּחָם נֶאֱצֶלֶת הַשְׁפָּעָה עַל הַסִּגְנוֹן הַמּוּסָרִי... וְהַמּוּסָר שֶׁבַּתּוֹרָה, הוּא מְיוּסָד עַל אַהֲבַת הַחַיִּים " (פנקסי הראי"ה, כרך א', עמ' קצ"ב, ספר אורות הקודש, כרך ג').
דומה שגם הנביא ישעיהו בהפטרתנו, נוכח בימינו אלו בהוויית חיינו וקורא למנהיגות, מימין ומשמאל, אנא גלו אמפתיה זה לצד זה - "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" .
מדוע פעמיים אָנֹכִי?
כי במילה מְנַחֶמְכֶם, יש ביטוי של אמפתיה.
מצופה ממנהיגות של כל צד, שתאמר לשנייה - אָנֹכִי ותגלה סוג של אמפתיה ליריבתה.
אבל זה יקרה כדברי הנביא ישעיהו, רק ביצירת מרחב הידברות משותף, שמנהיגות הצדדים היריבים רואה עין בעין עם כל הקושי, את האיום והסכנה המרחפים על המפעל הציוני והבית הלאומי, כדברי הנביא בהפטרה: " כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ".
כך נביא הנחמה ישעיהו, מותיר אותנו בסיום ההפטרה, בקורטוב של אופטימיות, אתגר ותקווה: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה".
הבה נאמין, נקווה ונייחל, לישועה ולשלום הפנימי בתוכנו.
שבת שלום וחודש אלול מבורך
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
דבר תורה - שופטים תשפה - שוטרים בשער - איך בונים אמון עם משטרת ישראל ?-מייקל אייזנברג
*
פרשת השבוע פותחת בציווי על הקמת מערכת משפט. עלינו להבין מדוע משה מצווה להקים מערכת משפט הרי כבר ארבעים שנה קודם, בעקבות עצתו של יתרו, משה מינה שופטים ושוטרים (שמות יח, כה; דברים א, טו). בנוסף, הקמת מערכת משפט היא אחת משבע מצוות בני נח, כלומר הכרחית וטבעית לכל חברה אנושית. לכן, עלינו לבחון לא את עצם הציווי, אלא מה ייחודי במבנה של התורה למערכת המשפט הישראלית בארץ המובטחת:
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (דברים טז, יח - כ)
באופן מפתיע התורה מכלילה את השוטרים בפסוקים על מערכת המשפט. במקום להתייחס לשוטרים כהערת אגב שאיננה במקומה, ברצוני להסביר ש"וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד... צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", נאמר גם ביחס לשוטרים.
בהמשך לפסוק בספר משלי על הנמלה החרוצה ש"אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל" הסביר ר' אברהם בן עזרא: "ושוטרים – הם המושלים", וגם לפי ויקיפדיה השוטרים לאו דווקא רדפו אחרי גנבים. הם נמנו על השכבה המשכילה והיו קרובים לשופטים:
המילה "שוטר" נגזרה מהפועל שט"ר, שמשמעו באכדית, "לכתוב". בהתאם לכך, בתרגום השבעים המילה "שוטרים" מתורגמת הרבה פעמים ל-"סופרים". מהעובדה שהשוטר מוזכר במקרא בדרך כלל לצד שרים, שופטים וזקנים, הסיקו חוקרים שתפקידו בתקופת המקרא היה מקביל למושל או למפקח. בתקופת המשנה והתלמוד הוטל על השוטר גם תפקיד ביצועי, והוא להוציא אל הפועל את פסקי הדין של השופטים. כך במדרש תנחומא: "כיון שנתחייב אדם בבית דין לחבירו... מוסרו ביד שוטר והשוטר מוציא ממנו".
עם זאת, בשונה מהמתואר בויקיפדיה על פיחות שחל בתפקידי השוטרים ובמעמדם בתקופת המשנה והתלמוד, לדעתי, ההבדל שאכן קיים בתפקידי השוטרים איננו התפתחות היסטורית גרידא. השינוי נובע מהבדל בין שני מודלים להפעלת המערכת. כבר בספר שמות כ1500 שנה לפני המשנה והתלמוד, לשוטרי בני ישראל היה תפקיד ביצועי טכני. כשבני ישראל היו משועבדים במצרים, שוטרי בני ישראל, שככל הנראה מונו על ידי פרעה ולכן הם פנו אליו ודווחו לו, היו אחראים לרדות באחיהם העבדים. השוטרים נדרשו לוודא שהעבדים יעמדו במטלה של מכסת הלבנים היומית הדרושה לבניית ערי מסכנות למלך, כולל באמצעי כפיה.
לכן, להבנתי מי השוטר, מה ייעודו ומה הגדרת תפקידו נגזרים מהשאלה העקרונית מי ממנה אותו - המלך או העם. בפרשה שלנו התורה מצווה אותנו, העם, למנות שופטים ושוטרים: "תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ". זו איננה אחת מהמצוות המוטלות על המלך שמופיע רק בפרק הבא, וגם לא על בית הדין הגדול שבירושלים שמופיע שם. המינויים שערך משה כשיצאו ממצרים היו על פי המודל של פרעה, ובהתאם לעצתו של יתרו המייצג את חכמת העמים. כעת, בנאומיו לקראת הכניסה לארץ, משה מתווה מודל שונה לחלוטין, לפיו על העם למנות שופטים ושוטרים.
חיבור המערכות לַעָם הוא חלק אחד מרצף שלם שהתורה בונה, וזו גם הסיבה שהיא מחברת את מערכות המשפט והמשטרה, בשונה מהשאיפה הרווחת כיום למקסימום הפרדה של הרשות השופטת מזו המבצעת. כך גם הבין הרמב"ם בפתיחה להלכות סנהדרין:
מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שנאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". שופטים אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם, שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות, לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות. וכל מעשיהם על-פי הדיינים, וכל שיראו בו עוות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו. (משנה-תורה, סנהדרין א, א)
מעבר לכך שהשוטרים פועלים בשיתוף פעולה מלא וישיר עם הדיינים והם תחת פיקודם, ולא תחת הממשלה או המלך, לשוטרים יש תפקיד חברתי-ערכי: "לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות". נורמות ראויות מייצבים רק באמצעות נוכחות בשטח וחיבור יזום למתרחש בכלכלה הישראלית. זה הפירוש של "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", פסוק שמתייחס לשופטים ולשוטרים כאחת. חברה בריאה בנויה על אמון גבוה, מינימום רגולציה, ואכיפה גבוהה. חיבור השוטרים לשופטים מעצים את רמת האכיפה ומעלה את רמת האמון הן בשווקים והן במערכות. בגישת הרצף של התורה, השופטים מחוברים לנעשה בשטח, והשוטרים מוערכים כמי שמממשים את ערכי הצדק והמשפט, ולא רק כמי שאוכפים את הסדר החברתי או מספקים ביטחון אישי.
המילה הבאה שבונה את הרצף היא "בְּכָל שְׁעָרֶיךָ". המודל שבפי משה מעצב את הארכיטקטורה של העיר כך שהמשפט מתקיים בשער. בניגוד למודל היווני והרומי, שבמסגרתו הקימו היכלי משפט וצדק בלב הערים, התורה העדיפה את המודל שנהג בערי מסופוטמיה של משפט בשערי העיר והשווקים (אם כי יש עדויות מהמרחב המסופוטמי לקיומו של משפט גם בשערי המקדשים). בסמוך לשער העיר היתה רחבת השוק אליה הביאו כל תושבי הכפרים שמסביב את תוצרתם, וכך אזור השער הפך למרכז הפעילות הכלכלית כפי שמתואר בספר מלכים ב פרק ז שהמלך מינה שליש מטעמו בשער, וכפי שמתואר בספר ירמיהו שאפילו המלכים עצמם היו מגיעים לשם לבחון מקרוב את הנעשה: "כֹּה אָמַר ה' אֵלַי הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי עם הָעָם אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ, וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם… כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם… וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת…" (ירמיהו יז, יט - כד). אם כן, השער, מסמל את התנועה הכלכלית והחברתית שמערכת המשפט צריכה לעצב: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'" (זכריה ח, טז - יז).
זו כנראה הסיבה שבעברית מחיר נקרא 'שער', והשוטרים שב-"שְׁעָרֶיךָ" אחראים "לתקן את השערים והמדות" כלשון הרמב"ם. זאת בשונה משפות אחרות בהן אין קשר בין המילה 'שער' (gate) למילה 'תעריף' (rate), שנגזרת מהמילה 'חֵלֶק', במובן של מדוייק ('פרו-ראטה' במקור הכוונה כל אחד בהתאם לחלק המגיע לו, ולא 'באופן יחסי'). בעברית מודרנית 'לְשַׁעֵר' פירושו להעריך, לתת אומדן. אולם, בלשון חכמים 'לשער' זה להגיד בדיוק כמה. לכן, המשנה אומרת על דברים שלא נקבעה להם כמות מוגדרת, אלא כל אחד יכול לתת כמה שהוא רוצה: "אלו דברים שאין להם שיעור - הפאה והביכורים…" (פאה א, א). בעברית המילים זהות כי במודל של התורה בונים רצף, והמשפט, שנעשה ב-"שְׁעָרֶיךָ" בצמוד לפעילות הכלכלית, נעשה באופן חותך ומדוייק, כמו המדות והשערים.
המודל היווני-רומי מתקיים בתורה רק במקום אחד: "כי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" (דברים יז, ח - ט). הסנהדרין הגדולה, המהווה את הסמכות השיפוטית העליונה, יושבת בלשכת הגזית הסמוכה למקדש, ולא בשערי ירושלים. בסנהדרין יכריעו בשאלות של צדק עקרוני, אם הרובד המעשי-קהילתי הוביל ל"דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ" שאינם פתירים (בספרי הבא על ספר דברים, בע״ה אכנס לעובי הקורה בנושא זה).
ברבות הימים, ובעיקר אחרי החורבן, הסנהדרין הפכה להיות הגוף המרכז הבלעדי עבור עם ישראל, שאיבד את ריבונותו ואת שעריו במובן הרחב של המילה: "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" (בראשית כב, יז). במציאות זו, התפתחה ההשקפה שהמשפט לא יתקיים ב"שְׁעָרֶיךָ" אלא: "צדק צדק תרדף - הלך אחר בית-דין יפה: אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל" (בבלי, סנהדרין לב, ב). במקביל, הסנהדרין תפסה את כל התפקידים השלטוניים, ונשיא הסנהדרין היה נצר לשושלת המלוכה מבית דוד. וכך, בשונה מהרושם המתקבל מהפסוקים וממקורות אחרים, במשנה בתחילת מסכת סנהדרין נאמר שהסנהדרין הגדולה ממנה את בתי הדין שבכל מקום ואתר. כשהסנהדרין הגדולה מינתה את השופטים והשוטרים, זו היתה חזרה למודל של השופטים והשוטרים שהמלך (פרעה) ממנה, ושמשה מינה בזמנו בעצת יתרו כשעם ישראל היה רק מחנה שנע במדבר. בפרשה שלנו התורה מעצבת את התפיסה הישראלית הייחודית לקראת הכניסה לארץ ומציגה מודל של שוטרים קהילתיים שנמצאים ברצף אחד עם השופטים הקהילתיים ועם הנעשה בשווקי המסחר, החקלאות והתעשיה.
באופן כללי, בישראל היום נוהגות מערכת משפט במודל היווני-רומי, ומשטרה במודל המלוכני-ריכוזי. שתי המערכות סופגות לא מעט ביקורת (בלשון המעטה), ומאבדות בעקביות את אמון הציבור, ולעיתים את הקשר עם המציאות. כיצד בימינו משלבים בשתי המערכות את המוטיבים שבונים רצף ומבססים אתוס ישראלי ייחודי במדינה הצעירה ששוב הקמנו? האם ביזור יכול לשמש חלופה לשיטת הפרדת הרשויות כשהריכוזיות פחות אפקטיבית? האם יהיה טוב אם נחזור לשיטה שהציבור בוחר את השופטים כמו בהרבה מקומות בארה״ב? המערכות כבדות. אבל אסור להתייאש. אסור לשקוע בקיבעונות מערכתיים. אנחנו חייבים לרדוף אחרי הצדק עם הרבה גמישות מחשבתית כדי לבנות את העשורים הבאים של מדינת ישראל.מייקל אייזנברג.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת שופטים תשפ"ה - מונרכיה מוגבלת
נאמר בפרשתנו: " שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (פרק יז, יד). לדעת רמב"ם זו מצוות עשה הנכללת בתרי"ג מצוות. אבל בפסוק קודם נאמר: " וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: "(דברים יז, טו). על פי פסוק זה , זו אינה מצוות עשה. וודאי תמוה העניין של " מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי", בעוד התורה מצווה עלינו לא להיות ככל הגויים, אלא ממלכת כהנים וגוי קדוש. אבן עזרא והרמב"ן טוענים שמינוי מלך אינו חובה, ואברבנאל שהתנגד למלוכה סבר שמינוי מלך בישראל הוא ויתור לחולשה אנושית, או למציאות של התקופה. ואכן רוב מלכי ישראל עשו הרע בעיני ה'.
השאלה מתחדדת בספר שמואל א, כאשר העם מבקש להמליך עליו מלך, ומול מורת רוחו של שמואל נוכח בקשה זו, משיב לו ה': כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם " (שמואל א, ח, ז). בכל זאת שמואל מצטווה לשמוע בקול העם.
מהי דמות המלך במקורותינו? אומר רמב"ם :"כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם...אין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכִּתרו, ולא באחד מכל כלי תשמישו, וכשהוא מת כולן נשרפין לפניו". (משנה תורה, הלכות מלכים ב, א, ג).
למרות מעמדו הרם של המלך, אין הוא נעלה מעצם טבעו. "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים יז,יט). המלך מכונה כאן אח. עליו לכתוב ספר תורה, לקרוא בו כל ימי חייו, ולשמור את כל החוקים והמצוות. יש עליו מגבלות. לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו. בעניין הממון אין איסור כזה על אדם מישראל אלא רק על מלך. והסיבה? החשש פן ישכח את ה' אלוהיו ורם לבבו. כוח, כבוד וממון עלולים להשחית את האדם. כלומר בבסיס הדברים אין המלך שונה משאר בני האדם, והיותו מלך דורשת הגבלת כוחו מן הטעם שכוח משחית. ענווה, צניעות ותודעת שֵרות ולא שררה, הן תכונות מוערכות במלך. החשש הוא פן יטעה לחשוב שתפקידו מתיר לו לנהוג כרצונו. אפילו שלמה, החכם באדם, לא ניצל מן הפיתוי. על כן הקדים הכתוב תרופה למכה.
בניגוד למקובל בתקופה העתיקה בה המלך היה המחוקק, השופט והמבצע, ולעיתים גם האל או בן האל, המלך בתורה הוא מלך בעל סמכויות מוגבלות. הריבון הוא ה' ולא המלך. הכתוב אומר: " שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ " (דברים יז, טו). הוא מוגבל על ידי חוקה, שהיא התורה, וכפוף למצוות ה'.
כיצד מגבילה התורה את כוח השליט? ראשית, החקיקה הדתית אינה בידיו, החוק הוא א-לוהי וגם המלך כפוף לו. כמו כן יש הפרדת רשויות ברורה (הרבה לפני הפילוסוף הצרפתי מוֹנְטֶסְקִיֶּה שאמר זאת במאה ה-18). מלך אינו כהן ואף אינו נביא. וכך על פי התלמוד (קידושין ס"ו, ע"א) אמר הזקן יהודה בן גדידיה למלך ינאי מבית חשמונאים : "רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרון". תודעת שרות ולא שררה, היא המחסום הנוסף מפני רום לבבו מאחיו, ומפני שכחת הא-ל. על כן על המלך לכתוב ספר תורה: " ...וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו ..." (דברים יז,יח-יט).
מה נוכל ללמוד ממלכותו של המלך הראשון, שאול? שמואל אומר אליו לאחר שמשחו למלך על ישראל: " וְהָיָה כִּי תָבֹאנָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ " (שמואל א, י,ח). לאחר מכן הוא אומר לו: " וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: " (שם). בפסוק הראשון נראה שיש לשאול יכולת לפעול כרצונו, " עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ " ואילו בפסוק השני עליו להמתין לשמואל שבעה ימים, כשהכוונה היא לאירוע של מלחמת פלישתים המופיע בפרק י"ג, ורק אז יאמר לו שמואל מה לעשות. המלך אמנם בעל סמכויות רבות ועל פניו הוא יכול לפעול באופן עצמאי, אך מיד שב הפסוק השני ומזכיר למלך כי שלטונו מוגבל. עליו לציית לנביא ה'.
שאול נמשח על ידי שמואל, וה' בחר בו לא משום היותו משכמו ומעלה אלא עקב היותו צנוע ונחבא אל הכלים. כך מגיב שאול על המלכתו הראשונה (יש שלוש המלכות לשאול)."הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה: " (שמואל א ,ט, כא).
לאחר ניצחון שאול על נחש העמוני אומר שמואל אל העם: " לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה" (שם יא, יד). באירוע זה נושא שמואל נאום שהדגש בו הוא כיצד הושיע ה' את ישראל בעבר מכל הקמים עליהם:
"וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם. וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם:
גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם" (שם יב, יב-טז).
כלומר הניצחון אינו של שאול וצבאו. הוא של ה'. שמואל מסמן קו של שוויון בין המלך לבין העם. אם תשמעו בקול ה' ייטב לכם ולמלככם, ואם לא, תאבדו. המטר והקולות בעת קציר חטים שמוריד האל לבקשת שמואל מטרתם ליצור אימה בלב העם על בקשם מלך. ואכן נאמר:"וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ".
מלחמת שאול בפלישתים (פרק י"ג), מתארת מצב קשה ביותר של שאול וצבאו. שלושת אלפים חיילים יש לשאול, מהם אלפיים במכמש ובהר בית אל עם שאול, ואלף בגבעת בנימין עם יונתן. הפלישתים אוסרים על ישראל את מלאכת חָרָש הברזל ולכן ביום המלחמה יש חרב וחנית רק לשאול ולבנו. כל האחרים מאלתרים. הופכים כלים חקלאיים לכלי מלחמה. מולם נצבים שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים פלישתים, ו"עם אשר כחול על שפת הים". איש ישראל ראו זאת והתחבאו במערות ובסלעים. שאול ממתין שבעה ימים לשמואל, שאיננו בא, והעם נפוץ מעליו. שאול מחליט להקריב בעצמו את העולה ואת השלמים כפי שנהוג בטרם קרב. לאחר העלאת העולה מופיע שמואל. שאול הולך לקראתו לברכו. שמואל נוזף בשאול: מה עשית? ושאול מסביר כי נפוץ העם מעליו, ואתה שמואל לא באת, פלישתים נאספו במכמש, ולא רציתי לצאת למלחמה בלי להקריב קורבן . שמואל מתעלם מדברי שאול ואומר לו: " נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' ֱאלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם: וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' " (יג, יג-יד). על שאול לדעת שמואל היה להמתין ולא להפֵר את צו הא-ל בלי קשר לנסיבות. רק הנביא מקריב קורבן ערב היציאה לקרב. והעונש? המלוכה תילקח משאול ותינתן לראוי ממנו.
באירוע הבא שהוא מלחמת עמלק, שאול חומל על אגג המלך ועל מיטב הצאן והבקר, בניגוד להוראת שמואל להכות בעמלק, להחרים את כל אשר לו, ולהמית את כול בני האדם ואת בעלי החיים. שמואל שב ומודיע לשאול: "... יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ " (טו, כג).
התנאי היחיד לקיום המלוכה בישראל הוא ציות מוחלט לדבר ה'. בהעדר תנאי זה אין בסיס לשלטונו של המלך, ובעניין זה אין נסיבות מקלות. ההוראה היא ברורה, מפורשת וחד משמעית. - לבלומה דיכטוולד. ג' אלול תשפ"ה
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 357- עבירות שבידו- חיים קופל.
1) בפרשתנו נכתב, "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל איבך..וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (כ,א..ח) וברש"י, על אתר, רבי עקיבא אומר, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה. רבי יוסי הגלילי אומר, הירא מעבירות שבידו. והגמרא מסבירה שהכוונה, לשח בין הנחת תפילין של יד ובין הנחת תפילין של ראש (סוטה מד.).
2) ולכאורה, הרי קהלת כבר אמר "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב (תמיד) ולא יחטא" (ז,כ). וא"כ (לפחות) "ירא חטא", זו מעלה ולא חסרון, ולמה הוא נחשב לרשע, וחוזר מעורכי המלחמה? ועוד, אם בתפילין, אלו שתי מצוות נפרדות, מה הבעיה, בשח ביניהם?
3) מתרץ הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל (היה הרב הראשי לת"א-יפו, נפטר ב-ד' אלול) שתפילין של יד מסמל את מצוות שבין אדם לחברו, להושיט לו יד לעזרה, כמו שנאמר, "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ" (טו,יא), וכן "ימין ה' עושה חיל" (תהילים קיח,טז). רואים, שהיד היא מקור עוצמה וכח. ואילו תפילין של ראש, הן מקור המחשבה והמח, מסמל מצוות שבין אדם למקום. אנו מצווים, לשעבד את מעשינו ומחשבותינו לאבינו שבשמים. אך ישנם אנשים שחושבים שניתן לעשות חיץ בין מצוות שבין אדם לחברו, למצוות שבין אדם למקום וכל אחד יכול לבחור את המתאים לו. לכן אומר רבי יוסי, מי ששח, "ועושה חיץ" בין התפילין, מבטא הפרדה בין המצוות, דבר המנוגד ליסודות האמונה, לכן מוטב שיישאר בביתו ולא יצא עם אחיו למלחמה.
4) רבי שמעון שקופ זצ"ל, כותב הסבר אחר: "יסוד ושורש תכלית מגמת חיינו, שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל" (הקדמה ל "שערי יושר"), ואילו "הירא מעבירות שבידו" חושש רק מעבירות שבידו, ואינו מודאג מעבירות של אחרים, שאף הם, בכלל ישראל. הוא חי רק לעצמו, ובמלחמה ודאי חשוב שכל אחד יחשוב גם על שלום חבריו, לכן אינו יוצא איתם למלחמה.
5) הסבר מעניין שמעתי מראש ישיבת כרם ביבנה הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל. הרי שיכור כשהוא מִתְפַּכֵּחַ, אינו מייחס לעצמו את המעשים שעשה בְּשִׁכְרוּתוֹ שהרי אין הוא מודע להם כלל, והוא מרגיש את עצמו אדם אחר לגמרי, מנותק לחלוטין, מתקופה זו. לדרגה כזו צריך החוטא להגיע, ולהינתק לגמרי מחטאים שעבר. לכן, מי שירא מעבירות שבידו, סימן שהוא מְיַחֲסָן לְעַצְמוֹ, ואף מחזיק בהן, אין הוא בעל תשובה מושלם, ולכן הוא חוזר מהמלחמה, לבל ימיס את לב אחיו הלוחמים.
6) לפי זה מסביר "השפת אמת" את הכחשת שרה "וַתֹּאמֶר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה" (בראשית יח,טו). "ותמהו כל המפרשים, היאך הכחישה שרה? ויש לפרש כי בוודאי תקנה שרה החטא בתשובה, וע"י תשובה נמחק החטא כאילו לא צחקה מעולם". (שפת אמת על התורה שנת תרנ"ב פרשת וירא ד"ה "ותכחש שרה").
7) תשובות לפרשת ראה
א) "הנשר והפרס והעזניה" (יד,יב). מה מקור השם "נשר"?
תשובה:1) שמשיר נוצותיו כל שנה (רש"י) וכן אומר המלבי"ם על הפסוק בתהילים "תִּתְחַדֵּשׁ כְּנֶשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (קג,ה). 2) מלשון "שור" לראות. "ומגבעות אשורנו" (במדבר כג,ט) הנשר מסוגל לעוף לגובה של כמה ק"מ ומשם הוא רואה למרחקים.
ב) פסוק בפרשה פותח ומסתיים באותן שתי מילים?
תשובה: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפֹּר..לִסְפֹר שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת" (טז,ט).
8) שאלות לפרשת שופטים
א) איזה דבר היה אהוב ונהיה שנוא? (מתוך הפרשה והמפרשים).
ב) באיזה פסוק בפרשה מופיעים המספרים:1, 2, 3 ,
שבת שלום -מחיים קופל
מעדנים 357 פרשת שופטים תשפ"ה- תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
&
ב"ה, לפרשת שופטים תשפ"ה - על אחריות וכפרה
אריה דיכטוולד.
אנו מתפללים להצלחת חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, לשובם בשלום של הנעדרים, השבויים והחטופים, לרפואה שלמה בנפש ובגוף לפצועים, ולשלום בתוכנו.
פרשת שופטים מסתיימת בפרשיית " עֶגְלַה ערופה". הרוג שנמצא בשדה ולא ידוע מי הרגו, חובה על מנהיגי הציבור לבוא אל מקום הִמצֵא החלל, להביא עגלה אל נחל איתן ולערוף אותה. התורה מציינת, במפורש, שמטרת מעשה זה היא כפרה. הבה נעיין בפרשייה כולה (פרק כד):
פרשיית עגלה ערופה
(א) כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ:
=הלכה זו נוהגת רק בארץ ישראל ובזמן יישובה .
(ב) וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל:
=תחילה יוצאים זקני ירושלים (דייני בית הדין הגדול). זקני ירושלים מודדים את המרחק מהמת וקובעים איזו עיר תביא את העֵֶגלה אל הנחל. אז יוצאים זקני העיר הקרובה.
(ג) וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל
=מאפייני העֶגלה דומים למאפייני פרה אדומה.
(ד) וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל:
=זקני העיר הם שעורפים את העגלה,
(ה) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע:
=הכהנים, במקדש, הם גורם מתווך לכפרת החוטא וגם כאן מקומָם לכפרה.
(ו) וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:
=הרחיצה היא פעולה סמלית. "ניקיון כפיים"-מה בא כאן לסמֶל ? התנערות או קבלת אחריות?]
(ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: =אנחנו לא האשמים!= (ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:
=את זה אומרים הכהנים. זהו למעשה תפקידם היחיד בטקס.
(ט) וְאַתָּה תְּבַעֵר (=את שפֶך) הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר (=הנכון!) בְּעֵינֵי ה'
=הלקח המוסרי-אמוני לכל יחיד בישראל. מעשית, אם הרוצח יימצֵא הוא יוּמת.
מדוע נדרשת כאן כפרה?
שורש המילה כפרה הוא כ.פ.ר. ומופיע רבות בתנ"ך. לדוגמא, לקראת הפגישה עם עשיו, מארגֵן יעקב את המחנה וּמַנְחֶה את משפחתו: (בראשית לב, כא): "וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה ..." ומפרש רש"י (רבי שלמה יצחקי, גדול פרשני התורה, פרובנס. המאה הי"א): "אכפרה פניו" - אבטל רוגזו, ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עוון וחטא ואצל =יחד או בהקשר של] פָּנים כולן לשון קינוח והעברה (סילוק) הן... ...וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש (עזרא א י) כְּפוֹרֵי זָהָב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק.
כך גם רד"ק (רבי דוד קמחי פרובנס נרוונה המאות הי"ב-י"ג (המוסיף ש"פניו", הוא ענין של כעס (=ותסכול) ...
זו הגישה הפרשנית הראשונה למשמעות הכפרה: מחיקה, סילוק או הסרה של העוולה, העוון או הכעס והתסכול. קיימת גם פרשנות שונה ואולי אפילו הפוכה.
אִבּן עזרא (רבי אברהם למשפחת אבן עזרא-ספרד המאות הי"א-י"ב):... ואלה דברי משה (=הדרשן), ופירוש "אכפרה פני". אכסה ואסתיר, ופניו כעסו, וכן) =אצל חנה), וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד (שמואל א' א', יח). כלומר, כפרה פירושה הסתרה
אם כך, הפסוק שבפרשיית עגלה ערופה:: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם יאמר רש"י: ח) ונכפר להם הדם - הכתוב מְבשרם שמשעשו כן יכופר להם העוון: =לפי גישתו העוון מוּסר-נמחק.
ואילו אבּן עזרא יפרש (ח) כפר לעמך - ששגגו ולא שמרו הדרכים המסוכנים. =גם לגישתו, העוון רק מוסתר =(שגגה), כי לא ברור אם יופק הלקח הנכון בעתיד.
חז"ל התלבטו מה היה חטאם של פרנסי העיר הסמוכה באומרם "כי ידינו לא שפכו את הדם הזה". רש"י על אתר מסתמך על הגמרא בסוטה לח ע"ב: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם?, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה" כך גם בגמרא, אלא שרש"י מכניס יסוד נוסף: " והוצרך ללסטם את הבריות ועל כך נהרג. לא ראינוהו והנחנוהו - יחידי בלא חבורה (=שתשגיח במקרה ועמד לדין ושוחרר מחוסר הוכחות) והיינו "ועינינו לא ראו". כלומר, בקשת הכפרה היא על אירוע נקודתי ובודד. נכון שהאחריות לנעשה בעיר מוטלת על פרנסי העיר אבל ניתן להסיר טעות בודדת באמצעות כפרה. מתאים לגישתו של רש"י. כאן נכנס רעיון מרכזי בהנהגת הציבור - האחריות מתחילה מלמעלה.
רבי (דון) יצחק אברבנאל (המאה הט"ו ספרד-איטליה) שהיה בתקופת גרוש ספרד מביט על כל הפרשה מנקודת מבט של מי שהיה כל חייו מנהיג ברמה לאומית-ממלכתית, שר האוצר בפורטוגל, בממלכת קסטיליה בספרד ויועץ לנסיך נאפולי באיטליה:
"כפר לעמך ישראל" לא על העוון הזה כי אם על יתר העונות אשר כבר עשו דומים לזה...הנכון אצלי הוא כי חטא העם ופשעם ראוי שייוחס למנהיגיהם יען וביען לא היישירו העם בשמירת דרכי התורה באופן שלא יהיה ביניהם שפיכות דמים, וגם תהיה אשמה אל מנהיגיהם לפי שלא הגיעו לדעת מי ההורג ולבערו כי זה הוא המוטל על שופטי העיר וזקניו וגם כי מיעוט המשפט ביניהם יביא אל שפיכות דמים, כי אם היה משפט בעיר קשה ומדוקדק כראוי לא יגבר יד הרוצח להביא להרוג נפש בגבול אותה העיר כי יפחד לבבו ממשפט אותה העיר ושופטיה שירדפו אחריו וישיגוהו וירמסו לארץ חייו. ...
אין כאן אחריות נקודתית , אלא אחריות כלל שלטונית כלל מערכתית.
כשמדובר באירוע בודד ניתן לדבר על אחריות (responsibility) – ליווי הנרצח, מתן יתר תשומת לב לחלש או למי שיצא מבית הדין זכאי על רצח, הפקת לקח למקרים הבאים וכיו"ב. כלומר, המבט הוא אל המטלות שהיו צריכים לְהֵעָשׂוֹת ולא נעשו. זהו סוג של העלמה או כיסוי על העוול.
לפי אברבנאל כדי למנוע מצבים לא רצויים, חייבים לקיים תרבות של אחריותיות (Accountability') המבט הוא לתוצאות. כל האצבעות מופנות אל המנהיג-המנכ"ל ועליו לתת דין וחשבון על תוצאות מדיניותו ויישומה.
# צא ולמד: שלושה מעגלי כפרה קיימים בפרשת עֶגלה ערופה: לזקני העיר הסמוכה ולשופטיה, לזקני העיר ולבית הדין הגדול. מדוע הימצאות חלל שאין ידוע מי הרגו, מחייב כפרה נרחבת כל כך? התורה אינה סובלת שפיכות דמים. רוצח במזיד – נהרג ע"י בית דין. הרוצח בשגגה – מוגלֶה. במצור על עיר חובה לקרוא לשלום למניעת שפֶך דם. ראינו במקרא את הקשר בין אדם-דם-אדמה. האדמה נענשה על כך שכיסתה את דמו של הבל ובכך הפכה לשותפה. הריגת אדם היא סטיָה מחובתו של האדם ליישובו של עולם. שפיכות דמים מצביעה על ליקוי מוסרי וחברתי. סנהדרין שהוציאה להורג, אפילו אחת לשבעים שנה, נקראת "קטלנית" (מסכת מכות ז, ע"א). יש כאן "קפידא" –הקפדה גדולה, שמא לא חקרו ודרשו הֵיטב.
מקרה של הרוג בשדה מטיל אחריות, אירוע המחייב חשבון נפש. כיצד קרה הדבר "במשמרת שלנו"? האם נתנו לאורח היוצא מרכיבי ביטחון מספיקים ? אולי ההרוג הוא דווקא זה שפתח במאבק האלים, ובעת שעמד בפני בית הדין לא חקרנו היטב ולכן שוחרר? ואולי אין זה מקרה יחיד ומדובר על תופעה רחבה יותר ? כל זה מחייב מעגלי בדיקה והפקת לקחים נרחבים עד לבית הדין הגדול.
ראינו שכפרה פירושה מירוק החטא=הסרתו. אבל גם ראינו שכפרה פירושה כיסוי החטא וקבלה לתיקון. בפרשיית עגלה ערופה שתי הגישות תופסות על פי האופן שההנהגה תפעל בעתיד. אפשר להתייחס למקרה כאל אירוע בודד ואפשר לראות בו אירוע אופייני רב- מערכתי. חז"ל, ברבות השנים ביטלו את הטקס מסיבה מאד מובנת לדורנו: תוספתא : רבן יוחנן בן זכאי (=בן דור חורבן בית שני) אומר: משרבו הרצחנין בטלה ערופה לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק. עכשיו רבו ההורגין בגלוי (מסכת סוטה פרק יד, הלכה א). השיבה שופטינו כבראשונה.
אריה דיכטוולד, רעננה. ב' אלול, תשפ"ה.
&
מפארק זיון ביוטה - ארה״ב -פרשת "שופטים"-יגאל גור אריה.
שנת הלימודים לא מתחילה עכשיו. היא מסתיימת. שנת הלימודים האמיתית מאחורינו. החופש הגדול הוא זמן הלימוד הכי גדול ומשפיע ומשמעותי, הזמן שבו הילדים לומדים איך החיים האמיתיים נראים – איך ההורים שלהם מדברים, עובדים, נוהגים, מתנהגים בפארק או במלון, ואיך כל העולם הזה שמחוץ לבית הספר מתנהל. ברור, החופש ארוך מדיי ולכן מפלס העצבים שלנו שהם נחשפו אליו גדול מדיי. ובכל זאת, רגע לפני שאנחנו "מפקידים" אותם שוב בידי מורים ומורות (תודה לכם!) צריך לזכור שהקשר הכי משמעותי בחיים הוא כנראה הקשר הזה – של אבא ואימא עם ילדיהם. בכל הכתבות שעושים עכשיו על "המורים הכי טובים", אין ספק שהמורים הכי משפיעים עלינו הם ההורים. הרי כמעט כל קשר אפשר לנתק. חברות יכולה להסתיים, נישואים יכולים להיגמר בגירושין, חוזה אפשר להפר – אבל קשר של הורות אי אפשר להפסיק בשום אופן. גם אם רבים ולא מסכימים ואומרים דברים חריפים, הורים וילדים לא יכולים לבטל את מה שמחבר ביניהם.
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"
ההסתכלות הפנימית של הפסוק:
שער משמש לכניסה ויציאה, ודרכו ניתן לשלוט בנכנסים והיוצאים.
החושים שלנו הם השערים אל עצמנו, אל האני הפנימי שלנו.
ומסתבר שגם עבורם יש להציב שופטים ושוטרים..
לדעת על מה להסתכל ובעיקר על מה לא;
והיכולת לשפוט את מה שראינו באור חיובי.
חוש השמיעה זקוק לשיטור ושיפוט לא פחות, כי נדרש פיקוח הדוק על המילים להן כדאי להקשיב.
אורח בלתי רצוי הפולש לחצר קשה מאד להוציא החוצה, עדיף למנוע מראש את כניסתו ע"י שמירה כראוי.
כאשר נשלוט בשערים האישיים ולא ניחשף למידע מיותר ואף מזיק, נחסוך לעצמנו לבטים ומאבקים פנימיים קשים מנשוא .
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"
ואילו בנבואת הגאולה כתוב "השיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה".
לאן נעלמו השוטרים ?תפקידו של השופט לפסוק דין ושל השוטר- לאכוף.
ב״צדק״ לפנינו דרישה למקצוענות והגינות !
אנו בדור מיוחד ״עקבתא דמשיחא״ נאמר על הדור. ״פני הדור כפני הכלב״ מה זה כפני הכלב? כתב המגיד על הכלב שבא בתלונה לאריה ואמר לו: שנינו חיות טמאות, אז למה אותך כל כך מחבבים? את הציור שלך שמים על ארון הקודש- כבוד גדול לעומת זאת מי שרוצה לבזות את האחר קורא לו ״כלב״. האריה השיב לו: כל העניין שאני לא עושה אפליה, אצלי אין משוא פנים. אם אני רואה בן אדם, ואני רעב, אני טורף אותו. אתה על כולם נובח ומתנפל, אבל אם מישהו יזרוק לך עצם, מיד תקשקש בזנב...
זה פני הדור כפני הכלב. שופטים השופטים את כולם באותה אכזריות אבל קצת שוחד משנה אצלם את כל התמונה...
״כי השוחד עיור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים״....בתקופה מטורפת זו כל שני וחמישי נתפס אדם אחר בשוחד זה קצת מדאיג מה אנו לא עושים נכון .
גיבור ה"משפט" של קפקא יוסף ק. מוצא עצמו יום אחד עצור בתנאים מוזרים, ולאחר מכן נשפט ומוצא להורג מבלי שידע על מה מאשימים אותו .
לדעתי, גם אנו נתונים היום במידה רבה בעולם אבסורדי, בו עלינו לקרוא את קפקא במהופך- בעיותינו שפושעים מתהלכים בגאון ברחובות עם מכוניות משוריינות, עברייני תנועה לא נאכפים- ה״צדק״ לא נראה, לא נאכף ולא מורגש מי יתן ......
אנו מוקפים בעורכי דין המרחיבים את הסדקים שבכותלי הצדק.
בהכרזה על זכויות האדם ב- 1948 : "כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. היות שהם ניחנו בתבונה ובמצפון, צריכים הם לנהוג איש ברעיהו ברוח של אחווה ".
לו יהיי....
בין סקנדל לפסטיבל,-בין חושך לאור,-בין יגון לתקווה,-שתהא השבת,-שקטה שלווה וענוגה!-יגאל גור אריה
