פרשת וארא –"הִנֵּה אָנֹכִי, נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים "–לקח מכת הצפרדע בימי מלחמת מצווה - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
מכת הצפרדע נוכחת בפרשתנו:" הִנֵּה אָנֹכִי, נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים. וְשָׁרַץ הַיְאֹר, צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל-מִטָּתֶךָ; וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ, וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ. וּבְכָה וּבְעַמְּךָ, וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ, הַצְפַרְדְּעִים."(שמות, ז',כו'-כט').
מה המיוחד בצפרדע שדווקא היא נבחרה לייצג את המכה השנייה ?
הצפרדע מביאה בשם שהיא נושאת, תובנות ומשמעויות. כך מפרש הרש"ר הירש( 1808-1888 ) שהשם צפרדע מורכב משתי מילים: צפר ( צפרא)- מלשון בוקר ואור, ודע, מלשון דעת.
אוסיף על כך קריאה נוספת ואקטואלית בימים אלו: צפר- מלשון צפירה והתרעה, דע- מלשון ראיה ידיעה ומודעות של בוחן מציאות. דע כיצד לפעול ,לצפור ולהתריע , על מנת למנוע אסון.
הצפרדע מסמלת את המאפיין המארגן של כל פרשות ספר שמות שתעסוקנה במסלול אתגרי לבני ישראל, בתהליך השינוי מזהות של עבד לזהות של בן חורין, בממד הגופני, הרוחני והנפשי.
בני ישראל במצרים , עוברים תהליך של שינוי מהותי ,שמיוצג במאפייני הצפר- דע- חיבור לתקווה, לבוקר (צפרא) שהשמש תזרח ותאיר ולקראת –דע- שינוי בדעת ובתודעה.
הנה כי כן, לקח מכת הצפרדע בפרשתנו מתייחס לניסוי מפורסם שנערך ב-1872, בו הונחה צפרדע חיה בתוך מיכל עם מים קרים. בכל שניה טמפרטורת המים הועלתה ב-0.002 מעלות צלסיוס. הצפרדע לא זזה ולא קפצה מהמיכל. אחרי שעתיים וחצי נמצאה הצפרדע מתה בתוך מים רותחים. היא לא זזה במשך כל הזמן כי השינוי בטמפרטורת המים היה הדרגתי ואיטי. במשך השנים הסיפור הזה אודות ניסוי הצפרדע , הפך לאנלוגיה למצב שבו אדם לא מגיב לסימנים ומידע אודות שינוי הדרגתי וההתעלמות מהם, מחוללת שינוי קיצוני ודרמטי.
לקח מכת הצפרדע המתבשלת, מציג לנו תסמונת הרת אסון, של התרגלות ,התקבעות והתאהבות בקונספציה שגויה, שמתעלמת מסיכונים , באטימת אוזניים ובעצימת עיניים.
הבה נתבונן בפרשתנו:"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ד', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם...וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ד'. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות, ו', ו'-ט')
מהי המיוחדות והמשמעות של המאפיין - מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם , המוזכר פעמיים ?
מפרש השפת אמת ( ספרו של הרב יהודה אריה ליב אלתר – 1847-1905 האדמו"ר מגור השני ): "שלא תוכלו עוד לסבול את מצרים ". במילים אחרות, ההתרגלות לסִבְלוֹת מִצְרָיִם, היא התסמונת של הצפרדע המתבשלת לאיטה, במי הסִבְלוֹת של מצרים. בני ישראל נתונים בהתמכרות עמוקה לעבדות, שאליה הם מתרגלים והרגל זה הופך לטבע.
כך לימדנו אַיְזוֹפּוֹס ( 620 לפנה"ס – 562 לפנה"ס) ממשיל משלים יווני, במשלו על הצפרדע והעקרב שרצו לחצות נהר. העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכוב על גבה של הצפרדע, אשר סירבה עקב חששה שהעקרב יעקוץ אותה בדרך. העקרב הצליח לשכנעה שלא כך יהיה, שכן, גם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב עקצהּ, ושניהם החלו לטבוע. קודם שטבעו הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה: "למה ומדוע עקצתני? הרי עכשיו שנינו נמות", והעקרב השיב: "זה הטבע שלי ". מסקנת המשל היא – העקרב אינו יכול לשנות את טבעו, גם אם הוא מבין שצריך לעשות זאת, שכן, הרגל הופך לטבע.
הלקח ברור – עקרב הוא עקרב, שלא ישנה את הרגלו לעקוץ ולהרוג. יש לנהוג בו כאויב אכזר.
תסמונת ניסוי הצפרדע המתבשלת בה נתונים עם העבדים במצרים, משקיעה אותם עמוק עמוק – "מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".
על מנת להבין את התסמונת בה אנו עוסקים, עלינו להכיר את מודל שלוש הרמות של התערבות מניעתית – מניעה ראשונית, מניעה שניונית ומניעה שלישונית.
מניעה ראשונית- מנסה להתערב בשלבים מאד מוקדמים, כאשר אנו מבחינים בראשית גילוי בעיה כלשהי ואז מטפלים במניעתה. מניעה שניונית- מנסה להתערב בשלב מאוחר יותר שהבעיה גדלה ואנו נמצאים בסוג מצב של סיכון. במניעה שלישונית- אנו כבר במצב של סכנה ממשית ולפעמים כבר מאוחר מדי.
אך לצערנו , האדישות, ההתרגלות לרע, ההכחשה וההימנעות, גוזרים עלינו את גורלנו. עינינו לא רואות את הכתובת על הקיר ואוזננו לא שומעות את קולות האזהרות והתוכחות.
בימים אלו של מלחמת מצווה שאין צודקת ממנה, עת אנו עדים לאנטישמיות גואה ופושטת בעולם כנגד מדינתנו וצבאנו , בדמותו הצבועה של בית הדין הבינלאומי בהאג, עלינו להזכיר לו, את אותם ימי חשיכה, דמוניזציה ורוע בשואת אירופה,של משתפי הפעולה ועוזריהם של הנאצים ימ"ש , שהתרגלו לרוע ,לזוועות השואה ונתנו ידם להשמדת ששה מיליון יהודים ומתוכם , מיליון וחצי ילדים. העולם היה אדיש באותם ימים נוראיים.
אמיל גוסטב פרידריך מרטין נִימֵלֵר (1892 - 1984) היה כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם.
שירו העוצמתי זועק כנגד אדישות, פסיביות, שתיקה, חוסר מעש והתרגלות העולם לזוועות הנאצים ועוזריהם: "לא השמעתי את קולי" בתרגומו של מאיר זוהר : " תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט. ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט. ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי. ואז הם באו ולקחו את היהודים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי. ואז הם באו ולקחו אותי – וכבר לא נותר אדם, לדבר בעדי ".
מתכנית הפיתרון הסופי של פרעה במצרים , דרך תכנית הפיתרון הסופי של היטלר באירופה ועד לטבח תינוקות ילדים נשים גברים וזקנים ב7 באוקטובר - לזכור ולא לשכוח.
מכת הצפרדע בפרשתנו, מהדהדת בימי מלחמת המצווה בשירו של יורם טהר לב, במשמעותה הנוספת והאקטואלית למגינת לבנו, בהקשר לקריאתה של הצפרדע, נוכח התסמונת שאחזה בנו – עצימת עיניים ואטימת אוזניים בערבו של יום הרת עולם שפקד אותנו באבחת חרבות ברזל :"אַנְשֵׁי הַצְּפַרְדֵּעַ, אַנְשֵׁי הַדְּמָמָה, אִישׁ לֹא רָאָה, אִישׁ לֹא שָׁמַע".
לאחר 100 ימי לחימה במלחמת המצווה, הבה נישא תפילה ותקווה, שנמשיך להתרגל, לאותו דבר טוב של אור בחשיכה שהשתררה עלינו בשמחת תורה, שכן קרה לנו –אותה ערבות הדדית ואחדות הניגודים שעוטפת אותנו, כי רק ביחד ננצח, ונזכה בעזרת ד' להגשמתה של נבואת הנביא יחזקאל בהפטרה לפרשתנו:" וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ, לָבֶטַח, וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח" (יחזקאל , כח', כה').
שבת שלום וחודש מבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון
&
פרשת וארא - תשפ"ד - דובי פריצקי-קק"למשה גדול הנביאים ,בא מביתו של עמרם בן קהת בן לוי אשר לקח את יוכבד דודתו לאישה.מיד אנחנו נרתעים שהרי בתורה איסור אישות בין אדם לדודתו ,הוא מאיסורי העריות החמורים ודינו כרת. אמנם זה קרה לפני מתן תורה ,ולפי התפיסה המקובלת לגבי דיני בני נוח ,בן נוח אינו אסור על דודתו(לא מן האם ,אבל מן האב) אלה שיש פה מסר של התורה .הטורחת לספר את היחוס של משה, ללמד אותנו שהייחוס הביולוגי הן של אבותינו והן של גדול הנביאים משה, אינו משפיע על רמתו של האדם .הרמה אליה יגיע בהכרה האלוקית אינה קשורה בגורמים ביולוגים. כך אנו מוצאים אצל יהודה ותמר ,דוד ובת שבע, רות המואבייה, וזה נותן לנו להבין את חז"ל האומרים "שאין ממנין פרנס על הציבור אלה אם כן קופת שרצים תלויה לו מאחוריו " שאם יתגאה על הציבור וירגיש זחוח מידי יזכרו לו מאיפה הוא בא? שבת שלום מאשקלון️.
דובי פריצקי.
&
הרב אבי רזניקוב הרב הקמפוס של בית החולים איכילוב תל אביב
משה רצה להכיר תודה לחול ולמים שהצילו אותו וסייעו לו בצעירותופרשת "וארא" עוסקת, בעיקר, במכות שהביא ד' על המצרים. מן המפורסמות הוא, שמשה רבינו נצטווה שלא לקחת חלק בשלוש המכות הראשונות: מכת הדם, הצפרדעים והשחין. בכדי להפוך את היאור לדם היה צורך להכות בו, ובכדי להוציא כינים היה צריך לחבוט בחול. אך משה רבנו נמנע מלעשות זאת וביקש מאחיו אהרון שיחליף אותו, ויכה במקומו. רש"י במקום, על פי המדרש, מציין את הסיבה העיקרית לכך היאור הציל את משה כשהושם בתיבה והעפר הציל את משה בכך, שיכול היה משה לטמון בו את האיש המצרי שהרג. כוונתם של חז"ל היא, שאין זה ראוי שהיאור והעפר ילקו ע"י משה, שהרי תהיה זו כפיות טובה מצדו של משה. חז"ל מציינים דוגמאות נוספות של הכרת הטוב: הגמרא מביאה משל לכפיות טובה במשפט הבא: "בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא", כלומר, בור ששתית ממנו - אל תזרוק בו אבן. (מסכת בבא קמא דף צ"ב ע"ב),
חז"ל, מבקשים להדגים בפנינו מהי הכרת הטובה ברמה הגבוהה ביותר. כשם שאנו מצווים להכיר טובה לדבר דומם, שאין לו שום כוונה לעשות לנו טוב, ללא חשבון וללא גבול, ק"ו, עלינו להכיר טובה לבני אדם על הטובות שאנו מקבלים מהם.
הגמרא מספרת שדוד המלך קיבל את ההחלטה לאסור את החיתון עם הגבעונים, וזאת לאחר שדרשו באכזריות להמית שבעה מצאצאיו של שאול המלך.
"אמר: שלשה סימנים יש באומה זו – הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים – דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך', ביישנין – דכתיב 'בעבור תהיה יראתו על פניכם', גומלי חסדים – דכתיב 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו''. כל שיש בו שלשה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו". דוד המלך מסביר שדרישת הגבעונים אינה מתאימה לזרע ישראל, ועל כן אסור לבוא עימם בקשרי חיתון.
תכונות אופי אלו שהוטבעו בטבעה של החברה היהודית כל כך שונים במהותם מאופיים של עמים אחרים, מאלה שפגשנו בגולה ובנכר, ולצערנו מאלה שאנו פוגשים בארצנו, במדינת ישראל העצמאית והחופשית.
על השחיטה הוא שיר מאת חיים נחמן ביאליק משנת 1903 שניכתב כתגובה רגשית ספונטנית, לאחר ששמע על פוגרום קישינב שהחל כשבועיים קודם לכן.
הפרעות התרחשו בסוף חג הפסח ה'תרס"ג ונמשכו שלשה ימים. הפרעות היו על רקע הסתה אנטישמית מטעם עיתונות רוסית בתמיכת ממשלת רוסיה. בפרעות נרצחו יותר מחמישים יהודים, עוד עשרות נפצעו באופן קשה, מעל 500 נפצעו קל ומעל ל-700 בתים ועסקים רבים נבזזו ונהרסו. הפרעות השפיעו על הציונים הראשונים - בין היתר הן עודדו את בנימין זאב הרצל להציע את תוכנית אוגנדה והיוו השראה לרעיון ההגנה העצמית של זאב ז'בוטינסקי.
שער קינה של הרמן שפירא על הפוגרום ניו יורק 1904 באיור במרכז מתואר הטבח.עיתון הניו יורק טיימס תיאר כך את פוגרום קישינב מיד לאחר התרחשותו
המהומות האנטי יהודיות בקישינב הן יותר גרועות ממה שהצנזורה תאפשר לפרסם. הייתה תכנית מסודרת שיצאה לפועל לטבח כולל של יהודים ביום שלאחר חג הפסחא הרוסי. האספסוף הונהג בידי אנשי דת, והקריאה הכללית "להרוג את היהודים" נזעקה בכל רחבי העיר. ליהודים הייתה זו הפתעה מוחלטת, והם נטבחו כמו צאן. מספר המתים הוא 120 והפצועים בערך 500. הזוועות מהטבח הם מעבר לכל תיאור. תינוקות נקרעו לגזרים, פשוטו כמשמעו, על ידי המון משולהב וצמא דם. המשטרה המקומית לא עשתה כל ניסיון לרסן את האימה. בשעת השקיעה הרחובות היו עמוסים בגופות ופצועים. מי שיכול היה לברוח נמלט בבהלה, והעיר עכשיו למעשה שוממה מיהודייה.נקמת דם ילד קטןהשבת מופיעות שבע מתוך עשר המכות שהוכו המצרים. המשנה מלמדת כי מכות אלו נמשכו במשך שנה תמימה (עדויות פ"ב מ"י). הראשונה שבמכות, דם "....קח את מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם ועל יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים" (שמות ו' י"ט). רש"י מביא את המדרש המתאר את המכה "...בכל ארץ מצרים-אף במרחצאות ובאמבטיות שבבתים. ובעצים ובאבנים מים שבכלי עץ ובכלי אבן" (שם ו' י"ט). במוזיאון של ליידן בהולנד ישנו פפירוס מצרי המאשר את עובדת המכות שירדו על מצרים. הפפירוס אשר נכתב ע"י מצרי בן אותה התקופה בשם איפובר, נרכש בשנת 1828 על ידי המוזיאון ומספרו הקטלוגי 344. הפפירוס כתוב על שני צדדיו, והוא מכיל שבעה עשר עמודים. פרופסור עמנואל וליקובסקי הוא זה שעמד על הדמיון שבין תיאורי המצרי איפובר לבין הנאמר בספר שמות. "מרוח הדברים של הכותב המצרי ניכר בעליל שאין הוא כותב שירה או נבואה כל שהיא לעתיד, אלא תיאור עצוב וכואב של מאורעות יוצאי דופן, אסונות שקורים לעם המצרי, שהוא עד להן". לדעת הפרופ', תעודה זו שייכת בדיוק לתקופת יציאת מצרים, ע"פ התאריך המקובל ביהדות, ופפירוס איפובר הוא דיווח מן השטח.
המדרש שואל "למה לקו תחילה בדם? ומשיב "...מפני שפרעה והמצרים עובדים ליאור, אמר ד' אכה אלוהיו תחילה ואח"כ עמו.." (רבה ט' ח'), זהו טעם חינוכי שעניינו שלילת עבודת האלילים, הכאת היאור מערערת את היסוד האלילי בחייהם של המצרים. הנה התברר שהאלוהים שחשבוהו המצרים כאלוהים חיים, התגלה כנהר מת, הממית את הדגה שבו "והדגה אשר ביאר מתה ויבאש היאר" (שם ז' כ"א). במדרש אחר נאמר "מפני מה הביא עליהם מכת דם? מפני שהשליכו את ילדי ישראל לים, שנאמר, "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", לפיכך דן את המים אשר ביאור" (משנת ר' אליעזר י"ט) עונש המוכר בשם "מידה כנגד מידה", היאור אליו הושלכו ילדי ישראל, נקם את נקמתו, המים אליהם הושלכו ילדי ישראל, שינו מראה, והסגירו את מעשיהם. טעם נוסף למכה זו "לפי ששפכו דמם של ישראל כמים, נהפכו "לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון" (מדרש "לקח טוב", תהילים ע"ח מ"ד). הרב יעקב מדן אוסיף וביאר שילדי ישראל שהושלכו ליאור, היו קןרבן ומזון לתנינים, שהיוו את אלוהי מצרים כמופיע ביחזקאל, "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי", מכת הדם, נקמה מן התנינים ומעובדיהם את נקמת הילדים היהודים שהושלכו אל פיהם (כי קרוב אליך, עמ' 103).
הגמרא במסכת סנהדרין קובעת שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. לכן, אם גוי מאיים על יהודי שיהרוג אותו אם לא יעבור עברה, על היהודי לעבור על העבירה ולא להיהרג, איסור רציחה חורג מכלל זה "ייהרג אל יעבור", הגמרא שואלת מנין? ומשיבה סברא "...מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי!" (מה ראית, שהדם שלך אדום יותר? שמא דמו של אותו אדם אדום יותר! (סנהדרין ע"ד ע"א). אם אדם מאיים על אדם אחר ודורש ממנו להרוג מישהו שלישי, מאליו מובן כי אל לו למאוים להציל את חייו במחיר נטילת חיי אדם אחר, מאחר שאי אפשר לשפוט דמו של מי אדום יותר - נאלץ האדם למות ולא ליטול את חייו של אדם אחר. ההסבר ההגיוני שניתן לדין מספק בהחלט "סברא הוא". סברא זו משמשת בסיס לדיון בסוגיות אתיות שונות, מה יהיה הדין במקרה בו ניתן להוכיח בעליל שדמו של האחד "סומק טפי" (אדום יותר)? בשאלה זו נחלקו גדולי הפוסקים, אחד המקורות עליו נסב הדיון, היתר הריגת עובר בעודו ברחם אמו, כאשר הוא מסכן את שלום האם (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ט), ההלכה מבחינה בין דמו הפחות אדום של העובר, לבין דם האם שהוא "סומק טפי", אדום יותר, במקרה זה לא קיימת הסברא "מאי חזית.", ואזי פיקוח נפשה של האם דוחה את 'שפיכות דמים' של העובר, האם עצמה, או אדם אחר מותרים בהריגת העובר, (הגאון ר' ישעיה פיק, נו"ב מהדו"ת חו"מ סי' נ"ט, מבוא, והחזון איש הערות על חידושי ר' חיים הלוי, פ"א מהל' רוצח ה"ט). אחרים סברו שגם כאשר לא קיימת סברת "מאי חזית" עדין איסור רציחה בעינו עומד, "פקוח נפש" אינו מתיר איסור זה, ההיתר להרוג עובר כדי להציל את האם נובע מהיותו "רודף" המסכן את חיי האם (נו"ב שם, וכן הגר"ח בריסק ושכן נראית דעת הרמב"ם), לשאלה זו השלכות גם לנושא "קצירת איברים" כאשר לפנינו אדם "טרפה", מי שאינו עתיד לחיות יותר מי"ב חודש, שפטורים על הריגתו, האם יותר לקחת איברים מגופו להצלת מי שדמו "סומק טפי", הרב שאול ישראלי שסבר שבהעדר סברת "מאי חזית", אין איסור "שפיכות דמים", חילק בין שני מצבים, האחד, כפוהו אחרים להרוג, שרשאי להרוג כדי להינצל במקרה שדמו "סומק טפי", והשני, ליזום רצח כדי להינצל, שאז גם בהעדר סברת "מאי חזית", אסור לבצע רצח יזום כדי להינצל! (תקרית קביה, התורה והמדינה ה'-ו (תשי"ג תשי"ד) ע"א-קי"ג).
בתפילה ובתקווה לימים טובים יותר, לשיבת הלוחמים בשלום, ואיתם החטופיםהרב אבי רזניקוב.
&
"עתה תראה" או אתה תראה - פרשת 'וארא' - הרב אברהם רזניקוב שליט"א הקלטת הרצאה על פרשת השבוע וארא
https://youtu.be/pJtsb_9LPX0?si=ccbHK49bbAo4yqDI
&
סרטון על הפרשה - דיסוננס קוגניטיבי - הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה.מוקלט.
&
וארא -תשפ"ד- החברה האזרחית במערומיה- מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון.
בפרשת השבוע, פרשת וארא, ה' מכה במצרים שבע מכות שהורסות כל חלקה טובה. מכת דם פגעה במקורות המים וחיסלה את משאב הדגים של המדינה. הצפרדעים שיבשו את שגרת החיים, וכשמתו פגעו בסביבה. מכת כינים פגעה בתפקוד של האזרחים ובמכת הערוב הפגיעה היתה כבר נרחבת ומשמעותית יותר: "וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב" (שמות ח, כ). מכת הדבר שהרגה כליל את כל הבהמות חיסלה את ענף הבשר, החלב ואת הסוסים והחמורים שהיו מכונות הייצור, והטרקטורים של העת ההיא. מכת השחין היתה מגפה שהכאיבה מאוד לכולם, ומכת הברד חיסלה חצי מהיצע הקמחים: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא - לב).
עם זאת, למרות שמגוון ענפים נפגעו קשה, הכלכלה מן הסתם שותקה כמעט לחלוטין, והחיים הפכו לבלתי נסבלים, לא מדובר על הרס טוטאלי של מצרים. בין המכות אף ניתנו הפוגות הומניטריות. גם כשבהמשך, בעקבות מכות נוספות עבדי פרעה אומרים לו: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו… שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (שמות י, ז), לא מדובר על אבדון מוחלט. מצרים ממשיכה לתפקד, ובעתיד אף חוזרת להיות מדינה חשובה ואפילו מעצמה אזורית במשך מאות ואלפי שנים.
נוכח הסבל הרב שהסבו המצרים לבני ישראל: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א, יד); "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב, כג); וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם… וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" (שמות ג, ז - ט); "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה … וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ… וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ" (שמות ה, יד - טז); יש לשאול מדוע ה' לא השמיד את מצרים כפי שעשה לסדום?
השאלה אף מתחזקת נוכח תיאורים דומים, וקצרים בהרבה, המתארים גם את רשעת סדום דרך צעקה שבוקעת רקיעים: "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה" (בראשית יח, כא); "כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ה' וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ" (בראשית יט, יג), וגם לאור התיאור: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (בראשית יג, יג) שמקביל לדבריו של פרעה: "חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (שמות ט, כז) המעלה אסוציאציה לדיון של אברהם עם ה' - האם יש צדיקים בסדום. למעשה, השאלה כמעט ומתבקשת מאליה לאור ההשוואה המפורשת בפסוקים המתארים את סדום כדומה למצרים: "לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית יג, י).
ברצוני להציע שהשמדת סדום נדרשה מכיון שהחברה האזרחית כולה השחיתה את דרכה. במצרים, המשטר הכתיב את מדיניות השיעבוד והדיכוי של הזרים - בני ישראל, שהתיישבו במדינה. גם בסדום, המדיניות של מלך סדום היתה מדיניות ניצול ושיעבוד כלפי סדום והערים שסביבה, כפי שהרחבתי במאמר 'אוד מנוצל מאש' בספר הראשון בסדרת 'עץ החיים והכסף'. אבל בסדום הרשעה חלחלה לאזרחים. החברה עצמה יזמה רוע - "אַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים". וכך, כשהאורחים מגיעים לביתו של לוט, התורה מספרת על דרישה של האזרחים לבצע בזרים אונס קבוצתי: "וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" (בראשית יט, ד - ה).
התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין, והמדרשים לדורותיהם, יודעים לספר על 'מיטת סדום'. מיטה, שאם הזר שנקלע למקום היה ארוך ממנה, חתכו את רגליו, ואם היה קצר מדי, מתחו אותו. מיטות קיימות בכל בית. הרוע הסדומי חדר לתוך הבתים. כל מיטה היתה כלי עינוי. כל סכין מטבח, כלי נשק או חומר נפץ. אם כן, אין תקנה לסדום, שבה במקום אחריות אזרחית כולם אלימים ואכזריים.
לעומת זאת, במצרים אין חברה אזרחית. אפס. כך עולה גם מהמנדט שפרעה נתן בזמנו ליוסף: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא, מד), ובהתאם לקו זה, פרעה ממהר לחתוך את תנועת החירות שמשה מבקש לעורר ומקשה את גזירותיו. לפרעה חשוב שאף אחד אחר לא יעיז להרים ראש. ובאמת במצרים אף אחד לא העיז. אפילו יועציו של פרעה מכונים "עַבְדֵי פַרְעֹה".
במצב זה, גם אם המצרים משתפים פעולה עם הגזרות האכזריות של פרעה, שדרת השלטון נושאת באחריות, והיא היעד הראשון לחיסול. לכן, עוד לפני כל המכות שבדרך, ה' אמר למשה: "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ, הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" (שמות ד, כב - כג). מכת בכורות, תחתוך את שושלת המלוכה, ואת כלל הבכורות - ראשי השושלות כולם, שמנהיגים את מצרים. העם המצרי סובל רק כי הוא לא התקומם כנגד מנהיגיו, אבל הוא איננו מושמד. לאחר הפגיעה בבכורות ולאור לקחי העבר, אולי תקום חברה אזרחית שתצמיח הנהגה חדשה. ככל שיפנימו שהשיטה הקודמת היתה הרסנית בראש ובראשונה עבורם, החברה המצרית תנהל את ענייניה מתוך חרות ולא מתוך פחד.
זו גם אולי הסיבה שהתורה אומרת: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ח - ט). אחרי כל העינוי, הדיכוי והרדיפה כיצד לא נתעב אותם? כיצד העובדה שגרנו בארצם וסבלנו שם מחייבת אותנו באיזשהו סוג של הכרת הטוב הקלה ביותר?
אלא שפה לא מדובר במערכת המצרית. פה מדובר באדם, באזרח הבודד שלא זמם רע או פעל אקטיבית, אלא בעיקר חשש להרים ראש כנגד הממשל. ולכן, אסור לפעול מנקמה ואנו לא נתעב אותו. אדרבה יש סיכוי שאם נתייחס בכבוד לתקופה שבה ההיסטוריה זימנה את אבותינו להיות גֵּרים בארץ אבותיו, אולי הוא יכיר במוסר והצדק של עם ישראל, וירצה להצטרף אלינו ולהתגייר. התורה מאמינה בלימוד ובחינוך. אפילו בוגרי מערכת החינוך המצרית, שהוטמעה בדמם הסלידה לעם ישראל: "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א, יב), עשויים כעבור שלושה דורות, להשתנות. עלינו להאמין בכך.מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
מייקל איזנברג
