החברה לחקר המקראיוצאת בסדרת הרצאות בזום מיוחדת לימי המלחמהבהשראת כתביו של הרב, הלורד יונתן זקס ז"ל:"לרפא עולם שבור - לאן ממשיכים מכאן?"בימי חמישי בשעה 20.30
השבוע יום חמישי א' בשבט תשפ"ד -11.01.24
שעה 20.30 בזום
מרצה:עמיר מנחם, יזם ומייסד תנועת "חמש אצבעות"
וקצין במילואים בשייטת 13
בנושא: "מאפייני מנהיגות של הדור החדש"
לכניסה לזום בבקשה ללחוץ כאן:
https://zoom.us/j/99767804505?pwd=OVViQ1VNaGpSRGtlZll2TGdLbE1ZUT09
Meeting ID: 997 6780 4505Passcode: 37144....................................................................להצטרפות לקבוצת עדכונים שקטה מבית החברה לחקר המקרא
לחץ כאן בבקשה:
https://chat.whatsapp.com/DL5OVogHuaI7Ad1A9lXIox
....................................................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
.........................................................................................................
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
'מקראות, בינה בתורה' לפרשת וארא:
לזכר הנופלים במלחמת העצמאות השמינית שפרצה בשמיני עצרת, בזעקת-תפילה למען הצלתם ושחרורם של חטופינו, ולזכות הלוחמים במערכה על קיומנו ועל עתידנו, בעזרת ה'.
המכה הראשונה כאזהרה: תנין!
השיח של משה ואהרון עם פרעה התנהל במופתים ובמכות, כפי שאמר ה' למשה מתחילה (במדין): "ראה כל המֹפתים אשר שַׂמתי בידך, וַעֲשׂיתָם לפני פרעה" (ד', כא), ובתחילת המכות, "כי ידבר אלכם פרעה לאמֹר: תנו לכם מופת..." (ז', ט).
לעומת זאת, השיח עם בני ישראל התבסס על אותות, כי 'אות' הוא סימן ודגל, ואילו 'מופת' הוא מעשה חריג, שמזעזע את העדים לו – 'נס' בלשון התורה, בהקשר זה, הוא כמו 'אות': דגל מתנוסס (ולא שבירת חוקי הטבע).
ראיה ברורה לחלוקה הזו היא העובדה, שישנן מצוות בתורה שיש בהן "אות", כגון ברית המילה (בראשית י"ז, יא), פסח מצרים (שמות י"ב, יג), תפילין (י"ג, טז) ושבת (ל"א, יג), אך אין שום מצווה שיש בה 'מופת'.
מטה שנהפך לנחש או לתנין, והמים שנהפכו לדם, יכולים להיקרא גם 'אות' וגם 'מופת', תלוי למי הם מכוונים. בני ישראל לא שאלו מי ה', אולם לא כולם היו בטוחים בשליחות של משה, שמא "...לא נִראָה אליך ה' " (ד', א); היפוך המטה לנחש והמים לדם באו לאותת להם ששליחותו של משה אמת, והיא תחולל שינוי חד במצרים. פעולות אלו היו 'אות' לבני ישראל.
לעומת זה, פרעה לא ידע וגם לא רצה לדעת "מי ה' " (ה', ב), והמטה שהפך לתנין בא כ'מופת' ראשון לזעזע את עולם הסמלים הפרעוני בדרך שהחרטומים הכירו אותה היטב. בהקשר הפרעוני מדובר ב'מופת', שחולל מאבק בתוך המגרש המצרי; כך ניסח זאת הנביא יחזקאל:
"כֹּה אמר.. ה', הנני עליך פרעה מלך מצרים, התַנים הגדול הרֹבֵץ בתוך יאֹריו, אשר אמר, לי יאֹרי, ואני עשיתִני"; (יחזקאל כ"ט, ג)
בקריאה המקובלת של מכות מצרים מתעלמים מהתנין, וסופרים עשר מכות ממכת הדם; אולם לדעתי, אין לספור את מכת בכורות, שעומדת לעצמה כמכה ישירה מיד ה'. לעומת זאת, את התנין צריכים לספור כמכת התראה ראשונה. לפי זה, המכות מתחלקות לשלוש קבוצות:
3 מכות במי היאור, 3 מכות באדמת ארץ מצרים ו-3 מכות ועוד אחת בשמי מצרים; לכל קבוצת מכות קדמה מכת אזהרה (כינים, שחין, חושך), שלא נאמרה לפרעה מראש, אבל הן יצרו עימות ישיר ומטלטל בקרב החרטומים (שלא יכלו להוציא את הכינים, ולא יכלו לעמוד לפני פרעה מפני השחין). המכה האחרונה, מכת חושך, הייתה הקדמה והתראה למכת בכורות "בחצי הלילה":
במי היאור: תנין (כאזהרה) – דם – צפרדע.בארץ מצרים: כינים (כאזהרה) – ערוב – דֶבֶר.בשמי מצרים: שחין (כאזהרה) – ברד – ארבֶּה.חושך (כאזהרה לקראת בכורות).האם יש קשר בין ערוֹב לעורֵב?
הערוב, כמו הארבה, השחית "את הארץ", והדֶבֶר המית את מקני הבהמות; הסבר הערוב כתערובת של חיות רעות לא מסביר את השחתת הארץ החקלאית, ומשאיר את המכה הזאת בלתי מובנת. הזואולוג אמוץ כהן הציע, שמכת הערוב פגעה בעיקר בחקלאות המצרית. "תִשָחֵת הארץ מפני הֶעָרֹב" (ח', כ) על ידי להקות עצומות של זרזירים, שמילאו גם את הבתים, אך השחיתו בעיקר "את הארץ".
אבי מורי, ד"ר יחיאל בן-נון ז"ל (מחנך, וחוקר לשון ומקרא), קיבל את הצעתו של אמוץ כהן, והוסיף עליה את העיון בלשון המקרא: 'הערוב' קרוב אל 'העורב', אלא שהעורבים חיים בקבוצות קטנות וכבודדים, ואילו הזרזירים מופיעים בלהקות. הדברים משתמעים גם מדבריו של רבי אליעזר (בבא קמא צב, ב): "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו". לדברי אבי מורי, הלשון המקראית בחרה במשקל הבינוני בעבור העוֹרֵב היחיד, ובמשקל המקור, עָרֹב (כמו, 'אָכֹל תֹאכֵל'), בעבור ההמון, להקות הזרזירים.
הפירוש המקובל, הסבור שהערוב הוא עירוב של חיות רעות, הוא רק אחד מכמה אפשרויות זיהוי שנזכרו במדרש (שמות רבה י"א, ג-ד); פירושנו, לפיו מדובר בלהקות זרזירים הדומים לעורבים, מתאים לדעה במדרש (שם) לפיה הערוב בא "מלמעלה".
להרחבה ראו בספרו של א"מ: יחיאל בן נון, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, עמ' 184-183.
משחקי אור וחושך – מכות לשמש המצרית
סדרת המכות האחרונה, שהובלה על ידי משה וכוונה אל השמים, זעזעה באמת את פרעה; על המכות הראשונות הוא התגבר, ואף למד לנצל את רצונו העמוק של משה להתפלל למען מצרים ולעצור את המכות. אולם, כאשר הגיעו המכות האחרונות פרעה שינה את תגובתו מקצה אל קצה; על הברד הוא הגיב בחרדה ובכניעה דתית חסרת תקדים "...חטאתי הפעם! ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (ט', כז); במכת הארבה פרעה כבר הצדיק על עצמו את הדין, ואמר: "...חטאתי ל-ה' א-להיכם ולכם" (י', טז).
הסיבה הנראית לעין לשינוי בתגובת פרעה נגזרת מהדת המצרית, שבראש הפנתיאון שלה ניצב אֵליל השמש – כאשר כוסתה השמש על ידי הברד ואחר כך על ידי הארבה ("ותחשך הארץ"), פרעה נרעש וחרד; רק אז החל פרעה במשא ומתן רציני על תנאי השילוח.
בהתאם לכך, כאשר המכה חלפה והשמש שבה להאיר כדרכה, התחזק פרעה באמונתו וחזר בו מכל הסיכומים; ה' חיזק את לב פרעה דווקא בסילוק המכה, על ידי חיזוק אמונתו הדתית.
אולם לאחר שלושת הימים של החושך הגיע פרעה לקצה גבול היכולת שלו לסבול את המאבק הזה, והוא איים על משה: "ביום רְאֹתךָ פָנַי, תָמוּת" (י', כח); אז באה מכת בכורות בחצי הלילה, והמידע על המתים הגיע לארמון מכל בית. רק בשלב זה, כאשר פרעה לא ידע אם ומתי תזרח לו השמש, שאליה הוא היה נושא את תפילותיו כל יום בעת הזריחה, יסכים פרעה לשילוח כולל ללא תנאים וללא ערבויות לחזרה. גם אם היציאה ממצרים התרחשה ברובה בבוקר, "ממחרת הפסח... ביד רמה" (במדבר ל"ג, ג; וראו ברכות ט, א), האישור של פרעה ניתן בלילה, בשיא החרדה, לכל הדעות. אילו ידע פרעה שהשמש תזרח כרגיל, לא היה מסכים לשלח את בני ישראל בשום אופן. ההוכחה לכך מופיעה בהמשך הסיפור: אחרי שלושה ימים של זריחה רגילה, פרעה חזר לאמונתו הדתית ורדף אחרי בני ישראל; כסיום הולם למאבק הדתי, טביעת צבאו של פרעה בים סוף תתרחש באשמורת הבוקר.
הרב ד"ר יואל בן-נון
&
פרשת וארא – רחמנא ליבא בעי - אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון - הנואמים הגדולים
ישנם מנהיגים שנרשמו על דפי ההיסטוריה בשל נאומים יוצאי דופן שהם הותירו בזיכרון הקולקטיבי. אנו נוטים להתפעל מיכולתו הרטורית של מנהיג, עד שלעיתים הכישרון הוורבלי מאפיל על תוכן הדברים או על מידת היצמדותם לעובדות המציאות. כך לדוגמה, נוויל צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה, שב לבריטניה ב-30 בספטמבר 1938 לאחר שחתם עם היטלר ימ"ש על הסכם מינכן, במטרה להימנע ממלחמה נוספת מול גרמניה. כשהגיע לרחוב דאונינג 10 אמר: "אני מאמין שזהו שלום בימי חיינו. לכו הביתה ושנו שנת ישרים" ב ובכן, זו הייתה אולי שינה של ישרים, אך היא לא החזיקה מעמד זמן רב, וכעבור פחות משנה פלשה גרמניה לפולין, בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה ונאומו של צ'מברלין נזכר מאז לשמצה.
צ'רצ'יל, שהחליף את צ'מברלין כעבור שנתיים, הנהיג את אנגליה בשעותיה הקשות ביותר של מלחמת העולם השנייה והצליח לעורר תקווה בעם האנגלי בזכות נאומיו מעוררי ההשראה, הידועים עד היום כיצירות רטוריות מהמעלה הראשונה. אך על אף סגולותיו ג הרטוריות, בבחירות של שנת 1945, שנערכו לאחר כניעת הנאצים, הודח צ'רצ'יל וממשלתו הוחלפה.
גם לעם היושב בציון לא חסרו מדינאים חדי לשון, ביניהם ז'בוטינסקי, אבא אבן ומנחם בגין.
האם תנאי הכרחי וראשון במעלה למנהיגות הוא יכולת רטורית? האם בדורנו יכול היה להיבחר גדול המנהיגים בהיסטוריה, משה רבנו, על אף היותו "כבד פה וכבד לשון"?
"לא איש דברים אנוכי"
יש כל כך הרבה מה ללמוד כיום ממנהיגותו של משה רבנו. בשונה ממרבית המנהיגים, משה מעולם לא ביקש הנהגה. להפך. עוד בפרשה הקודמת, בהתגלות הסנה, כשהקב"ה שולח אותו אל פרעה כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, הוא עונה-שואל בענווה (שמות ג, יא):"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹקִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?". מעבר לכך, משה לא חשב שיש לו הכישורים הוורבליים כדי להנהיג, כפי שאמר בהמשך (שם ד, י): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲ-דֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי".
גם בפרשתנו חזר משה פעמיים, במילים שונות, על הסתייגותו מקבלת תפקיד ההנהגה, ואמר (שם ו, יב): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". אך למרות מגבלות דיבורו, משה רבנו הוא המנהיג המוכר, המוערך והמהווה מודל לחיקוי יותר מכל מנהיג אחר בהיסטוריה. אולי בכל זאת יכולת רטורית אינה צריכה להיות דרישת סף למנהיגות?
תכונות המנהיג
הרב קוק עסק בסדר העדיפות והמדרג בין התכונות והכישרונות הנדרשים ממנהיג ("פרנס" בלשונו). התכונה הראשונה והחשובה הנדרשת ממנהיג היא "טהרת הלב", כדי שכל פעולותיו ינבעו ממקום אמיתי וכן, זאת אף שהמניעים הפנימיים של האדם גלויים רק לה', שכן רק הוא "חוקר כליות ולב". לאחר טהרת הלב, חשובה חכמת ההנהגה והיא ניכרת רק בפני חכמי העם, שיכולים לרדת לסוף דעתו של המנהיג. רק בעדיפות שלישית הוא מונה את התכונות הניכרות והבולטות בפני ההמון, כגון מראהו של המנהיג וצחות לשונו.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ט, כח):
"הפרנס, אף שעיקר יתרונו צריך שיהיה במעלות פנימיות, שאב לכולן הוא טהרת הלב וקדושת המעשים הנובעים מקדושת הנפש ומדותיה הפנימיות, שהוא דבר הגלוי רק לה' לבדו שהוא חוקר לב. אמנם גם מעלות וכשרונות המוניות צריך שלא יחסרו לו, כדי שיהיה מוכשר להנהיג את הציבור בדברים ודרכים המתקבלים עליהם, ועל זה תורה (תלמד) ההמלכה בציבור, שעם היות עיקר הדיוק ליתרונותיו הפנימיים של הפרנס צריך שיהיו לו הכשרים שיד הציבור גם כן משגת, כדי שיהיה להם קישור עצמי עמו.
אמנם המעלות בכללם שלש הנה: הקדושה הפנימית וזך הנפש הגלוי רק לפני בוחן כליות ולב. השניה לה היא החכמה העמוקה הגדולה שראוי שיעוטר בה פרנס הדור כדי לנהל בתבונת כפים את עדתו. וזאת אמנם תתגלה גם לאדם, אבל רק ליחידי הסגולה החכמים הגדולים שהם יוכלו לעמוד על סוף דעתו של המורם מעם ולדעת ערכו, ולכל העם אין בזה הכרה. והמעלה השלישית היא השלמות ההמונית כמו איש תואר ובעל קומה, צח הלשון הלוקח נפשות בחן מדברותיו".
אם כן, כשהעיקר הוא עיקר והטפל הוא טפל, ההנהגה היא שלמה. אם ברור שהראשונה במעלה היא אישיותו של המנהיג ומידותיו, רק לאחר מכן חכמתו (המהווה נדבך חיצוני יותר מאישיותו), ורק לאחר מכן המראה החיצוני והכישרון הרטורי (שמהווים נדבך חיצוני עוד יותר מהחכמה), ההנהגה תהיה "שלמה והגונה". אך כשהיוצרות מתהפכים והציבור מתרשם ומעריך בעיקר את הצדדים החיצוניים במנהיג, כגון מראהו החיצוני ויכולותיו הוורבליות, וכתוצאה מכך המנהיג משקיע את עיקר זמנו ומאמציו בהם, אז "תסלף הפרנסות (=ההנהגה) את דרכיה":
"אמנם אימתי תהיה הדרכת התפרנסות (=ההנהגה) שלמה והגונה? בזמן שכל אחת מן המעלות תופיע על ערכה הראוי לה, ויהיה העיקר הגדול השלמות האלוקית (=טהרת הלב), צדקת הפרנס וחסידותו האמיתית. השניה לה מעלת החכמה היתירה, והשלישית המעלה ההמונית החיצונה, אז תהיה המעלה הנמוכה טפילה אל המעלה הרוממה ממנה, ותצליח הפרנסות להנהיג את הציבור בדרכי הטוב והחיים. אמנם כשיתהפכו הסדרים, ויעשה העיקר המעלות החיצוניות הנובעות מהמלכת הציבור, ואחריה מעלת החכמה היתירה, ואחריה מעלת החסידות וקדושת הצדק באחרונה, אז תסלף הפרנסות את דרכיה... וזאת תהיה התעודה לדורות לדעת את האופן המעולה בבחירת פרנס, שתלכנה מעלת הצדק, החכמה והחן הטוב כסדרן זה אחר זה".
את המהלך סיים הרב קוק בכך שכיוון שאנו כבשר ודם לא יכולים להעמיק ולראות את פנימיות האדם וטוהר כוונותיו, נוכל לכל הפחות להסתמך על "שמו הטוב" כאדם שפועל בצדק וביושר:
"ואם אין לנו עדות ברורה על קדושת הנפש, תעמוד לנו במקומה עדות השם הטוב והפרסום בצדק וכשרון המעשים שיהיו מראשית של כל דרישה שצריכה בעיכוב לפרנס הממונה על הציבור... ומשבחי הדיין (=המנהיג) הוא שיהיה בעל תואר ובעל קומה נוסף על יראה חכמה וענוה ויתר המעלות הרוחניות...".
לסיכום
בשנים האחרונות תדירותם של מסעות בחירות גבוהה מהרגיל. תקופה כזו מלאה ב"סלוגנים", תשדירי בחירות ונאומים חוצבי להבות שמטרתן להרשים את הציבור בסגולותיו של המנהיג על חשבון יריביו הפוליטיים.
שיח כזה עשוי להיות מסוגנן בקפידה ובשנינות, אך בפועל מרדד את השיח הציבורי לסיסמאות ריקות מתוכן, ולמרבה הצער מביא להכלמה בפרהסיה ד ללשון הרע ולדברי שקר. במקום להיפגש עם אישיות המנהיג, עמדותיו, חזונו וחלומותיו, אנו נאלצים לצפות במלחמות בוץ בין המועמדים השונים.
ככל שהעם ישדר למנהיגיו ש"חן מדברותיו" – יכולותיו הרטוריות של המנהיג אינן אלא אמצעי ביטוי חיצוני בלבד ל"טהרת הלב וקדושת המעשים", ותמיכתנו האלקטורלית תופנה למנהיגים שמעשיהם מעידים על טוהר כוונותיהם, כך נזכה למנהיגות ראויה יותר שבהכרח תרומם את העם אליה. זה נכון לא רק לפני הבחירות אלא גם בשגרה, ולא רק לפוליטיקאים אלא לכולנו.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO - אורי סובוביץ
א הקב"ה רוצה את הלב.
ב "Peace for our time", האמרה מאזכרת את מילותיו של בנג'מין ד'יזראלי, שבשובו מקונגרס ברלין בשנת 1878 אמר: "שבתי מגרמניה עם שלום לדורנו".
ג על פי משאל שנערך ב-2004 בבריטניה, צ'רצ'יל הוא "הבריטי הדגול ביותר בהיסטוריה".
ד ראו לעיל פרשת וישב.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת וארא ספר שמות
המטה, כחפץ מעבר
התזכרו כיצד קשה היה לנו או לילדינו להיפרד מן המוצץ, הדובי או השמיכי שלנו? הוא היה ידידנו הטוב ביותר בלילה כשנשארנו לבד בחדר, כשהיה לנו עצוב או כשהיינו מתוסכלים או כועסים. הוא תמיד היה לצידנו באהבה ללא שיפוט, נאמן וזמין כמו אימא. גם כשהיה בלוי, קרוע ומלוכלך, רצינו רק אותו. היינו נאמנים לו ללא תנאי.
דונלד וודס ויניקוט (Donald Woods Winnicott) רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי (1896-1971) טען, כי תהליך ההיפרדות של תינוק מאימו והפיכתו לישות נפרדת, כרוך בתסכול רב מצד התינוק, וכדי להתגבר על החרדה והתסכול הוא מאמץ לו אובייקט (חפץ) מעבר, שמסמל בעיניו את נוכחותה המרגיעה של אימו. תהליך זה מתחיל בגיל 4-12 חודשים ונמשך עד גיל הגן. קושי להיגמל מחפץ מַעֲבָר יכול להעיד על התפתחות בלתי תקינה.
ה"שמיכי " של עם ישראל היה הַמַּטֶּה. הופעתו הראשונה הייתה במעמד הסנה, כאשר משה התקשה לקבל עליו את השליחות האלוקית, להופיע בפני פרעה ולהוציא את ישראל ממצרים.
בתשובה לדברי משה " וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' " (שמות ,ד ,א),
השיב לו ה': " מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה. וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ: " (שם, ג-ד).
מקל הרועים שהיה ביד משה הפך למטה, לאובייקט מַעֲבָר, האמור בשלב זה להעיד כי ה' התגלה למשה ושלחו להושיע את עמו.
המטה הפך לתנין בהופיע משה ואהרון לפני פרעה. חרטומי מצרים הצליחו גם הם להפוך את המטות שלהם לתנין, אך מטה אהרון בלע את מטותיהם. המטה ליווה את משה ואת אהרון במכות שהובאו על פרעה. תפקיד המטה כאובייקט מַעֲבָר היה: " כה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם " (שמות, ז ,יז).
המטה אם כן ייצג, כאובייקט מעבר, את כוחו של א-לוקי ישראל ואת העובדה כי הוא הא-ל היחיד הכל יכול, בניגוד למוגבלותם של אלוהי מצרים. המטה הופיע במכות רבות כפתיחה למכה, לא היה צורך בו להסרת המכה. לשם הסרתה די היה בפנייה של משה אל ה'. בהדרגה נוצרה בקרב חרטומי מצרים ההכרה כי הם מתמודדים עם כוח חזק מהם. כאשר החרטומים נכשלו בלהטיהם להוציא את הכנים, למרות (ואולי בשל) היותם כה קטנים, הם אמרו: "אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא " (ח, טו). במכת הברד מי שהיה ירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים, ולא נפגע. (ט, כ). ההכרה כי ה' הוא האלוהים מתחילה לחלחל אל חלק מעבדי פרעה.
המטה הזה ליווה את ישראל במסעו במדבר. שלבי התפתחותו הרוחנית של העם היו כשלבי ההתבגרות של האדם. המטה הופיע בזמן של פקפוק או חוסר אמונה. בהופעתם הראשונה של משה ואהרון לפני העם, הם השתמשו באותות שֶׁצִּיֵּד ה' את משה. המטה היה הראשון בהם (שמות ד, ל). כאשר העם נחרד ממצרים הרודפים אחריהם על שפת ים סוף, ניסה משה להרגיעם. הוא אמר להם: " ...אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם " (יד, יג). אך דבריו לא הרגיעו את העם. אז אמר לו ה': "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה " (שם, טז). המטה כחפץ מעבר עשה את פעולתו לא דברי משה.
כאשר צמא העם למים, והיה כועס ונרגן, העלה הרהורי כפירה לגבי תועלת הוצאתם ממצרים, ומשה חש סכנה לחייו, אמר לו ה': "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: " (בשלח, טז, ה-ו).
גם במלחמת עמלק הופיע המטה. " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי " (בשלח, יז, ה). המטה במלחמה זו לא היה בשימוש, אלא ידי משה. כאשר ידי משה מורמות, גובר ישראל. לפנינו גמילה הדרגתית מן המטה כחפץ מעבר.
בפרשת קורח ועדתו לאחר המגפה הפורצת בעם אמר ה' אל משה: " דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ: וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם: וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם: " (במדבר יז, יז-כ). המטה של אהרון הוציא פרח, ציץ ושקדים. משה החזיר את המטות לנשיאים.
בחירת ה' באהרון ובצאצאיו להיות לו כהנים ולווים הייתה ברורה. המטה של אהרון נגנז למשמרת. "הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ " (שם, כה).
ההופעה האחרונה של המטה הייתה לאחר מות מרים והיווצרות המחסור במים. תגובת העם הייתה קשה: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה ". ה' אמר למשה: " קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם " (במדבר, כ, ח). כלומר המטה כבר אינו בשימוש בפועל, הוא רק נוכח.
הנס אמור היה להיות באמצעות הדיבור אל הסלע. אך משה לא דיבר אל הסלע אלא היכה פעמיים במטה על הסלע. תגובת ה' הייתה קשה. "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם " (שם, יב). מה הפשר לאמירה הקשה הזאת ולעונש הכבד?
מטרת ה' הייתה לגמול את בני ישראל סופית מחפץ הֲמַעֲבַר. לדעת ה' הגיע הזמן. ההכאה בסלע כדי להוציא מים קיבעה את המטה, חפץ המעבר, כאחראי לנס. היא פגעה ביכולת של העם לעבור לשלב הבא בהתבגרותו. לראות את הנס ללא מתווך שהוא המטה. נס שהוא אלוהי.
בשורות טובות - בלומה דיכוולד -כ"ז טבת תשפ"ד
&
פרשת ״וארא״ - יגאל גור אריה
פרשת בת מצווה של ביתנו היקרה מור- ברכות
.." וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה "..המושג קוצר רוח מפורש כ״ חוסר סבלנות״. כל מתנדב בכל תחום של עשייה בין אם חברתי ובין אם פוליטי, יודע כמה מתסכלת המשימה לרתום אנשים לפעולה.- תמיד נאמר ״אני בעומס״ ״אני רוצה אבל...״
תחזוקת מתנדבים היא נושא קשה ומורכב (במיוחד היום) איך מצליחים לשמר את כוחות ההתנדבות והעשייה ואיך רותמים מתנדבים חדשים? גם המנהיגים לעיתים מקבלים רגליים קרות-תחושת ערלות שפתיים.
מילת המפתח בניהול מקצועי של מערך מתנדבים היא מוטיבציה. ככל שמנהל המתנדבים ישכיל להגביר את המוטיבציה ההתנדבותית, כך מתנדבי הארגון יממשו את עצמם ויתרמו יותר לארגון. המוטיבציה של אדם להתנדב יכולה להופיע ממגוון סיבות: רצון להשתייך למסגרת, רצון להכרה והערכה, רצון לתרום לחברה, אמונה דתית, כמיהה להחברה, כישלונות במסגרות אחרות ועוד.
תחזוקה ורתימת מתנדבים בעזרת מילה טובה, פירגון, חיזוק, חיבוק ואהבה כל אלו יכולים לתת למנהיג/למתנדב את הכוח להמשיך הלאה!
בפרשתנו מתחילה הדרמה ההיסטורית של יציאת מצרים בעשר המכות- ״ומשה בן שמונים שנה ואהרון בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה״ כל המפלגות מתגאות בכוכבים צעירים, באנשי ביטחון במפלגתם- משה ואהרון מזכירים לכולנו שיש ערך לאריכות שנים לניסיון מצטבר ולתבונה שמגיעה עם הזמן. המקום שבו יש חשש לאשליית הכוח ושליטה שסותרים את עיקרון המנהיגות האחרת- שם צריכים זקנים (זקן בחכמה ) אדם שכבר חש את מגבלותיו יכול למלא את שליחותו בצורה נכונה מתוך ענווה....העולם שייך למנוסים. או העולם שייך לזקנים שיודעים להיות צעירים או העולם שייך לצעירים ובעיקר למנוסים.
מוסר השכל...
פעם הגיע יהודי למאפיה וביקש לקנות 6 כיכרות לחם. המוכר התפלא מאוד, למה הוא צריך 6 כיכרות לחם, אבל הוא לא שאל שאלות. למחרת הגיע עוד פעם אותו יהודי לאותה מאפיה ושוב ביקש לקנות 6 כיכרות לחם. וכך במשך כמה ימים כל יום קנה אותו יהודי 6 כיכרות לחם. מוכר החנות רצה לדעת למה אותו יהודי צריך כל יום כזו כמות גדולה של כיכרות לחם, והוא החליט שבפעם הבאה שיגיע אותו יהודי לקנות לחם הוא ישאל אותו. ואכן למחרת שוב הגיע אותו יהודי ושוב ביקש לקנות 6 כיכרות לחם. ואז פנה אליו המוכר ושאל אותו מדוע הוא קונה כל יום 6 כיכרות לחם?
ענה אותו יהודי למוכר ואמר: 2 כיכרות לחם אני ואשתי אוכלים, 2 כיכרות לחם אני מחזיר חוב, ו-2 כיכרות לחם אני נותן בהלוואה...
המוכר התבלבל, אך עוד לפני שהספיק לבקש ביאור לדברים, היהודי הלך.
כעבור שעה הגיע הרב המקומי למאפיה לקנות חלות ועוגות, פנה אליו המוכר וסיפר לו את דברי היהודי וביקש הסבר לדברים.
חייך הרב ואמר: 2 כיכרות לחם הוא ואשתו אוכלים, 2 כיכרות לחם הוא מחזיר חוב - כלומר הוא נותן להוריו הזקנים שכל ימיו נתנו לו לאכול לחם, ו-2 כיכרות לחם הוא נותן בהלוואה לילדים שלו שכאשר הוא יזדקן הם יחזירו לו חוב ויאכילו אותו כיכרות לחם...
צריכים אנו לדעת שאנחנו חייבים להורים שלנו את הכל,את החיים, את ההצלחות שלנו, את השמחות שלנו, כי הכל מכוחם, וכשהם מזדקנים ונזקקים לנו, אנחנו מחזירים להם חוב.
שבת שלום!- שבת שלווה וענוגה!! - יגאל גור אריה
&
"דרך שלשת ימים" - חיים קופל - פרשת וארא
א) מה ראשי התיבות של המילים: "ואלה שמות" רמז: חיוב הלכתי. ומה הרמז בסימן בו מופיעה ההלכה בשו"ע?
תשובה: ההלכה מופיע בראשי תיבות: וצריך אדם לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום(כל שבוע). מופיע בשו"ע בסימן רפ"ה=רפה ואכן הלכה זו רפויה אצל האנשים.
ב) הרמ"א אומר שתינוק לֹא יִינַק חלב מנוכרית, ומביאים ראיה ממשה רבנו שֶׁסֵּרֵב לִינֹק מנוכרית. לכאורה, מה הראיה ממשה רבנו, הרי הוא אָמוּר לדבר עם הַשְּׁכִינָה, טבעי שפיו צריך להיות קדוש וטהור, אך לשאר תינוקות, למה אסור?
תשובה: דברי הרמ"א רומזים לנו שכל תינוק עשוי להיות כ"משה רבנו", יש לו את הַפּוֹטֶנְצְיָאל לכך, לכן אל לא לשתות חלב נכרית בכדי לשמור על פה טהור.
א) ביום א' בשבט תרל"ט (1879) נפטר מהר"ם שיק. מה שמו המלא, מי היה רבו, ומה המיוחד בשם משפחתו?
ב) מה המכנה המשותף בין מעשה צפורה לאליעזר בנה המתואר בפרשתנו, לבין עדותו של משה על עצמו בפרשה?
חיים קופל,
&
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
