מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא, 'מקראות – בינה בתורה' (ויקרא-במדבר)
לפרשת 'צו' ולפרשת 'טהרת הפרה':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי
לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום
בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' !
בין פרשת ויקרא לפרשת צו
בפרשת צו מתחילה 'המסכת' השלישית של הקרבנות בספר ויקרא.
בפרשת ויקרא, הפותחת את הספר, מצאנו את 'המסכת' הראשונה והשנייה – 'המסכת' הראשונה עוסקת בקרבנות נדבה: עולה, מנחה ושלמים, ו'המסכת' השנייה עוסקת בקרבנות החובה: חטאת ואשם (ובמדרש ההלכה 'ספרא' הן נקראות 'דבורא דנדבה' ו'דבורא דחובה'). אך המשותף לשתי 'המסכתות' בפרשת ויקרא עולה על ההבדלים, ואילו פרשת צו פותחת מערכת שונה מאוד של 'תורת כהנים'.
בשתי 'המסכתות' הראשונות, המוקד הוא האדם המקריב, שהוא העיקר והכהנים משרתים אותו. האדם המביא את הקרבן יכול גם לשחוט אותו, שכן "שחיטה בְּזָר (=שאיננו כהן) כשרה" (זבחים לב, א); אדרבה, מסתבר שאין ה' רוצה שכהנים ישחטו, כי המזבח נבנה מאבנים שלמות ואסור להניף עליו ברזל, סכין או חרב, מפני שהברזל מקצר חיים, ושליחותם של הכהנים במזבח היא להאריך חיים (כלשון רש"י לשמות כ', כא: "שלא יונף המקצר על המאריך").
האדם המקריב גם יטפל בקרבן אחרי ההקרבה, ולמעשה האדם המביא את הקרבן עושה כל דבר שאיננו עבודה במזבח; רק הקרבת הדם והחלבים למזבח, וכן העלאת קרבן העולה שעולה כליל למזבח, נעשים על ידי הכהנים.
כיוון שהדגש בשתי 'המסכתות', מסכת הנדבה ומסכת החובה, הוא על האדם המקריב, הביטוי "תורה/תורת" לא נזכר בכל פרשת ויקרא, שבה העיקר הוא האדם המקריב.
רק ב'מסכת' השלישית, בפרשת צו, אנו מוצאים את 'תורת הכהנים' בכל הקרבנות לפי הסדר, ו'המסכת' פותחת שוב בעולה ובמנחה; במסכת זו הכהנים הם העיקר, ורק בה מופיע הביטוי "תורה/תורת"; כך נאמר בפתיחה: "זאת תורת העֹלה... וזאת תורת המנחה... זאת תורת החטאת... וזאת תורת האשם... וזאת תורת זבח השלמים", ובסוף 'המסכת': "זאת התורה, לָעֹלה, לַמנחה, ולַחטאת ולאשם, ולַמִלוּאים ולזבח השלמים".
במשמעותה הספציפית, המילה "תורה" באה מלשון הוראה, כי תפקיד הכהן הוא להורות את העם, כפי שנאמר במלאכי:
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ...; (מלאכי ב', ז)
ה"תורה" היא אם כן, הוראת כהנים במה שקשור לעמידה לפני ה'!
לכן היא מיוחדת לקרבנות (ולטהרות), ודווקא באותו צד של הקרבנות שהכהנים הם העיקר בו.
מהו הדבר שהכהנים הם עיקר בו בנושא הקרבנות?
אין זו עצם ההקרבה, שכן ההקרבה עצמה כבר נזכרה בפרשת ויקרא, ב'מסכתות' הראשונות, ושם מדובר על השֵרות שהכהנים משרתים את המקריבים. נראה שתורת הקרבנות שאותה לומדים ומלמדים הכהנים, היא תורת אכילת הקרבנות! דיני אכילת הקרבנות הם העיקר בפרשת צו; מסכת זו, שרק בה נזכר הביטוי "תורת", היא מסכת דיני האכילה, ועיקרה הוא כיצד נאכל כל קרבן ולמי.
והנה, פרשת צו מחולקת לפי מפתח אחר מפרשת ויקרא – בעוד פרשת ויקרא מחולקת בין קרבנות הנדבה לקרבנות החובה מנקודת המבט של האדם המקריב, פרשת צו מחולקת בין קודשי קודשים לבין קודשים קלים מנקודת המבט של האוכלים; קודשי קודשים נאכלים לכהנים, וקודשים קלים נאכלים למקריבים (חוץ מאותם חלקים שניתנים תרומה לכהנים); קודשי קודשים הם קרבן עולה שנאכל כולו למזבח, וכן מנחה, חטאת ואשם שנאכלים לכהנים; אכן בסדר זה הם מופיעים במסכת תורת הקרבנות; אחריהם מופיעים קודשים קלים, שהם זבחי תודה ושלמים, והם נאכלים למקריבים.
בהתאם להבחנה הזאת, שונים גם דיני האכילה בין קודשי קודשים לבין קודשים קלים – קודשי קודשים נאכלים על ידי הכהנים "בחצר אוהל מועד" "במקום קדוש", כלומר בקדושת מקדש; לעומתם, קודשים קלים נאכלים מסביב למשכן ולמקדש בקדושת מחנה ישראל. בזמן המשכן בשילה היו נאכלים קודשים קלים "בכל הרואה" את המשכן, ולדורות היו נאכלים בתוך חומת ירושלים המקודשת (משנה מגילה א', יא).
תורת העולה על המזבח, ותרומת הדשן
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר; צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר:
זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ;
וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ;
וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר;
וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים; אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה; (ו', א-ו)
בקרבן העולה שום דבר אינו נאכל לאדם, לא למקריב ולא לכהנים, כי זו המשמעות העיקרית של העולה – האש על המזבח אוכלת לבדה את הכול! על כן, בפרשה הראשונה של "תורת העֹלה" מצווים הכהנים על הדינים של אכילת המזבח ודיני האש – העולה נאכלת למזבח, ואת מה שנשאר, את הדשן, צריך להרים, ולהוציא "אל מחוץ למחנה".
תפקידו של הכהן, להרים את הדשן מעל המזבח ולהוציא אותו, הוא השלמת האכילה של העולה שנאכלת למזבח – כשם שכל אכילה מסתיימת בסילוק השאריות; אך כאן, הסילוק נעשה "אל מקום טהור" מחוץ למחנה. לשם כך, צריך הכהן ללבוש בגדי בד פשוטים, שנזכרו כאן ובפרשת הכהן הגדול ביום הכיפורים; בגדי הבד הפשוטים הם בגדי משרת, ולא בגדי מלכות; אחרי שהכהן המשרת מרים את הדשן ומוציא אותו, הוא חייב לחדש את אש התמיד לקבלת עולת התמיד של היום המתחדש בקודש.
לכן פרשת העולה ותרומת הדשן הפכו להיות המפתח בסדר העבודה הקבוע בכל יום, במשכן ובמקדש – בכל לילה היו נאכלים על המזבח הקרבנות של היום הקודם, והאחרון שבהם היה תמיד של בין הערביים; בכל בוקר, צריך היה הכהן לפתוח את העבודה ב"תרומת הדשן", היא הרמת הדשן והוצאתו לחוץ.
זו הזדמנות נוספת להתבונן בסדר שהתורה קבעה לספר ויקרא: תחילה האדם המקריב ורק אחר כך סדר 'תורת הכהנים'. סדר מעין זה מצאנו גם בספר שמות, שם סידרה התורה תחילה את תרומת הנדבה החופשית של כל אדם מישראל (פרשת תרומה), אחר כך את עבודת הכהנים ועבודת התמיד (פרשת תצוה), ולבסוף את "מחצית השקל", תרומת החובה השוויונית (פרשת כי תשא), שממנה הוצבו האדנים בבסיס המשכן; תרומת החובה של 'מחצית השקל' הפכה אצל חז"ל לתרומת קבע שנתית למימון סדר העבודה הקבוע במקדש; אולם בסדר התורה – קודם נדבה ואחר כך חובה! קודם חופש ואחר כך צו! קודם האדם המקריב לרצונו ולרצון ה', ואחר כך סדר היום של עבודת הכהנים עם "תורת" האכילה.
פרשת הטהרה באפר פרה אדומה
טהרה מטומאת מת – מות דור המדבר, בלי מילים
הטהרה מטומאת מת שונה מכל פרשיות הטהרה שבתורה, וגם המיקום שלה תמוה.
כל הטמאים טובלים במים (מעיין, מקווה, נחל או ים) ונטהרים; רק טומאת מת מחייבת הזאה מאפר פרה אדומה תמימה.
הרגש הטבעי ממאן להשלים עם המוות, עם פרֵדה לנצח; מכאן עולה גם השאלה התורנית: איך אפשר להיטהר מטומאת מת? התשובה לכך היא: לא בטבילת טהרה במים ככל הטהרות, אלא בדרך חריגה, סתומה, כמו המוות עצמו.
מקומה הטבעי של הטהרה מטומאת מת בספר ויקרא, בדיוק "אחרי מות שני בני אהרן" (ט"ז, א) במשכן "ביום השמיני" (י', א-ב); במבט משווה ומפתיע יש כמה נקודות מפגש בין הטהרה מטומאת מת (באמצע במדבר), לבין הכפרה בקודש עם שני השעירים (באמצע ויקרא), ובייחוד בין פרה אדומה לשעיר המשתלח.
לדעתי, פרשה זו הועברה לספר במדבר כדי לספר את סיפור 38 השנים, במות דור שלם, דור יוצאי מצרים. הסיפור עצמו – איך דור שלם מת במדבר בגזרת ארבעים השנה – באמת לא סוּפַּר!
המשורר חיים נחמן ביאליק יצא מגדרו והביע את מחאתו בשיר 'מֵתֵי מִדְבָּר', שבו ניסה להאדיר את יוצאי מצרים שמתו במדבר, ולהשלים את הסיפור המדהים שסופר בשתיקה; אכן מקובל אצלנו, שכאשר אין מילים לבטא את גודל השבר, מתחילים לשפוך מילים.
לעומת זה בתורה, כאשר אין מילים לבטא את מות דור המדבר – אין מילים! אין נבואה למשה ואין פרשיות בתורה 38 שנה!
במחצית הראשונה של ספר במדבר, מתוארת השנה השנייה ליציאת מצרים, עם ההכנות והמסע מהר סיני עד גבול ארץ כנען, בקדש ברנע.
במחצית השנייה של ספר במדבר, מפרק כ', מתוארת שנת הארבעים והמסע לעבר הירדן.
בתווך, במקום סיפור על 38 שנים של 'מֵתֵי מִדְבָּר', הציבה התורה את הטהרה מטומאת מת, כגשר מטהר בין יוצאי מצרים לבין הדור שייכנס לארץ; שנת הארבעים נפתחה במות מרים הנביאה, ובהמשך במות אהרן הכהן.הרב ד"ר יואל בן-נון
&
אורי סובוביץ-פרשת צו-תשפ"ד- על החמצה ומיצוי- מנהל משקיע הון סיכון
לחם או עוגות
המשפט "אם אין לחם, שיאכלו עוגות" מיוחס למארי אנטואנט, אשתו של לואי ה-16, מלכת צרפת האחרונה לפני המהפכה הצרפתית. האמת היא שמשפט זה נכתב בספרו של ז'אן-ז'אק רוסו, הווידויים, כבר בשנת 1767, כשאנטואנט הייתה בת 12 בלבד, כציטוט שאמרה אחת ממלכות צרפת הקודמות. עם זאת, ההיסטוריה הדביקה לאנטואנט את המשפט כדי לבטא עד כמה הייתה מנותקת מהעם שהיה רעב ללחם, מוצר המזון הבסיסי והנפוץ ביותר בעולם.
גם ביהדות הלחם נחשב למזון חשוב, עד שהותקנה ברכה מיוחדת לפני אכילתו וברכת המזון לאחר ארוחה שהכילה לחם. המרכזיות של הלחם באה לידי ביטוי גם בסדר של הופעת שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, שבו החיטה והשעורה פותחים את הפסוק (דברים ח, ח-ט): "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ". יש גם לא פחות מעשר מצוות המלוות את תהליך הפקתו, מרגע זריעת החיטה ועד לאפיית הלחם.
"לא תאפה חמץ"
בהמשך לפרשת ויקרא, פרשת צו ממשיכה בעיסוק בתורת הקרבנות. אחד הציוויים החוזרים בשתי הפרשות הוא האיסור להקריב חמץ על המזבח. בפרשתנו הציווי מובא בהקשר לקרבן המנחה (ויקרא ו, י): "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם". כמה טעמים הובאו לאיסור זה: הרמב"ם (מורה הנבוכים ג, מו) ראה באיסור הקרבת חמץ על המזבח ריחוק מהעולם הפגאני שבו הקריבו דווקא חמץ (אך נמנעו מהוספת מלח), ועל כן לשיטתו, התורה אוסרת הוספת שאור לקרבנות המנחה (אך דורשת הוספת מלח).
הנצי"ב מוולוז'ין1] (העמק דבר ויקרא ב, יא), לעומתו, נימק את האיסור בכך שבית המקדש הוא מקום שבו אדם אמור לחזור למקום הבסיסי והפשוט כדי להיפגש עם הממד האלוקי, ועל כן יש להימנע מהקרבת כל דבר שיש בו מן התוספת האנושית. ובלשונו:
"ובאשר ששאור הוא אמצעי הנעשה בידי אדם להוסיף על הבריאה מהבורא יתברך על ידי תחבולות בני אדם, משום הכי (=לכן) הזהיר הכתוב בבית המקדש ללמדנו שכל המתקרב יותר לה' ראוי למעט יותר בתחבולות אנוש...".
רבנו בחיי2] (ויקרא שם) פירש שאיסור הקרבת החמץ על המזבח מלמד שלא ייתכן ששאור שמסמל את התפיחה האנושית, הגאווה, שמביאה לחטא, יוקרב על המזבח, שעניינו לכפר על חטאי האדם:
"ועל דרך הפשט כי הקרבן (בא) לכפר בו כל עוונותינו, ולולא המסית והמדיח שהוא יצר הרע לא היה אדם חוטא ולא היה צריך לקרבן כלל, והשאור והדבש הן הן יצר הרע עצמו, כמו שאמרו חז"ל לענין חמץ ומצה בפסח... ולכן הורחקו השאור והדבש מהקרבן כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד".
בין חמץ למצה
החמץ הוא בעצם בצק שהספיק לתפוח באוויר. גאוותן מכונה "נפוח", כזה ש"מלא מעצמו" באוויר. מסיבה זו חז"ל המשילו את החמץ, הלחם התפוח, לגאווה, ואת המצה, שאין בה כלום מעבר למרכיבי הקמח והמים, לענווה. החמץ מבטא את ההחמצה, אדם שבמקום לחיות את חייו שלו, עסוק בלשדר כלפי חוץ דמות ה"נפוחה" מעבר לממדיה האמיתיים, שאמורה להיראות מוצלחת יותר מהמקור. לעומתו, אדם ענוותן, צנוע, נמנע מכל סופרלטיב או דימוי חיצוני, כמו המצה, שאין בה כלום חוץ מקמח ומים.
הגאוותן מנסה להיות מישהו אחר ובכך מחמיץ את חייו. הענוותן נמנע מלהתהדר בנוצות לא לו ובדימויים שחיצוניים לו, ובכך ממצה את חייו.
השפת אמת3] (שפת אמת על פסח, מצה זו, תרל"א) כתב "המצה כמו שהיא בלי התנשאות, שהוא חמץ, הגסות, שמנשא עצמו ועולה בנפיחה". בהמשך הוא מביא שהמצה נקראת "לחם עוני" לא רק מצד חסרונה, אלא גם מצד מעלתה, שכן רק העניות שהביאה להכנעה ותחושת חיסרון וענווה יכלה להביא לתחושת חוסר ולצימאון רוחני ולקבלת תורה. לדבריו, הגאווה מונעת כל אפשרות לרוממות, שכן איך יוכל האדם להתרומם למדרגות רוחניות רוממות כאשר כל ישותו עסוקה בעצמו? לדבריו, כל הגלויות והצרות הבאות על האדם הפרטי או על עם ישראל נועדו להכניע את ליבם כדי שיהיו כשירים ומוכנים לעסוק בהשלמתם. על זה נאמר "אין שלם מלב שבור".
עולם הפוך ראיתי
אף שכלפי חוץ האדם הגאוותן מלא יותר, ואילו הענוותן חסר, המציאות כמובן הפוכה. הגאוותן קופא על שמריו, ואילו הענוותן מרגיש בחסרונותיו ושואף להשלימם. הרב קוק עסק במידות הגאווה והענווה והתייחס לכך שהגאווה מונעת מהאדם להתקדם ולהשלים את אישיותו ומידותיו, שזו "המגמה האנושית", להשתלם ולהתקדם כל החיים. רק לכשתסולק הגאווה, אותה גיבנת חיצונית שהאדם טיפח, ירגיש האדם משוחרר ושמח באמת, וכך כתב (מוסר אביך, מדות הראיה, גאוה):
"הכרח הוא לאוהב השלמות האמיתי לנער מליבו כל אבק הגאווה, שהיא מסלקת את כל הוד הרוח. וכשתסולק הגאווה, מפני ההכרה שעם זוהמתה אי אפשר לבוא אל השלמות האמיתי, שהיא המגמה (=הייעוד) האנושית, תסולק בסילוק טהור ותשאיר אחריה רושם של שמחה המחובר עם שפלות הרוח באמת".
לעומת זה, במקום אחר כתב הרב (שם, ענוה) שמידת הענווה היא זו שמסייעת לאדם להיות תמיד בתנועה, לרצות להתקדם, להיות קשוב לא רק לעצמו אלא גם לצורכי הסובבים אותו, ובעיקר להבין עוד כמה יש לו להתקדם:
"הענוה היא מחוברת עם השלמות הרוחנית, שכל מה שהאדם משיג יותר את העולם ואת החיים, את שכלולם הרוחני והחמרי, את הצרכים הרבים של הכלל ושל הפרט, אז הוא משיג את קוצר ידו, את עִורון השגתו. את מעוט כח רצונו להיטיב, והוא נשפל ברוחו, והוא תמיד הולך ומתעלה על ידי חפצו (=רצונו) הגדול להתקרב ביותר אל הטוב המוחלט".
לכאורה, היינו מצפים שהכרת העניו במרחק בינו לבין השלמות תוליד צער, אך כשמידה זו מאוזנת היא מולידה שמחה. אדם שחי בתודעה ש"השלמות היא ההשתלמות", שמח בזיהוי האזורים שבהם עליו להתקדם, ומתמלא "גבורה", תעצומות נפש, להמשיך לצעוד בשבילי עמל ההתקדמות. המשיך הרב קוק:
"כל זמן שהענוה מביאה עיצבון היא פסולה, וכשהיא כשרה מוסיפה היא שמחה, גבורה וכבוד פנימי".
לסיכום
בחג הפסח אנו חוגגים לא רק את היציאה לחירות של בני ישראל ממצרים לפני יותר מ-3,300 שנה, אלא את המשך המסע של כולנו, כפרטים וכעם מכל אותם מְצָרים שסוגרים עלינו ומאפילים על האור שלנו לפרוץ החוצה. החמץ שאנו מבערים בפסח מסמל את ההחמצה הנובעת מכך שאנחנו מנסים "לתפוח" ולהציג כלפי חוץ (ואולי אפילו כלפי פנים) אישיות "נוצצת" יותר, ובכך מחמיצים את ההזדמנות להיות פשוט אנחנו. המצה לעומתה מסמלת את הרצון למצות את החיים, דווקא על ידי הכרת ערך עצמנו, ללא תוספות מיותרות. החמץ מבטא את הקפיאה על השמרים ואילו המצה את הזריזות (המחויבת בהכנתה) להשתלם ולהתקדם.
שנזכה להמשיך לצעוד במסע החיים מ"בית המצרים" אל עבר "בית הבחירה"4].
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
1] הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.
2] פרשן מקרא בן המאה ה-13 מחוג מקובלי גירונה שבספרד.
3] רבי יהודה אריה ליב אלתר, האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי גור.
4] בית המצרים הוא כינוי למצרים, ובית הבחירה הוא כינוי לבית המקדש.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- -לפרשת צו - קורבן תודה
"וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה'. אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו: וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה' לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה: וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: " (צו, ז, יא-טז).
מהו קורבן תודה
קורבן תודה הוא סוג של קורבן שלמים. זהו קורבן נדבה כלומר קורבן רשות ולא חובה, המוקרב בבית המקדש. תכלית הקרבתו היא הודיה לה' על ישועה שהביא ה' למביא הקורבן. קורבן זה הוא קורבן יחיד ולא קורבן ציבור, ואין להותיר ממנו עד בוקר. במדרש תהילים (פרשה ט, סימן ז פרשת צו)), מצאנו: "רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא, לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל ".
מתי מביאים קורבן תודה
קורבן זה מוקרב בנסיבות מסוימות: "אמר רבי יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא" (בבלי, ברכות נד, עמוד ב).
אחת הדרכים להודות לה' היא על ידי הקרבת קורבן תודה שמתלווה לו סעודה אליה מוזמנים אורחים. המארח מספר על הנס שנעשה לו ומתוך כך מתגדל שם ה' ברבים. ברכת הגומל היא תחליף לקורבן תודה.
כך נהגו קין והבל שהביאו קורבן מפרי האדמה ומבכורות הצאן כתודה על היבול או המקנה. כך נהג נח בצאתו מן התיבה בתום המבול. לאה קראה לבנה הרביעי בשם יהודה כי "הפעם אודה את ה' ", על כך אומרת הגמרא (ברכות, ז), "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאה לאה והודתו". לאה בניגוד לקודמיה הייתה הראשונה שהודתה במילים ובקולה לה' על בנה.
מדוע קורבן תודה בניגוד לקורבנות אחרים אינו בטל לעולם?
התודה היא רגש בסיסי ונצחי שיש לאדם. כאשר יהודי מאמין קם בבוקר, הוא אומר:" מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". נשים לב שהמילה מודה קודמת למילה אני, בניגוד למקובל בשיח שלנו, בו נאמר "אני מודה". המטרה היא להרגיל את האדם ואת צאצאיו, לראות את הטוב ואת ברכת הא-ל גם בדברים יומיומיים, שבשל היותם שִגרה, ליבנו גס בהם.
צרכי יסוד כמו בריאות, פרנסה, משפחה, כשהם טובים, הם נראים לנו כדבר מובן מאליו, ואין זה כך. אמירת תודה היא פעולה שקודמת לה הכרת תודה שהיא תחושה. הכרת תודה מחברת אותנו לכאן ולעכשיו, ממקדת אותנו במה שיש בחיינו. אם נרגיל עצמנו להכיר תודה, נחיה בשלום וברוגע עם עצמנו ועם הסובבים אותנו.
מחקרים מעידים על כך שהכרת תודה משפיעה לטובה על איכות החיים ועל אריכות ימים. היא מקיפה אותנו באנשים טובים הנמשכים באופן טבעי למכירי תודה. היא כלי המאפשר לנו לשלוט במודעות שלנו, להתקרב אל הבורא ולחוות שמחה והנאה. בזמן שלא ניתן להקריב קורבן תודה, אנו מקיימים את הפסוק " וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ " (הושע יד, ג), כלומר תפילה במקום הקורבנות. כאלה הן ברכות הנהנין.
רוב הזמן אנו עסוקים בלראות את הרע, את החסר תוך התעלמות מן הטוב. הרע מפריע לנו, הטוב נראה מובן מאליו, ולכן אין אנו נותנים לו משקל ראוי. הכרת תודה נותנת לנו את האיזון בחיינו. היא מאפשרת לנו ראייה רחבה יותר של המציאות. היא מונעת מאתנו להתמקד רק באירוע הגורם לנו עצב וצער, אלא לראות לצידו גם את התקווה, את היכולת לצמוח מתוך האירוע, ובמקביל גם את מה שטוב בחיינו, את מה שלא נפגע.
ידוע היום הקשר האמיץ שבין גוף לבין נפש. אבל אם נזכור שֶׁקִּטְלוּג האירוע כטוב או רע יתאפשר רק בפרספקטיבה של זמן, נוכל להתייחס לאירוע בפרופורציה נכונה. אנשים שעברו אירוע רפואי קשה, מציינים לפעמים את האירוע כהזדמנות, כאתגר. כך גם לגבי פיטורין ממקום העבודה וכו'. הם טוענים כי הם עשו שינוי חשוב בחייהם עקב האירוע. הם העריכו מחדש את סגנון חייהם ואת מה שחשוב להם באמת, וערכו שינוי בחייהם. הם מדווחים על איכות חיים טובה ומספקת יותר.
בספר "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול שואלת אליס את החתול (השונר) צ'שר: "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן? ", וצ'שר משיב לה: "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע". אם היעד שלנו הוא חיים טובים שיש בהם דבקות בה' ואהבת הבריות, הכרת התודה ואמירתה היא הדרך אל יעד זה.
ט"ז אדר ב תשפ"ד- בלומה דיכטוולד.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 280 -עולה בלבו -
חיים קופל
1) פרשתנו עוסקת בדיני הקורבנות, היא פותחת בקורבן עולה: " זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה " (ו-ב). בהמשך, מוזכר קורבן החטאת: " זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת " (ו-י"ח).
2) שואל "הזוהר" הקדוש, למה התורה מקדימה להזכיר את קורבן העולה לפני קורבן החטאת, הרי קורבן החטאת שכיח יותר, וחשוב יותר, שהרי הוא מכפר על עוונות, וכשאנו מבקשים מהקב"ה שיבנה לנו את בית הבחירה, אנו מוסיפים, נימוק, " לְכַפֵּר עַל עֲוֹנֹתֵינוּ ".
3) כידוע, קורבן עולה מכפר על חטאי מחשבה. עולה מלשון הכתוב " וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה " (יחזקאל כ-ל"ב) פסוק הַמְדַבֵּר על מחשבתם של בני ישראל, שלא לקיים את מצוות התורה. מכאן, שהעולה מכפרת על
הרהורי הלב ומסביר הזוהר: היות שהרהורי עבירה קשים מעבירה , שהרי ההרהור הוא ראש לכל, ומביא אח"כ גם לידי מעשה, לכן הוא מופיע ראשון.
4) "השם משמואל" מִסּוֹכַטְשׁוֹב, שואל על ביטוי חז"ל שבגין "הרהורי הלב" מביאים קורבן עולה. מדוע "הרהורי הלב" הרי ההרהורים נמצאים בְּמֹחַ הָאָדָם ולא בלבו? ואומנם, כבר מצאנו זאת בספר בראשית, בתיאור העבירות של דור המבול . אומר הקב"ה, " וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם " (ו-ה). שוב "מחשבות הלב" ולא מַחֲשָׁבוֹת הַמֹּחַ?.
5) נראה להסביר, שלאדם יש חמישה חושים, שעליהם הוא שולט: רְאִיָּה - עיניים ע"י סגירת עַפְעַפִּים. שמיעה-אוזניים באמצעות תְּנוּךְ הָאֹזֶן. ריח-אף ע"י סתימת הנְחִירַיִם. טעם-פה ע"י סגירת הפה. מישוש-יד, יכול להימנע מלשלוח ידו. אבל יש דבר נוסף שאין לאדם שליטה עליו והוא "מחשבות", או הרהורי עבירה שבלבו".
6) לכן, מסביר "השם משמואל" שהיות שֶׁמּוֹחוֹ של האדם אינו בשליטה גמורה אצלו, טיבען של המחשבות שהן עוברות בְּמֹחוֹ של אדם, מעין הבזקים, בא והולך, ואין לאדם אפשרות למונען. לכן, אם המדובר רק בהבזק שנעלם כהרף עין, אין הוא נענש על כך. אך אם הוא הוגה בהן, ונותן להן שְׁבִיתָה בְּלִבּוֹ לזמן ממושך, הוא נענש על כך, ומביא קורבן עולה, לכן, דייקו חז"ל בביטוי, "הרהורי הלב", ולא הרהורי המח.
7) תשובות לפרשת ויקרא
א) מצא את המילה בפרשה, בעלת מספר האותיות, הרב ביותר?
תשובה: בכל "מושבתיכם" (ג-י"ז) שמונה אותיות.
ב) איזה בעל חיים בפרשה ניקרא על של חוזקו? תשובה:" אַיִל" כאמור ברש"י (ה-ט"ו) "איל תמים" לשון קשה, כמו "ואת אילי הארץ לקח"(יחזקאל י"ז-י"ג),אף כאן קשה. בן שתי שנים.
8) שאלות לפרשת צו
א) איזה פרי היה במזבח?
ב) מי חיבר את הספרים דלהלן: "מנחת פתים", "עולת משה", קרבן אהרן", "תורת חטאת"?
מי מבינהם מוזכר בפרשה?
שבת שלום -מחיים קופל.
&
פרשת צו - פרשת פרה תשפ"ד -אֵשׁ תָּמִיד -אריה דיכטוולד -(התפילה והפרשה) א.
פרשת צו פותחת בדיני הקרבת קורבן עולה. קורבן עולה יכול ויהיה קורבן ציבור או יחיד, פעמים הוא חובה ופעמים הויא נדבה. מביאים אותו מהבקר, מהצאן, מהעוף (תור או בן יונה). העולה מוקרבת יחד עם מנחת נסכים ויין הנשפך על ראש המזבח.
העולה מגודרת כקודשי קדשים (לא רק היא). מאפיין מרכזי הוא שהעולה נשרפת כליל על המזבח –יום ולילה עד הבוקר:
שריפת העולה נקראת הקטרה ונעשית ע"י הכהן המעלה את איברי הקורבן לראש המזבח ומניח אותם על עֲרֵמַת עצים (מערכה) שהובערה.
נבאר את הנאמר בפרשיית העולה.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה (=משורש י.ק.ד. = על מדורתה) עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (=על ראש המזבח...
וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר (=ידליק) עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: = התורה חוזרת ומדגישה את חשיבות רציפות אש על המזבח. (ויקרא פרק ו, א-ו)
התורה מפרטת כאן יקידות הרבה, "על מוקדה", "ואש המזבח תוקד בו", "והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח". המזבח נקרא גם "מזבח העולה" או "מזבח חיצון" שעמד בעזרה מחוץ להיכל (במשכן הוא נקרא "מזבח הנחושת")
# האש להקטרת העולה נלקחת מאש תמידית-"אש תמיד" המצויה כל הזמן על המזבח החיצון.
נשאלת השאלה, מדוע האש על המזבח צריכה להיות תמידית ואסור לכבותה? נכון, זו גזירת התורה . אבל, האם ניתן למצא רעיון פנימי המאפשר להבין זאת?
יש כאן שלושה יסודות בולטים בפסוקי הפרשיה שלנו:
במילים אחרות, יש כאן מִצְוַת עֲשֵׂה של שימור האש (ע"י הזנה מתמדת של עצי המערכה) ומצוות לא-תעשה של איסור כיבויה.
האש הזו משמשת גם להדלקת המנורה. את נרות המנורה מדליקים מנר מערבי =יש אומרים הנר המערבי במנורה ויש אומרים מהנר הסמוך לכותל המערבי] הדולק באופן רציף וּמוּזָן באופן קבוע מ"אש תמיד" שעל מזבח העולה.
מקורה הראשוני של האש הוא מהיום השמיני של חנוכת המשכן. אש זו ירדה מהשמים והדליקה את עצי המערכה שעל מזבח הנחושת. "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם"
זו הייתה טעותם של נדב ואביהו בני אהרן, שחשבו שאת האש יש להביא מאש שהוצתה על ידי בני אדם. זו היא האש הזרה המופיעה בתיאור סיבת מותם.
האש הבראשיתית אינה מוזכרת בתיאור הבריאה. חז"ל מייחסים את בריאתה במוצאי שבת בראשית (כפוטנציאל שי לגלותו). זו הסיבה מדוע תִקנו לברך על האש, ברכת "בורא מאורי האש" במוצאי שבת. (על פי ההלכה מי שלא ברך על האש במוצ"ש, שוב אינו יכול לברך).
את הפרה האדומה מכינים על הר הזיתים (בחלקו המערבי) הנקרא בפי חז"ל הַר הַמִּשְׁחָה, המשקיף על הר הבית. הפרה האדומה נשרפת כולה באש, מערבים את האפר במי מעיין או במי נחל זורם. התערובת נקראת בתורה "מי חטאת" (מים מֵחֲטָאִים - מְנַקִּים) ,אותם מזים על טמא מת לצורך טִיהורו מטומאתו.
את הפרה הראשונה הכינו משה ואהרן במדבר סיני. אפר הפרה נשמר במשכן והועבר מדור לדור, וכל פעם ששרפו פרה אדומה חדשה ערבבו במי החטאת מעט מֵאֶפְרָהּ של הפרה הראשונה
הקמת המשכן מומנה מתרומות הציבור. רוב התרומות היו בהתנדבות,. כל אחד לפי "נדבת לבו".
חלק חשוב מהתרומות ניתן בציווי, למעשה בכפיה, כמו מצוות תרומת "מחצית השקל". תרומה זו הייתה מיועדת למימון בניית אדני המשכן ולמימון קורבנות הציבור שהוקרבו לאורך השנה והתורה קוראת לתרומה כופר נפש. תרומה זו מצוותה רק כאשר המקדש קיים. החל מהשנה השנייה נגבתה תרומת "מחצית השקל" לאורך ההיסטוריה היהודית עד לחורבן בית שני. קהילות רבות הנהיגו נתינת "מחצית השקל" מדי שנה לפני חג הפורים – זכר למחצית השקל.
משה לא ידע מהו מטבע של חצי שקל, על כן מוסיפים חז"ל תיאור הקשור לעניינו:
"אמר רבי מאיר נטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד והראה לו למשה זה יתנו כזה יתנו" (מדרש במדבר רבה פרשה יב סימן ג פרשת נשא)
כלומר, גם השקלים, כמו האש על המזבח בעת חנוכת המזבח, "מקורם" שמיימי.
את משנת מסכת אבות ("פרקי אבות") פתחו חז"ל באמירה מכוננת:
"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה ..."ב.
צא ולמד:
המכנה המשותף לכל מה שהוזכר עד כה, היא החשיבות של שימור והמשכיות. שימור ורציפות הפעילות הפולחנית (-קורבנות), שימור הפעילות הציבורית (גביית מחצית השקל), שימור הקשר למקור הראשון (אפר פרה אדומה) ושימור רציפות תלמוד התורה. לכך יש להוסיף את השבת, ברית המילה, מחיית זכר עמלק ועוד.
רציפות והמשכיות חיוניים ובסיסיים בחיי הפרט והקהילה. תחושות הרציפות והמשכיות הן שמאפשרות לנו להתמקד בהווה של חיינו, מתוך תחושת רצף בין העבר להווה ובאמונה שיש ביכולתנו לִצְפּוֹת את המחר. תחושות אלה הן חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי ומטרתם לבנות לפרט ולקהילה תחושת זהות עצמית, תחושת ערך עצמי ולתחושה מחזקת של שליטה בחיים עצמם. בתקופתנו הקשה זהו חלק ממרכיבי החוסן האישי והלאומי.
למאמין הדתי, נוספה גם המודעות שחייו הם חלק מהמשכיות מֵטָה-פיזית=אלוקית. חז"ל הורו לנו לראות בהמשכיות וברציפות חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית.
"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות, יג) ו"הגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". לפיכך, אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה" (משנה מסכת פסחים פרק י משנה ה)
זו המשמעות הַמֵּטָאפוֹרִית של "אש תמיד".
א. dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות . ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
ב. על פי פירושו של ר' עובדיה מברטנורא : "משה קבל תורה מסיני. אומר אני, לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולה מוסרים מוסר] ומידות ערכים], וחכמי אומות העולם גם כן חיברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חברו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו משה קבל תורה מסיני, לומר לך שהמידות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני":
בני ברק. י"ז אדר ב תשפ"ד -אריה דיכטוולד
&
פרשת צו "טיול אל הלא-נודע" הרב אברהם רזניקוב- רב קמפוס בית החולים איכילוב - תל-אביב.
בחוץ מלבלב האביב, השמש הפציעה לה השבוע והטבע מזכיר לנו שוב כי לוח השנה היהודי והמקראי שלובים ואחוזים בנופיה של ארץ ישראל.
הטבע והאביב קוראים לנו לצאת מהבית, אלא שהמציאות נראית רחוקה מאותה פריחה וליבלוב מקסימים...
בפרשת השבוע שלנו, פרשת צו, ניתן למצוא סוג של מסע אל העמום – אם נפרוש את סדר הקורבנות, נראה כי לעתים הם מצביעים על קרבה ובפעמים אחרות מזכירים יותר שדה קרב. בנוסף תיקרא השבת בבתי הכנסת, פרשת 'פרה', העוסקת בטהרה מטומאת המת, עקב הגזירה שנגזרה על דור המדבר שלא יכנסו לארץ המובטחת.
מתי מדבר האחרונים היא פואמה מאת המשורר חיים נחמן ביאליק. נחתמה בתשרי תרנ"ז 1896
לאחר שפורסמה, התקבלה בציבוריות היהודית כמלל מכונן של רוח התקופה והתנועה הציונית, באשר הטיפה לכינונו של דור יהודי חדש, שיעשה להקמתה של ריבונות יהודית חדשה בארץ ישראל.
המוות והחשש מפניו הניצב בפתחו של כל אדם באשר הוא, הפך מאיים על הקיום בארץ, אז אך נטהרים ממנו, איך מרימים ראש ...
ספר ויקרא ובפרט פרשות 'ויקרא' ו'צו', עוסקות בהקרבת הקורבנות, מושג שהפך כל כך קרוב אלינו מאז אותו יום מר ונמהר, 'שמחת תורה' (השבעה באוקטובר), האם לשקוע בפרטים הקטנים של היותרת והכליות והכבד ודם-הקורבנות, שגם בזה עוסקות פרשיות השבוע, או אולי להתבונן במבט רחב וכללי יותר על הקיום בכלל ועל הקיום היהודי בפרט. השבוע נחוג חג הפורים הוא החג היחיד בו שום דבר לא ברור, החזק נהיה חלש, העצב הופך לשמחה. הכל הפוך מכפי שהיה מלכתחילה.
קריאה מעמיקה ורחבה יותר מגלה פתאום שאנחנו רואים לא רק את הקורבן, היא מגלה גם את ההתקרבות. ההתקרבות זה אל זה, ההתקרבות אל הא-לוקים, א-לוקים שהוא גם א-לוהי הפרטים הקטנים וגם אלוהי הזמן הנספר, גם נצחי וגם מלווה אותנו כל דקה ודקה.
פורים, זכה לשם זה בשל הפור, הגורל שהפיל המן, "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל", כמו שכתוב פעמיים במגילה. 'פור' זה נפל על היום בו חשב המן להוציא לפועל את זממו, להשמיד את העם היהודי. אין דבר יותר אקראי מפור, ואין דבר יותר עמום מגורל. המתנה של חג הפורים, ההזמנה לנצל את חוסר הודאות המכוונת כדי להתחיל לחפש את עצמנו, להתבונן על המהות, על היהדות, לאחר שראינו כיצד עם קטן כל כך נעשה גיבור בעל ארץ פורחת - הדברים הללו מחייבים אותנו. אנו זוכים לראות סימנים של הצלחה גדולה בהרבה מובנים, ולכן ודאי שעלינו ללמוד את הלקח הנדרש, העובדה שעם ישראל יושב בארצו וד' נתן לנו כח לעמוד על שלנו, זהו דבר עצום.
רק מי שמתאים לתיאור של 'מתי מדבר' יכול להתכחש לדבר זה. מתי מדבר חוו את יציאת מצרים ומתן תורה, ובכל זאת אמרו "נתנה ראש ונשובה מצריימה" (במדבר י"ד ד')
אפשר להבין את הפחד של העם היוצא ממצרים, שהרי באמת יתכן שהם יתקלו בעמים שונים חזקים מהם שירצו להילחם בהם. דור המדבר לא היו מוכנים לקחת אחריות על קיומם, על חירותם ועל מדינתם. אי אפשר היה לסמוך עליהם שיכנסו לארץ, שילחמו עליה ויבנו איתה, ממילא לא נותר אלא להמית אותם במדבר כדי שדור אחר יכנס לארץ, דור שידע לקחת אחריות על חייו. לא לחינם נגזר על הדור ההוא שימותו במדבר. כל התפיסה של עם ישראל התמקדה בעניין פרטי מאוד ולא ראתה את התהליך, את הסיפור בכללו.
מוקלט- אתם זוכרים?- הסיפור שלא נגמר.הרב רזניקוב
https://youtu.be/kh7WYioEctI?si=230T0XXIEdy7U1l8
בברכת שבת שלום ובשורות טובות- הרב אבי רזניקוב
&
הרב ערן דאום-רב קהילת שמשוני-מודיעין -מוקלט:
פרשת צו פרה אדומה - התפכחות ממעשה כשפים ואחיזת עינים לגאולה ואמון בחיים
שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות, מאחלת החברה לחקר המקרא.
