רעיונות לשבת פרשת תרומה-תשפ"ג-ד"ר זאב(ווה)פרידמן-"החברה האזרחית-היהודית והדמוקרטית"& מייקל אייזנברג- "חשיבות האליטות"& הרב ד"ר יואל בן-נון-"נביאים מול מעצמות- המלחמה על ירושלים"& רו"ח יעקב זייצר-"היה קשוב לסביבה"&פודזקס-פרק 6- עם פרופ' אהרון נמדר-על מוסר

פודזקס- פרק 6 "מוסר ומשפט" על פי הרב לורד יונתן זקס זצ"ל.הרב ד"ר עידו פכטר משוחח עם פרופ' אהרון נמדר.

על- מוסר והלכה, מה ההבדל בין ההלכה כמערכת משפטית ובן המשפט הכללי? מסע בעקבות טבע האדם, כפי שהבין אותו הרב יונתן זקס , מאירה את יחודה של ההלכה היהודית ביחס אל שלמות החיים.

כדי להכנס לפודזקס, הכנסו לאתר שלנו www.hamikra.org בצד שמאל.

..........................................................................

אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.

ולהמשיך ולפתח את "הפודזקס"

ניתן להעביר תרומות:

דרך אתר החברה www.hamikra.org

בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)

החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.

................................................................................................................

פרשת תרומה : "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם"– החברה האזרחית -היהודית והדמוקרטית

ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *

אנו עדים בפרשתנו , להקמתה לראשונה של החברה האזרחית המתנדבת- היהודית והדמוקרטית, המציגה חוסן חברתי ואמוני, מעורר השראה ותקווה. כחברה שעוברת טרנספורמציה, מחברת עבדים לחברת בני חורין, כווולם – מעורבים ומתגייסים בהתנדבות, להרים תרומה לבניין המשכן.

כך מציגה זאת פרשתנו : " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן. וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם". (שמות, כה', א'-ח' ).

הנה מתמזגים להם בפרשתנו, שני תהליכים מז'וריים, המעצבים את זהותה ודמותה של החברה האזרחית- היהודית והדמוקרטית.

היהודית – "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".

הדמוקרטית- "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

לידתה של החברה האזרחית -היהודית והדמוקרטית, החוצה את קו פרשת המים- מחברת עבדים בגלות מצרים, לחברת בני חורין בנתיב הגאולה, נוכחת במגילת העצמאות של מדינת ישראל:

"בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל-אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי...לְפִיכָךְ נִתְכַּנַּסְנוּ, אָנוּ חַבְרֵי מוֹעֶצֶת הָעָם, נְצִיגֵי הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי וְהַתְּנוּעָה הַצִּיּוֹנִית, בְּיוֹם סִיּוּם הַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי עַל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וּבְתֹקֶף זְכוּתֵנוּ הַטִּבְעִית וְהַהִיסְטוֹרִית וְעַל יְסוֹד הַחְלָטַת עֲצֶרֶת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת, אָנוּ מַכְרִיזִים בָּזֹאת עַל הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל... מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת...לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית ".

לראשונה בפרשתנו , עוברת האחריות מהקב"ה, לאחריות של בני ישראל, כיחידים, כבעלי משפחות וכחברה של אומה ועם. הנה מגיע שלב נעלה בפרשתנו, בו הקב"ה מציב אתגר גדול לעם העבדים של אתמול, לבנות לו מקדש שבו הוא ישכון. זה האתגר, שבו שמים וארץ מתחברים. בפרשתנו אנו פוגשים את אותו קו המעבר, מחברת עבדים תלותית פסיבית של יחידים, זה על יד זה, של - האתמול, לעבר יצירת חברה אזרחית יהודית ודמוקרטית, חברת מופת של בני חורין, חברה אזרחית של קולקטיב, של זה עם זה, של סולידריות וערבות הדדית, של - המחר.

מקורו של המושג - "חברה אזרחית", הוא עתיק יומין ובסיסו עוד ביוון העתיקה. אריסטו ( 384-322 לפנה"ס ) היה הראשון להתייחס למושג . החברה האזרחית פועלת במרחב שבין המדינה והאזרח, הציבורי והפרטי, לעיתים בחפיפה ובקשר עם מסגרות אחרות במדינה ולעיתים בניתוק מהן. במרחב זה מתקיימים יחסי גומלין חברתיים התנדבותיים, כדי לממש את מטרות היחיד, הקבוצה והכלל. במרחב זה נמצאים ערכים משותפים, עצמאות כלפי המדינה והשוק הכלכלי ופעילות אוטונומית המשמשת להשגת תועלות חברתיות וציבוריות. סך התוצאות המצטברות של יחסי הגומלין הללו ושל העשייה החברתית, מוגדר - כ"הון חברתי." (ויקיפדיה). רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508 ) בפרשנותו לפרשתנו, מציג את המשכן על תכולתו , חומריו וכליו השונים, כבבואה של החברה האזרחית , האמורה לייצג סולידריות וערבות הדדית על טיפוסיה, מעמדותיה, גווניה וצבעיה, שרק שילוב ידיים של כווולם, ייצר חברה אנושית איכותית שתביא לסוג של שלם:" כת החכמים וכת הפועלים עובדי האדמה ובעלי האומנויות, כת אנשי הצבא אנשי המלחמה וכת השרים אדוני הארץ המושלים בה שהעושר והכבוד לפניהם. והיה לזה לרמוז וללמד לבני אדם שאין השלמות האנושי בהיות האדם מן החכמים ולא מעובדי האדמה ולא מן הגיבורים אשר בארץ המה ולא מן השרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף". הנה כי כן, המשכן היהודי אינו שייך למעמד מסוים, אלא שייך לחברת הנתינה היהודית והדמוקרטית כולה, המציגה את האתוס ההתנדבותי במיטבו.

מהטמה גנדי ( 1869-1948 ) אמר פעם, שהדרך הטובה ביותר למצוא את עצמך, היא לאבד את עצמך, בשירותם של אנשים אחרים. גנדי היה איש חכם, שהבין היטב את מעלת הנתינה לאחרים וגם את השפעתה על חיינו. נתינה מזמנך בהתנדבות מעניקה לך זמן בחזרה.

במחקר שנעשה ב1999 ע"י ד"ר דאג אומן (Doug Oman PhD) מאוניברסיטת קליפורניה/ברקלי נמצא, שאנשים קשישים שמתנדבים ב 2 ארגונים או יותר בתקופה של כ 5 שנים, דיווחו על ירידה של 44% ברצון שלהם למות, מאשר חבריהם שלא התנדבו בכלל. בנוסף, הם גם דיווחו בתקופה זו על רצון שהתעורר בהם להתחיל לשנות הרגלי חיים כמו פעילות גופנית , לאכול נכון ולהפסיק לעשן. זאת כדי שיוכלו להמשיך לחיות ולעזור יותר לאנשים אחרים. בסקר שנערך ב 2010 הנקרא- "תעשה טוב תחייה טוב", נבדקו 4,500 אמריקאים מבוגרים ש 41% מהם מתנדבים בהיקף פעילות של כ 100 שעות שנתיות. מאותם 41% מתנדבים נמצא כי 68% מהם דיווחו על בריאות פיזית טובה יותר. 89% מהם דיווחו שהם שיפרו את הרווחה הכללית בחייהם ו73% דיווחו שרמות המתח והלחץ בחייהם ירדו באופן משמעותי.

המסקנה היא ברורה וחד משמעית : אם אתה נותן, אתה גם מקבל ובגדול.

היותנו במרחב חיים של משמעות ,של "חברה אזרחית", בדרך של נתינה, התנדבות ופילנתרופיה, היא התובנה העמוקה של חיבור השכינה לעם ישראל במפעל החברתי הגדול במדבר, בהקמת המשכן. ככה עושים את השינוי מחברת עבדים תלותית, לחברה אזרחית עצמאית. ככה בונים עם של בני חורין במרחב של שייכות ומשמעות. החיבור של השכינה לעם ישראל באמצעות הנתינה, מחייבת פרופיל מוסרי ומידות ערכיות של החברה האזרחית של עם ישראל, העוסק לראשונה בהתנדבות ובפילנתרופיה.

הבה נשאל - " וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה... וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות, כה', א' – ח' ).

מדוע - ״בְּתוֹכָם ״ ולא - ״בְּתוֹכוֹ ״?

התשובה היא, שהקב״ה ישכון רק בהיכלי בשר ודם של כולם, רק בתנאי שיהיו בעלי מידות, ערכים, רגישות אנושיות ,חמלה ולב רחב.

המלבי״ם , רבי משה לייבוש, שחי ברוסיה ופרוסיה במאה ה 19,מאיר זאת בפירושו : ״ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי ליבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה׳ ומעוז לשכינת עוזו״.

הקב״ה איננו זקוק למרחבים פיזיים, כדי לשכון ולהתנחל בהם. הקב״ה איננו שוכן במבנה פיזי, אלא בעם כולו. רבי משה אלשיך שחי בצפת במאה ה-16,מעניק משמעות עמוקה ל ״וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם ״, וכך הוא מפרש :״ כי הנה שמעתי לומדים מכאן, כי עיקר השראת שכינה באדם הוא, ולא בבית ...ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם...שהם בעצמם יהיו משכן ומדור אל השכינה...כי היכל ד׳ המה ... כי נפשותם הם המשכן האמיתי ״.

יש כאן מסר חשוב לדרך ולאופן התנהגות החברה האזרחית במעשה ההתנדבות והפילנתרופיה, שמקור פעילותה, ממעמקי הלב הרחב, ברגישות הלב ובתשומת הלב . עלינו לעשות זאת באהבה כמו הפרחים: " כמו הפרחים, מפיצים ריח לכולם: בלי חשבונות, בלי תמורה". (אסתר קל מתוך השיר "סיפור כמו הפרחים").עלינו לעשות זאת בדרכו של יאנוש קורצ'אק ( 1878-1942): " ללא תרעומת, מכל הלב. זה חשוב. בינתיים תעניק משלך באורך רוח, עד אשר (חייבים להאמין) יחלוק האדם בשמחה את מה שיש לו". עלינו לדבוק בדרכו של משה מונטיפיורי ( 1784-1885 ), בשירו של חיים חפר( 1925-2012 ): " ופה מתן בסתר ושמה נדבה, פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה ולכל היהודים שמחה וגאווה וכל הכבוד לשר " .

הטרנספורמציה מחברת עבדים תלותית הנטולה עצמאות, לחברה של בני חורין המחוברת לעשייה התנדבותית, שיש בה ערבות הדדית וסולידריות, תיעשה בפרקטיקה של מעשים doing ולא בדיבורים being . כך אברהם יהושע השל ( 1907-1972 ) כותב בספרו - "אלוקים מבקש את האדם" : "האדם אינו קיים למען המעשים הטובים – המעשים הטובים קיימים למען האדם. היהדות דורשת יותר מאשר מעשים טובים, תכליתה אינה שיתקיים טקס, מטרתה שיחול איזה שינוי באדם העושה מעשה טוב, מטרתה היא שהאדם יבצע עבודת קודש כדי להיות קדוש. מטרת המצוות ובמיוחד המצוות שבין אדם לחברו היא לקדש את האדם. הדבר המשמעותי ביותר אינו היקף פעולתו של אדם, אלא השפעת פועלו על חיי נשמתו ".( תרגום: עזן מאיר לוי, הוצאת מגנס, 2003).

כך הקריאה למעשים ולנתינה doing , בשירו של יענקל'ה רוטבליט ובלחנו של יזהר אשדות: "כי אחרי ככלות הקול והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה, מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו".

אך זאת לדעת- היצירה המופלאה של החברה האזרחית המתנדבת- היהודית והדמוקרטית, איננה משמעותה – כפיה. הנה קריאתו של הרב אליעזר מלמד ראש ישיבת הר ברכה במאמרו השבוע : "ההתנגדות של היהדות לכפייה דתית היא עקרונית, מפני שהכפייה פוגעת בחירותו של האדם לבחור .המדינה היהודית צריכה לבוא לידי ביטוי בקידום הערכים התורניים ובשגשוג שיביא ברכה לעולם . ענישה וכפייה בנושאים דתיים יכולות לבוא רק בהסכמה גורפת של העם, כפי שהיה במעמד הר סיני ובבריתות האחרות שכרתו ישראל על התורה... נשאלת השאלה: האם על פי ההלכה צריך לכפות את שמירת המצוות על יהודים שאינם מעוניינים בכך? מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אמר: "כפייה דתית אני שונא. באיזה צדק ובאיזה יושר אפשר לכפות דת על אדם?". כך הסביר בריאיון את תמיכתו ב'ליגה למניעת כפייה דתית' (דבריו הובאו ב'מערכה הציבורית' בעריכת הרב יוסף ברמסון, עמ' קכב). ההתנגדות לכפייה דתית היא עקרונית, מפני שהכפייה פוגעת בחירותו של האדם לבחור. ד' ברא את האדם בצלם אלוקים, ובכך העניק לו בחירה חופשית לבחור בטוב או ברע, והכפייה מונעת זאת ממנו.לכן גם כאשר רוב רובם של חברי הכנסת יהיו דתיים, וירצו לנהל את המדינה על פי ההלכה, אם יהיו נאמנים באמת לתורה, יהיה אסור להם לכפות שמירת שבת, חינוך דתי, אכילת מזון כשר והימנעות מפרסום דברי כפירה וכדומה...הכפייה מתקיימת אך ורק בהסכמה מלאה של כל הציבור " ( "כפייה דתית ומדינת הלכה" -טור שבועי מיום ב' באדר תשפ"ג 23.2.23).

הנה כי כן, החיבור בפרשתנו של שני התהליכים המז'וריים – היהודי והדמוקרטי, המעצבים את זהותה ודמותה של החברה האזרחית המתנדבת - "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם...מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" ,הוא הביטוי המשמעותי, של המעבר מחברת עבדים בגלות, לחברת בני חורין בנתיב הגאולה, האומר כן - לחירות, לבחירה ולהסכמה הקולקטיבית, ואומר לא- לכפייה ולבדלנות.

כך האפילוג בהפטרה לפרשתנו, שכולו תקווה וקשר אימננטי שבין אדם למקום: "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא אֶעֱזֹב, אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל " ( מלכים א', ו', יג').

פרשת תרומה היא התרוממות של עצמנו. המילה - רום , היא השורש של תרומה, לבניית הבית המשותף שלנו עם הקב"ה, שישכון בתוכו. הבה נשמור על הבית של החברה האזרחית היהודית והדמוקרטית, על שבטיה, גווניה, צבעיה, השקפותיה ודעותיה, ונשיר יחדיו את שירו של דורון מדלי בלחנו של עידן רייכל, שכולו תקווה ואופטימיות בקשר האימננטי שבין אדם לחברו: "כאן זה בית, כאן זה לב וְאוֹתָךְ אני לא עוזב. אבותינו- שורשים וַאֲנַחְנוּ הפרחים, המנגינות שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת ".

שבת שלום

*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.

&

פרשת תרומה - חשיבות האליטות-מייקל איזנברג- משקיע הון סיכון "אלפא"

פרשת השבוע פרשת תרומה פותחת בבקשה למימון וולונטרי לטובת הקמת המשכן, המרכז הרוחני של העם ומקום הקרבת הקרבנות במשך תקופת הנדודים במדבר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן… וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. (שמות כה)

בהמשך לרוח זו נראה שהן תרומת המשאבים והן מלאכת העשייה נעשו ברוחב לב ובהתנדבות:

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ… כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ. וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ… וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן…. (שמות לה)

אבל בתווך שבין התכנון לבין הביצוע נמצאת פרשייה המעבירה מסר שונה לחלוטין על התרומה למשכן:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם... זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים… הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. (שמות ל)

נראה שהתורה מלמדת על שני סוגים של מימון, המבטאים שני ערכים חשובים שצריכים להתממש במקביל. מחצית השקל היא השתתפות חובה, שיוויונית, שהכסף שלה אכן יועד למימון הבסיס - האדנים (היסודות) של המשכן. לדורות, בכספים שנגבו כל שנה באופן שיוויוני במסגרת 'מחצית-השקל' מימנו את קורבנות הציבור, שבמהותם כוללים את כולם.

לעומת זאת, נדיבות הלב בתרומה של זהב, כסף ומשאבים יקרי ערך תלויה לא רק במידת ההזדהות והנכונות לתרום אלא גם ביכולות הכלכליות השונות של כל אחד ואחד. כך, אבני השוהם ואבני המילואים שהופיעו בתוך רשימת המשאבים הנדרשים שהוצגה לכל ישראל, הובאו בסופו של דבר על ידי הנשיאים - האליטה המנהיגותית והכלכלית שיש ברשותה אבנים יקרות מעין אלו. גם היכולות האישיות של כל אדם שונות. לכן היו מומחים ומומחיות שהתנדבו להוביל את בניית המשכן, תוך ציון שני שמות שעמדו בשפיץ של האליטה הטכנולוגית:

וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ. (שמות לו)

אלא שהתורה לא מסתפקת בהצבת שני הערכים זה לצד צד. בדומה לעריכת הפרשיות במשולב, גם הסיכום הכספי מערב את המקורות הכספיים השונים:

כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר... וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר… בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה… וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת… וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל. וַיַּעַשׂ בָּהּ… (שמות לח)

אם כן, התורה רואה לנגד עיניה מודל המשלב את חשיבות ההשתתפות של כל אחד ואחד בבסיס התקציב ובבסיס הפרויקט - האדנים, עם חשיבות תרומתן ופעילותן של האליטות הכלכליות, הטכנולוגיות והמנהיגותיות, שבלעדיהן לא היו מצליחים להרים את המשכן.

כיצד משלבים? מהפסוקים נראה שכדי להיות אליטה לא מספיקות יכולות ייחודיות. התורה מתעקשת על אליטה משרתת ולא פריבילגית. נראה לי שכעבור כ 1500 שנים, תפיסה זו שימשה כקריטריון לבחירתו לנשיא של ר' אלעזר בן עזריה. בתלמוד הבבלי (ברכות כז, ב) נאמר שר' אלעזר בן עזריה מתאים לשמש כנשיא כי הוא חכם, עשיר ומיוחס. כשהתלמוד מסביר מדוע חשוב שיהיה עשיר נאמר שאם יצטרכו לשחד את הקיסר הרומאי הוא יוכל לעשות זאת. כלומר, היתה ציפיה שבמסגרת המאמצים של המנהיג הוא ישתמש בעושרו הפרטי למען שיפור תנאי החיים של העם כולו.

אליטות שאינן מאמצות השקפה של הירתמות לטובת הכלל, כולל כולם, לא ממלאות את תפקידן, ובעצם הן אינן אליטות. הדרך להשפיע ולעצב היא רק דרך תרומה של זמן, כסף ויכולות ביד רחבה למען הציבור, אחריות ומעורבות. בלי הבסיס אין "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" - בתוך כולם. ולכן, מטרת האליטות חייבת להיות לשרת וחובה עליהן להשקיע בפיתוח קומות נוספות המתחברות לבסיס הרחב.

אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com

מייקל איזנברג

&

רו"ח יעקב זיצר -חיפה- פרשת תרומה תשפ"ג

תשאף להתקדם מחד. ולהיות קשוב לסביבה ולסובבים מאידך

בפרשת ״תרומה״אנו למדים על הקמת המשכן וכליו כולל על ארון העדות. מעל ארון העדות היו הכרובים ״ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם״. על הכרובים נאמר ״והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו…״(בחלק מהמילים כתוב ללא ו).
בספר ״פרפראות לתורה״ מופיע שהכתוב מלמד אותנו על שתי תכונות ומטרות שצריך אדם להציב לעצמו:בכל הקשור לקדושה ולטהרה ואני מוסיף בכל הקשור ללימוד ולהשכלה ישאף האדם לעלות מעלה מעלה ,אך בל ישכח תמיד להיות עם פניו לאחיו ולבחון את הסביבה במה הוא יכול לעזור ולהועיל לאחרים. גם בלוחות הברית ישנו צד שבו מופיעות מצוות שבין אדם למקום וצד שבו מופיעות מצוות שבין אדם לחבירו,כאשר הלוחות מחוברות וחד הן. אסור להיות מנותקים מהסביבה. זה חשוב ונכון לשאוף ללמוד ולהתקדם ולעלות מעלה-מעלה, אך לא פחות חשוב להיות קשוב לסביבה , לזולת ולחברים כדי לעזור ולתמוך במי שזקוק לכך. השבוע חל ראש חודש אדר ואמרו חז״ל ״משנכנס אדר מרבין בשמחה״.
שבעה נזכה להרבה שמחה ולהרבות בשמחות אמיתיות ולבשורות טובות.
שבת שלום. הזיצרים.

&

מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. נביאים מול מעצמות, פרק כ"ג:

המלחמה על ירושלים (מלכים־ב י"ח /ישעיהו ל"ו-ל"ז)

וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַבְשָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם, וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס; וַיִּקְרְאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת, וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר, וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר;

(מלכים־ב י"ח, יז-יח).

העימות התנהל "בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה", כנראה, בצפון הר הבית.1] הוא התנהל בדרג של שרים בכירים, אך חזקיהו המלך שמר על כבודהּ של מלכות יהודה, לא נענה לקריאת המשלחת, אלא שלח דרג מקביל לה (כפי שנהוג במערכות יחסים בין עמים וממלכות). דרך אגב אנו לומדים כי שבנא (אם זה אותו איש), שנוא נפשו של ישעיהו, כבר אינו "עַל הַבָּיִת" אלא הפך להיות "הַסֹּפֵר". הוא עדיין נמצא בצמרת השלטון אך אליקים בן חלקיהו כבר הופקד על הבית במקומו.

כעת התחיל רבשקה לדבר בשם המשלחת האשורית. די ברור שתרתן ורב סריס היו חשובים ונכבדים ממנו והסיבה היחידה שהוא שימש כדובר המשלחת היא היותו דובר "יְהוּדִית". נראה כי רבשקה הוא המומחה של צבא אשור לענייני היהודים.2] ניתוח דברי רבשקה מלמד שנקט טקטיקה פסיכולוגית לשבירת רוח הלוחמים, ונגע בנקודות התורפה של העם הנתון במצור. דברי רבשקה חזקים ומדודים, ומערערים את ביטחונם של אנשי ירושלים בכל החזיתות – הצבאית, המדינית והדתית:

א. לעג ל"מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ" של מצרים;

ב. לעג לרפורמה הדתית של חזקיהו;

ג. לעג לכוחו הדל של צבא יהודה;

והשיא: ד. אשור פועלת על פי רצון ה':

עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ?

ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ!

(מלכים־ב י"ח, כה /ישעיהו ל"ו, י)

מדהים לגלות שרבשקה מצטט את דברי הנביא ישעיהו! עוד בימי מסע תגלת פלאסר אמר ישעיהו, שאשור היא "שֵׁבֶט" אַפּוֹ של ה', וכעת חוזר רבשקה על אותו רעיון ומנסה לשבור את רוח העם – המודיעין האשורי היטיב להכיר את דברי הנביאים, וידע להשתמש במה שהיה נוח לו.

אז הגיע רבשקה לעיקר –

ה. מלך אשור הציע ליהודים להגר מירושלים בהגליה מרצון!

וגם: ו. לעג לכל מי שיסמוך על אמונתו מול אלילי אשור המנצחים!

המשלחת חזרה אל חזקיהו בייאוש מוחלט:

וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ,

קְרוּעֵי בְגָדִים, וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה;

(מלכים־ב י"ח, לז / ישעיהו ל"ו, כב).

ישעיהו חוזר לנבואות ההצלה: מתוכחה לחוסן וישועה

תגובת חזקיהו המלך לתעמולה האשורית מזכירה את תפילתו בימי המחלה. הוא קרע את בגדיו, לבש שק ופרץ בתפילה ישירה לה'. בשלב זה הוא פנה במשלחת מיוחדת אל ישעיהו הקשיש והפציר בו להתגייס למאבק על כבוד ה' ועל שלום ירושלים. המשלחת מביאה לנביא את דבר המלך:

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ:

יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה,

כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה;

אוּלַי יִשְׁמַע ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה

אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱ-לֹהִים חַי?

וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע ה' אֱ-לֹהֶיךָ,

וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה?!

(מלכים־ב י"ט, ג-ד / ישעיהו ל"ז, ג-ד).

בדברים אלו ניכר המתח העז, כמו גם הקִרבה רבת השנים בין המלך לנביא. המלך לא אמר 'אוּלַי יִשְׁמַע ה'' אלא התריס: "אוּלַי יִשְׁמַע ה' אֱ-לֹהֶיךָ?". חזקיהו לא רצה לשמוע את דעתו של הנביא, אלא ביקש שיתפלל גם הוא כמוהו ב"יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה". אבל חזקיהו גם חזר אל עולמו של ישעיהו הנביא ואל דימוי היולדת ("כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ", כ"ו, יז-יח), והודה שאין לה כוח ללדת ("כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה"). בזה חזר בו במשתמע מהרעיון הנבואי של מיכה (ד', י; "חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה") – ואולי גם רמז חזקיהו, שהמרד נגד אשור היה שגיאה!

תשובת הנביא הייתה פשוטה וקצרה, בניגוד בולט לחרדת המשבר ולתפילות:

וַיֹּאמֶר לָהֶם יְשַׁעְיָהוּ, כֹּה תֹאמְרוּן אֶל אֲדֹנֵיכֶם:

כֹּה אָמַר ה':

אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ

אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֹתִי;

הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ,

וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצו;

(מלכים־ב י"ט, ו-ז).

תפילת חזקיהו ונבואת ההצלה (מלכים־ב י"ט, טו-לד / ישעיהו ל"ז, טו-לה)

במקביל לדברי הנביא מתפרץ חזקיהו ועומד בתפילת תחנונים לבדו נוכח בפני ה':

וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר:

ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים

אַתָּה הוּא הָאֱ-לֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ,

אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ;

הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשֲׁמָע,

פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה,

וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱ-לֹהִים חָי;

אָמְנָם ה', הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת הַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצָם;

וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ,

כִּי לֹא אֱ-לֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם;

וְעַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ,

וְיֵדְעוּ כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה ה' אֱ-לֹהִים לְבַדֶּךָ;

(מלכים־ב י"ט, טו-יט / ישעיהו ל"ז, טו-כ).

בתפילה נועזת זו התגלה שוב חזקיהו האיש והמלך כירֵא ה', שבשיא הצרה פנה ישירות אל ה', גם בלי סיוע מצד הנביא – התפילה אינה תלויה בנביא, וחזקיהו ידע להתפלל ישירות.

בתשובה לתפילת חזקיהו (כמו במחלה) ה' שלח את ישעיהו להינבא על סנחריב, וישעיהו ענה לחזקיהו בשירה נבואית חריפה נגד שחצנותו של סנחריב, שחשב עצמו כמי שעלה ל"יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן", עד שיא הגובה, מקום שבו הארזים והברושים, עצי הלבנון הגבוהים, כבר צומחים בגובה נמוך (="יַעַר כַּרְמִלּוֹ"), מרוב הקור:

בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן,

אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם –

אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ?

וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל?

וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל! ...

יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי =דברי החֵרוף, וההשוואה לאלילי העמים],

וְשַׁאֲנַנְךָ =שחצנותך] עָלָה בְאָזְנָי,

וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ =כמו סוס אשורי מובל],

וַהֲשִׁבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתָ בָּהּ

(מלכים־ב י"ט, כא-כח / ישעיהו ל"ז, כב-כט).

ולעומת האיום בהגליה, נתן ה' בפי ישעיהו אות לסיום המלחמה, ולהסתלקות צבא סנחריב לזמן ארוך:

וְזֶה לְּךָ הָאוֹת:

אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ – וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ –

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית

זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם;

(מלכים־ב י"ט, כט / ישעיהו ל"ז, ל).

כאן הגיעה לשיאה נבואת השיר של ישעיהו יחד עם חזקיהו, הנביא יחד עם המלך, ברעיון הפלֵטה והשארית שצומחות מחדש מן השורש:

וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה

וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה;

כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן,

קִנְאַת ה' צְ-בָאוֹת] תַּעֲשֶׂה זֹאת;

(מלכים־ב י"ט, ל-לא / ישעיהו ל"ז, לא-לב).

בסיום דברי התוכחה והשיר נגד גאוות סנחריב ודברי הגידוף שלו, הוסיף הנביא גם הבטחה קונקרטית להגנת ה' על ירושלים:

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר:

לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת,

וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ,3]

וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן,

וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה;

בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא בָּהּ יָשׁוּב,

וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא נְאֻם ה';

וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ,

לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי;

(מלכים־ב י"ט, לב-לד / ישעיהו ל"ז, לג-לה).

נס ההצלה

נס ההשלמה בין המלך והנביא, מכוח התפילה הישירה של חזקיהו וגדולת נבואת השיר של ישעיהו, היו נקודת השיא במלכות חזקיהו וגם בנבואת ישעיהו. נס ההצלה של ירושלים מתואר בנבואה הסיפורית בקצרה:

וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא,

וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה', וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף,

וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים –

וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה;

(מלכים־ב י"ט, לה-לו / ישעיהו ל"ו, לו-לז).

כפי שכתבנו למעלה, קדמונינו הבינו את המכה, בהתאמה לרמזי ישעיהו (ל', כט; ל"א, ה), כהצלת ליל פסח, שהתרחשה "בַּלַּיְלָה הַהוּא", כלומר בליל הפסח עצמו. אך אפשר גם לפרש שההצלה הפלאית דמתה להצלת ליל הפסח ביציאת מצרים.

היסטוריונים קדומים כמו יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים י', א, ה) פירשו את האירוע כמכת דֶבֶר, שמתפשטת לעיתים במחנות צבא, כמו גם בערים נצורות, בזמן מלחמה, ולא פעם הכריעה מלחמות. אלא שהפעם היא התחוללה בין הצרים ולא בין הנצורים. הירודוטוס (ספר ב' 141) מסתמך על סיפור מצרי, שעיקרו הצלת מצרים מידי צבאו של סנחריב על גבול מצרים במגפה של עכברים (שנושאים לרוב את חיידקי המגפות, כמו הדֶבֶר). בעיניים מצריות ודאי היה תרהקה הגיבור הראשי בנסיגת סנחריב.

בין היסטוריונים חדשים רבו המפקפקים בתיאור המקראי הזה המזכיר את מכות מצרים. אולם שתיקת המקורות האשוריים באשר לו רק מחזקת את האמינות ההיסטורית של נס ההצלה. כי אין הסבר לוויתור סנחריב על הכנעת ירושלים – בכל תקופת האימפריה זה המקרה היחיד בו לא נכבשה עיר בירה מורדת, ובוודאי הייתה סיבה מכרעת לכך.

רק דבר אחד השאיר לנו סנחריב בתבליט ניצחונו, על קירות ארמון שהוקם במיוחד: תיאור כיבוש לכיש ומצעד הגולים והשלל מול המלך סנחריב היושב על כסאו. תיאור שבא כנראה כתחליף לירושלים. עיר הבירה המורדת בהנהגת חזקיהו נזכרת בקיצור חריג:

ואשר לחזקיהו היהודי ...] ואותו כלאתי בתוך ירושלִַם עיר מלכותו כציפור בכלוב; שפכתי עליו סוללות, ואת היציאה משער עירו עשיתי לו לתועבה.4]

על שומרון צר שלמנאסר שלוש שנים עד שנכבשה, ובעקשנות דומה נהגו מלכי אשור תמיד. אך המצור האשורי סר מירושלים ללא הסבר אשורי.

בדברי הנביא יש הד של מענה למטבעות לשון של התעודות האשוריות, ממש כמו במענה הנבואי לדברי החירוף של מלך אשור, שקראנו בנבואת הסיפור. אל מול הדימוי של 'ציפור בכלוב', הציב ישעיהו את דימוי ההצלה "כְּצפֳּרִים עָפוֹת" היוצאות מכלוב המצור, ומתרוממות לחופשי:

כְּצִפֳּרִים עָפוֹת

כֵּן יָגֵן ה' צְ-בָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם

גָּנוֹן וְהִצִּיל, פָּסֹחַ וְהִמְלִיט;

(ישעיהו ל"א, ה).

1] "מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה" (ישעיהו כ"ב, ט) הם מי השילוח, ולכן 'הבריכה העליונה' יכולה להיות מערכת המים בצפון הר הבית. הממצא המוכר לנו שם הוא אמנם מימי בית שני, אבל ככל הנראה הייתה שם גם מערכת קדומה.

2] חז"ל אמרו (סנהדרין ס ע"א; רש"י למלכים־ב י"ח, כב), שרבשקה היה יהודי מומר, ולכן הכיר וידע 'מבפנים'. ברור שיהודי מומר יכול להוות מועמד מתאים ביותר לתפקיד הזה.

3] ביטוי זה רומז לאופי המיוחד של ביצורי עיר דוד, במורד מעל לגיחון (ראו מאמרי: 'ולא יורה שם חץ', על אתר י"א, תשס"ג, עמ' 43-29, ובאתר שלי.

4] מ' כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל, ירושלים תשס"ד, עמ' 79.הרב ד"ר יואל בן-נון

החברה לחקר המקרא מאחלת שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות

ישראל קריסטל