הרב עמיהוד סלומון סרטון קצר דקה וחצי-פרשת תולדות תשפ"ג.
"שלא יעבדו עליך".
&
ד"ר זאב(ווה) פרידמן- פרשת תולדות תשפ"ג.
פרשת תולדות - "וַיִּמְצְאוּ שָׁם-בְּאֵר, מַיִם חַיִּים " – לקראת הרכבת ממשלה - על באר קיום חיינו
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
השבוע חוותה - באר קיום חיינו,במרחב ארצנו ומדינתנו, ערעור נוסף על צדקת קיומה.
פיגועי שטנה על ידי בני עוולה, קיפדו את חייו של נער בן שש עשרה בדרכו לישיבה ואת חייו של נער בן שמונה עשרה ובחטיפת גופתו מבית החולים.
הנה בימים של - לאחר בחירות ולקראת הקמת ממשלה חדשה, תבוא לה - באר קיום חיינו ותספר למנהיגינו ולכולנו, את סיפורה הבראשיתי :"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ, ד' ... וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים... וְכָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו ,סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד... וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים ... וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם--בְּאֵר, מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר--לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה " ( בראשית, כו', יב'- כא').
הנה כי כן, בגלגולה של - באר קיום חיינו בפרשתנו ,משתקף לו - לב הסכסוך, שבין יצחק אבינו לבין הפלישתים, מאז ועד היום , הנגוע -בקנאה ובשטנה: "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים...וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים...וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה".
הנצי"ב מוולוז'ין ( נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893) בספרו העמק דבר כותב: " שדרים בגרר עיר המלוכה. ומסתמא היו גם בהם עשירים כדרך בני עיר המלוכה- ועשיר מתקנא בעשיר וביחוד אם הוא יהודי."
כך גם הגר"א (הגאון רבנו אליהו מווילנה 1720- 1797 )בביאורו לחבקוק פרק ג' - " וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר"( במדבר, כג', יט)- " אלו פלישתים שכל בקשתם למנוע שלטון וממלכה מישראל."
הבאר בפרשתנו היא מוקד הסכסוך המתמשך בין הפלישתים ובין יצחק אבינו, בחבל ארץ זו.
יצחק נקלע לסיטואציה קשה ,רוויה בקנאה ובאנטישמיות אקטיבית, ששוללת את קיומו כממשיך דרכו של אביו אברהם העברי. מתפתחת לה שנאה, שמלווה באלימות, שפוגעת בבארות שאוגרות מים - שהן צורך קיומי וחיוני. מתנהלת לה סאגה, של אירועי טרור וגרימת נזק בסתימת הבארות.
יצחק מתגלה לעינינו, כאיש המאמין בצדקת הדרך ובכוח זכותו על הארץ. מבחינתו, הבאר היא מטאפורה - לחוסן אמוני ולאומי.
במציאות כזאת - לא מוותרים ולא נשברים.
ההתמדה האמונית, היא התשובה לפלישתים, בקיומן של בארות המים .
כך היא הדינמיקה- הפלישתים סותמים בשנאתם את הבאר ויצחק משיב להם בהתמדה, תשובה אמונית לאומית וציונית, בחפירתה של באר חדשה.
הנה אתוס סכסוך הבארות בפרשתנו: " וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים".
יצחק מלמדנו שיעור באיתנות וחוסן אמוני ונפשי- הוא איננו מוותר: " וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם-בְּאֵר, מַיִם חַיִּים".
כך הסכסוך על המים בפרשתנו עולה מדרגה :" וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר- לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ."
אבל יצחק אבינו, לא מוותר ולא מתייאש : "וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת... וַיַּגִּדוּ לוֹ, עַל-אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, מָצָאנוּ מָיִם. וַיִּקְרָא אֹתָהּ, שִׁבְעָה; עַל-כֵּן שֵׁם-הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ( בראשית, כו', יב'-לב').
יצחק הבארי הוא מגדלור ההשראה של חוסן אמוני ונפשי, בידו האחת הוא עוסק בבניין הארץ ומפריח השממה, ביצירת תשתית למקור מים חיים, כנבואת הנביא ישעיהו:"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת."( ישעיהו, לה', א'), ואת ידו השנייה, הוא מושיט לשלום.
אכן, יצחק אבינו כמו אביו אברהם, בסכסוך בין רועי אברהם לרועי לוט, הושיט יד לשלום לפלישתים. אך היד המושטת נותרה באוויר - "וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ; וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי. ( בראשית, כה', יא).
באר לחי רואי משויכת לישמעאל, ששם הגר קיבלה הבטחה אלוקית באמצעות המלאך שיוולד לה בן. הנה מצב אידיאלי לכאורה, של שלום נבואי המתרקם בין ישמעאל ליצחק. אכן, יצחק הוא שוחר שלום וכן גם ישמעאל פותח לו חלון של שלום ,הם גרים ביחד ודומה שהארץ נושאת אותם ביחד. אך האידיליה של השלום הזמני מופרת באחת בפרשתנו, בסכסוך הבארות בין רועי יצחק לרועי גרר.
יצחק בפרשתנו , הוא דוגמא לאיש החיבור של - האדם לאדמה. הוא מבין שללא המחרשה ובארות המים, לא תהיה לבניו אחיזה בארץ ישראל.
יצחק מגדלור באר החוסן האמוני והנפשי, גם אשר סודקים ופוגעים בבארותיו, הוא איננו מוותר ומוכיח לנו, כיצד הלימון הופך ללימונדה וכיצד את הקושי והפגם הופכים להזדמנות, ליתרון ולפריחה.
כך סיפורה של אותה אישה סינית זקנה , שנשאה על כתפיה שני כדי מים גדולים, כל אחד נתלה משני צידי האסל שהיא תלתה על צווארה. לאחד הכדים היה סדק, ואילו הכד השני היה מושלם, ותמיד העביר כמות מלאה של מים. מהדרך הארוכה שבין הבית לבאר – הכד הסדוק הגיע רק חצי מלא. כך זה נמשך, כשהאישה מביאה הביתה רק כד וחצי של מים. כמובן שהכד המושלם היה גאה בהישגיו. אבל הכד הסדוק היה מסכן ואומלל, הוא התבייש בחוסר שלמותו, ובכך שלא ענה על הציפיות ממנו. יום אחד, ליד הנהר, אחרי שנתיים של תחושת כישלון מוחלט, פנה הכד הסדוק אל האישה הזקנה- אני מתבייש בעצמי! בגלל הסדק שבי המים נוזלים כל הדרך מהנהר לביתך. האישה הזקנה חייכה ואמרה- האם הבחנת שבצד הדרך שלך יש ערוגת פרחים? ולא בצד השני?. זה בגלל שתמיד ידעתי על הפגם שלך, לכן זרעתי זרעים בצד הדרך שלך. ובכל יום שבו חזרנו מהנהר לבית – השקת אותם. במשך שנתיים יכולתי לקטוף את הפרחים היפים הללו ולקשט את השולחן".
הנה כי כן, גם באר שספגה אלימות קשה, שבה חיבלו ואותה סתמו הפלישתים, גם לה חַיּוּת ויצר של מקור מים חיים.
קוראים לזה- חוסן נפשי ואמוני.
כך מתארת זאת פרשתנו – "וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב ד' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ."
העולם בנוי מעולם עליון ומעולם תחתון- עליונים ותחתונים- שמים וארץ.
כך יצירת מי הגשמים הם המים מהשמיים, שהם כוח עליון ללא התערבות האדם, סוג של גורל ואילו הבאר היא יצירת האדם בתחתונים, סוג של ייעוד המוטל על האדם, שאת מימיו מעלה האדם מלמטה למעלה.
באר החוסן האמוני והנפשי- מחברת שמים וארץ.
כך שירת הבאר מבארת לנו את תפקיד מנהיגינו : " אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן". (במדבר, כא', יז' - כ').
שירת הבאר המדברית מסיימת את תפקידה של הבאר הניסית של מרים ,המתאימה לעם שיצא מעבדות מצרים ונשען עדיין על ברית הגורל של גאולת מצרים. עתה הבאר חוזרת להיות הבאר הבראשיתית בפרשתנו, מיסודו של יצחק המנהיג בונה הבארות , העוסק בחיבור המשולש של – תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. המבארת לנו את מהות גאולת סיני שהיא ברית הייעוד, המטילה עלינו מחויבות ואחריות לעסוק בחפירת בארות כמקור מים חיים.
מה המיוחד בבאר המים הזאת, שזכתה שישירו עליה שירה?
מבהיר לנו רש"י: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים " – "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים - משה ואהרון".
"וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה" – " כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".
כאשר מנהיגי העם והשבטים, אומרים: "אחרי" ומשמשים דוגמא לכולם, כשהם בעצמם חופרים את התשתית העמוקה והאיתנה של הבאר הלאומית ומורים לעם, מהו חוסן לאומי צבאי, כלכלי, מוסרי ורוחני ,רק אז נוצר- קו פרשת המים החדש.
הנה יצחק הבארי , מגדלור מנהיגות החוסן האמוני והנפשי, איש העוז והענווה, איש ההתמדה והנחישות, מניח לנו את התשתית לבניין הארץ וליישובה- "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם."
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק".
כך הן תולדותיה של - באר קיום חיינו, מיצחק אבינו ועד ימינו אנו.
מעשה אבות סימן לבנים.
שבת שלום וחודש מבורך ד"ר זאב (ווה) פרידמן
&
יעקב זיצר- "דבקות במטרה"
פרשת תולדות פותחת בתאור תקופת העקרות של רבקה, הריונה והולדת הבנים התאומים. ״וימלאו ימיה ללדת והנה תאומים(כתוב תומם) בבטנה. ויצא הראשון …ויקראו שמו עשו. ואחרי-כן יצא אחיו וידו אוחזת(כתוב ללא ו) בעקב עשו ויקרא שמו יעקב״. בחוברת ״ותן חלקנו״ מובאים דברי האדמו״ר מלבוב שמסביר שאחיזת יעקב בעקב עשו מרמזת לנו על החשיבות של הדבקות במטרה, וכאשר אדם רוצה להשיג מעלה רוחנית שלא ירפה ממאמציו כי עלינו מוטל לפעול גם אם נראה ״שכלו כל הקיצין״ֶ אכן יעקב הצליח ולמרות שלא יצא בכור בלידתו בסופו של דבר קיבל את הבכורה במסגרת הברכות שברך יצחק אבינו.
המסר שאפשר ללמוד מכאן שפעולה של דבקות במטרה ,גם כאשר נראה שלכאורה אין סיכוי להצליח בה יכולה להניב את התועלת הרצויה.
שבת שלום וחודש טוב. הזיצרים
&
פרשת תולדות - תשפ"ג- "להקדים את השוק".
מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון "אלפא"
במקרים רבים השוק מקדים את המציאות הריאלית. לדוגמה, כשהפדרל ריזרב התחיל להעלות את הריבית לפני כשנה, שוק המניות התחיל לרדת. אולם, בכלכלה הריאלית, הרגישו בצורה משמעותית את השפעות עליית הריבית רק ברבעון האחרון. המשקיעים בשוק צפו שכסף יצא מהשוק כי יש אלטרנטיבה של השקעות נושאות ריבית, וגם יקר יותר ללוות כדי להשקיע, מה שימתן את העושר. הם גם צפו שבהמשך לכך תתמתן הרגשת העושר, וכתוצאה מכך ירדו הביקושים בכלכלה הריאלית. במקביל, עם התקדמות תהליך עליית הריבית, החברות נאלצות לגייס חוב במחיר יקר יותר, מה שפוגע ביכולת שלהן להשקיע בפיתוח וצמיחה, ואף מניע תהליך של פיטורי עובדים.
לעומת זאת, אם מתקבל איתות שהעלאת הריבית היא ההעלאה אחרונה, השוק דווקא יעלה כי צופים יציאה מהמשבר ועלייה ברווחי החברות בעתיד. ההיסטוריה מלמדת שבעיתות מיתון, השוק התחיל לעלות כמה רבעונים טובים לפני שהכלכלה הריאלית התחילה להתאושש. כך או כך, השוק מקדים את הפעילות הריאלית אותה יבצעו החברות מכאן והלאה.
גם לקהל הרחב לוקח זמן להסתגל לשינויים, והוא מגיב באיחור להתפתחויות. זה נותן הזדמנות להצליח כלכלית למי שמזהים מגמות מוקדם, או למי שמוכנים להסתכן ולהשקיע לפני שרואים תפנית. האמת היא שדווקא כשהמצב הכלכלי נראה רע והמחירים בשוק מדשדשים, זה הזמן הכי טוב להשקיע בעסק חדש.
בפרשת השבוע יצחק זורע בתקופה של רעב כנגד כל הציפיות: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים". איך יצחק הצליח לעשות מהלך שהקדים את השוק?
אפשר שהכל היה ברכת ה': היה רעב, יצחק רצה לרדת מצריימה וה' אמר לו להישאר למרות הרעב, אז ה' "צריך" לדאוג לו: ״גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ״. לטעמי, יש לקרוא אחרת את הפסוקים ולחזור לחצי פסוק בפרשה הקודמת. בעקבות דברי הגמרא (בבלי ברכות, כו ב, ירושלמי ברכות ד/א), הפרשנות המקובלת לפסוק: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" היא שיצחק התפלל בשדה - לָשׂוּחַ מלשון שיחה. בשונה מכך, רשב"ם פירש: "וילך יצחק לשוח בשדה, כדכתיב וכל שיח השדה, כלומר לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו".
יצחק, לא המשיך בעיסוקיו של אביו שהיה כבד במקנה בכסף ובזהב. יצחק פיתח יכולות בתחום שונה לחלוטין - חקלאות. ואז, כשנולד הצורך ונוצרה ההזדמנות כי הגיע רעב, ה' עודד אותו ואמר לו שהוא יכול להישאר בארץ כי זה בדיוק הזמן לממש את היתרון שבנה לעצמו.
פיתוח יכולות מראש, המקדים תנועה אפשרית של השוק לכיוון מסויים, היא הדרך להקדים את השוק. לעיתים, דרך זו מעניקה הזדמנות גדולה אפילו יותר ומאפשרת ליצור שוק חדש.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
ספר בראשית בפתח: האם כבר קראתם את ״עץ החיים והכסף״ על ספר בראשית?
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא
בסדרת 'מקראות' – בינה בתורה, בראשית-שמות, לפרשת תולדות יצחק:
יצחק – החקלאי העברי הראשון, והיחיד בימי האבות
זהו הפרק היחיד בו יצחק מתואר לבדו, כאב עצמאי, ובו אנו לומדים על ניסיונו של יצחק להתיישב בארץ גרר. אין חידוש בכך שליצחק, כמו לאברהם, היו עדרים ומקנה. אולם, בניגוד לאברהם, שהמשיך את חיי תרח הסוחר, ובניגוד לישמעאל מוביל השיירות, יצחק התרחק משיירות המסחר, התאמץ להתיישב בגרר, וגם זרע ואסף יבולים כחקלאי. דבר כזה לא מצינו לא אצל אברהם וגם לא אצל יעקב. משאסר ה' על יצחק לרדת למצרים, ואישר את רצונו לשבת בגרר, בארץ החקלאית (כיום חבל הבשור), הוא ניסה להיאחז בארץ ולהתקשר אליה דרך השדה. בזה, יצחק שיקף את הדור השני של העולים לארץ, המנסים לשבת על האדמה ולהוציא ממנה את לחמם.
היו שנות ברכה שהגיעו עד "מאה שערים" (כ"ו, יב), אבל היו גם שנים קשות. הפלשתים דחקו את יצחק ממקום למקום ומבאר לבאר. עד היום, ברגע שמנסים להתיישב במקום אחד, קמים השונאים ומנסים למנוע זאת.
מתוך כך אנו יכולים להבין מדוע אהב יצחק את עשו, שהיה "איש שדה" ו"ציד בפיו", איש שגם יכול להיות איש צבא, ולהקים כוח (400 "איש עמו": ל"ב, ז), שיוכל להגן על שדה יצחק ונחלתו; יעקב "איש תם יֹשב אֹהלים" לא יוכל להתמודד עם משימה כזאת.
את הנדודים על דרכי השיירות והמסחר השאיר יצחק לבני ישמעאל ולמִדיָנים (ל"ז, כה-כח), והוא ניסה להתיישב בארץ. בניסיונו זה היה צריך להתמודד עם הפלשתים של תקופתו. הפלשתים לא אמרו לו 'הבאר שחפרת היא שלנו', אלא "לָנוּ הַמָּיִם" (כ"ו, כ), כלומר, מי התהום (=האקוויפר) שייכים להם, ו'הבאר שלך מדלדלת את הבארות שלנו'. מי ששולט במי התהום שולט בחקלאות כולה. לפיכך, היה צריך יצחק להתרחק ולחפור באר עצמאית, ממנה יוכל להתפתח בלי 'עֵשֶׂק ושִטנה', אל רחובות ובאר שבע.
יצחק אבינו שניצל מן העקֵדה, הוא היחיד בין האבות שנולד בארץ ומעולם לא יצא ממנה – הוא חפר בארות והתחיל להתיישב בארץ כחקלאי. בכך הוא אכן היה "עולה תמימה", שאין חוץ לארץ כדאי (=מתאים) לו (רש"י כ"ו, ב).
אוסיף בנימה אישית. מאז בר המצווה שלי (בתשי"ט) אני קורא בתורה, והיא מתנגנת בראשי כסדרת שירים אהובה. ההתרגשות גדולה יותר בשירות שבתורה ובמעמד הר סיני, אבל עבורי, שיאי ההתרגשות דווקא בפסוקים גיאוגרפיים הקושרים את התורה השמימית עם הארץ הקונקרטית. פסוק בן 3 מילים (כ"ו, ו) ממצה עבורי את החקלאי היחיד במשפחת האבות, שנולד בארץ ולא יצא ממנה, מיעט לדבר והתיישב בארץ – "וישב יצחק בגרר".
הברכה על קול יעקב וידי עשו
יצחק ראה בעֵשָׂו את הבן הבכור, היורש והמנהיג, שיוכל להגן על שדה ועל באר, על עם ועל נחלה. הוא לא שמע מה אמר ה' לרבקה על הבנים המתרוצצים, ולא ראה את יעקב ועֵשָׂו כעמים נפרדים. לכן, יצחק לא ראה סיבה לדחות את עֵשָׂו מבכורתו, גם אחרי שלקח נשים "רעות" "מבנות כנען" (כ"ח, ו-ח).
חשוב לשים לב שיצחק לא בירך באמת, לא את עֵשָׂו ולא את יעקב – יצחק בירך סינתזה מבורכת של "ידי עשו" ו"קול יעקב"! (כ"ז, כב) – יצחק בירך חלום סמוי שלו שלפתע נראה מתגשם (בטעות), כאילו 'עשו' רכש לו את קולו של יעקב ("קום נא שְבָה", "כי הִקרה ה' א-להיך לפָנָי": כ"ז, יט-כ), עם מעט מתמימותו.
לבֵן כזה בוודאי ראויה הברכה!
אבל, כל זה היה תרמית. לא היה שם באמת מישהו שקולו קול יעקב וידיו ידי עֵשָׂו – אז איך תחול הברכה כשאין לה על מי לחול?
יעקב ישלם על התרמית (שלא רצה בה) וימצא את עצמו עשרים שנה בשדה לבן עם עורות גדיי העיזים, עד שיהפכו אותם עורות לחלק ממנו, כמו עֵשָׂו אחיו ועורו השעיר – בעמל, בייסורין ובהתמודדות מול רמיות חוזרות ונשנות של לבן, ירכוש יעקב את הזכות לברכת אביו.
אולם "איש ציד" בסיפור הזה הוא כינוי ללוחם, ויצחק אהב את עֵשָׂו משום שידע לאחוז בחרב! לעומת זאת, יעקב מעולם לא נלחם, ואף פעם לא אחז בחרב. הוא היה "איש תם יֹשב אֹהלים", שבכל עת סכנה הוא ברח.
רק כאשר ייאבק יעקב באשמורת הבוקר עם האיש הפלאי במעבר יבוק (ל"ב, כג-ל), ויוכיח, שכאשר ייוותר לבדו באין ברירה, הוא יידע להילחם, רק אז יזכה בשם 'ישראל'! רק אז תחול הברכה של יצחק, כי יקום מזרעו של יעקב עם ישראל, שיהיה לו "קול יעקב" עם "ידי עשו". עם ישראל כזה יהיה ראוי לברכה.
&
פרשת "תולדות"- תשפ"ג "מנהיגות הורית"!! יגאל גור אריה.
דרך כוכב מיעקב– השבת פרשת תולדות שבת בר מצווה של גדעון שמיר ז"ל גיסי האהוב.
" וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב."
התורה לא מפזרת מילים סתם, לתאר את רגשות אהבת ההורים לבניהם.
*מנהיגות הורית*!! היא: *דוגמא אישית, או אישיות לדוגמא*- דרשו מעצמכם את אשר אתם דורשים מילדיכם. הצבת גבולות בדרך מותאמת, בעקביות, תקשורת של דו-שיח. העצמה: ההורה משתמש במנהיגותו כדי לחזק את ילדיו. שותפות בהורות: היכולת של בני הזוג לשתף פעולה בצורה משמעותית, כשמדובר במנהיגות משפחתית. יכולים להיות חילוקי דעות בנושאים שונים, אבל ביחס לחינוך– חשוב ליצור עמדה משותפת ואחידה. גמישות: הורה שהוא מנהיג יכול לשנות את התנהגותו, בהתאם לנסיבות המשפחתיות המשתנות. היו עקביים. קיימו את אשר הנכם מבטיחים, אמרו גם "לא" לילדים. יותר משילדים חוששים לשמוע "לא" הורים מפחדים להשמיעו. בדקו עצמכם. היו פתוחים לבדוק עצמכם ביחסיכם עם ילדיכם, אל תחששו להודות בטעויות, הקשיבו לילדיכם. קחו אחריות מלאה על שמירת תקשורת פתוחה עם ילדיכם, גבשו את משפחתכם סביב ערכים ברורים.
זכרו: *בעולם של אובדן ערכים, ילדיכם זקוקים לכם כבעלי תפישות ערכיות ברורות המיושמות במשפחה*.
אחת מהגדרת המנהיגות היא הובלת אנשים לעבר מטרה משותפת. היכולת לחולל שינוי וליצור מוטיבציה, הן הכרחיות בהגדרה זו של מנהיגות.
כשאנו מעלים בדמיוננו את המושג "מנהיג", עומדים לנגד עיננו דמויות של מנהיגי מדינות, מצביאים, ומחוללי מהפכות בעולם. אך כמו בסיפור הידוע על אותו אחד שרצה לשנות את העולם, ולאחר שלא הצליח יעץ לו רבו לשנות את מדינתו, ולאחר שלא הצליח, יעץ לו לשנות את עירו, ולסוף הבין המנהיג שהשינוי מתחיל ממנו ומשם מתפשט הלאה.
סיפור זה מלמדנו כי מנהיגים יכולים להיות גם בקנה מידה קטן יותר, אולם עליה להישאר במטרות ובעקרונות, תוך גילוי גמישות ואחדות.
את המטרות והעקרונות אנו רואים גם בפרשתנו. יצחק ורבקה, זוג הורים המנסים להנהיג את בניהם התאומים, מכוונים לדרך ערכית המביאה לאמונה בבורא עולם והליכה בדרכיו.
לצורך כך הם נדרשים לגלות גמישות. "חנוך לנער על פי דרכו", מלמדים אותנו חז"ל כי
לכל נער הדרך שלו. כל נער באופיו, וההורה נדרש לגלות יכולת להכיל את הילד
ולהתגמש בדרכו החינוכית. אין מדובר על התגמשות בערכים או במטרות, אלא בבחירת הדרך אל המטרה.
*אחדות היא יסוד נוסף וחשוב ביותר במנהיגות הורית*. הורים צריכים לדבר בקול אחד.
הורים חייבים לשדר מסרים אחידים לילד, ורק אז, אם הילד סר מדרך הישר, האשמה בו. אם ההורים שידרו מסרים כפולים, סותרים או לא אחידים, האשמה על הידרדרותו של הילד, טמונה בהם.
מה נותר לרבקה לעשות ברגע גורלי זה. רק דרך אחת להמחיש בפני יצחק בצורה ברורה את העובדה המצערת, שקל מאד לרמות אותו ולהוליכו שלל: אז יבין, מה עולל לו עשיו בהטעיותיו-
גם המאמינים בהכלה ובסובלנות צריכים להכיר בקיומם של גבולות שאין לעבור ובערכים שיש להיאבק עליהם בנחישות. "מי שיש לו 'למה' יוכל לשאת כמעט כל 'איך'!"
רבקה העזה וניצחה!!
על אף ששני הבנים גדלו והתחנכו באותו בית, הם אימצו לעצמם מטרות ועקרונות שונים, שתוצאתם הם אדום וישראל, המנוגדים בתכלית הניגוד.
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!!-יגאל גור-אריה
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 209- חיים קופל
שומה עצמית
1) בפרשתנו מתוארת מכירת הבכורה ע"י עשו ליעקב:" ויזד יעקב נזיד ..ויאמר עשו אל יעקב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הזה..ויאמר יעקב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה..וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ ליעקב..ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ..ויבז עשו את הַבְּכֹרָה" (כ"ה..כ"ט-ל"ד).
2) סיכום הדברים: תמורת לחם ונזיד עדשים מכר עשו את הבכורה ליעקב.
3) שואל רב יצחק בלזר זצ"ל בספרו "אור יהל", הרי לפי ההלכה מותר למכור חפץ רק עד מחיר הגבוה בשישית מערכו. מעבר לכך, זו אונאה והמקח בטל. כך "שהבכורה" הכוללת עבודה בבית המקדש בעתיד, קבלת פי שנים בירושה, ודאי שווה עשרת מונים מלחם ונזיד עדשים, ממילא דין המכירה להתבטל?
4) מסביר הרב בלזר שלגבי דין אונאה האדם עצמו קובע את שווי המוצר לגביו. שווי המוצר הוא אינדיבידואלי, וכל אדם יכול להעריך אותו בשווי אחר.
יתכן, שעשו שמע מיעקב פרטים על עבודת בהמ"ק, עבודת הקורבנות, פיטום הקטורת ועוד. הוא שמע, על הסיכונים והעונשים, שמקבלים כשלא מבצעים את העבודה כראוי, והחליט שזה לא מתאים לאורח חייו. הוא ראה בכך רק סיכון. בעוד שלגבי יעקב, שאורח חייו שונה, גם השווי יהיה שונה בתכלית. לכן המכירה שרירה וקיימת.
5) בעלי המוסר אומרים, שניתן להשתמש "במודל" זה גם לגבי שכר ועונש. רב חיים שמואלביץ זצ"ל מביא סימוכין לדבר "ממעשה דוד ובת שבע".
6) בספר שמואל ב' פרק י"א מסופר, שדוד המלך רצה לשאת את בת שבע אשת אוריה החתי. מכיוון שהייתה אשת איש, ציווה לשלוח את בעלה למלחמה ולהציבו בראש הכוחות. פְּקוּדָיו עשו כדבריו, ואומנם אוריה נפל בקרב, ודוד המלך יכול היה לקחת את בת שבע לו לאשה.
7) בהמשך, שולח הקב"ה את נתן הנביא אל דוד, להוכיחו על מעשהו. הוא פותח במשל "כבשת הרש": שני אנשים היו בעיר אחת , אחד עשיר ושני רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד, ולרש אין כל, כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה. היא גדלה במשפחתו והייתה לו "כבת". לימים בא אורח לאיש העשיר והוא היה צריך להאכילו במקום לשחוט מצאנו ולהאכילו בשר, הוא לקח את כבשת הרש מהעני, שחט אותה וממנה האכיל את אורחו.
דוד המלך שמע את הסיפור וחרה לו מאד. מיד הוא הגיב ואמר: "בן מוות האיש שעשה זאת". השיב לו נתן הנביא: "אתה האיש" והמשיך לפרט לו את חטאיו בהקשר לאוריה החתי. (שמואל ב' פרק י"ב).
8) שואל רב חיים שמואלביץ למה היה צריך נתן, כשהוכיח את דוד, לומר לו זאת בדרך משל, למה לא אמר לו ישירות: אדני המלך חָטָאתָ ומגיע לך עונש כך וכך?
9) מסביר הרב שמואלביץ שאומנם דוד המלך חטא, אך צריך לקבוע לו עונש, ואין איש שיכול לקבוע את דרגת העונש הראוי- אלא הוא בעצמו. ברגע שדוד המלך קבע את דרגת העונש על מקרה דומה למעשהו, הוא קבע למעשה את עונשו שלו עצמו.
10) תשובות לפרשת חיי שרה
א) מי חי עשר שנים יותר מאשת אביו? תשובה: ישמעאל חי 137 שנה ואשת אביו שרה חיה 127 שנים.
ב) ניקוד סגול בפרשה בשש אותיות רצופות:(רק אותיות מנוקדות כלולות). תשובה: "חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת" (כ"ד-מ"ט).
11) שאלות מפרשת תולדות
א) מילה בפרשה שהגימטרייה שלה שווה 1,000 ?
ב) "וְהִנֵּה תּוֹמִים בְּבִטְנָהּ". נדיר למצוא ספר שחובר ע"י שני אנשים. נדיר שבעתיים אם המחברים היו תאומים! מי הם שני אחים תאומים שחיברו יחד ספר על הש"ס, מה שם הספר? במה הוא עוסק ? ובאיזה גיל חיברוהו?
שבת שלום חיים קופל- מעדנים 209 פרשת תולדות תשפ"ג
&
הרב אבי רזניקוב רב בית החולים איכילוב
ככה זה כשיש שניים
תאומים יכולים לסייע לנו להבין כיצד גנים והסביבה מעצבים אותנו
מזה שנים מתעניינים חוקרים והוגים בהשפעה היחסית של התורשה והסביבה על תופעות פיזיולוגית בכלל, ופסיכולוגיות בפרט. כשמדובר בבעלי חיים שאינם אנושיים, לא קיימת מחלוקת משמעותית לגבי השפעתה של התורשה. לעומת זאת, כשמדובר בבני אדם, קיימת מחלוקת בנוגע למידת השפעתה של התורשה, במיוחד כשמדובר בתכונות התנהגותיות.
ישנה חשיבות רבה למחקרים שמבוצעים על תאומים שהופרדו בלידתם וגדלו בסביבות שונות. לתצפיות על תאומים אלו יש ערך רב כשמשווים את השונה והדומה ביניהם ביחס לאוכלוסייה הכללית, וכך ניתן לבודד את השפעת הגנים. כיצד היה עולם המחקר מכריע בשאלת חז"ל לגבי יעקב ועֵשָו?
בפרשת "תולדות " התורה מספרת. "ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים" (בראשית, כ"ה, כ"ז).
יעקב ועשיו נולדו שונים מבחינה פיזית, כשעשיו מתואר "אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר". מכאן ברור שהם היו תאומים לא-זהים, כלומר תאומי אחווה.
אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, טען שאנחנו נולדים עם מערכות גנטיות דחפיות ויצריות שמניעות אותנו ומכתיבות את חיינו.
הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'ק רוסו. הוא האמין "שהילד נולד 'טוב', ודווקא הסביבה האנושית – הציוויליזציה, היא זו שמקלקלת את נפש הילד. "
אז מה באמת קובע?
אתם מוזמנים לקרוא בהקשר זה על יעקב ועשיו, התאומים המקראיים, והפערים שביניהם.
שבת שלום ובשורות טובות
