אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
******************************
מצורפת תוכנית של החברה לחקר המקרא בשיתוף החמ"ד לקידום לימוד תנ"ך, פרשת שבוע, טעמי המקרא, וביאורי תפילה לכיתות ג'-ו', הלימוד יהיה על ידי רבני בתי הספר לאחר שעות הלימוד בן השעות 13.30-15.30 פעמיים בשבוע בפיקוח וניהול התוכן ע"י המפקח הראשי -מרכז רבנים- הרב חיים ענזי, והרב אביה אלבה.
ניהול כללי וגיוס בתי ספר (עד כה נרשמו מעל -40 בתי ספר+)החברה לחקר המקרא ע"י מנהל המיזם סא"ל מיל. תלם חזן-חבר הנהלה.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה יום רביעי כט' טבת תשפ"ה -29.1.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. בפרשת "בא" תשפ"ה -פותחים את חומש שמות עם:
מרצה: הרבנית תמר מאיר -חוקרת של ספרות המדרש והאגדה, סופרת ילדים, ראש בית-מדרש לנשים ופעילה ציבורית. כלת פרס דבורה עומר לספרות ילדים
הנושא:״ בחצי הלילה.
השבוע מוקדש השיעור לעל"נ הגיבור הקדוש סמ"ר אפרים יכמן הי"ד.
שנפל בקרב גבורה בצפון רצועת עזה ביום טו טבת תשפ"ד, בעודו מגן על חיי חבריו. בן 21 בנופלו.
אפרים היה הבן השני מתוך שבעת ילדי משפחת יכמן תושבי נווה דניאל. למד בישיבת חורב, היה תלמיד שיעור ד' בישיבת ירוחם. התפתח כל הזמן מבחינה תורנית, עבד תדיר על מידותיו, בנה את עצמו ואת האישיות שלו. המוזיקה הייתה חלק חשוב אצלו, היה מוזיקאי מחונן - ניגן כבר מכיתה א'. אהב מאוד את ארץ ישראל, וטייל בארץ בכל הזדמנות.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*****************************
לצפייה ברשימת המרצים לספר שמות: https://sacks.hamikra.org/lp/
******************************
הקלטה של פרשת השבוע ביום רביעי האחרון עם:
הרב דורון פרץ יו"ר המזרחי העולמי.
הנושא : בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ״ - מחלה ותרופה.
******************************
בברכת ברוכים המשתתפים
ישראל קריסטל- מנכ"ל החברה לחקר המקרא.
בבקשה שתפו.
כמו כן, רבני קהילות המעונינים להשתתף בתוכנית בבקשה התקשרו אלי.
כמו השבוע, כך בהמשך כל השנה אנחנו מבקשים לכבד ולעלות את זכרם של הקדושים הטהורים שנפלו במלחמת "חרבות הברזל ובחג שמחת תורה",ולהקדיש את השיעור על שמם,
בני משפחה וחברים המבקשים להצטרף למיזם ולספר בתחילת השיעור עליו/ה בבקשה תתקשרו אלי.
ישראל קריסטל - בוואטסאפ -0543973801 -או במייל - info@hamikra.org
*********************************************************
פרשת וארא –"הִנֵּה אָנֹכִי, נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים " –לא לומדים לחיות עם זה-ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן.
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
94 חטופים עדיין בשבי – 476 ימים.
ביום ראשון השבוע ,ליבנו פעם ורטט מהתרגשות, במעמד שובם של שלוש הבנות החטופות – רומי, דורון ואמילי. נשאנו תפילה ליושב מרומים, הרופא לשבורי לב, לחזרתם של כל החטופים. כרזות החוצות זעקו -זה לא נגמר עד שכולם חוזרים.Bring them home back now. כרזה אחרת שנפרסה ברחבי הארץ, מאז הטבח הנורא בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר, הציבה תמרור אזהרה - לא לומדים לחיות עם זה.
תמרור אזהרה שקורא בראש ובראשונה לנו – לא מתרגלים לרוע. לא לומדים לחיות עם זה.
הנה התמרור, מתכתב עם פרשתנו וקורא לנו-ללמוד, לא לחיות עם זה.
ההתרגלות המסוכנת והמאיימת, לכוח ההרגל ולרוע – ללמוד לחיות עם זה, פוגשת מציאות של עבדות, איבוד זהות ואיום קיומי, בגזירת הפתרון הסופי של פרעה, כנגד עם ישראל בפרשת שמות אותה קראנו בשבת שעברה: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת...בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (שמות, א', טז'), היא מתכתבת עם מכת הצפרדע בפרשתנו:"הִנֵּה אָנֹכִי, נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים. וְשָׁרַץ הַיְאֹר, צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ; וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ, וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ. וּבְכָה וּבְעַמְּךָ, וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ, הַצְפַרְדְּעִים."(שמות, ז',כו'-כט').
מה המיוחד בצפרדע שדווקא היא נבחרה לייצג את המכה השנייה ?
הצפרדע מביאה בשמה, תובנות ומשמעויות. כך מפרש הרש"ר הירש( 1808-1888 ) שהשם צפרדע מורכב משתי מילים: צפר ( צפרא)- מלשון בוקר ואור, ודע, מלשון דעת.
אוסיף על כך קריאה נוספת ואקטואלית בימים של לקחי טבח צפרא השבעה באוקטובר בשעה 6.29,הדורש שינוי מהותי, בתפיסת הביטחון: צפר- מלשון צפירה והתרעה, דע- מלשון ראיה ידיעה ומודעות של בוחן מציאות. דע כיצד לפעול ,לצפור ולהתריע, על מנת למנוע אסון.
הצפרדע מסמלת את המאפיין המארגן של כל פרשות ספר שמות שתעסוקנה במסלול אתגרי לבני ישראל, בתהליך השינוי מזהות של עבד לזהות של בן חורין, בממד הגופני, הרוחני והנפשי.
בני ישראל במצרים , עוברים תהליך של שינוי מהותי, שמיוצג במאפייני הצפר- דע- חיבור לתקווה, לבוקר (צפרא) שהשמש תזרח ותאיר ולקראת –דע- שינוי בדעת ובתודעה.
הנה כי כן, לקח מכת הצפרדע בפרשתנו מתייחס לניסוי המפורסם הידוע שכבר הזכרתי אותו במאמריי בעבר, שנערך ב-1872, בו הונחה צפרדע חיה בתוך מיכל עם מים קרים. בכל שניה טמפרטורת המים הועלתה ב-0.002 מעלות צלסיוס. הצפרדע לא זזה ולא קפצה מהמיכל. אחרי שעתיים וחצי נמצאה הצפרדע מתה בתוך מים רותחים. היא לא זזה במשך כל הזמן כי השינוי בטמפרטורת המים היה הדרגתי ואיטי. במשך השנים הסיפור הזה אודות ניסוי הצפרדע, הפך לאנלוגיה למצב שבו אדם לא מגיב לסימנים ולמידע מאיימים, אודות שינוי הדרגתי וההתעלמות מהם, מחוללת שינוי קיצוני ודרמטי. במילים אחרות, הצפרדע הקטנה, מציבה לנו תמרור אזהרה ומקרקרת- בשום אופן, אסור להתרגל לרוע. לא לומדים לחיות עם זה.
כך גם לקח מכת הצפרדע המתבשלת, מציג לנו תסמונת הרת אסון, של התרגלות, התקבעות והתאהבות בקונספציה שגויה, שמתעלמת מסיכונים, שנוהגת באטימת אוזניים, בעצימת עיניים ובחוסר הקשבה ונגועה בהיבריס וביוהרה. זהו לקח הקונספציה משבעה באוקטובר, שהתבשל כאותה צפרדע, בסיר הרותח.
הנה פרשתנו מציגה לנו כיצד זה קורה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי ד' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"( שמות, ו', יב').
מפרש רש"י:"עֲרַל שְׂפָתָיִם - אטום שפתיים וכן כל לשון ערלה, אני אומר שהוא אטום. ערלה- אזנה אטומה משמוע. ערלי לב- אטומים מהבין. והאטם- משכרות". נוסיף לפרשנותו של רש"י - ההיבריס, היוהרה ואטימות ההקשבה, נובעים משכרון הכוח.
פרשתנו מציגה לנו התוצאה: "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם" ( שמות, ח', ב'). הנה פרשנות התלמוד" : אמר רבי אלעזר: צפרדע אחת הייתה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים. רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת הייתה, ומלאה כל ארץ מצרים"( סנהדרין, סז',עמ' ב'). האם אין כאן תמונת מראה לקונספציה שהתרגלנו אליה, שגרסה שלחמאס אין יכולות ומכסימום רק כשלושים נוחבות יפשטו בעוטף?. האם אין כאן תמונת מראה, להתרגלות לקונספציה של ההכלה, שגרמה במשך שנים לצפרדע אחת, להפוך לצבא גדול של צפרדעים של רוע וחושך?
נמשיך ונתבונן בפרשתנו:"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ד', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם...וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ד'. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות, ו', ו'-ט').
הנה פרשנותה של פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997):"וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה -לא אמונה ולא בטחון. אף לא פיקפוק והיסוס. ואפילו לא ויכוח והתנגדות, אלא פשוט -וְלֹא שָׁמְעוּ - דור מדוכא ומושפל, מעונה ומוכה, מעונה ע"י פרעה וגזרותיו ונרמס ע"י נוגשיו ועושי דברו- דור זה פשוט לא קולט את הנאמר לו".
הבה נשאל- מהי המיוחדות והמשמעות של המאפיין - מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם, המוזכר פעמיים ?
מפרש השפת אמת ( ספרו של הרב יהודה אריה ליב אלתר – 1847-1905 האדמו"ר מגור השני ): "שלא תוכלו עוד לסבול את מצרים ". במילים אחרות, ההתרגלות לסִבְלוֹת מִצְרָיִם, היא התסמונת המסוכנת,של הצפרדע המתבשלת לאיטה, במי הסִבְלוֹת של מצרים. בני ישראל נתונים בהתמכרות עמוקה לעבדות, שאליה הם מתרגלים ,הרגל זה הופך לטבע והם לומדים לחיות עם זה.
כך לימדנו אַיְזוֹפּוֹס ( 620– 562 לפנה"ס) ממשיל משלים יווני, במשלו על הצפרדע והעקרב שרצו לחצות נהר. העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכוב על גבה של הצפרדע, אשר סירבה עקב חששה שהעקרב יעקוץ אותה בדרך. העקרב הצליח לשכנעה שלא כך יהיה, שכן, גם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב עקצהּ, ושניהם החלו לטבוע. קודם שטבעו הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה: "למה ומדוע עקצתני? הרי עכשיו שנינו נמות", והעקרב השיב: "זה הטבע שלי ". מסקנת המשל היא – העקרב אינו יכול לשנות את טבעו, גם אם הוא מבין שצריך לעשות זאת, שכן, הרגל הופך לטבע. כך בני ישראל לא הפנימו את תמרור האזהרה -לא לומדים לחיות עם זה.
הלקח ברור – עקרב הוא עקרב, שלא ישנה את הרגלו לעקוץ ולהרוג. יש לנהוג בו כאויב אכזר.
תסמונת ניסוי הצפרדע המתבשלת המשתלטת על עם העבדים במצרים, משקיעה אותם עמוק עמוק – "מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".
יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה שיחול השבוע ביום שני 27 בינואר, ובתקווה שיצוין ברחבי העולם. יום זה נקבע על ידי האו"ם, בהחלטתו: "השואה, שבה הוכחד שליש מהעם היהודי, תהווה לעולמים אזהרה לכל עמי העולם מפני הסכנה של שנאת חינם, גזענות ודעות קדומות". ביום זה בשנת 1945, נכנס הצבא האדום לאושוויץ, המחנה המסמל את הניסיון להשמדה טוטלית של העם היהודי.
יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, מציב לעיני כל העולם, תמרור אזהרה - לא להתרגל לרוע, לא לומדים לחיות עם זה.
בימים אלו, אנו עדים לאנטישמיות גואה ופושטת בעולם כנגד מדינתנו וצבאנו, בדמותו הצבועה של בית הדין הבינלאומי בהאג, עלינו להזכיר לו, את אותם ימי חשיכה, דמוניזציה ורוע בשואת אירופה, של משתפי הפעולה ועוזריהם של הנאצים ימ"ש , שהתרגלו לרוע ,לזוועות השואה ונתנו ידם להשמדת ששה מיליון יהודים ומתוכם, מיליון וחצי ילדים. העולם התרגל לרוע ולמד לחיות עם זה. האדישות שלטה באותם ימים נוראיים.
אמיל גוסטב פרידריך מרטין נִימֵלֵר (1892 - 1984) היה כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם.
שירו העוצמתי זועק כנגד אדישות, פסיביות, שתיקה, חוסר מעש והתרגלות העולם לחיות עם זה, עם זוועות הנאצים ועוזריהם: "לא השמעתי את קולי" בתרגומו של מאיר זוהר : " תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט. ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט. ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי. ואז הם באו ולקחו את היהודים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי. ואז הם באו ולקחו אותי – וכבר לא נותר אדם, לדבר בעדי ".
מתוכנית הפתרון הסופי של פרעה במצרים , דרך תוכנית הפתרון הסופי של היטלר באירופה ועד לטבח תינוקות ילדים נשים גברים וזקנים בשבעה באוקטובר - לזכור ולא לשכוח.
הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט ( 1906-1975 ), חיברה בשנת 1963 את החיבור: אייכמן בירושלים. החיבור נולד מיוזמתה של ארנדט, שנמלטה מגרמניה הנאצית כשלושים שנה קודם לכן, לסקר את משפט אייכמן עבור מגזין הניו יורקר. בחיבור זה, ארנדט טבעה את הביטוי המפורסם - הבָּנָאלִיּוּת של הרוע. הביטוי מתייחס בחלקו להתנהגותו של אייכמן במשפט, שלא הפגין אשמה על מעשיו ולא שנאה כלפי מי ששפטו אותו, וטען שהוא לא נשא באחריות כי הוא פשוט "עשה את עבודתו".( המקור: ויקיפדיה 19.1.25)
מבקרים רבים ובצדק היו לחנה ארדנט, שכינתה את השואה כבנאליות של הרוע. אבל אני מבקש להציג קריאה נוספת לביטוי העוצמתי – הבנאליות של הרוע, שמעיד על ההתרגלות לרוע, כדבר בנאלי. זאת הסכנה והיא מהווה איום, בימים אלו של מלחמתנו בשבע חזיתות, כנגד אויבים מתועבים, המסמלים את פסגת הרוע ורק רוצים בהשמדתנו. תמרור האזהרה בוהק - לא לומדים לחיות עם זה.
מכת הצפרדע בפרשתנו, מהדהדת בימי מלחמת המצווה, בשירו של יורם טהר לב, במשמעותה הנוספת והאקטואלית למגינת לבנו, בהקשר לקריאתה של הצפרדע-לא לומדים לחיות עם זה, נוכח התסמונת הפתולוגית שאחזה בנו – עצימת עיניים ואטימת אוזניים, בערבו של יום הרת עולם שפקד אותנו באבחת חרבות ברזל בשבעה באוקטובר:"אַנְשֵׁי הַצְּפַרְדֵּעַ, אַנְשֵׁי הַדְּמָמָה, אִישׁ לֹא רָאָה, אִישׁ לֹא שָׁמַע".
הבה נישא תפילה ותקווה, שכן, נמשיך להתרגל, וכן, נלמד לחיות עם זה, לאותו דבר טוב, של אור בחשיכה שהשתררה עלינו בשמחת תורה, שכן קרה לנו – אותה ערבות הדדית ואחדות הניגודים שעטפה אותנו, כי רק ביחד ננצח, ונזכה בעזרת ד' להגשמתה של נבואת הנביא יחזקאל בהפטרה לפרשתנו:" וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ, לָבֶטַח, וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח" (יחזקאל , כח', כה').
שבת שלום וחודש מבורך
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
פרשת וארא - קריאת מציאות-מייקל אייזנברג-משקיע קרן הון סיכון.
לאחר שבסוף הפרשה הקודמת פרעה הצליח לתקוע טריז בין משה ואהרון לבין העם, פרשת השבוע, פרשת וארא פותחת בהבטחה רבת רושם לשינוי המצב. ארבעת הכוסות של ליל הסדר הוצמדו לאמירות המרהיבות: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי.
עם זאת, לבני ישראל לא היה קשב לדברים: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט).
לאחר שה' מצווה פעם נוספת את משה ואהרן רק להוציא את בני ישראל ממצרים, עוברת התורה לתאר את התפתחותה של משפחת משה ואהרן לענפיה השונים, והקשר איננו ברור:
אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן. וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם. וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם.
וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי. וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי. וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר. וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי. וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם.
הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ו, יד - כח)
ברצוני להציע, שלפני כל האותות והמופתים שעוד יבואו, לתורה חשוב להראות שההנהגה בעם ישראל יכולה, ואף צריכה, לפעול בכוחות עצמה במישור הארצי ובמסגרת היכולות האנושיות, שמפעילים אומות אחרות. אומנם מה שמייחד את משה ואהרון זה שה׳ אמר להם להוציא את בני ישראל ממצרים, אבל, כפי שמיד אציג, התנאים הטבעיים להצלחה כבר קיימים.
ניתן לראות שבהמשך לפרשה הקודמת, שכפי שאפיינתי בשבוע שעבר העלתה על נס את יכולתן של הנשים לחוש ולראות את נקודות המפנה שבהיסטוריה ולתרגם את זה לעולם המעשה, גם פה הפסוקים מדגישים את הנשים. באופן כללי נשים לא הוזכרו בתיאור שושלות במקומות אחרים בתורה, וגם אצלינו באופן כללי השיטה היא 'בנים של אבות'. עם זאת, על רקע בני ראובן, בני שמעון, בני לוי, בני יצהר, בני עוזיאל ובני קרח, מתבלט הסגנון האחר שמרחיב על עמרם שלקח את יוכבד דודתו לאשה והיא הולידה את אהרן ומשה, אהרון שלקח את אלישבע בת עמינדב שהולידה את נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר, ואלעזר שלקח אשה מבנות פוטיאל והיא ילדה את פנחס. אומנם בבראשית פרק מו חולקה רשימת בני יעקב לפי האמהות שלהם - לאה, זילפה, רחל, ובלהה, אולם, באופן קצת מפתיע, דווקא שושלתו של עשו, בבראשית פרק לו, שמתארת את עשו כמי שלוקח נשים ושהנשים יולדות בנים, מזכירה את הנשים היולדות בפרשה שלנו:
וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי. וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת. וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵל. וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. … וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו. וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח. אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז... אֵלֶּה בְנֵי עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּוּפֵיהֶם הוּא אֱדוֹם… (בראשית לו, א - ל)
יש לציין שלצד ההשוואה בין עשו שלקח את נשיו 'מבנות כנען' לבין אלעזר שלקח את אשתו 'מבנות פוטיאל', גם ההמשך "אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו" מזכיר בתוכן שלו את "אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם" אצלינו. שמשרטטים את תמונת ראשי ההנהגה לדורות הבאים - הרבה מעבר לאירועי יציאת מצרים הנדרשים לפרשה פה שמתייחסת ל- "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". היות שאצל עשו חוזרים פעם אחר פעם אחר פעם על ייחוסם של הבנים לאמהות (שזה דומה לייחוס בני יעקב לאמהות שלהם בבראשית מו), ברצוני להציע הסבר למהלך שעשה עשו, ומשם ללמוד אלינו.
כזכור, אחרי שנים ארוכות בהן אברהם התגורר באלוני ממרא סמוך לחברון, הוא קנה מבני חת את מערת המכפלה, ואת כל השדה שסביבה. על יצחק נאמר שיצא "לשוח בשדה" ורשב"ם פירש שטיפל בשיחים ובגידולים. אם כן, סביר בעיני שהיה זה באותו השדה שלצד המערה בה נקברה אימו. כל שכן שסביר שזה השדה המדובר שבחברון, אם "לשוח בשדה" פירושו להתפלל, כפירושם של חכמינו זכרונם לברכה. עשו, ממשיך מבחינתו את המסורת ונושא אשה מבנות חת - בנות המקום שבו התיישבו אבותיו, כשבראייתו הוא 'בן ממשיך'.
לאחר מכן, עשו נושא את אהליבמה, בת לאחד האנשים החשובים והמפורסמים בעם החיוי, עם שישב צפונה באזור שכם. כנראה שהחיוים היו בעלי השפעה רבה במרחב, כפי שנאמר: "שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ". בשלב השלישי, עשו לוקח לאשה את בת ישמעאל. ישמעאל וצאצאיו נדדו בדרום - במדבר שבין הנגב למצרים והיו סוחרים. כך עשו "סוגר רצף" מצפון לדרום של בריתות ביטחוניות ומסחריות עם עמי האזור, והוא היה מוכן להתיישבות שקטה ובטוחה בארץ, התיישבות שבירתה בחברון. (לכן הפסוק מדגיש שם, שעם הגעת יעקב חזרה ארצה התוכנית הזו השתבשה עבורו: "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (בראשית לו, ו - ח).)
כעת ניתן להקביל בין שלוש נשותיו של עשו, והתפקיד החשוב שלהן בבניית מדינת עשו (שאחר כך תהפוך לאדום), לבין שלוש הנשים שבמרכז העניינים בפרשה שלנו:
יוכבד שבפרשה הקודמת אופיינה כ'בת לוי' - "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" - היא גם דודתו של עמרם. כלומר, היא מבוגרת ממנו והיא מחוברת לדורות הקודמים. לפי המדרש יוכבד נולדה ממש בכניסתם של בני יעקב למצרים (והיא המשלימה את מספר בני יעקב לשבעים נפש), אבל גם אם נולדה לאחר מכן, היא גדלה והתחנכה כ'בתו של לוי' שמן הסתם ידע לספר רבות על ארץ ישראל, ועל יעקב אביו ששאף לחזור לשם. בעיני, לקחת את יוכבד לאשה זה כמו שעשו לוקח את עדה בת אילון החיתי, כדי להתחבר למפעל ההתיישבות של בית אביו, ואבי אביו, בארץ כנען.
אלישבע מאופיינת כ"בת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן" (בדומה לצורת האיפיון של נשות עשו: "בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי" ו-"בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי", "בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת"). עמינדב היה מצאצאי יהודה, וברבות הימים, משושלתו יצא דוד המלך (רות ד, יח - כב) שבהתחלה מלך בחברון. נחשון בן עמינדב מוכר כנשיא שבט יהודה, ואם כן יש לנו חיבור למעגל המלוכה, בדומה לנישואי עשו עם אהליבמה בת צבעון החיוי, נשיאי הארץ.
לפי המסופר בספר בראשית, לנשות עשו יש כוח רב והן כנראה מחנכות לפי ערכי העמים בהם גדלו ולכן "וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה" (בראשית כו, לה). עשו, שהבין שהברית הזו סוחפת אותו למקומות לא טובים, איזן עם ברית נוספת מדרום: "וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה".
השוואת סיפור זה לסיפור על אלעזר בנו של אהרן, שלקח אשה מבנות פוטיאל, פחות מובהקת, כי אין לנו מידע על האשה הספציפית או על פוטיאל או על איך אלעזר התגלגל לשם. עם זאת, לפי המדרש פוטיאל הוא יתרו, אבי ציפורה אשת משה (המדרש הסביר שפוטיאל הוא יתרו כהן מדין 'שפטם עגלים לעבודה זרה'. אולי לפי הערבית אפשר להציע כיוון שונה מעט. בערבית פסק הלכה הוא פַתְוַא ואז פוטיאל הוא שופט, ואכן יתרו נתן למשה את העצה למנות שופטים). כלומר, הפסוקים רואים לנכון לציין שאלעזר התרחק מהנשים שבסביבתו הקרובה, ולקח אשה מארץ מדין. אלא שבדומה לעשו, גם אצלו, למרות המרחק הגיאוגרפי, משפחתה של האשה קרובה בעקיפין דרך משה. בנוסף, במקומות אחרים הרחבתי על הקשר שבין בני ישמעאל לבני מדין שהוא אחד מצאצאיו, והם ישבו באותם אזורים (והישמעאלים והמדיינים שיתפו פעולה במכירת יוסף לדוגמה). אם כן, גם פה יש לנו כמה השוואות למהלך של עשו.
קשה להימנע מלהרהר על אפשרות השוואה אחרת - אלעזר, שהוא בדור הבא כבר, לוקח אשה ומוליד את פנחס הלוחמני והמקנא לשם ה', בדומה לאליפז, שגם בשמו יש 'אל', שלוקח את תמנע, שמולידה את עמלק - העם שהעיז לעמוד מול בני ישראל בצאתם ממצרים, וה' הכריז עליו מלחמת חורמה. השוואה זו מדגישה דווקא את הניגוד כי התורה אומרת: "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו", ונראה שיש בכך רמז שאליפז שבר את הדגם של עשו אביו, ובכך נזרע האתוס הרע של עמלק. בניגוד לפנחס שפעל בפרהסיא בלב המחנה, מול זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון, עמלק, זינב בנחשלים שבקצה המחנה.]
בתמצית ניתן לסכם שבשתי הפרשיות קיימים נישואי פנים (עשו-חיתים/עמרם-יוכבד); בשתי הפרשיות מתקיימים חיבורים למנהיגות הטבעית בשטח (עשו-חווי/אהרן-יהודה); ובשתי הפרשיות נוצרים קשרי חוץ (עשו-ישמעאל/אלעזר-פוטיאל).
במבט כולל יותר, הסיפור אודות עשו מתחיל בנשים שיש להן תפקיד חשוב, עובר לבנים אלופים ומסתיים במלכים: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (בראשי לו, לא). כדי לנסוך במשה ביטחון, ולהראות לכולם שזה אפשרי, התורה מציגה למשה תמונה דומה: נשים אמיצות שמחנכות למסורת ולשילטון ריבוני, שמולידות את ראשי הלוויים. הציפיה היא שראשי הלוויים בשיתוף פעולה עם בני שבט יהודה שהופקדו על הפוליטיקה הישראלית: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", ועם עמים נוספים במרחב, כמו מדין, שיכולים להיות בני ברית למסע במדבר, למסחר ואפילו לייעץ בנוגע למערכת המשפט שתקום, יביאו ל"מְלָךְ מֶלֶךְ (גם) לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (אחרי שרות תעשה את המהלך הבלתי-יאמן שלה, אבל זה כבר סיפור אחר בפני עצמו).מייקל אייזנברג.
&
פרשת ״וארא״יגאל גור אריה-פרשת בת מצווה של ביתנו היקרה מור- ברכות.
.." וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה "..המושג קוצר רוח מפורש כ״ חוסר סבלנות״. כל מתנדב בכל תחום של עשייה בין אם חברתי ובין אם פוליטי, יודע כמה מתסכלת המשימה לרתום אנשים לפעולה.- תמיד נאמר ״אני בעומס״ ״אני רוצה אבל...״
תחזוקת מתנדבים היא נושא קשה ומורכב (במיוחד היום) איך מצליחים לשמר את כוחות ההתנדבות והעשייה ואיך רותמים מתנדבים חדשים? גם המנהיגים לעיתים מקבלים רגליים קרות-תחושת ערלות שפתיים.
מילת המפתח בניהול מקצועי של מערך מתנדבים היא *מוטיבציה*. ככל שמנהל המתנדבים ישכיל להגביר את המוטיבציה ההתנדבותית, כך מתנדבי הארגון יממשו את עצמם ויתרמו יותר לארגון. המוטיבציה של אדם להתנדב יכולה להופיע ממגוון סיבות: רצון להשתייך למסגרת, רצון להכרה והערכה, רצון לתרום לחברה, אמונה דתית, כמיהה להחברה, כישלונות במסגרות אחרות ועוד.
תחזוקה ורתימת מתנדבים בעזרת מילה טובה, פירגון, חיזוק, חיבוק ואהבה כל אלו יכולים לתת למנהיג/למתנדב את הכוח להמשיך הלאה!
בפרשתנו מתחילה הדרמה ההיסטורית של יציאת מצרים בעשר המכות- ״ומשה בן שמונים שנה ואהרון בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה״ כל המפלגות מתגאות בכוכבים צעירים, באנשי ביטחון במפלגתם- משה ואהרון מזכירים לכולנו שיש ערך לאריכות שנים לניסיון מצטבר ולתבונה שמגיעה עם הזמן. המקום שבו יש חשש לאשליית הכוח ושליטה שסותרים את עיקרון *המנהיגות האחרת*- שם צריכים זקנים (זקן בחכמה ) אדם שכבר חש את מגבלותיו יכול למלא את שליחותו בצורה נכונה מתוך ענווה....*העולם שייך למנוסים*. או *העולם שייך לזקנים שיודעים להיות צעירים* או *העולם שייך לצעירים ובעיקר למנוסים*.
מוסר השכל...
פעם הגיע יהודי למאפיה וביקש לקנות 6 כיכרות לחם. המוכר התפלא מאוד, למה הוא צריך 6 כיכרות לחם, אבל הוא לא שאל שאלות. למחרת הגיע עוד פעם אותו יהודי לאותה מאפיה ושוב ביקש לקנות 6 כיכרות לחם. וכך במשך כמה ימים כל יום קנה אותו יהודי 6 כיכרות לחם. מוכר החנות רצה לדעת למה אותו יהודי צריך כל יום כזו כמות גדולה של כיכרות לחם, והוא החליט שבפעם הבאה שיגיע אותו יהודי לקנות לחם הוא ישאל אותו. ואכן למחרת שוב הגיע אותו יהודי ושוב ביקש לקנות 6 כיכרות לחם. ואז פנה אליו המוכר ושאל אותו מדוע הוא קונה כל יום 6 כיכרות לחם?
ענה אותו יהודי למוכר ואמר: 2 כיכרות לחם אני ואשתי אוכלים, 2 כיכרות לחם אני מחזיר חוב, ו-2 כיכרות לחם אני נותן בהלוואה...
המוכר התבלבל, אך עוד לפני שהספיק לבקש ביאור לדברים, היהודי הלך.
כעבור שעה הגיע הרב המקומי למאפיה לקנות חלות ועוגות, פנה אליו המוכר וסיפר לו את דברי היהודי וביקש הסבר לדברים.
חייך הרב ואמר: 2 כיכרות לחם הוא ואשתו אוכלים, 2 כיכרות לחם הוא מחזיר חוב - כלומר הוא נותן להוריו הזקנים שכל ימיו נתנו לו לאכול לחם, ו-2 כיכרות לחם הוא נותן בהלוואה לילדים שלו שכאשר הוא יזדקן הם יחזירו לו חוב ויאכילו אותו כיכרות לחם...
*צריכים אנו לדעת שאנחנו חייבים להורים שלנו את הכל*,*את החיים, את ההצלחות שלנו, את השמחות שלנו, כי הכל מכוחם, וכשהם מזדקנים ונזקקים לנו, אנחנו מחזירים להם חוב*.
שבת שלום!- שבת שלווה וענוגה!! *יגאל גור אריה*
&
פרשת-וארא- תשפ"ה-דובי פריצקי-קק"ל
לעילוי נשמת אימי דבורה בת יהודה ומינה נפטרה בכ"ג טבת תשפ"ב.
לב טהור היה באימא. לא כן אצל פרעה, חמש המכות הראשונות פרעה הוא זה שהקשה את ליבו. לאחר מכן האלוקים הכביד את ליבו, האם הייתה לו בחירה חופשית?. רבות נכתב על זה. הפעם אני מביא הסבר שקשור למצרים העתיקה. המצרים הקדמונים היו טרודים בחיים שלאחר המוות. מנהגי הקבורה דאגו להכין את הנפטר לחיים שלאחר מיתתו. להגיע למקום שנקרא "שדה הקנים" שהוא הגן עדן הניצחי, האלים היו שוקלים את לב הנפטר במאזניים, אם הלב היה קל כנוצה שייצגה את אלת הצדק ,החוק והאמת ושמה היה "מאעת"(צליל של אמת שלנו)אז התקבל לגן עדן. אם הלב כבד מימנה אז טורפת אותו האלה "אמית" והוא לא מגיע לחיי הנצח. פרעה היה נכשל במבחן השקילה עם לב כבד. ולכן הכביד האלוקים את ליבו. יציאת מצרים מכוונת לא רק לבני ישראל היא שעור לצדק אוניברסלי דרך ידיעת האלוקים ומקומו האקטיבי בצדק העולמי. אנו לומדים את זה מסיפורי משה הצעיר, הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי ומתערב, הוא רואה שתי עברים מכים זה את זה ומתערב, הוא רואה מדיינים מתעמרים בבנות יתרו ומתערב. חוש הצדק שלו מכוון לאנושות כולה. פרעה ניסה לשמור על חוקי האל "מאעט" של סדר טוב, חוק ומשפט. אך ממכה למכה יצר כאוס ,הכבדת הלב היא איפה עניין פולטי שלא יהיו עוד קבוצות השואפות לחופש. כניסתו של האלוקים להיסטוריה כמשחרר אוכלוסייה שנמצאת במעמד התחתון של הכוח ההיררכי מלמד אותנו שיציאת מצרים איננו סיפור רק ליהודים ,זה סיפור של תקווה והוא מסופר לאנושות כולה.(הרב זקס) שבת שלום מגבעת שמואל.️ דובי פריצקי.