ישראל קרישטל
ניתן גם דרך האתר לתרום: www.hamikra.org
בס"ד
ניסן תשפ"ו מרץ 2026.
מכתב פנייה
לכבוד......
אין הרבה עמותות אם בכלל, שדוד בן גוריון הוא המייסד שלהם, ובוודאי לא כאלו שעוסקות בקידום הוראת התנ"ך בחינוך הממלכתי.
אני יוצא מנקודת הנחה שאין צורך להכביר במילים בחשיבות התנ"ך לעם היהודי בארץ ובעולם כולו.
אנחנו פועלים מזה שנים בהתנדבות מלאה למען חיבוב מקצוע התנ"ך דווקא בקרב החינוך הממלכתי ומעודדים מצוינות בתחום זה במספר תוכניות.
להלן שתיים מהתוכניות:
לצורך זה בנינו שתי קבוצות מתמודדים: "קהילת חברותא בתנ"ך" עם שלוש מאות, שמונים וחמישה תלמידים ו"אלוף האלופים" עם עשרים ושישה מתמודדים.
שני הזוכים במקומות הראשונים בחידון הארצי אשר יעלו לחידון העולמי ביום העצמאות תשפ"ו, באים מהתוכנית שלנו: "תנך בראש".
ואלו הם:
יעל יאו, כלת התנ"ך הארצית, תלמידת ביה"ס התיכון 'ליאו באק', חיפה, עם 119 נקודות מתוך 120 אפשריות.
גאורגי ריבניקוב, סגן ראשון, תלמיד ביה"ס התיכון 'ליאו באק', חיפה, עם 117 נקודות מתוך 120 אפשריות.
אנו פועלים במגוון בתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ ונשמח לשותפות עם חברות כחברתך, אשר החינוך היהודי ישראלי עם תרבות וזהות נמצאים על סדר היום שלכם למען הקהילה והנוער בישראל.
עלויות: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". (שמות כה'-ב')
עלות כוללת: מנחים + פרויקטור– 160,000 ₪.
עלות שני מנחים: 60,000 ₪.
עלות שנתית: 70,000 ₪.
עלות סיור בודד: 8000 – 10,000 ₪.
מצ"ב מספר מסמכים ותמונות להמחשה.
בברכה
ישראל קריסטל, מנכ"ל בהתנדבות של: "החברה לחקר המקרא, מיסודו של דוד בן גוריון" (1952).ע.ר. עמותה: מלכ"ר, ניהול תקין, אישור מס בפקודה 46 בישראל ובארצות הברית.
*******************************************************************
שלום מר קריסטל היקר,
ברצוני להודות לך מקרב לב על ההשקעה הרבה, המחויבות והנדיבות שאתה והחברה לחקר המקרא מגלים ופועלים בקידום תלמידים ותלמידות מהחינוך הממלכתי בחידון התנ"ך.
היוזמה להעמיד ליווי מקצועי למורים, לצד קבוצות לימוד וליווי אישי לתלמידים, היא בעלת ערך חינוכי עמוק ומשמעותי. התרומה שלכם אינה מובנת מאליה, והיא באה לידי ביטוי ממשי בהתקדמותם ובהצלחתם של תלמידינו לאורך השנים והשנה בהישג יוצא דופן בעלייתם של יעל וגאורגי לחידון העולמי.
צר לי מאוד על כך שבפרסום הקודם לא ניתן ביטוי ראוי לתרומתכם החשובה, ואני מבקש לתקן זאת ולהביע הערכה כנה לפועלכם. ברור לי כי תמיכתכם מהווה נדבך מרכזי בהצלחת התלמידים ובהעמקת לימוד התנ"ך מתוך אהבה ומחויבות.
בתודה ובהערכה רבה,
שבוע טוב ובשורות טובות
הרב מאיר אופק
מנכ"ל מרכז חינוכי ליאו אופק-חיפה
********************************************************
פרשת צו, "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן" - שִׁגְרָת חירום - ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן
"שאגת הארי" מאתגרת אותנו, לנהל ככל שניתן את שִׁגְרָת החירום, בימי מבחן אלה.
אנו נתונים במתח יום יומי, שבין הצלת הגוף, עת אנו מצווים למצווה: "וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם"(דברים, ד', טו') בשהייתנו בתוך המרחב המוגן, לבין קיום המצווה:" וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים, ל', יט'), וברצוננו לקיים סוג של שִׁגְרָת חירום, שהיא הצלת הנפש.
המושג "שִׁגְרָת חירום" נשמע במבט ראשון כפרדוקס (אוקסימורון).
שִׁגְרָה מייצגת חזרתיות, ביטחון וציפיות, בעוד חירום מייצג שבר, אי ודאות וסכנה. עם זאת, מדובר במנגנון הישרדותי ופסיכולוגי עמוק, שמאפשר ליחיד ולחברה להמשיך לתפקד גם כשהקרקע רועדת.
במחקרים על חוסן נפשי (Resilience), שִׁגְרָת חירום מוגדרת כניסיון לייצר רציפות תפקודית.
הן אותן הפעולות הקטנות והיומיומיות, כמו צחצוח שיניים, הכנת קפה, הליכה לעבודה ולקניות, מפגשים חברתיים, המעניקות למוח תחושה של שליטה, בתוך מצב של חוסר שליטה מוחלט.
שִׁגְרָה חוסכת מהמוח את הצורך לקבל החלטות חדשות בכל רגע, מה שמאפשר להפנות משאבים נפשיים להתמודדות עם האיום הממשי.
הערך היהודי של "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" מתרגם שִׁגְרָת חירום לפעולה אקטיבית של המשכיות , למשל, חתונה שנערכת בעת מטח טילים בחניון, היא הביטוי העילאי של שגרה שמנצחת את החירום.
הסופר והפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי( 1913-1960 )בספרו "הדֶּבר"( 1957), מתאר עיר בהסגר תחת מגפה. השגרה שם היא לא רק כורח, היא סוג של התנגדות מוסרית. הגיבורים ממשיכים לבצע את עבודתם, לא כי הם חושבים שזה יעזור, אלא כי "זה מה שצריך לעשות".
הסופר והמשורר יהודה עמיחי( 1924-2000 ) מרבה לערבב ביצירותיו, בין המלחמה לאהבה, בין המדים לבגדי הבית. שִׁגְרָת החירום אצלו היא היכולת - "לאהוב בתוך המלחמה".
שגרת חירום היא הדרך שבה האדם אומר לתוהו ובוהו: "אתה כאן, אבל גם אני כאן". היא לא התעלמות מהמציאות, אלא בחירה מודעת בחיים.
החוקרות סמנתה ג'. היינצלמן (Samantha J. Heintzelman) ולורה א. קינג (Laura A. King).
במאמר: "Routines and Meaning in Life" (שגרות ומשמעות בחיים), שפורסם ב2019
מצאו במחקריהן, ששגרה היא מנבא חזק לתחושת משמעות. אנשים שדיווחו על יום יום קבוע, למשל, קימה באותה שעה וסדר פעולות קבוע, נטו לדרג את חייהם כמשמעותיים יותר באופן עקבי.
באחד הניסויים, הן לא רק שאלו אנשים על חייהם, אלא הראו לנבדקים תמונות של עצים המסודרים לפי עונות השנה ,סדר צפוי ושגרתי, לעומת תמונות של עצים בסדר אקראי.
תוצאות הניסוי הראו, שאלו שצפו בסדר ה"שגרתי" והצפוי דיווחו מיד לאחר מכן על תחושת משמעות גבוהה יותר בחיים באותו רגע. כלומר, תפיסה של סדר חיצוני משליכה על תחושת המשמעות הפנימית. המחקר הזה מסביר למה ברגעי משבר וחירום הדבר הראשון שפסיכולוגים ממליצים עליו הוא, "לייצר שגרה". השגרה היא לא רק "לעשות דברים", היא המנגנון שדרכו המוח משכנע את עצמו שהחיים עדיין הגיוניים וששווה להמשיך בהם.
עתה נתלווה לעבודת השגרה של הכוהן במשכן. פרשתנו מלמדת אותנו אודות המצווה הראשונה שנצטוו בה הכוהנים - מצוות תרומת הדשן: ״וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא, ו׳, א' – ו' ).
הבה נשאל - האם קיימים פשר או משמעות בהחלפת הבגדים ?
האם בנוהל העבודה השגרתי המפורט בפרשתנו, בפעולה של התעסקות הכוהן בבית המקדש, בהרמת הדשן (האפר) על גבי המזבח בבגדים יפים, ולמחרת בפעולתו להוצאת הדשן (האפר) כשהוא מחליף את בגדיו בבגדים אחרים, האם לכל הפרוט הזה - סוג של טיפול שגרתי ואפור בפינוי אשפה, יש איזה מסר של משמעות כלשהי?
הרש״ר הירש( 1808-1888) בפרשנותו, מתבונן בפעולת הכוהן ובהחלפת בגדיו בתרומת הדשן, בהתבוננות מעמיקה שיש בה מסר לחיים, וכך הוא מפרש:״ כשם שעבודה של שחר מתחילה בתרומת הדשן כרמיזה לעבודת היום הקודם...כך לעומתה, הוצאת הדשן מכוונת להורות, כי בכל יום ויום המתחדש, גם התחייבותנו מתחדשת....תהי נא מידי יום ויום חובתנו, לקיום המצוות כחדשה בעינינו וכאילו מעולם עוד לא קיימנוה בעבר, אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום, מתוך אותה שמחה, כאילו יום ראשון לפעולה הוא לו זה״.
דומה שמצוות תרומת הדשן שבה עוסק הכוהן, ביום האחד ולמחרתו, תוך כדי שהוא לא עושה זאת באותם בגדים, באה ללמדנו תובנה חשובה לחיינו - גם לשגרה יש משמעות, גם בשגרה אפשר להתחדש. כך גם בשגרת החירום. עצם החלפת הבגדים בסוג עבודה של פינוי הדשן, הופך את הפעולה השגרתית- להרמת הדשן , לסוג של אירוע מיוחד.
המילה שִׁגְרָה שאולה מהמילה הארמית שִׁגְרָא. בתלמוד היא מופיעה בצירוף "שיגרא דתמרי" (כתובות פ', ע"א), שפירושו, הפסולת שהושלכה לאחר סחיטת התמרים (לצורך הכנת נוזל כמו סילאן או שֵׁכַר תמרים .מאד מתכתב עם הדשן שהוא סוג של פסולת.
כך הפכה המילה שִׁגְרָה למקבילה העברית למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine (הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route (דרך). התנהלות קבועה בדרך קבועה.
כך בימים אלו, אנו בוחנים את שגרת החירום ברציפות תפקודית , בתעסוקה, בחינוך ילדינו, בשירותי הבריאות והרפואה, בתרבות, בחוגים ובפעילות הפנאי, בתחבורה ציבורית, בביקור במרכזי קניות, במפגשים חברתיים, בהתנדבות, בקיום תחביבים ובהיותנו במוד של Doing ולא Being ככל שניתן, וכמובן בכפיפות ובהישמעות להנחיות ולמדיניות ההתגוננות של פיקוד העורף.
ובכל זאת, כיצד ניתן ליצור בשגרת החירום בחיינו, ממד של התחדשות ,התרגשות, שמחה וברק בעיניים, גם אם אנו עוסקים, לכאורה יום יום, בפעילות שגרתית באותו עיסוק ובאופן דומה ?
עלינו לעשות השתדלות ככל שניתן לעשות את הדברים מידי יום בשגרת החירום בנסיבות המורכבות והמאתגרות, עם סוג של ברק בעיניים, לא "כמצוות אנשים מלומדה", אלא מתוך התבוננות וחיפוש יום יומי של פשר ומשמעות חדשים לשגרת החירום בחיינו.
עלינו להתבונן בשגרת חיינו ולעשות לעצמנו מעין תחכים אישי, בכל יום מחדש, תוך כדי כך שאיננו קופאים על שמרינו, כיצד להעניק לשגרת החירום בחיינו - טעם חדש. דומה לאותו תבלין חדש שאנו מוסיפים לאותו מאכל קבוע ,שעושה את כל ההבדל.
כיצד ניתן להתחדש, להתרגש וליצור בשגרת החירום?
ישנו מדרש ידוע המובא במבוא לפירוש הכותב על "עין יעקב", קובץ קטעי האגדתא בתלמוד הבבלי, שם מתנהל דיון של תנאים, מהם אותם הפסוקים שאפשר לתת להם גולת כותרת Highlights : "כלל גדול בתורה". בן עזאי בוחר הפסוק:" שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" (דברים, ו', ד'). בן ננס בוחר הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך"( ויקרא, יח', יט'). בן פזי בוחר את הפסוק: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות, כט',לט),אלו הן קורבנות התמיד וכיום בהיעדר הקורבנות, הן התפילות היום יומיות - שחרית, מנחה וערבית. זאת בעצם שגרת היום יום.
המסקנה היא שהשגרה היא המנצחת ואכן נקבע שההלכה כמו בן פזי.
הרב יוסף דב סולבייצ'יק ( 1903 – 1993) כותב במסתו "איש ההלכה":" היהדות מבקשת להפוך אותנו לאמנים יוצרים, שיצירתם הגדולה ביותר היא חייהם, ולשם כך נדרשים הרגלים של יומיום:
ויקטור פרנקל ( 1905 – 1997 ) היה רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי , כותב בספרו:" האדם מחפש משמעות" (1946 ) שהכלי של משמעות, הוא המאפשר לשרוד במרחב שגרה של תופת, כמו השואה הנוראית.
פרנקל אמר ביום הולדתו ה84: "אפשר ליטול מאיתנו את הכול כמעט – את בריאותנו, את רכושנו, את כבודנו, את חירותנו וגם את היקר לנו; חוץ מדבר אחד, והוא - החופש להחליט איך להגיב למצבי החיים שלנו. אנו אדונים לגורלנו ולא קורבנותיו ".
ההתחדשות בשגרת החירום היא המשמעות שאנו מעניקים לה.
עלינו להתחבר כל הזמן למשמעות של עשייתנו. כפי שטבע ויקטור פרנקל בהקשר לאימרתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה ( 1844-1900 )מחשובי זרם האקזיסטנציאליזם (1844-1900):" אם יש למה בשביל, כל איך אפשרי".
הכהן המשרת בקודש והעוסק בעבודת השגרה של תרומת הדשן בפרשתנו, נושא תפילה שלא יכשל בעבודתו ,אך גם תפילה להתחדשות בשגרה, כפי שפירש רש"ר הירש.
כך גם ראוי שירה של לאה גולדברג ( 1911 – 1970 ) :" תפילה", ללמדנו על התפילה שעלינו לשאת לקב"ה , להתחדש בשגרת חיינו : "למדני אלוקי, ברך והתפלל ,על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל, על החירות הזאת: לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל , להיכשל. למד את שפתותי ברכה ושיר הלל, בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי הרגל ".
הנה כי כן, האתגר הניצב בפנינו בימים אלו ,שתותחי האויב רועמים ומאיימים עלינו באש, להתחבר ככל שניתן, למשמעות ולהתחדשות של האש היוקדת על המזבח , בעבודת פינוי הדשן בפרשתנו: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
האש הפנימית היוקדת בתוך נפשנו - לֹא תִכְבֶּה.
שבת שלום
חג פסח כשר ושמח, שקט ורגוע , בסימן של חירות ואחדות
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד-פרשת צו- ויקרא תשפ"ו-חידת האש והעצים
שלוש פעמים מדגישה הפרשה את חובת התמידיות של האש על המזבח. בכל בוקר על הכהן לערוך את העצים על המזבח, על האש לדלוק ללא הפסקה גם כשאין מוקרבים קורבנות, וגם בעת המסעות במדבר. " צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (שם, ו).
שני חלקים לתורת עולה התמיד. החלק הראשון מתאר את פינוי המזבח מן הדשן מיום אתמול שיש לבצע בתחילת כל יום, ועריכת העצים עליה, ואילו החלק השני מתאר את רציפות האש. אש שירדה משמים על המזבח היום השמיני למילואים (ויקרא ט, כד), ולובתה בעצים חדשים מידי בוקר כדי שלא תכבה לעולם. לפנינו רציפות של האש מול התמורה (שינוי) שעל הכהן לעשות מידי יום בפינוי המזבח מן הדשן הישן ובעריכת העצים המציינת התחלת עבודה של יום חדש.
בכל יהודי בוערת אש תמיד, ניצוץ אלוקי, תשוקה פנימית לאמת ולקדושה. העצים שהאדם יניח כדי לקיים אש זאת הם לימוד תורה וקיום תרי"ג מצוות. אל תקרא עצים אלא עצות. העץ הוא חומר גלם, ולכן ניתן להשתמש בו לכל ענייני העולם הזה, אכילה, פרנסה ועסוקים גשמיים, ולטעון אותם באותה אש בוערת.
אומר השפת אמת, לויקרא פרשת צו, דרשה משנת תר"מ:
בפסוק היא העולה על מוקדה כו' וביער עליה כו' עצים כו' אש תמיד תוקד כו'. ידוע מדברי קדשו של הבעש"ט כי צריך להיות תמיד נקודה התלהבות בלב איש ישראל. ועל זה נאמר 'אש תמיד תוקד'. המזבח רמז על הלב. ותמיד אינו דווקא בזמן אבל צריך להיות התלהבות על תמיד. וכשמקבל על עצמו בכל לב ונפש שלא ישתנה אז לא תכבה. וכשהתלהבות הוא כראוי ממילא מחשבה רעה העולה על הלב נשרפת בהבל הלב (תהלים פרק סח פסוק ג) כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ וגו'. וע"י שנשרפת מחשבה זרה בהבל הלב בא אח"כ אור חדש.
אחת השאלות הקשות בפסיכולוגיה של החוסן היא כיצד לשמור על בעירה פנימית תמידית. איך מנהלים את האנרגיה הפנימית שלנו מול רוטינה יומיומית, קשיים ועייפות? היכן הם העצים לתדלוק אש התמיד? הזוגיות ראשיתה בהתאהבות. אותו ניצוץ המחבר בין שני אנשים (ולא נדון כאן בשאלה מהו מקורו), וגורם לנפש אחת להיקשר לנפש אחרת. זהו הדלק הראשוני המעמיד את האיש/ה שלפנינו כיצור מושלם. אך העבודה האמִתית על הזוגיות מתחילה לאחר מכן. אמנם סינדרלה חיה לעד בעושר ואושר עם הנסיך שלה, ככתוב באגדות. אך האגדה אינה עוסקת בשאלה מה קרה לסינדרלה כעבור זמן. מדוע? כי כאן תמות האגדה. האהבה המחליפה את ההתאהבות היא שלב הראליה. היצור המושלם לובש בגדי אדם מן היישוב על יתרונותיו וחסרונותיו. כלומר אם לא נשים את העצים: שיתוף, הכרה בצרכי בן/ בת הזוג, סבלנות, כבוד והכלה, תכלה האש. אש תמיד תתקיים רק אם נעמול לקיימה. הוא הדין בהוצאת רעיון לפועל בין אם הוא יוזמה עסקית, יצירת אמנות וכו'. הרעיון הוא האש, אך לשם הביצוע נזדקק לעצים שהם עבודה קשה ומתמדת שיכולה להיות גם מפרכת ומתסכלת.
ביאליק בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר" מתאר לנו איך שיר נולד.
לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.
נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.
וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.
וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.
הכישרון הוא האש, אך ללא תהליך מפרך של הוצאת הניצוץ מן הכוח אל הפועל (העצים), אין שיר.
אך אש יכולה גם לכלות ולשרוף. אש שאינה מפוקחת. "בעל זבוב" יצירתו של ויליאם גולדינג מתארת תהליך כזה. בעקבות תאונת מטוס הנושא ילדים הנשלחים מאנגליה לארה"ב בעת מלחמת העולם השנייה, הילדים נוחתים באי בודד. מנהיגם הדמוקרטי ראלף אומר להם כי חשוב מאוד לשמור על האש תמיד. הצלתם מותנת בכך שאנייה אשר תעבור שם תבחין באש. האש לא נשמרת. חבורת הילדים הופכת מבני תרבות לחבורת פראים עטויי מסכות המבלים בנעימים תוך ציד חזירי בר וצלייתם, במהלך ההתבהמות נרצח גם אחד מהם (סיימון). האש שורפת את כל האי, ורק בנס נחלצים הילדים מן האי על ידי קברניט אנייה המבחין באש.
המופת האישי לאש תמיד הוא הסנה הבוער באש ואיננו אוכל (שמות, ג). מראה זה מושך את לבו של משה הרועה את צאן יתרו במדבר. האש מאירה דרך הסנה אך אינה שורפת אותו. נר יכול להדליק נרות רבים, ואישו אינה נגרעת.
כיצד אם כן נקיים אש תמיד גם בחיי יום יום? ללאה גולדברג בשירי 'סוף הדרך', יש תשובה.
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.
התחדשות בתוך שגרה. היכולת למצוא את היחוד בתוך היומיומי. סוד השילוב של העצים עם האש. מי שיביא את עצי השגרה שלו גם בימים אפורים, האש שבו לא תכבה. -בלומה דיכטוולד ז' ניסן תשפ"ו.
&
ב"ה. לפרשת צו ושבת הגדול תשפ"ו כְּהֻנָּה אוֹ שְׂרָרָה? -אריה דיכטוולד
פרשת צו ממשיכה במחציתה הראשונה את פירוט הקורבנות שבפרשת ויקרא. בהמשכה מתוארת העבודה במשכן בשבעת "ימי המילואים" שקדמו לחנוכת המשכן בא' ניסן. בכל אחד מהימים התקיים טקס, שבמהלכו רחץ משה את אהרן ובניו, הלבישם בבגדי כהונה-לעיני כל העם. בנוסף, הקריב משה קורבנות בכל יום. זו הייתה המלאכה היחידה שעשה משה, שאר המלאכות נעשו ע"י אהרן ובניו. =מילואים-הקדשה והכשרה לקראת תפקיד-מילוי ידיים. "...שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם", (שמות כט, לה].
אחד השלבים בהכשרה ובמינויים לתפקיד היה משיחת אהרן ובניו: (ל) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ: (פרק ח) .משיחת אהרן ובניו באה לסמל את הקדשתם לתפקיד. שמן המשחה הוכן על ידי משה: (כג) וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר ...וְשֶׁמֶן זַיִת הִין:(כה) וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה (שמות ל ).
בעתיד ישמש 'שמן המשחה' למשיכת כהן גדול בלבד, מלכים וכלי המקדש הראשונים לחנוך אותם. שמן המשחה הוכן פעם אחת על ידי משה והכמות הגדולה הספיקה עד המלך ישעיהו שגנזה. בימי בית שני ההקדשה של הכהן הגדול הייתה ב'ריבוי בגדים' היינו לבישת בגדי הכהן הגדול היא הכשרתו-'מילוי ידיו'= מינוי לתפקיד.
המשיחה והבגדים מפגינים את מעמדו המיוחד של המשוח. האם מעמדו המיוחד של הכהן הגדול מביא עמו הטבות חומריות? התשובה חיובית. ההטבות החומריות התבטאו בעיקר בעדיפות ובקדימה בהקרבת הקורבנות וכן בבחירת החלקים הנאכלים. מצאנו בתלמוד (יומא יח ע"א): "והכהן הגדול מאחיו - שיהא גדול מאחיו בכוח, בנוי, בחכמה, ובעושר" ואם אינו עשיר יעשו אותו עשיר. וכך פסק רמב"ם (הלכות בית המקדש פרק ה' הלכות א-ג): " ואם אין לו =עושר] - אחיו הכוהנים מעשרים אותו משלהם".
היסוד המארגן הוא "הגדול מאחיו". כל זאת כדי שיכבדוהו הבריות ותהא אימתו עליהם-כמו מלך. נמצאנו למדים שעל הציבור (כוהנים) לדאוג לרווחתו הכלכלית של הכהן הגדול. זהו חידוש מרתק.
הנביא מלאכי בהפטרת שבת הגדול (מלאכי, פרק ב) מגדיר בברור את תפקיד הכהן כאשר אינו משמש בקודש=להורות לעם את תורת ה':
(א) וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים... (ד) וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: (ה) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: (ו) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן:(ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא:
אבל למרבה האכזבה והצער כבר בימי שיבת ציון, עת נבואתו של מלאכי, מעמד הכהונה כשל:
ח) וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:(ט) וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה:
כשפרשת צו אינה נופלת בשבת הגדול, ההפטרה היא מספר ירמיהו שניבא בשלהי בית ראשון, ניבא את החורבן וגלה לבבל. ירמיהו "מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן". כבר שם נחשף הנביא לטראומת השחיתות הכוהנית.
# מי חיו בענתות? הכוהנים צאצאי בני עלי . סמך לדבר נמצא בספר מלכים: "וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ =שלמה]: עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ נחלת אבותיך], כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה...". אביתר היה הניצול היחיד מהטבח בנוב עיר הכוהנים, שברח לדוד והיה שותף לכהונה עם צדוק הכהן. הוא בנו של אחימלך -צאצא ישיר של עלי הכהן. שלמה מגרש את אביתר לנחלת משפחתו בענתות. הפסוק הבא (כ"ז) קושר זאת ישירות לעלי: "וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה'; לְמַלֵּא אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה" (מלכים א', פרק ב', פסוקים כ"ה- כ"ו).
כחמש מאות שנה מאוחר יותר, פועל בענתות הנביא ירמיהו, יתכן שירמיהו עצמו היה מצאצאי בית עלי שנותרו בעיר. מה שמסביר אולי את זיקתו העמוקה למשכן שילה בו כיהן עלי הכהן.
"כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ... וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל... וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו... כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ" (ירמיהו ז', י"ב-י"ד). חורבן משכן שילה שימש את ירמיהו הנביא בהוכחה לנבואת חורבן בית ראשון. הזיכרון החי של חורבן שילה, שנצרב במשפחתו של ירמיהו כסיפור מכונן, משמש אצלו ככלי רטורי מהדהד נגד האופטימיות המזויפת של יושבי ירושלים
מְסַדְּרַי ההפטרות בחרו להצמיד לדיני כהונה, דווקא, שתי נבואות המדגישות את השחיתות שהתלוותה לכהונה. אין לנו נבואות מבית שני אבל ההיסטוריוגרפיה התלמודית והמחקרית מגלים עד כמה מושחתת הייתה הכהונה בימי בית שני. זה החל כבר אצל החשמונאים ששמו על ראשם שני כתרים-כתר כהונה וכתר מלכות. סופה המר של שושלת בית חשמונאי ידוע-הכחדה בידי הורדוס.
הכהונה מזכה, כאמור, בהטבות חברתיות וכלכליות. אולם, ההטבות שהם חלק מהשליחות הפכו ליצירת מעמד פריבילגי מושחת בימי בית שני. הכהן הגדול הפך לדמות פוליטית מרכזית. במקדש היה אוצר עצום שכלל את "תרומת הלשכה" (מחצית השקל), ולכהן הגדול ולמקורביו הייתה השפעה מכרעת על ניהול המשאבים הללו. הכהונה הגדולה שימשה גשר עם השלטון הכובש, דבר שתרם לעוצמה כלכלית של המשפחות המיוחסות(כמו בית בייתוס או בית חנן). יחסי הון-שלטון. השיא היה כאשר את הכהונה מכרו למרבה במחיר או למוקרב. הצדוקים השתלטו על הכהונה והפרושים נסוגו להם לפאתי ירושלים. המקדש הפך לתאגיד כלכלי ומוקד של כוח פוליטי. במקום שהאדם המקריב לה' יהיה במרכז, המעמד הכוהני עומד במרכז.
# צא למד: לא אחת אני שואל עצמי למה אנו מתגעגעים באומרנו, בסוף קריאת מגילת איכה : "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם " או בתפילה " "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה" ? =מבוסס על פסוק בנביא ישעיהו: " אָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה"].
תשובה נהדרת נותן לנו רבי משה אלשיך הקדוש תורכיה-צפת ]1507-1593 תלמידו של ר' יוסף קארו):
"ואשיבה שופטיך כבראשונה", הם אשר שֹם משה, "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם...” 'ויועציך' לשֵם שמים למנותם כיתרו, ואז "יקרא לך עיר הצדק", כי לא תצטרכי למשפטם כי מאליך יהיה בך הצדק והאמונה, 'עד הקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה', מבלי תלות הדבר בראשים, ... כי בהיותה בראשונה מלאה משפט לא היו עושי רשעה, כי אם מאימת המשפט צדק ילין בה"
אנחנו מתגעגעים ומייחלים לירושלים עיר הצדק. לכוהנים תפקיד מרכזי בעיר הצדק כפי שהבאנו בשם הנביא מיכה: " כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא "
חג כשר ושמח - אריה דיכטוולד. ז' ניסן תשפ"ו.
&
דבר תורה -פרשת צו תשפ"ו - פיגול ורפורמה -מייקל אייזנברג
בפרשת השבוע פרשת צו חוזרת התורה על דיני הקורבנות ורבים עמדו על כך שבפרשת ויקרא המוקד הוא האדם הפרטי שמביא את הקורבן, ואילו בפרשת צו המוקד הוא המערכת שקולטת את הקורבן. קורבן עולה, הפותח את שתי הפרשיות הוא דוגמה מובהקת לכך, כאשר פרשת ויקרא נפתחת ב- "אָדָם כִּי יַקְרִיב" (ויקרא א, ב) ואילו פרשת צו נפתחת בציווי לכוהנים להקריב את עולת התמיד שמנכיחה את פעילותו הרציפה של המשכן: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָהֿ עַל הַמִּזְבֵּחַ כׇּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ב).
בהתאם לכך, בפרשת ויקרא חוזרים הפסוקים שוב ושוב על עבודת הדם וזריקתו על המזבח כאקט שמייצג את נפש האדם ששואפת להיפגש עם הא-ל, ואילו הפסוקים בפרשת צו, מתייחסים לדיני אכילת בשר הקורבן וכילויו על ידי המזבח והכוהנים. בהקשר זה קורבן השלמים (וקורבן התודה שהוא סוג של שלמים) מהווה צומת ייחודית - הדם וחלקים מהקורבן עולים על המזבח, חלקים מהקורבן נאכלים על ידי הכוהנים המשרתים בקודש, וחלקים מהקורבן נאכלים על ידי הבעלים, בני ביתו והמעגלים הקרובים אליו. אולי הרחבת מעגל השותפים היא גם הסיבה שדווקא פה התורה מזהירה מאכילת הקורבן בטומאה, מצווה על שריפת כל מה שנותר מעבר לזמן האכילה המוגדר, ומזהירה מאכילת פיגול:
וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה'. אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ… וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קׇרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קׇרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמׇּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל. וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ תִּשָּׂא… וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. (ויקרא ז, יא - כ)
לפי הקריאה הפשוטה בתורה, פיגול הוא אכילת הקרבן מעבר לזמן שהוקצב לאכילתו. עבירה זאת גם פוסלת למפרע את ריצוי הקורבן לבעליו. אולם, חכמים סירבו לקבל את הקריאה הפשוטה לפיה אכילת פיגול לאחר הזמן שהתורה קבעה תפסול למפרע את הקרבן, שכבר ריצה בתחילת הדרך עם זריקת הדם:
תנו רבנן: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" - אמר רבי אליעזר: כוף אזנך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר. או אינו אלא באוכל מזבחו ליום שלישי? אמרת אחר שהוא כשר יחזור ויפסל?! … הרי הוא אומר "המקריב" בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי ... אחרים אומרים "לא יחשב" במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. (בבלי, זבחים כט, א)
הרמב"ם, בהמשך לדברי חכמים, הבין שיש פה פסול של מחשבה שמעצב את מעשה ההקרבה, ולכן כלל את מחשבת הפיגול עם מחשבת שינוי השם, שאף היא מגדירה את מעשה ההקרבה כמעשה פסול מלכתחילה:
שלוש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות ואלו הן: מחשבת שינוי השם ומחשבת המקום ומחשבת הזמן… כך למדו מפי השמועה אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח אם חשב עליהן אחר זמנן הרי הקרבן פיגול. אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו אלא נזרק דמו על המזבח כהלכתו ונשאר ממנו לאחר זמן אכילתו אותו הנשאר נקרא נותר ואסור לאכלו והקרבן כבר נרצה וכפר. (פסולי המוקדשין פרק יג)
ספר החינוך (מצוה קמד) הסביר שמחשבת פיגול היא מחשבה שאיננה ראויה כי היא נגד מה שה' ציוה. מתוך הנחה שמטרת הקרבנות היא להתקרב לה', מחשבת פיגול הופכת להיות דווקא מרד, וממילא הקורבן מחטיא את מטרתו.
ברצוני להציע מהלך אחר, לפיו לחכמים היה חשוב להעביר את האירוע ממשהו שקרה ושמשפיע על העבר, לתכנון מראש שמשפיע על העתיד. להבנתי מה שדחף את חכמים לפרש בשונה מהקריאה הפשוטה הוא ההבדל בפסוקים שבין 'נותר' ל'פיגול', שמבליט את שאלת התכנון. לפי הפסוקים יש זמן מוגדר שבמסגרתו ניתן לאכול את הקרבנות. בדרך כלל הזמן הוא היום בו הוקרבו והלילה שלאחר מכן. בקרבן שלמים ניתנה הארכה של יום נוסף, ורק ביום השלישי הקורבן נאסר באכילה. התיאור בתורה: "וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה" מלמד על איפיון שונה של שני כשלים שונים. אם לא הצליחו לעמוד במשימה ובמועד סיום זמן האכילה נותר מבשר הקורבן, אז דינו שריפה. תרחיש זה של 'נותר' מבטא כשל בביצוע. לעומת זאת, מי שאוכל ביום השלישי, ולא שורף, מבטא שמלכתחילה היה כשל בתכנון האכילה. כלומר, עצם הפעולה של האכילה ביום השלישי, במקום השריפה, היא ההוכחה שהאדם מעולם לא קיבל עליו את מגבלת זמן האכילה ולא תכנן לסיים את בשר הקורבן במועד.
ממילא, אם בשלב התכנון המודל היה חסר גבולות מההתחלה, אז גם השחיטה ביום הראשון לא הייתה "זבח" אלא סתם שחיטה. האכילה בשלישי היא הראיה המפלילה לכך ששורש הבעיה הוא התכנון הלקוי מיסודו. חכמים פשוט אמרו: "אם אדם מכריז על תכנון לקוי בשלב עבודת הקורבן, אנחנו לא צריכים לחכות ליום השלישי כדי לפסול".
כלומר, לחכמים היה חשוב להבליט את החשיבות של התכנון המתאים. תכנון לקוי לא משפיע רק על פספוס היעדים או הגעה להישגים חלקיים. כשהתכנון לקוי אז בעצם כל מה שעשיתי לאורך הדרך גם לא היה נכון וטוב כי הפעולות לא נעשו בקצב נכון או בסדר מתאים. לחכמים היה חשוב שמביאי הקורבנות לא ייסחפו עם רגשות ההתעלות כי התורה נועדה לחבר אותנו לחוקי המציאות, ולסייע לנו לפעול בתוכה בצורה מיטבית. לחכמים היה חשוב שאנשים יקחו אחריות על עצמם. אפילו כשהם מגישים את הקורבן למערכת המקדשית בסופו של דבר הם חייבים לתכנן נכון את הפעולות הקדושות שהן מנת חלקם. מתוך החיבור לעולם הקורבנות ומתוך תפיסתו של ספר החינוך "כי עניני הקרבן להכשיר מחשבות בני איש ולציר בנפשם מתוך הפעלה שבין ידם רע החטא וטוב דרכי הישר" הם יפנימו ש'סוף מעשה במחשבה תחילה' הוא אידיאל שדורש תכנון, משפיע על הדרך, ומביא תוצאות הלכה למעשה.
במאמר מוסגר ברצוני להדהד את דבריו הנועזים ביותר של שד"ל בעניין רפורמת הפיגול:
אחרי כמה שנים שהייתי מתמיה על רבותינו זכרונם לברכה, למה (כדברי רשב״ם) עקרו הכתוב הזה מפשוטו, היום (פורים, תר״ז) זכיתי להבין מה ראו על ככה. וכן בכל מקום שנטו רבותינו זכרונם לברכה מפשט הכתובים, כשאין הדבר דעת יחיד, אבל הוא דבר מוסכם בלי חולק, איננו טעות שטעו, אבל הוא תקנה שתקנו, לפי צורך הדורות, ומי כמוהם ריפורמאטור? אבל תקנותיהם היו בחכמה עמוקה, וביראת ה׳ ואהבת האדם, לא להנאת עצמם או לכבודם, ולא למצוא חן בעיני בשר ודם.
למרות שאני תקווה שהארתי באור נכון את דרשת חכמים וקריאתם את התורה, אני חושב שניתן ללמוד לקח חשוב מדברי שד"ל על מחשבת הפיגול. לפעמים כשיש תובנות חדשות שיורדות לעולם - אם זה פילוסופיה או תפיסות עולם שעולות על הבמה, אם זה מדינת ישראל או כל מציאות אחרת שמשתנה, ואם זו בינה מלאכותית, או כל יכולת אחרת שמשנה את העולם - דרושה רפורמה מקבילה באדני המחשבה שלנו. דרושה קריאה מחודשת בפסוקים, באתוס ובלקחים ההיסטוריים שצברנו לתוך הדי.אנ.איי של עם ישראל. אסור להמשיך "לאכול" כתמול שלשום ולפגל את העבר כפי שנראה מפשט הפסוקים. חייבים לתכנן קדימה וחייבים שהכל יעשה ביראת שמים ואהבת האדם ושיעשה מתוך 'סוף מעשה במחשבה תחילה'.
שד"ל הבין דווקא בפורים את "התקנה שתיקנו לפי צורך הדורות", אבל בעיני הרעיון גלום כבר בפרשת השבוע שלנו. פרשת צו מציבה זווית שונה על עבודת הקודש, ומעמתת אותנו עם כל מה שכבר הכרנו ולמדנו בשבוע שעבר בפרשת ויקרא. לפרשת השבוע חשוב שאף אנו נלמד לחדש כל הזמן את נקודת המבט שלנו, ואף חלק מהנהגותינו, בהתאם לזמן ולמקום. מייקל אייזנברג
&
- חיים קופל-החטאת כעולה - פרשת צו- תשפ"ו
1) "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת, במקום אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת" (ו,יח). עיקר דין מקום השחיטה, שהוא בצפון, מובא בקורבן עולה, שבו אומרת התורה "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי הַשֵּׁם" (א,יא).
השאלה, למה לא כתבה התורה בפשטות שקורבן חטאת נשחט בצפון, ולמה היא תָּלְתָה אֶת הַסִּבָּה לכך , בקורבן עולה שנשחט בצפון. לכאורה הם כלל אינם דומים, שהרי קורבן עולה בא על מחשבת עבירה, וקורבן חטאת, חמור יותר, ובא על עבירה בפועל (אומנם בשוגג) ? כך שואל הרב שלמה זוין זצ"ל בספרו "לתורה ולמועדים".
2) והוא מסביר את הדבר לפי הגמרא שאומרת: מִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ תְּפִלָּה (שֶׁתֵּאָמֵר) בְּלַחַשׁ? שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת עוֹבְרֵי עֲבֵרָה (שמתוודים בתפילתם על עבירות שבידם) שהרי התורה לא חילקה במקום השחיטה בין חטאת לעולה (סוטה לב:). מסביר רש"י, התורה לא קבעה מקום מיוחד לקורבן חטאת, אלא הצמידה אותו למקום שחיטת העולה, (שחטא רק במחשבה), כך שהחוטא לֹא יִתְבַּיֵּשׁ, שהרי הרואה יחשוב שהוא מקריב עולה.
3) הסבר נוסף, ביסוד הדברים, ניתן ללמוד ממעשה שהיה. פעם נפגש רב חיים שמואלביץ זצ"ל, עם בן דודו, הרב אַבְרָהָם יֹפְהֵן רֹאשׁ יְשִׁיבַת נוֹבְהַרְדּוֹק. לפי בקשתו שלח לו הרב הרב יפהן, אברך ת"ח שֶׁיְּשׂוֹחֵחַ אִתּוֹ בְּלִמּוּד. אַךְ הוּא לֹא שָׂבַע נַחַת וּבִקֵּשׁ אַבְרֵךְ אַחֵר. ואכן, הרב יפהן שלח לו אברך אחר. הרב שמואלביץ התפעל ממנו ושאל את דודו: למה לא שלחת לי אותו בהתחלה? והשיב לו: בתחילה הבנתי שאתה רוצה אברך בקיא בש"ס וחזק בעיון, ואכן שלחתי לך אברך שלפי מצבו הנוכחי הוא מהטובים בישיבה, בקי בש"ס ובעיון. משלא מצא חן בעיניך שלחתי לך אברך שהוא "מבקש": שקדן שכל הזמן חושב איך ללמוד ולנצל את הזמן יותר ויותר. אברך זה אינו בולט כרגע בלימודו, אבל מובטחני שבעתיד הוא יהיה מהטובים ביותר, כי הוא שקדן ותמיד יודע איך לנצל את הזמן ללימוד לכן בעתיד לאחר שיממש את הפוטנציאל שבו, מובטח לו שיהיה בין הטובים ביותר. ואכן ברבות הימים נודע האברך כ"סְטַיְפְּלֶר" (הרב ישראל יעקב קנייבסקי זצ"ל).
4) מוסר השכל זה, לומדים מפרשתנו: קודם באה המחשבה, הרצון, והוא מושך את האדם קדימה במעשיו, עד להישגים גדולים. שהרי עולה מקריבים על המחשבה בלבד, והנה אומרת התורה שבאותו מקום ששוחטים את העולה שוחטים את החטאת, שלכאורה חמור יותר, שהרי הוא בא על מעשה עבירה בפועל, למרות זאת התורה מדגישה ששניהם נשחטים (בצפון) באותו מקום, כִּי זֶרַע הַחַטָּאת נִזְרַע, בַּמַּחֲשָׁבָה, בְּאוֹתוֹ מָקוֹם יַחַד עִם הָעוֹלָה.
5) והביאור לכך הוא, שבעצם בכל חיוב קורבן חטאת, טמון ביסודו גם חיוב קורבן עולה, שהרי לפני כל מעשה שאדם עושה, קודמת לו המחשבה. כָּךְ שֶׁלִּפְנֵי שֶׁהָאָדָם חָטָא, בָּא לוֹ הִרְהוּר הַלֵּב, עַל עֲשִׂיָּתָהּ, ומתוך כך הוא נכשל בעבירה בפועל. לכן בדין שישחטו את הקורבן כמו בעולה. (נעזרתי ב"אש תמיד" לרב דרוק שליט"א).
6) תשובות לפרשת ויקרא
א. מצא בפרשה ברש"י סיבה לאסור טלטול חפץ מסוים בשבת? תשובה: מֻקְצֶה: על הפסוק " ומן הצאן" (א,ב) אומר רש"י "לְהוֹצִיא אֶת הַמֻּקְצֶה".
ב. היכן נרמז בפרשתנו שיש ללמד תינוקות את תורת הקורבנות, שבפרשת ויקרא? תשובה: "ויקרא אל משה" (א,א) האות "א" של המילה ויקרא כתובה באות קטנה (עיין בבעל הטורים במקום). ובארמית "אלף זעירא" (האות "א" קטנה). אִם נִקְרָא אֶת הַמִּלָּה "אַלֵּף" בְּמִלְּרַע נְקַבֵּל "לַמֵּד" בַּאֲרָמִית. ובהמשך "זעירא" תינוקות, בארמית. ואם נחבר נקבל: למד תינוקות את הקטע הזה, תחילת ספר ויקרא.
7) שאלות לפרשת צו
א. איזו מילה בפרשה, בת 3 אותיות, ניתן להחליף בה אות אחת , ובכל זאת לא תשתנה משמעותה?
ב. מי מטעמי המקרא המופיע בפרשה, הוא בעל הגימטרייה הגבוהה ביותר, מבין טעמי המקרא?
שבת שלום -חיים קופל
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לשבת *צו* שבת הגדול- ולא שבת הגדולה.-יגאל גור אריה
..צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו,א-ב)
אנחנו חיים בעולם של חיבורים. הטכנולוגיות החדשות מבוססות, ברובן המכריע על עקרון רשתי: כולנו ביחד למען מטרה מסוימת, אם זו אפליקציה מבוססת המון כמו וייז, כמו זום, אם זו קבוצת פייסבוק שסובבת סביב רעיון מסוים או קבוצת ווצאפ שנפתחת לשם מטרה מסוימת. ישנם רעיונות כלליים כמו אהבה לבישול, לאמנות, או למוזיקה מסוימת, יש יותר ספציפיים כמו חיפוש דירות, עיצובים גרפיים, מציאת עבודה בקורונה ועוד. יש שכל עניינן הוא לדבר, לשתף, לצחוק על או עם דברים ולייצר שיח ויש כאלה, שמבוססות על מעשים טובים אהבה לזולת, גמילות חסד, התנדבות ועוד. המכנה המשותף לכולם הוא ה"*ביחד*". בלעדיו, לא הייתה מתקיימת קבוצה ולא הייתה מתאפשרת מטרתה.
כלומר, הכוח החזק ביותר בעידן המודרני הוא כוח *הביחד*, שיתוף ושקיפות. ..צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר ״.. הכוונה אין צו אלא ב זרוז, מידי ולדורות. למה לזרז במקום שיש חסרון כיס. מסבירים *כיס מלשון כיסוי* השומר על כל עיבר, לבל יעשה את הבלתי רצוי.
הפה למשל יש לו שפתיים. שבהן הוא יכול לסגור, מתי שהוא רוצה. להימנע מדבורים רעים. האוזן יש לה אליה. אפשר לכופף אותה, בכדי לא לשמוע דברים שאינם הגונים. העין יש לה שמורה ועפעף, כך כל האיברים של האדם המשמשים את חושיו של האדם.
לעומת זו המחשבה אין לה שום ״כיס״ לכסות עליה, היא בת חורין פועלת ומשפיעה כל הזמן, יש לזרז ולשקוד ולשמור על המחשבה, מהרהורים רעים- כאן בא קורבן העולה לכפר על המחשבות הרעות״. זאת תורת העולה היא העולה.״
קרבן אישי כל יום, בא לבלום את רגשות ההתנשאות. טבעם של בני מעמד מכובד להפריז בערך עצמם. החובות שהוטלו עליהם, דוחפות אותם לחלום על זכויות יתר מעבר למגיע להם- הם ״יחידי סגולה״ לשמר את הסגולה הם מחוקקים חוקים המטיבים לעצמם (למשל חוק החסינות)
לכן יש להקריב קרבן אישי כל יום למנוע רגשי עליונות ולהשוות את העם עם הכהן הגדול- מנהיג העם.
כל אחד מאיתנו הוא אחשוורוש, שמתלבט בכל פעם האם להקשיב להמן שבתוכו: לקולות הביקורת העצמית שרוצים לאבד ולשפוט, לקולות האומרים שהפנימיות שלנו מפוזרת ומפורדת, שאינה שווה.
או להקשיב למרדכי ואסתר שבתוכו: לראות את הטוב והערך הפנימי, לתת אמון ולפעול עם טבעת המלך, להרגיש ראויים לכתר, לרכב על סוס מכובד.
שנזכה לבחור יותר ויותר להאמין ולהקשיב לדברי מרדכי ואסתר, אל הטוב ואל האמון שלנו בעצמנו, לראות איזה מיוחדים ומאירים אנחנו, ולתת משלוח מנות של אהבה לעצמנו.
המסר הוא שהגיע הזמן להכיר ולהתיידד עם המראה החיצוני והפנימי שלנו להתמסר לו. שימו לב למילים,: ישנו חופש גדול כשזוכרים שהכול תחפושת, שהכול משחק, ש*הבגד* אינו *בגידה*, שה *מעיל* איננו *מעילה* ו*הלבוש* איננו *בושה*. אלה חלקיה השונים של מערכת תקשורת שדרכה אנחנו פוגשים אחד את השני ואת עצמנו .
אהרון ניחן באהבת אמת . מודל המנהיגות הרצוי בתחום הפוליטי והעסקי *מנהיגות מעצבת*. מנהיגות המובילה את המונהגים לעבר חזון, לבין התייחסות ואכפתיות מהמונהגים כאנשים.
בימים משוגעים אלו אנו למדים שמנהיגות בחליפות מתבלבלת במסרים, בערכים ובדוגמא האישית- נחשוב חיובי ואחד עם השני באהבה רבה .
לך ולמשפחה .
האביב הגיע ועימו התחדשות, רעננות ושמחה
מי ייתן ובפסח הזה נשכיל
לפסוח על הטפל ולהוציא
את החמץ מליבנו והאביב אשר בפתח יביא איתו ,
פריחה מחודשת ,אושר,
אהבה ,בריאות, אחווה,
אחדות ,הכלה אנושית וכמובן חירות אמיתית בכל -מובן אפשרי.-בברכות חמות,
חג פסח שמח !!-שבת שלום!-שבת שלווה וענוגה!!-*יגאל גור אריה*
"תנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת. לכל אדם ובכל עת
." ובזה תנצל מן הכעס...וכאשר תנצל מן הכעס תעלה בליבך מידת הענווה
אגרת הרמב"ן-יגאל גור אריה
&
פרשת צו - דובי פריצקי-קק"ל- להיות צוות
הפרשה עוסקת בעבודת הכוהנים – להיות “צוות” עם האלוקים. שבט לוי, השבט הנבחר, הוא השלישי מבין שבטי ישראל. חז״ל מסבירים כי שבט לוי היה כבר במצרים פטור מעבודת פרך, ואף עמרם ואהרון נבחרו להיות כוהנים עוד בטרם יצאו ממצרים.
המהר״ל מפראג מבאר כי משמעות המספר שלוש היא אחדות וחיבור: אם המספר אחד הוא המקור והבסיס, והמספר שתיים מבטא ריבוי ופיצול מן המקור – הרי שהמספר שלוש מאפשר את חיבורם. כמאמר הכתוב: “טובים השניים מן האחד... והחוט המשולש לא במהרה יינתק”. חוט העשוי משלושה פתילים נעשה חזק ועמיד.
החיבור המוטל על שבט לוי הוא בין האלוקות לעם ישראל, בין השאיפות הנשגבות של עבודת ה׳ לבין העולם הזה. כך גם בברכת הכוהנים, הנאמרת לעם ישראל מדי יום ובמיוחד במעבר מדור לדור – מאבות לבנים – מתבטא אותו חיבור מתמשך.
הפרשה עוסקת בעיקר בעבודת הקורבנות של הכוהנים. השפת אמת מדגיש חידוש חשוב: בהמשך לפרשת ויקרא, המייצגת התעוררות רוחנית, פרשת צו מבקשת התמדה ועבודה יומיומית קבועה. הוא מפרש זאת כמשל לעבודת הנפש של כל יהודי – האש שעל המזבח מסמלת את הנקודה האלוקית שבתוך האדם, רצון טבעי להתקרב אל ה׳ בחיות רוחנית שאינה כבה לעולם.
הכהן, המצפה לבוא אל הקודש ולעסוק בנשגב, מוצא עצמו דווקא מוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. במילים שלנו – הוא מפנה את “אשפת האתמול”, כדי לנקות את המזבח משיירי העבר. כך נוצר רצף, והמסורת עוברת מן העבר אל ההווה, וממנו אל העתיד.
עצם ניקוי האשפה שובר את גאוותו של האדם, ומזכיר לו שהעולם אינו מתחיל ממנו – שכוהני האתמול כבר שירתו בקודש לפניו. גם בהחלפת הבגדים אנו לומדים שלכל פעולה רוחנית נדרש מצב נפשי מתאים, והאדם משתנה לפי סוג עבודתו.
הקרבת המנחות – שהן מצות ללא חמץ – מסמלת ענווה ופשטות, בניגוד לחמץ התופח ומבטא ישות עצמית והתרחבות האגו.
לכל יהודי יש “כהן” בתוכו, והעיקר הוא ההתמדה והקביעות. מכאן גם משמעות המילה “צו” – לשון זריזות ונאמנות למעשה. זו קריאה ליצירת דת בוגרת, הנאמנה לברית עם האלוקים – לא רק חוויה דתית רגעית, אלא “אש תמיד” המביאה ליציבות של האדם והקהילה לאורך זמן.
היהדות אינה דת של רגעים מיסטיים נדירים, אלא של קיום מתמשך בתוך החיים הרגילים. עבודת ה׳ מתרחשת בתוך שגרת החיים עצמם.
שבת שלום מאשקלון.️- דובי פריצקי
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
