להשתתפות ולעזרה בקידום פעילות העמותה בקרב הנוער (אנו פועלים בהתנדבות) בבקשה להכנס לאתר החברה www.hamikra.org ובלחיצה על הסמן "לתרומות" אפשר לתרום ולקבל קבלה עם אישור החזר מס 46.
הרצאה שניה עם הרב שמואל הרשלר יום ראשון ה' אדר 22.2.2026 שעה 20.00 (8.00 בערב) עם דפי מקורות.
הנושא: ביסוס הממלכה,סדרי המקדש והעבודה. בת פרעה,מלכת שבא,העושר והכבוד בשיא
פילוג הממלכה,עצת הזקנים והילדים; אישיותו של ירבעם ועלייתו לשלטון.
קוד לזום ל"דברי הימים בימינו" עם הרב שמואל הרשלר
בית המדרש של החברה לחקר המקרא
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?pwd= d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1
שימרו על הקוד לפגישות הבאות. ניתן להקדיש את השיעור
Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708
***********************************************
פרשת תרומה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", לידתה של החברה האזרחית המתנדבת - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
אנו עדים בפרשתנו , ללידתה של החברה האזרחית המתנדבת, המציגה חוסן חברתי ואמוני, מעורר השראה ותקווה. כחברה שעוברת טרנספורמציה, מחברת עבדים לחברת בני חורין, כווולם – מעורבים ומתגייסים בהתנדבות, להרים תרומה לבניין המִקְדָּשׁ.
כך מציגה זאת פרשתנו: " וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן. וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות, כה', א'-ח' ).
לידתה של החברה האזרחית המתנדבת בפרשתנו, החוצה את קו פרשת המים - מעבדות לחירות, מחברת עבדים בגלות מצרים, לחברת בני חורין בנתיב גאולת ארץ ישראל, נוכחת גם במגילת העצמאות של מדינת ישראל:
"בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי... מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל...לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית ".
לראשונה בפרשתנו , עוברת האחריות מהקב"ה, לאחריות של בני ישראל, כיחידים, כבעלי משפחות וכחברה של אומה ועם. הנה מגיע שלב נעלה בפרשתנו, בו הקב"ה מציב אתגר גדול לעם העבדים של אתמול, לבנות לו מִקְדָּשׁ שבו הוא ישכון. בפרשתנו אנו פוגשים את אותו קו המעבר, מחברת עבדים תלותית פסיבית של יחידים, זה על יד זה, של - האתמול, לעבר יצירת חברה אזרחית מתנדבת, חברת מופת של בני חורין, חברה אזרחית של קולקטיב, של זה עם זה, של סולידריות וערבות הדדית, של - המחר.
מקורו של המושג - חברה אזרחית , הוא עתיק יומין ובסיסו עוד ביוון העתיקה.
אריסטו ( 384-322 לפנה"ס ) היה הראשון להתייחס למושג .
כיום "החברה האזרחית" פועלת במרחב, שבין המדינה לבין השוק הפרטי, לעיתים בחפיפה ובקשר עם מסגרות אחרות במדינה ולעיתים בניתוק מהן. במרחב זה מתקיימים יחסי גומלין חברתיים התנדבותיים. העשייה החברתית מוגדרת, כהון חברתי.
החברה האזרחית בישראל נחשבת לאחת התוססות והפעילות בעולם. בישראל רשומים כ-46,000 ארגונים ללא כוונת רווח, מתוכם כ-38,600 עמותות פעילות. והשאר – חברות לתועלת הציבור או הקדשים.
בעוד שבשגרה שיעורי ההתנדבות של החברה האזרחית נמוכים יותר, בתחילת מלחמת חרבות ברזל התנדבו כמעט 50% מהישראלים. עם הזמן, הנתון התייצב על כ-15% הממשיכים בפעילות התנדבותית הקשורה למצב שגרת החרום.
החברה האזרחית המתנדבת בישראל היא מימוש חזון הנביאים: "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" (ישעיהו, מא', ו').אכן אנו נוהגים לומר- יש לנו עם נפלא.
רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508 ) בפרשנותו לפרשתנו, מציג את המִקְדָּשׁ על תכולתו , חומריו וכליו השונים, כבבואה של החברה האזרחית , האמורה לייצג סולידריות וערבות הדדית על טיפוסיה, מעמדותיה, גווניה וצבעיה, שרק שילוב ידיים של כווולם, ייצר חברה אנושית איכותית שתביא לסוג של שלם:" כת החכמים וכת הפועלים עובדי האדמה ובעלי האומנויות, כת אנשי הצבא אנשי המלחמה וכת השרים אדוני הארץ המושלים בה שהעושר והכבוד לפניהם. והיה לזה לרמוז וללמד לבני אדם שאין השלמות האנושי בהיות האדם מן החכמים ולא מעובדי האדמה ולא מן הגיבורים אשר בארץ המה ולא מן השרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף".
הנה כי כן, המִקְדָּשׁ היהודי אינו שייך למעמד מסוים, אלא שייך לחברת הנתינה כולה, המציגה את האתוס ההתנדבותי והפילנתרופי במיטבו.
מהטמה גנדי ( 1869-1948 ) אמר פעם, שהדרך הטובה ביותר למצוא את עצמך, היא לאבד את עצמך, בשירותם של אנשים אחרים. גנדי היה איש חכם, שהבין היטב את מעלת הנתינה לאחרים וגם את השפעתה על חיינו. נתינה מזמנך בהתנדבות מעניקה לך זמן בחזרה.
במחקר שנעשה ב1999 ע"י ד"ר דאג אומן (Doug Oman PhD) מאוניברסיטת קליפורניה/ברקלי נמצא, שאנשים קשישים שמתנדבים ב 2 ארגונים או יותר בתקופה של כ 5 שנים, דיווחו על ירידה של 44% ברצון שלהם למות, מאשר חבריהם שלא התנדבו בכלל. בנוסף, הם גם דיווחו בתקופה זו על רצון שהתעורר בהם להתחיל לשנות הרגלי חיים כמו פעילות גופנית , לאכול נכון ולהפסיק לעשן. זאת כדי שיוכלו להמשיך לחיות ולעזור יותר לאנשים אחרים.
בסקר שנערך ב 2010 הנקרא- "תעשה טוב תחייה טוב", נבדקו 4,500 אמריקאים מבוגרים ש 41% מהם מתנדבים בהיקף פעילות של כ 100 שעות שנתיות. מאותם 41% מתנדבים נמצא כי 68% מהם דיווחו על בריאות פיזית טובה יותר. 89% מהם דיווחו שהם שיפרו את הרווחה הכללית בחייהם ו73% דיווחו שרמות המתח והלחץ בחייהם ירדו באופן משמעותי.
המסקנה היא ברורה וחד משמעית : אם אתה נותן, אתה גם מקבל ובגדול.
היותנו במרחב חיים של משמעות, שייכות והשפעה , בדמותה של החברה האזרחית המתנדבת , בדרך של נתינה, התנדבות ופילנתרופיה, היא התובנה העמוקה של חיבור השכינה לעם ישראל במפעל החברתי הגדול במדבר, בהקמת המִקְדָּשׁ. ככה עושים את השינוי מחברת עבדים תלותית, לחברה אזרחית עצמאית. ככה בונים עם של בני חורין. החיבור של השכינה לעם ישראל באמצעות הנתינה, מחייבת פרופיל מוסרי ומידות ערכיות של החברה האזרחית של עם ישראל, העוסק לראשונה בהתנדבות ובפילנתרופיה.
הבה נשאל - " וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה... וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות, כה', א' – ח' ).
מדוע - ״ בְּתוֹכָם ״ ולא - ״ בְּתוֹכוֹ ״?
התשובה היא, שהקב״ה ישכון רק בהיכלי בשר ודם של כולם, רק בתנאי שיהיו בעלי מידות, ערכים, רגישות אנושית ,חמלה ולב רחב.
המלבי״ם , רבי משה לייבוש, שחי ברוסיה ופרוסיה במאה ה 19,מאיר זאת בפירושו: ״ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי ליבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לד׳ ומעוז לשכינת עוזו״.
הקב״ה איננו זקוק למרחבים פיזיים, כדי לשכון ולהתנחל בהם. הקב״ה איננו שוכן במבנה פיזי, אלא בעם כולו. רבי משה אלשיך שחי בצפת במאה ה-16,מעניק משמעות עמוקה ל: ״ וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם ״, וכך הוא מפרש :״ כי הנה שמעתי לומדים מכאן, כי עיקר השראת שכינה באדם הוא, ולא בבית ...ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם...שהם בעצמם יהיו משכן ומדור אל השכינה...כי היכל ד׳ המה ... כי נפשותם הם המשכן האמיתי ״.
יש כאן מסר חשוב לדרך ולאופן התנהגות החברה האזרחית במעשה ההתנדבות והפילנתרופיה, שמקור פעילותה, ממעמקי הלב הרחב, ברגישות הלב ובתשומת הלב .
עלינו לעשות זאת באהבה כמו הפרחים: " כמו הפרחים, מפיצים ריח לכולם: בלי חשבונות, בלי תמורה". (אסתר קל מתוך השיר "סיפור כמו הפרחים").
עלינו לעשות זאת בדרכו של יאנוש קורצ'אק ( 1878-1942): " ללא תרעומת, מכל הלב. זה חשוב. בינתיים תעניק משלך באורך רוח, עד אשר (חייבים להאמין) יחלוק האדם בשמחה את מה שיש לו".
עלינו לדבוק בדרכו של משה מונטיפיורי ( 1784-1885 ), בשירו של חיים חפר( 1925-2012 ): " ופה מתן בסתר ושמה נדבה, פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה ולכל היהודים שמחה וגאווה וכל הכבוד לשר " .
הטרנספורמציה מחברת עבדים תלותית הנטולה עצמאות, לחברה של בני חורין המחוברת לעשייה התנדבותית, שיש בה ערבות הדדית וסולידריות, תיעשה בפרקטיקה של מעשים doing ולא בדיבורים being .
כך אברהם יהושע השל ( 1907-1972 ) כותב בספרו : "אלוקים מבקש את האדם" : "האדם אינו קיים למען המעשים הטובים, המעשים הטובים קיימים למען האדם. היהדות דורשת יותר מאשר מעשים טובים, תכליתה אינה שיתקיים טקס, מטרתה שיחול איזה שינוי באדם העושה מעשה טוב, מטרתה היא שהאדם יבצע עבודת קודש כדי להיות קדוש. מטרת המצוות ובמיוחד המצוות שבין אדם לחברו היא לקדש את האדם. הדבר המשמעותי ביותר אינו היקף פעולתו של אדם, אלא השפעת פועלו על חיי נשמתו ".( תרגום: עזן מאיר לוי, הוצאת מגנס, 2003).
כך גם הקריאה למעשים ולנתינה doing , בשירו של יענקל'ה רוטבליט ובלחנו של יזהר אשדות: "כי אחרי ככלות הקול והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה, מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו".
הנה כי כן, לידתה של החברה האזרחית המתנדבת: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם... מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", הוא הביטוי המשמעותי, של המעבר מחברת עבדים בגלות, לחברת בני חורין בנתיב הגאולה, האומר כן - לחירות, לבחירה ולהסכמה הקולקטיבית, ואומר לא- לכפייה ולבדלנות.
כך האפילוג בהפטרה לפרשתנו, שכולו תקווה וקשר אימננטי שבין אדם למקום: "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא אֶעֱזֹב, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל " ( מלכים א', ו', יג').
פרשת תרומה היא התרוממות של עצמנו. המילה - רום , היא השורש של תרומה, לבניית הבית המשותף שלנו עם הקב"ה, שישכון בתוכו. הבה נשמור על הבית של החברה האזרחית המתנדבת, על שבטיה, גווניה, צבעיה, השקפותיה ודעותיה.
הבה נשיר יחדיו את שירו של דורון מדלי בלחנו של עידן רייכל, שכולו תקווה ואופטימיות בקשר האימננטי שבין אדם לחברו: "כאן זה בית, כאן זה לב וְאוֹתָךְ אני לא עוזב. אבותינו- שורשים וַאֲנַחְנוּ הפרחים, המנגינות שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת ".
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
*******************************************************************
פודקאסאט עם הבינה הלאכותית -הרב לורד יונתן זקס זצ"ל באדיבות דוד פטרפרוינד ובחסות החברה לחקר המקרא.
פרשת תרומה הקשר_המפתיע_בין_איקאה_לבניית_
https://drive.google.com/file/d/1PpPhP4P7jpBgz5s5Fp2UpkXBs5xw3dUi/view?usp=sharing
******************************************************************
בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת תרומה תשפ"ו - אתיקה ואסתטיקה
בני ישראל במסעם במדבר, היו כתינוק הנישא על כתפי האומֵן. ה' דאג לכל מחסורם. מן ושלו, עמוד ענן ועמוד אש, שמלתם לא בלתה ורגלם לא בצקה. אך כילד מפונק, הם לא הפסיקו לרטון ולהתגעגע למצרים. מעמד נשגב בהר סיני, לא מנע את חטא העגל. הגיע הזמן לשנות. ללמדם לתת ולא רק לקבל. פרויקט משותף בו כולם שותפים, שמטרתו הקמת בית לה' "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", היא משימה מתאימה להטעינם בפשר ובמשמעות.
פרשת תרומה היא צומת מרתק של מפגש בין חומר לבין רוח. היופי במשכן ובבית המקדש, אינו קישוט אלא ביטוי ויזואלי לערכים מוסריים ותיאולוגיים.
המשכן בלט באסתטיות שלו. "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים" (שמות כה, ג-ד). סימפוניה של צבעים, חומרים ומרקמים. הפעלת כול החושים. ראייה, שמיעה (פעמוני הזהב בשולי מעיל כהן גדול), וריח (קטורת). המשכן סימן גבולות וסדר. היו בו עזרה, קודש וקודש קודשים. דרגות שונות לקדושה, תוך קביעה ברורה למי נועד כל מרחב ומה יעשה בו. מקום המשכן, במרכז מחנה ישראל, סביבו השבטים. יופיו של המשכן מקורו בנדיבות לב העם שהביא בשמחה מרכושו הפרטי למען מטרה נעלה של בנית בית לה' כדי שהוא ישכון בתוכם.
הארון המצופה זהב מבית ומחוץ, מקיים את הערך של "תוכו כברו". יושרה פנימית שבה יש הלימה בין מראה חיצוני לבין מהות. הכרובים בדמות ילדים, ולהם כנפיים, הפונים זה אל זה, משרתים את הרעיון של דיאלוג, הקשבה וקשר.
חלונות בית המקדש של שלמה היו "שקופים אטומים", כלומר צרים מבפנים ורחבים מבחוץ, משום שאין המקדש זקוק לאור חיצוני. הוא זה שמאיר מן הפנים החוצה לעולם.
המנורה היא מקשה אחת, ויש לה קנים, גביעים, כפתורים ופרחים. לפנינו ביטוי לרעיון הריבוי בתוך אחדות. אבני החושן היקרות שעליהם שמות השבטים, אינם כדי לפאר את הכהן אלא כדי להדגיש את היותו מנהיג משרת של הציבור. גורל העם מונח על לוח לבו.
השולחן העשוי עצי שטים מצופה זהב, ועליו שנים עשר כיכרות הלחם (לחם הפנים) המוחלפים בשבת בלחם חדש, מסמלים שפע כלכלי זורם, השמור לכולם ומקורו בחסד ה', אך יחד עם זאת מסגרת זר הזהב סביב השולחן, מסמל עושר, אך גם ריסון. הוא גדר הקשורה לאחריות חברתית כלפי אחרים.
הקטורת מופקת מאחד עשר סממנים, שיש לרקוח במדויק. היא כוללת מרכיבים בעלי ריח שונה, ויש גם כאלה שריחם אינו נעים. אך לקטורת עצמה בסופו של דבר, ריח נעים. היא מייצגת קהילה שיש בה מגוון של אנשים, גם חוטאים. ריחה הטוב הוא תוצאה של שילוב כל האלמנטים.
כמי שגדלו בתוך תרבות מצרית, בני ישראל הכירו מקדשים ופולחנים. הפעם יוקם מקדש לה' אלוהיהם. האל אינו מרוחק. הוא שוכן בתוכם. הענן מעל המשכן הוא המחשה ויזואלית לנוכחותו הקבועה. כלי המשכן הם המחשה ויזואלית. קשה לאדם לקלוט את המופשט. יש צורך בגישור בין המוחשי לביו המופשט. עולם רוחני דרך סימבוליקה.
פסח, מצה ומרור בליל הסדר, הם במסגרת: "והגדת לבנך ביום ההוא", סמלי שיעבוד ושחרור. חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ציצית, "וראיתם אותו וזכרתם את מצוות ה'". שופר, להעיר את הלב. "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"? (עמוס ג). ארבעת המינים אנשים שונים אך פועלים יחד כאגודה. יש מקום וצורך בכול אחד מהם.
אין היהדות מתנגדת לאסתטיקה. התנ"ך מציין יופיים של אנשים. רחל הייתה יפת תואר ויפת מראה. אביגיל, טובת שכל ויפת תואר. כך גם בת שבע, תמר אחות אבשלום ואסתר. יוסף, דוד ואבשלום עליו נאמר: "וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם (שמואל ב, יד, כה). אך המבחן אינו ביופיים אלא במעשיהם. יופיו של אבשלום היה לו לרועץ ושערו השופע הוביל למותו במרד נגד דוד אביו.
"צלמים הנמצאים בכפרים אסורים דמסתמא לשם אלילים נעשו והנמצאים בכרכים מותרים דוודאי לנוי נעשו" (רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ז הלכה י, שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודה זרה סימן קמא א). פסל שנועד לעבודה זרה אסור, לשם נוי מותר. פסל המוצב בכיכר ברומא כמוצג אמנותי מותר ליהנות מיופיו. מותר לרחוץ בבית מרחץ שיש בו פסלים, כי המטרה היא קישוט ולא עבודה זרה. יוון קידשה יופי חיצוני. הדגישה למשל את יפי גוף האדם. היהדות לא פסלה יופי אך הדגישה את עדיפות המוסר והאתיקה על פני האסתטיקה. "יפיותו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה דף ט עמוד ב) "דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם" (מסכת ברכות נ"ז, ע"ב), אך אין הם דעתו של אדם. מכאן גם מצוה להדר במצוות. אתרוג יפה, פרוכת, חנוכייה, גביע לקידוש, מעיל של ספר תורה.
הדבר ניכר גם באדריכלות בתי הכנסת, שלאחר חורבן הבית, הם מקדש מעט. בתי הכנסת נבנו בסגנון המתאים למקום ולתקופה. בתי הכנסת בפולין לפני השואה, נבנו בחלקם מעץ ועוטרו בפרסקו (ציורי קיר). אמנות עממית, סגנון כפרי. בית הכנסת הספרדי הגדול בפראג נבנה בסגנון של אדריכלות אסלמית ספרדית (סגנון ניאו-מוּרי), ובלט בצבעיו העזים ובערבסקות מוזהבות. בית הכנסת בית שלום בפנסילבניה ארה"ב הוא בנין מודרני שעוצב בידי האדריכל פרנק לויד רייט, כפירמידת אלומיניום וזכוכית, ונפתח ב-1959.
אמנות מחברת אותנו לרגש ולחושים, מרוממת את הנפש ומאפשרת לאדם להתחבר אל המופשט ואל הרוחני. כך גם המוסיקה. בית הכנסת פנקס בפראג שהוקם המאה ה-16, אינו משמש עוד כמקום תפילה אלא כאתר הנצחה. יש בו את "הקירות המדברים", שהם מצבה הנושאת שמות, תאריך לידה ותאריך גירוש של יהודי בוהמיה ומורביה. בקומה הראשונה מוצגים ציורי ילדי טרזין (טרזיינשטאט) שאיתם עבדה האמנית פרידל דיקר -ברנדייס. אין פרפרים בגטו, אך בציורי התום של הילדים, היו פרפרים, פרחים ובתים, וגם שמיים כחולים.
אלמנט ההמחשה והסמל לתוכן, בא לביטוי בבניית אתרי זיכרון. כך במוזיאון יד ושם בירושלים, וכך גם במוזיאון למורשת יהודית בניו יורק שנפתח ב-1997. האדריכל קווין רוש יצר מבנה הבנוי כמשושה, בעל שש קומות ושישה קודקודי מגן דוד. הם מהווים סמל לששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה (בשנת 2003 נוסף למוזיאון אגף חדש, שהכפיל את גודלו).
היהדות תומכת באתיקה המשולבת באסתטיקה. הנוי נועד להרחיב דעתו של אדם, לפעול על רגשותיו ועל חושיו, כדי להנגיש לו את המופשט והנעלה. אך ביהדות לעולם האתיקה היא העיקר, והאסתטיקה, אך לווית חן לה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במשכן ובמקדש.בלומה דיכטוולד, א' אדר תשפ"ו
&
פרשת תרומה תשפ"ו - הָאָרוֹן-גָּלוּי וְנִסְתָּר גָּלוּי וְנִסְתָּר -אריה דיכטוולד.
בציווי על הקמת המשכן, פותחת התורה במילים: " וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם ... וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים " מתבקשת השאלה: מדוע קָדם ציווי מעשה הארון לכל שאר כלי המשכן, הרי בפועל הקדים בצלאל את הקמת המשכן לפני עשיית הארון, כמתואר בפרשת ויקהל ?
בפשטות נאמר, כמו בכל תכנון הנדסי, יש להגדיר את מטרת העל ואת יעוד הפרויקט, כך במשכן – מטרת-העל "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". מה, אם כן, האמצעי? לא המבנה וגם לא כלי המשכן, כמו המזבח, המנורה, אלא הארון (רשב"ם: "שבשביל הארון שהוא עיקר של "ועשו לי מקדש" הוצרך לעשות משכן"): הארון הוא ליבת המשכן.
בהוראות שנמסרו על עשיית הארון, נאמר: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ...וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב:... ", ומפרש רש"י: "מבית ומבחוץ תצפנו - שלשה ארונות עשה בצלאל, שתים של זהב ואחד של עץ, וארבעה כתלים ושוליים לכל אחד ופתוחים מלמעלה, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, וחפה שפתו העליונה בזהב, נמצא מצופה מבית ומחוץ". ייעודו של הארון- "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" הארון נקרא בתורה "ארון העדות", כי לוחות הברית -לוחות העדות-היו מונחים בתוכו.
מדרש רבה משווה בין הארון לבריאת העולם:
" ב. ועשו ארון עצי שטים, מה כתיב למעלה "ויקחו לי תרומה" (וּ)מיד "ועשו ארון עצי שטים", מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים, מה האור קדם לכל מעשה בראשית דכתיב (בראשית א) "ויאמר אלהים יהי אור" ואף במשכן בתורה שנקראת אור דכתיב (משלי ו) "כי נר מצוה ותורה אור", קדמו מעשיה לכל הכלים" (שמות רבה (וילנא) פרשת תרומה פרשה לד).
התורה היא הראשית
לפי הזוהר התורה הייתה השרטוט של תוכנית הבריאה:" קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא".. ( דפוס וילנא תרפ"ד (1924) כרך ב (שמות) פרשת תרומה דף קסא עמוד ב).
המדרש עורך לנו רצף היסטורי-תיאולוגי: בריאת התורה-בריאת העולם-מתן התורה -מעשה הארון-הקמת המשכן-הכנסת הארון עם לוחות העדות לקודש הקודשים.
את הלוחות הראשונים השבורים ואת הלוחות השניים הכניס משה בארון עץ זמני והניחו באוהלו.
כנאמר:
בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים ... וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ: וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן: (דברים. י, א - ב).
את הלוחות הניחו בארון בקודש הקודשים שהוא ליבת המשכן. המשכן שכן במרכז חניית בני ישראל וכך גם במרכז המסעות.
המשכן-המקדש הוא הר סיני
רמב"ן (בהקדמה לפרשה): רואה במשכן המשך להר סיני "....וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד =השראה ] אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר..."
ומוסיף רמב"ן שהרעיון נלמד מהשימוש במילים דומות או זהות בין הנאמר במעמד הר סיני לתפילתו של שלמה בחנוכת המקדש, ובאשר לארון מוצא רמב"ן סמך למעמדו הנשגב של הארון. הארון הוא מקום השראת השכינה:
"... וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלוהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (שמואל ב ו ב). ובדברי הימים (א יג ו) להעלות משם את ארון האלוהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב בין הכרובים".
א"כ, גלוי ונסתר גלוי ונסתר במקום אחד. שם דיבר ה' עם משה ושם נכנס כוהן גדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים. קודש הקודשים והארון בתוכו הם רפליקה של הפסוק: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר" (שמות כד, יח פרשת משפטים).
ריבועי קדושה
תבנית חניית בני ישראל במדבר (במדבר, פרק ב') סודרה במבנה מרובע וסימטרי סביב המשכן, שהיה במרכז. המשכן הוקף על ידי חנָיות הלוויים והכוהנים, ומעבר להם - ארבעה מחנות ראשיים (=דגלים) המייצגים י"ב שבטים, שלושה לכל רוח (מזרח, דרום, מערב, צפון), מה שאִפשר הגנה וליווי הארון במסעם. סדר זה קבע גם את סדר הנסיעה והחנייה, כאשר כל שבט חונה תחת דגלו ואותותיו. גם במשכן היו ריבועי קדושה: גדר, חצר, עזרה, קודש, קודש קודשים ארון והלוחות בתוכו.
המבנה הוא מהות השראת השכינה " וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם "
רבי שמשון רפאל הירש- רש"ר הירש (המאה הי"ט, גרמניה):
" ונתת אל - הארון את העדות: התורה מופקדת בידי העם, אשר בכוח טוהרו ויציבותו - הדומים לזהב (=אשר הארון היה מצופה בו) - וכושר התפתחותו ורעננותו - הדומות לעץ (=ממנו עשוי הארון) - מסוגל הוא לשאת את התורה עמו לעולם.
לוחות העדות מייצגים את התורה, שכן עדות הם לכל הדורות הבאים על דבר התגלות התורה במעמד הר סיני. מכאן שה' כיוון מראש כלפי הכופרים בתורתו והמבזים אותה, ולצורך הוראתם ואזהרתם הניח את "העדות" בקרב העם, ..."
תלמיד חכם דומה לארון העדות
תלמוד: ...רבי יוחנן רמי: כתיב "ועשית לך ארון עץ", וכתיב "ועשו ארון עצי שטים" - מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצוּוים לעשות לו מלאכתו. =לתמוך בו.
"מבית ומחוץ תצפנו" אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם. (אמר) אביי ואיתימא (=ויש אומרים ש...) רבה בר עולא אמר: נקרא נתעב, שנאמר "( איוב טו, טז): אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה =ואין מים אלא תורה]: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב? משלי יז, טז), לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן: - אוי להם ... תלמידי חכמים שעוסקים בתורה, ואין בהם =בתלמידי החכמים] יראת שמים. (בבלי מסכת יומא דף עב עמוד ב )
צא ולמד: ייעודו של המשכן נאמר במפורש: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו". וכי הקב"ה זקוק למשכן? אלא שהמשכן הוא משכּנו של ארון העדות. הארון נקרא כך כי מצויים בתוכו לוחות שבורים, לוחות שניים ובסוף המסע במדבר גם ספר התורה ("השירה הזאת") שכתב משה-עדות לדורות, לכן ארון תחילה-הוא הליבה. בציווי על המשכן, הארון היה תחילה והמעשה היה בסוף, כי הלוחות כבר היו מונחים בארון עץ זמני באוהלו של משה.
הארון עצמו מורכב משלושה ארונות זה בתוך זה-גלוי ונסתר גלוי ונסתר. שכינה הייתה מתגלית למשה בין הכרובים שמעל למכסה (הכפורת) הארון שמעל לארון. המצוי בקודש הקודשים. שוב, גלוי ונסתר נסתר וגלוי. הארון מוזכר ראשון במעשה המשכן כי הוא עיקר הייעוד של המשכן המקבע את רושם ההתגלות שבמעמד הר סיני. הארון מסמל את כסא הכבוד השוכן בתוך בני ישראל.
בעולם שבו המקדש חרב והארון נגנז, הארון המצוי בתוכנו הוא האדם המקדש עצמו בתורה וביראת שמיים - תלמיד חכם שתוכו כברו - אין נסתר אצלו, הכול גלוי. כך שכינה מתגלית על ידו. זכות גדולה ואחריות גדולה. - דיכטוולד אריה, א' אדר תשפ"ו.
&
יום פטירת האבן עזרא - א' באדר - חוקי מרפי -סרטון-הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה-כפר גנים ג'-פתח תקוה
&
פרשת תרומה תשפ"ו - תרומה ונדבה, המניעות עבודה, עשייה ומלאכה
מייקל אייזנברג- מנהל משקיע הון סיכון
בהמשך לדבר התורה של שבוע שעבר על העבודה שהופכת לקללת-עבדות בספר בראשית, לאורך ספר שמות כולו השימוש בשורש ע.ב.ד. (שמונים וששה מופעים) משקף את השינוי התודעתי שעם ישראל עובר ומנכיח את מסר החירות שעם ישראל מייצג בעולם.
כהמשך ישיר לספר בראשית, בפתיחת הספר, המילה "עבודה" מופיעה בהקשר של עבדות, דיכוי, וסבל. העבודה היא חסרת תכלית עבור העובד, ומטרתה היא התשת הכוח הלאומי של ישראל: "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס… וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג-יד). אם המילה "בְּפָרֶךְ", שחוזרת פעמיים באותו פסוק משמעותה עבודה סזיפית שכלל איננה נדרשת, העבדות מאופיינת אפילו כעבודה שאין בה כל תרומה למישהו.
עם הופעת משה, המילה "עבודה" משנה את תפקידה. משה חוזר שוב ושוב בפני פרעה על הדרישה של ה': "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ז, טז), תוך השוואה ניגודית ל"עבדי פרעה", שגם היא חוזרת כמה פעמים. בעצם יש פה מאבק על המושג "עבודה" ולא רק על "עבדים של מי הם". לכן, בעיצומה של יציאת מצרים נאמר: "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת" (שמות יב, כה). החזון הוא עבודה ולא עבדות.
בעשרת הדברות נאסרה עבודה זרה: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תׇעׇבְדֵם" (שמות כ, ד) כי בתרחיש החמור ביותר מדובר על עבודה לאלילים ולא על עבדות מוחלטת, ומיד לאחר מכן העבודה היא עבודת היומיום הפשוטה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כׇּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ, ח-ט). כפי שהסברתי בשבוע שעבר, בפרשה הקודמת הגבילה התורה את השימוש בעבד עברי, ובמקביל, בשפה העברית, בשונה משפות אחרות, העבד הוא עובד שעושה עבודה, ולא בעל מעמד נחות.
בפרשת השבוע הנוכחית, פרשת תרומה, עושה התורה צעד נוסף בתהליך המתמשך להתרחקות מהעבדות, ועוברת מעבודה להתנדבות:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. (שמות כד, א - ב)
וגם כשמשה מציג את הדברים לעם ישראל נוסח:
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… וְכׇל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'... וַיָּבֹאוּ כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכׇל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כׇּל כְּלִי זָהָב וְכׇל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'. וְכׇל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאׇדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ. כׇּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכׇל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ. וְכׇל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ… כׇּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכׇל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'. (שמות לה, ה - כט)
אם כן, בחלקו האחרון של הספר, המילה "עבודה" מקבלת משמעות נוספת עם בניית המשכן. במקום לבנות לפרעה ערי מסכנות תוך שפרעה מכביד את העבודה, בהקמת המשכן העם בונה מרצונו החופשי מקום להשראת שכינה ואפילו מרבה מדי בעבודה: "...מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה…" (שמות לו, ד); "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה" (שמות לט, מב). הרעיון שנטמע היטב הוא חירות מוחלטת, ומעורבות בהשראת שכינה של מי שבחרו להתנדב ולעצב את יוזמת הפרויקט הלאומי. מסתבר שהחירות והרצון עשויים להניע הרבה יותר טוב מעבדות מכריחה, מדכאת ומשעבדת.
במקביל, לשם השלמת המסר, מבחינה כמותית יורד דרמטית מספר המופעים של השורש ע.ב.ד. על אף שהוא חורז מתחילתו ועד סופו את כל ספר שמות. אם עד סוף הפרשה הקודמת, פרשת משפטים, נעשה שימוש בשורש זה 72 פעמים, מפרשת תרומה ועד סוף הספר השורש ע.ב.ד מופיע רק עוד 14 פעמים. במהלך הציווי להקמת המשכן ולאורך תיאור בנייתו, עוברת התורה לשימוש נרחב בשורש ע.ש.ה, והמילה 'עבודה' מוחלפת ב'מלאכה', או מוצמדת אליה. עשייה ומלאכה הם המונחים המשמשים את תיאור בריאת העולם בבראשית פרק א, ומבטאים יצירה. שפה של יצירה, כמובן מתאים לעבודה המוטלת על אנשים חופשיים, שעמלים על השלמת משימה.
מעניין גם, שבהמשך למגמת צמצום השימוש בשורש ע.ב.ד, בפרקים הראשונים של ויקרא, העוסקים בתפעול השוטף של המשכן והקורבנות, השורש ע.ב.ד לא מופיע כלל! בכל מה שקשור לקודש, התורה לא מעוניינת במסר של דרישה לעבודה, או מחוייבות כספית. בפרשת השבוע מי שרוצה מוזמן לתרום לקודש, ומי שרוצה מוזמן להתנדב במלאכה ההקמה ובעבודתה. זו תרומה אישית ונדבת לב. העבודה, הן בתוך המקדש והן בחיים הכלליים, היא בעלת משמעות כשאין חובה להקריב מאמץ, זמן או ממון. העבודה טובה כשהיא מבטאת את הרצון החופשי, ומוציאה מהכוח אל הפועל את כשרונותיהם של העובדים. המחוייבות נמצאת רק בהפעלת המסגרת הכללית וחוקיה שמהווה תשתית מאפשרת לכל הפעילות שתיעשה על גבה. ולכן החובה לתת מחצית השקל שימשה למימון 'קרבן התמיד', שהוקרב כל יום בתחילת יום העבודה במשכן ובסיומו, ולמימון קרבנות הציבור הנוספים המוקרבים בחגים עבור כל העם.
השורש ע.ב.ד מופיע לראשונה בספר ויקרא רק בפרשת המועדות (פרק כג) בהקשר של "מְלֶאכֶת עֲבֹדָה" שממנה עלינו לשבות בחגים. התורה מזכירה לנו את ה"עבודה" דווקא ביום טוב הראשון של פסח כדי לבטא חופש מתוכנן: אנחנו לא עבדים של פרעה וגם לא של הזמן. ה' רוצה שנהיה עבדים לערכי התורה בתוך העשייה החופשית שלנו: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כה, מב - מג). בסוף ספר דברים משה מכונה "עֶבֶד ה'" בגלל הנאמנות שלו למשימה שה' הטיל עליו להוציא את ישראל ממצרים ולהביא את העם לארץ המובטחת, ושוב, מתוך ניגוד לעבדי פרעה חסרי התוחלת:
וַיָּמׇת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב…וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכׇל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכׇל עֲבָדָיו וּלְכׇל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כׇּל יִשְׂרָאֵל. (דברים לד, ה - יב)
בנוסף על השימוש הכפול בשורש ע.ש.ה, כמאפיין את פעילותו של משה, רש"י שם בחר לחתום את התורה דווקא בפעולה שמשה החליט לעשות על דעת עצמו, כדי לבטא את החירות האמיתית שניתנה לנו: "לעיני כל ישראל" - שנשאו לבו לשבור הלוחות… והסכימה דעת הקדוש-ברוך-הוא לדעתו, שנאמר: "אשר שברת" - "יישר כחך ששברת".
עידן הבינה המלאכותית שמתקדם בקצב גובר והולך מציב אתגר משמעותי בזירת שוק העבודה. אם גדלנו על: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (בבלי, נדרים מט, ב), ובלשון הפתגם השגור: "כל עבודה מכבדת את בעליה", כיום מושג העבודה משתנה והעתיד כנראה נמצא בעשייה יצירתית ותרומה ייחודית. אנשים בעלי agency מגדילים והגדילו את התפוקה שלהם. הם כבר אדונים לאייג׳נטים והפעילות הזו מערערת את שוק העבודה כפי שהתנהל והתפתח עד כה. אולם, הפער שנוצר בין אלו שמתקדמים בבינה מלאכותית ואלו שלא, איננו רק שאלה של פרנסה או רמת הכנסה. השינויים שכבר מתחוללים מקרבים אותנו לסכנת מעמדות אמיתית. אם לא נשכיל להפיץ ולהטמיע באופן רחב ממש ומקיף ביותר יכולות ומיומנויות רלוונטיות, ואם אנשים לא ייחשפו לבינה המלאכותית בגיל צעיר מאוד, הם יישארו מאחור. פערים מהותיים ביכולות העבודה, עלולים להפוך לשאלה של מעמד. אסור לנו שיהיו בישראל אוכלוסיות ממודרות, או כאלו שממדרים את עצמם מהטכנולוגיה השוטפת את העולם ומתפרצת לכל פינה. והכי חשוב לפעול עם הילדים בגיל צעיר. בימים האחרונים מתברר שמדינות כמו קליפורניה, ששיעבדו את עתיד ילדיהם בניהול גרוע של התקציב, ובעודף נדיבות של תשלומי העברה, שוקלת להטיל מיסי עושר דרך מיסוי רווחים על הנייר. כך גם בהולנד.
מדינת ישראל, כמו מדינות אחרות בעולם, חייבת להשקיע ממשאביה בתשתיות בינה מלאכותית - חינוכיות, אנושיות, טכנולוגיות ואנרגטיות - כבסיס לכלכלה מתקדמת וכדי ליצור עתיד של עבודה יצירתית לכלל האוכלוסייה. למעשה, גם כשתיאורטית יש מקורות מימון, זה מקריס את הכלכלה אם מממנים פרויקטים ופעילויות שאמורים להיות ממונים מכספי תרומות. כשהמדינה מממנת אין תמריץ להתקדם, לשנות או לשפר. כשלא באמת עובדים יצירתית, ולא מתחנכים בטכנולוגיות הכי מתקדמות, מגיעים לעבדות פקידותית מטעם המדינה.
בוודאי, כשהשמיכה קצרה תקציבית, פעילויות הקודש השונות, הרוחניות והתרבותיות, יצטרכו להיות ממומנות על ידי תרומות, בדיוק כפי שהיה במשכן. המיסים צריכים להיות מופנים למסגרות התשתיתיות של הון טכנולוגי והון אנושי, שעל גביהן יכולה לקום כל הפעילות היזמית, הצמיחה הכלכלית והמלאכה הגדולה שמכבדת את בעליה.
ובעיקר, בעידן הבא עלינו לטובה כולנו נצטרך למנף את מיטב הכלים החדשים להגברת היצירתיות. כפירושו של רש"י על הפסוק האחרון בבריאת העולם: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" - "והמקרא כתב על-שם העתיד".מייקל אייזנברג.
&
הֲכָנוֹת וּמוּכָנוּת לִמְשִׂימָה -חיים קופל.-פרשת תרומה.
א. דּוֹמֵם שֶׁאוֹכֵל בַּפָּרָשָׁה? תשובה: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ" (כב, ה)
ב. אביזר צבאי, מלחמתי בפרשה? תשובה: " כי יהיה לך למוקש" (כג, לג)
א. שם של כלי אוכל, מוחבא, בתוך מילה, בפרשה?
ב. מצא בפרשה שתי מילים, שֶׁאַרְבַּע מֵאוֹתִיּוֹת כָּל אַחַת מֵהֶן עוֹקְבוֹת, לאו דווקא לפי סדר ה-א, ב?
שבת שלום
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת תרומה.-יגאל גור אריה
לזאב אלמוג ברכות לפרשת בר המצווה -תרומה.
לחני פאר ברכות ליום הולדת– נולדה בשבת תרומה.
לאבי חן ברכות לשבת פרשת בר מצווה -תרומה
*נתינה יוצרת אהבה* !
השבת אנו קוראים פרשת תרומה, הפרשה החביבה על תימנים!!
תמני עולה לאוטובוס ושואל את הנהג... סליחה, על פרחים צריך לשלם?
נהג: לא !!! יופי... אמר התימני לבנות שלו. שושנה, יסמין, ורד, נרקיס, איריס, לילך, רקפת יאללה לעלות !!!!
...״דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה״ לא נאמר ויתנו לי תרומה אלא ״וייקחו״ ללמדנו שבנתינת צדקה אנו נותנים לעצמנו יותר מאשר לנזקק!!
בבניית המקדש האם ה ״תרומה״ היא חובה או מרצון חופשי/בחירה?
לכאורה נראה כי התורה מעודדת מאד התנדבות, ורצון טוב. לא כך- התרומה היא מבוססת על מחויבות. כך בניית המשכן מבוססת על התנדבות של כל אחד ואחד, אולם הבסיס שעליו הוא עומד- מורכב מתרומה בעלת אופי אחיד, כל אחד ואחד *חייב* לתת באם רוצה באם לאו. עולמנו מונהג באופן בו ישנו מערך שלם של חובות וזכויות לכל אדם. ישנן חובות המוטלות על אדם החי בחברה עם תכתיבים משלה, אדם הפועל במרחב ציבורי, במקום העבודה, במקום המגורים והמשפחה .האנושות התלבטה שוב ושוב בשאלה האם טוב יותר להסיר את המחויבויות ולסמוך על אופיים הטוב של בני האדם ועל כך שהם ידעו לשמור האחד על השני, או שיש לבנות מערך של חוקים וכללים. ההכרעה כידוע הייתה לכיוון של כללים וחובות המעניקים מסגרת לפעולותיו של האדם. גם העקרונות העולים מן הפרשה משקפים תפיסה שכזאת, כשלצד מערכת החובות קימת גם אפשרות של תרומה והתנדבות .(דוגמא אישית או אישיות לדוגמא) המערך הכולל הזה הוא שיוצר את האנושות החיובית והתומכת.
נראה כי מסר חשוב זה בדורינו, שבו החברה המערבית נוטה לפרוק מעליה כל עול של מחויבות בחברה, הערך של ״כבוד האדם וחירותו״, וכל דרישה למחויבות נתפסת כפגיעה ברעיון זה. מאותה סיבה רבים ויתרו על מוסד הנישואים, והם מעדיפים לחיות ביחד מתוך אחווה ורצון טוב וללא שום קשר רשמי מחייב. (לקיחת אחריות)
נתינה יוצרת אהבה! זה נכון בזוגיות– ככל שאנחנו משקיעים יותר, אנחנו מרגישים קשורים יותר. זה נכון בהורות- הטרחה בביב ילדים קטנים וההשקעה בהם קושרות אותנו אליהם.
"*יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה- האהבה באה בעקבות הנתינה*"
החברה פורקת מעליה כמעט כל מחויבות, אנו חייבים לברוח מתפיסה מוטעית זו, *למען חברה בריאה יותר ערכית יותר והגונה יותר*.
שבת שלום !-שבת שלווה וענוגה!!-*יגאל גור אריה*
&
דובי פריצקי-קק"ל -פרשת תרומה -תשפ"ו
פרשת תרומה פותחת בציווי מיוחד במינו:
״דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי״.
לכאורה היה צריך לומר ויתנו לי תרומה, אך התורה בוחרת בלשון וייקחו – ללמדנו שהנותן אינו רק נותן, אלא גם מקבל. עצם הנתינה מרוממת את האדם, ממלאת את לבו ומשכינה בתוכו קדושה.
התורה מציגה את מעשה התרומה כנתינה כלפי מעלה – בדיוק הפוך מן האופן שאנו רגילים לראות, מלמעלה למטה, מידו של העשיר לידו של העני.
״ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם״ – ההתרוממות לכבוד האלוקים בונה את השכינה בתוך לבבם של בני האדם.
המשכן מסמל שהמטרה היא להכניס קדושה לעולם, לבחור בטוב ולהיות מוסריים; החומר והמציאות הפיזית לבדם אינם התכלית. העולם הוא במה, והעיקר הוא מה שאנו עושים עליה. כאשר לוקחים חומרים כמו זהב, נחושת ועצים, ובונים מהם משכן לעבודת ה׳ – הם מקבלים משמעות. בכך יש מענה לגישות הרואות בטבע ערך בפני עצמו, ביופי, בכוח ובהצלחה כתכלית.
לכן תופסת פרשת המשכן בתורה מקום גדול לאין ערוך מזה של בריאת העולם. האל אינו זקוק למקום מגורים – רצונו לשכון בלבבות, והמשכן הוא מיקרוקוסמוס של החוויות והיצירות האנושיות.
כל אחד מכלי המקדש מייצג תחום אנושי אחר, מתוך קדושה ומעומק הלב. המלבי״ם בפירושו מדמה את המשכן לגוף חי המורכב מאיברי האדם:
הארון – כנגד הלב,
השולחן – כנגד אברי העיכול,
המנורה – כנגד השכל והחכמה,
הקרשים – כנגד השלד,
היריעות – כנגד העור,
המיתרים – כנגד הגידים.
כך כל החיים כלולים בגוף האחד של המשכן.
נתינת התרומה – ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״ – מביאה אותנו להיות נדיבים. עצם הנתינה מעניקה סיפוק וממלאת את הלב; הנתינה מאצילה כבוד, ואילו הקבלה – לא.
גם בדורנו אנו זוכים לראות גילויי נתינה והתנדבות המעוררים השראה ומחזקים את האחווה והערבות ההדדית. רוח זו היא המשך ישיר ל״אשר ידבנו לבו״ של פרשתנו.
יהי רצון שנזכה להיות תמיד מן הנותנים בלב רחב, ונזכור שגם כאשר אנו נדרשים לקבל – יש בכך שליחות וצמיחה, כי לעולם אין אנו יודעים לאן יוליכו אותנו החיים.
שבת שלום ממושב מנות שבצפון.️-דובי פריצקי-קק"ל
