אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
....................................................................................................................
פרשת ואתחנן -שבת נחמו –"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם" - גשר השלום , במעבר מט' באב לטו' באב
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
פרשתנו ואתחנן היא שבת "נחמו", ניצבת על גבי רצף תודעתי, במעבר החד שבין ט' באב לטו' באב, במעבר מחושך לאור, משעבוד לחירות, משואה לתקומה ומחורבן לגאולה. בקוראנו את הפטרות שלוש הפורענות, באגדות החורבן ובהפטרות שבע הנחמות, נודעת חשיבות גדולה להתחבר למשמעות והתוכן של אירועים אלו- בימים ההם בזמן הזה. שכן, ההתחברות למשמעות תעמיק, תבצר, תעצב ותייצב את זהותנו ושייכותנו לקהילת זיכרון לומדת, המעניקה התנסות ופרקטיקה, כיצד ובאיזה מצב צבירה חברתי יש לציין ולחוות ימים מיוחדים אלו ולא לעשותם כזירת התגוששות- מי הצודק? ואצל מי רק האמת?. שכן, אם לא נהיה תלויים זה בזה, אנו עלולים להיות תלויים זה על יד זה. הנה אנטואן דה סנט-אכזופרי ( 1900-1944)מחבר הספר "הנסיך הקטן", לימד אותנו- איך בונים ספינה?- "אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הגדול, הרחב והאין סופי, ולא מקבצים אנשים ואומרים להם להכין תוכניות, לאסוף חומרים ולבנות ספינה".
את ספינת עם ישראל חי, בעלת משמעות עוגן קיומו בארצו ובמולדתו היחידה, בונים רק - ביחד, בהידברות, בהסכמה, באהבה ובחיבור למשמעות ולייעוד.
בימים עכשוויים מטלטלים וסוערים שאנו חווים כיום, הקריאה יוצאת לבניית גשר השלום בינינו, על פני תהום נפערת, זהו צו השעה. לא עיסוק אובססיבי בבניין- גשר האמת, אלא כן עיסוק אובססיבי בבניין - גשר השלום.
עלינו לפסוע בנתיב גשר השלום בדרכו של אהרון הכהן – "הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם"( אבות, א',יב'). אכן הלל היה מנהיג תורני ורוחני שידע להתאים עצמו למציאות המשתנה ולהפעיל חידוש, גמישות, פשרה ושיקול דעת. הלל דבק בשלום והבין שהאמת לא אחת מפולגת ומשוסעת, כשכל אחד טוען בדווקנות לאמת שלו שאין בִּלְּתָה. התלמוד במסכת עירובין , יג', עמ' ב', מספר, שבמשך שלוש שנים הייתה מחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי, וכל אחד מהצדדים טען שההלכה צריכה להיקבע על פיו. עד שיצאה בת קול ואמרה: "אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים". הנה בנין גשר השלום הגובר על בנין גשר האמת.
בימים גורליים אלו אנו נתבעים לבכורתו של גשר השלום הפנימי ולהקמתו, כפי שנבחן זאת בשלושה דגמים של מנהיגות, מבית מדרשם של הלל ואהרון הכהן, על גבי הרצף שבין ט' באב לטו' באב:
המנהיגות הרוחנית התורנית
במשנה במסכת תענית פרק ד' נאמר: " אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". בתלמוד במסכת תענית דף ל', מצוינות מספר סיבות לקביעת טו' באב ליום של שמחה. אציג שתי סיבות מתוך שש, שמאפיינות את דמותה של המנהיגות הרוחנית התורנית באותה עת, ויכולתה להנהיג ולקבל הכרעות תורניות משמעותיות במציאות מאד מורכבת, שגרמה לקביעת טו' באב כיום שמחה.
הסיבה האחת שמאופיינת בהכרעה של המנהיגות הרוחנית התורנית,מתייחסת לכך, שבתקופת המדבר נאסרו שבטי ישראל להתחתן זה בזה. ואילו בתקופה מאוחרת יותר בטו' באב , הותרו השבטים להתחתן זה בזה. מדוע במדבר חל האיסור ? זאת בעקבות תקדים בנות צלופחד שהן זכאיות לרשת את נחלת אביהן, כתוצאה מכך, ערער שבט מנשה על ההחלטה, בחשש שאם תינשאנה בנות צלופחד לשבטים אחרים, עלולה נחלת שבטם לעבור לשבטים אחרים. לכן נאמר: " זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים"( במדבר,לו',ו'). בתקופה מאוחרת יותר, חז"ל- המנהיגות הרוחנית התורנית בהכרעתם התורנית וההלכתית , דייקו מהפסוק, שהאיסור היה תקף רק בדורן של בנות צלופחד, אך הותר אחר כך. הנה מנהיגות הבונה גשר של שלום בחברה מפוצלת ושסועה.
הסיבה השנייה, שמאופיינת אף היא בהכרעה מנהיגותית תורנית, מתייחסת למקרה הטרגי של פילגש בגבעה. לאחר מלחמת אחים עקובה מדם, נשבעו שאר השבטים לא להתחתן עם שבט בנימין, ובתקופה מאוחרת יותר,ביום טו' באב בוטלה השבועה, בהכרעת המנהיגות הרוחנית התורנית, בעזרת דיוק מתוך הפסוק בספר שופטים, כא', א':" וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל, נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ, לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה". מקור האיסור והשבועה, על שבט בנימין לא לבוא בקהל, הוא בעקבות האונס והרצח הברוטלי בעיר גבעה של בני בנימין וסירובם של בני בנימין להסגיר את השותפים לאונס, דבר שהביא את כל שבטי ישראל למלחמת חורמה על בני שבט בנימין. משבט בנימין שרדו אחרי המלחמה, אך ורק 700 גברים ואף אישה אחת. בהינתן שקיימת השבועה והאיסור, המנהיגות הרוחנית התורנית וההלכתית, הבינה שיש לפתור הבעיה. שכן, המשך האיסור היה מביא להכרתת שבט בנימין מעם ישראל. הפתרון היה על ידי הדיוק של המילה "יתן" מהפסוק, "לא יתן בתו לבנימין לאשה". ההכרעה של המנהיגות הרוחנית התורנית הייתה, שאמנם קיים האיסור של לא יתן אב את ביתו לשבט בנימין, אבל אין למנוע מבני בנימין לקחת להם נשים משבטים אחרים. הנה מנהיגות הבונה גשר של שלום בחברה מפוצלת ושסועה.
ההכרעה ההלכתית של המנהיגות הרוחנית והתורנית שהותרו שבטים להינשא זה עם זה במקרה של בנות צלופחד, כמו גם ההכרעה להתיר האיסור של נישואין עם שבט בנימין,ההכרעה ההלכתית האמיצה, להתיר איסור נישואין של בנות שבט מנשה עם שבטים אחרים והתרת השבטים כולם להינשא זה עם זה, יש בהכרעות הלכתיות אלו, מודל של מנהיגות רוחנית והלכתית, היודעת להכריע במצבים מורכבים של עם ישראל. האתגר הגדול הוא לקבל החלטות בתחומי חיינו השונים, לא במציאות שהכול ברור והיא צבועה בצבעים של שחור או לבן, האתגר הגדול הוא דווקא לקבל הכרעות, במציאות האפורה המורכבת והמסובכת שיש בה דילמות לא פשוטות וממד של ניהול סיכונים. זאת הציפיה ממנהיגים שיהיו רגישים ומחוברים לרחשי עמם ולא ינהגו בנוקשות דווקנית- "ייקוב הדין את ההר"
המנהיגות המדינית הפוליטית
בהפטרת "נחמו" של פרשתנו מתואר הקב״ה כרועה: " הִנֵּה אֲדֹנָי ד' אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל" ( ישעיהו ,מ' ,י-יא). המסר הוא לדמותה של מנהיגות מדינית פוליטית היברידית של בשר ודם. מנהיגות של "גם וגם". מצד אחד מנהיג אסרטיבי חזק שזרועו מושלה בו ומצד שני מנהיג רך וחומל שבזרועו יקבץ טלאים. זאת המנהיגות האידיאלית של דוד המלך - "עדינו העצני", עדין ורך כתולעת כמנהיג אזרחי, אך גיבור וחזק כמו עץ כמנהיג צבאי. הוא אותו מנהיג שיודע מתי יש לנהוג בנוקשות , להתעקש ולפעול בנחרצות ללא פשרות ,אך גם יודע במצבים מיוחדים ומורכבים לפעול ולהפעיל שיקול דעת של גמישות ,רגישות, חמלה ורכות בהחלטותיו. הנה מנהיגות של כולם היודעת בחזית הפנים לבנות בניין של שלום פנימי.
המנהיגות של החברה האזרחית
בפרשתנו בנאומו של משה, מתוארת הסיטואציה של "החברה האזרחית" של עם ישראל לקראת מעמד הר סיני בקבלת התורה: " וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם". (דברים, ה', כ'). אך פניה של "החברה האזרחית" של עם ישראל, היא שונה בנאומו של משה בפרשתנו בבקשה לשליחת המרגלים: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ"( דברים, א',כב').
רש"י ( דברים, א', כב') מנתח בפרשנותו את ההבדל בין שתי הקריבות , בהבדל של מצב הצבירה החברתי של שתי החברות האזרחיות, בשתי הסיטואציות- בחטא המרגלים ובמעמד הר סיני: "ותקרבון אלי כולכם,- בערבוביה. ולהלן הוא אומר: ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו: הן הראנו..."- אותה קריבה הייתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן- " ותקרבון אלי כולכם"- בערבוביה. ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים".
הנה לפנינו מסר למנהיגות "החברה האזרחית"- ההון החברתי, מושג עתיק יומין, שבסיסו ביוון העתיקה, שבה טבע אריסטו את המושג של "החברה הפוליטית". החברה האזרחית המאופיינת בפירושו של רש"י, במצב הצבירה של "וַתִּקְרְבוּן", נתבעת למנוע אנומליה וכאוס של "קריבה" פתולוגית של החברה האזרחית, הדומה למנהיגות החברה האזרחית של השבטים בחטא המרגלים. חברה המאופיינת בערבוביה, באלימות ובבלגן, שכל דאלים גבר ואחד דוחף את השני. במצבה של חברה פתולוגית זאת, אין כל הגדרה והבחנה בין רשויות השלטון, לבין החברה האזרחית, והאנרכיה היא השולטת בכיפה. פרשתנו מדגישה את השאיפה והציפייה לסוג של "קריבה" הדומה למעמד הר סיני בקבלת התורה בפרשתנו,"קריבה" של מנהיגות מעצבת של חברה אזרחית מסודרת, אחראית, אמיתית, שקופה ומכבדת – בה ילדים מכבדים את הזקנים והזקנים מכבדים את הראשים. זאת מנהיגות של החברה האזרחית שמנחילה ערכים ונורמות של סולידריות וערבות הדדית. גם על וַתִּקְרְבוּן , מסוג של מחאה, יש לגזור גבולות וקווים אדומים. לא הכול מותר. גם סרבנות או ביטול התנדבות למשימה לאומית קיומית הוא קו אדום. איננו ניצבים על במת התגוששות מי הצודק ומי לא. או אצל מי האמת היחידה. עלינו לבנות את גשרוַתִּקְרְבוּן- של פיוס ושלום אזרחי, על פני התהום הנפערת. עלינו לפעול ולסלק את הכאוס – "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" ולעסוק בריסטרט restart של בניית ימי בראשית של עולם אור ולא של חושך.
בנאומו של משה, אודות אירוע עשרת הדיברות:" וְכׇל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת".עם ישראל רואה את קולות הקקופוניה הצורמים, אבל גם אויבנו מסביב, אף הם רֹאִ֨ים אֶת הַקּוֹלֹ֜ת. בספרו מלחמת היהודים מספר לנו יוספוס פלביוס – יוסף בן מתתיהו, מפקד בחזית הגליל בתחילת המרד, על המצור שהטיל צבא רומי על ירושלים בתקופת המרד הגדול ועל היהודים בירושלים הנצורה וכך הוא כותב: "כל המפקדים הרומאים שראו בריב שבין שורות אויביהם (היהודים) מתנה מן השמים היו כולם משתוקקים לעלות על העיר (ירושלים), המריצו באספסינוס שעל פיו יישק כל דבר, לנצל שעת כושר זו. הם אמרו: "האל בא לעזרתנו שסיכסך את אויבינו זה בזה. אבל גלגל חוזר בעולם, היהודים יתעשתו מרוב עייפות או מתוך חרטה על מלחמת האזרחים". אספסינוס השיב להם שהם טועים טעות גדולה בדבר המעשה שיש לעשותו:" שאם נתקיף את העיר מיד הרי יביא איחוד בין האויבים, ויפנו כנגדו את מלוא כוחם. אבל אם הוא ימתין, ימצאו אויבים במספר קטן יותר, לאחר שיתבזבזו במאבקם. לפיכך, בשעה שיריביהם הושמדו בידי עצמם והתענו בגרועה שבפורענויות – מלחמת אזרחים – הרי נוח היה להם ליישב ולהסתכל מרחוק בסכנותיהם – מלהילחם באנשים המחרפים נפשם למות והמשתוללים זה כנגד זה...היהודים מסכנים את מפרקתם במלחמת אזרחים וריב... לפיכך, אם עיניהם נשואות לביטחון, יש להניח לנפשם את היהודים הללו המשמידים זה את זה".
במעמד הר סיני נאמר- "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". מפרש רש"י –"כאיש אחד בלב אחד". אבל לא נאמר- בדעה אחת. שכן, במעמד הר סיני עם ישראל ניצב על שבטיו, מאפייניו, דעותיו ואמיתותיו, אבל הלבבות התחברו לבניין שלום ורעות.
איננו עוסקים בערכים אבסולוטיים. העיסוק הבינארי הנמשך במי צודק ומי לא, רק יעמיק התהום וההתדרדרות. שכן, אין לנו ארץ אחרת ועלינו להיות עם בוחן מציאות ולהתאימו למרחב חיים שפוי ככל שניתן, של אחדות הניגודים, של היחד בצד הייחוד. לכן, נדרשת מכולם לתת יד לבניין גשר וַתִּקְרְבוּן של שלום בינינו ,שתובע מכולנו וַתִּקְרְבוּן – קירבה איש לרעהו והקרבת קורבן, למרחב הדברות והגעה להסכמה מסוימת, תוך הפעלת פשרות נדרשות מכולם.
את בנין גשר השלום האזרחי בינינו , על גבי הרצף מט' באב לטו' באב, ינהיג רק מנהיג, שעליו להיות בעת הזאת מבוגר אחראי של כולם, מסוגו של דוד המלך- עדינו העצני, נעים זמירות ישראל:"לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ...ד' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ד' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהילים, כט', יא', קכב',ח')
שבת שלום וטו' באב שמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
הנציב הראשון ליהודה ב'שבת נחמו' -
בלפור חקק - משורר וסופר, כותב חדש נוסף למערכת שלנו-
וגם חתן התנך העולמי ביחד עם אחיו הרצל בשנת תשכ"ה (1965)
(פרשת 'ואתחנן', הפטרת 'נחמו')
השבת, פרשת 'ואתחנן' נקראת בפי כולנו: "שבת נחמו", כאות של ציפייה מתמדת לגאולה ונחמה, ברוח הפטרת השבוע: "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו, מ' ). נבואת הנחמה של ישעיהו נתנה לְשבּת זו את שמה.
בזיכָּרון הציוני צרוּב הנציב העליון הראשון, שהגיע לכאן בימי המנדט הבריטי, הרברט סמואל, וצרובה גם הופעתו ב"חורבה" ב'שבת נחמו', שנת 1920, אב תר"ף.
זו הייתה השבּת הראשונה שלו כנציב עליון ("הנציב הראשון ליהודה") בישראל (אז: "פלשתינה א"י). לאחר 400 שנה של שלטון עות'מני בארץ ישראל, כבשו הבריטים בדצמבר 1917 (חודש לאחר הצהרת בלפור) את הארץ, והנציב הראשון שנשלח לכאן היה הרברט סמואל. היותו יהודי נתנה תחושה של פעמֵי משיח. בית הנציב היה אז ב'אוגוסטה ויקטוריה' בהר הזיתים. הוא יָרד מבית הנציב לעבר שער יפו, והתאכסן במלון של משפחת אמדורסקי, קרוב לשער יפו (סמוך לרחוב דויד). ירחמיאל אמדורסקי מנהל המלון היה, במקרה או שלא במקרה, היה גם גבאי בית כנסת 'החורבה'. שניהם יצאו בבוקר שבת מבית המלון שלובי זרוע. שטיח אדום היה פּרושׂ לאורך כל רחוב הפטריארכיה הארמנית, המוביל לרובע היהודי.
קבוצת קצינים אנגלים צעדה לפניהם, בראשם מושל ירושלים, רונלד סטורס.
לאורך הרחוב עמדו משמרות של שוטרים יהודים. הרחוב היה מקושט בפרחים, ונשים קראו צהלולים לשני האישים הפוסעים בדרכם אל בית כנסת 'החורבה'.
רחוב היהודים הקרוב ל'חורבה' היה עטוף דגלים של אנגליה ודגל התנועה הציונית. שער כבוד הוקם ליד ה'חורבה': "ברוכים הבאים בשם ה' ". הנציב נכנס לבית הכנסת, בתפילת "נשמת כל חי", וכל הקהל עמד על רגליו. הוא ישב בכיסא מרופד על יד התֵיבה (הבּימה), סמוך ל'הֵיכל' (ארון הקודש). בתפילה נכחו הרב האשכנזי ראי"ה קוק, הרב הספרדי 'הראשון לציון' ר' נסים אלישר, רבנים שייצגו עדות שונות ביהדות, נציגי 'ועד הצירים', נציגי מוסדות חינוך, נציגי תנועות פוליטיות, כולל זאב ז'בוטינסקי, שהגיע עם אמו.
סרטון מארכיון הסרטים הישראלי על תפילת 'הנציב' בביכ"נ 'החורבה 1920:
https://jfc.org.il/news_journal/37250-2/108051-2/
לאחר קריאת פרשת 'ואתחנן', הוזמן הנציב הראשון ליהודה, להיות 'המפטיר', כלומר: לקרוא את ההפטרה. זה היה רגע גְאולִי, זו הייתה התחושה. הנציב הוזמן לתֵיבה בשמו העברי: אליעזר בן פנחס. ההתרגשות הייתה בשיאה: הנציב קרא את ההפטרה בעברית ! פסוקים של נחמה וגאולה:
"נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם. ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ--כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֺנָהּ: כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה, כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ. {ס} ג קוֹל קוֹרֵא--בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ. ד כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. ה וְנִגְלָה, כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר". (ישעיהו מ'). וכך הוא המשיך וקרא את כל ההפטרה.
אֵלו היו ימי 'בין המצרים', שלושת השבועות בין י"ז בתמוז ותשעה באב. העם בתפילה היה צמא לדברי נחמה. כולם היו נרגשים, גם הנציב עצמו. הוא כתב אחר כך כי זה היה "הטקס המרגש ביותר בחייו".
הוא קרא לאחר ההפטרה: "על כִּסאו לא יישב זר", והרב אברהם יצחק הכהן קוק קם וחזר על דבריו: "על כסאו לא יישב זר". רגע זה נחקק בלב רבים.
עיתון 'הארץ' (לא היה אז בבעלות משפחת שוקן) כתב: "כשאמר (הנציב) ברגש רב את המילים: 'רַחם על ציון כי היא בית חיינו', זלגו דמעות מעיני רבים". כשאנו אומרים היום בתפילה את הפסוק 'רחם על ציון כי היא בית חיינו' נזכור מעמָד זה בגעגועים.
על מעמד מרגש זה כתבתי בשיר שלי על הנציב העליון ו'שבת נחמו
הנציב העליון בשבּת נחמוּ/ בלפור חקק
הַנְּצִיב הֶרְבֵּרְט סָמוּאֵל בְּיֶרַח אָב
יָרַד מִלִּשְׁכָּתוֹ בָּאוֹגוּסְטָה וִיקְטוֹרְיָה
בְּיוֹם שִׁשִּׁי, אָחַז טַלִּיתוֹ וְסִדּוּר בַּיָּד
לָבוֹא אֶל כִּכַּר אֶל חָטָאבּ
לִמְלוֹן אַמְדּוּרְסְקִי
לִפְנֵי עֶרֶב שַׁבָּת.
דֶּגֶל אַנְגְּלִיָּה הִתְנוֹפֵף בַּמָּלוֹן
בְּתֹרֶן עַל מִרְפֶּסֶת
שָׁטִיחַ אָדֹם הָיָה פָּרוּשׁ לְרַגְלָיו
מִמְּלוֹן אַמְדּוּרְסְקִי עַד בֵּית הַכְּנֶסֶת
יְרַחְמִיאֵל אַמְדּוּרְסְקִי הָלַךְ עִמּוֹ
שְׁלוּבֵי זְרוֹעַ הָלְכוּ, שְׁלוּבֵי תְּהִלָּה
הֶרְבֵּרְט סָמוּאֵל קָרָא הַפְטָרָה בַּ"חֻרְבָה"
לְפָרָשַׁת וָאֶתְחַנָּן
אַמְדּוּרְסְקִי הָיָה גַּבַּאי בֵּית הַתְּפִלָּה
לָבוּשׁ זוֹהֵר כְּחָתָן
שְׁנוֹת דּוֹרִים קָפְאוּ בַּקָּרָה
שְׁנוֹת דּוֹר נִצְּבוּ כְּמוֹ נֵד
נוֹזְלִים, כְּשֶׁנְּצִיב בְּרִיטִי רִאשׁוֹן
אָמַר בְּעִבְרִית יְהוּדִית מִלִּים
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, קָרָא
בְּבֵית כְּנֶסֶת "הַחֻרְבָה"
עֵינָיו נָצְצוּ כְּחֻלּוֹת
תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה.
אַחַר הַנְּצִיב הַיְּהוּדִי בָּאוּ נְצִיבִים
אֲחֵרִים, לֹא יָדַעְנוּ מִי הוּא מִי
הֵם שָׁכְחוּ אֶת נַחֲמוּ עַמִּי
שָׁכְחוּ הַנְּצִיבִים הִנֵּה יָמִים בָּאִים
שָׂמוּ בְּחַלּוֹן אַרְמוֹן הַנְּצִיב סֵפֶר לָבָן
בִּמְקוֹם פְּסוּקֵי הַנְּבִיאִים.
בִּמְקוֹם חָזוֹן בָּאוּ עָלֵינוּ דִּבְרֵי בֶּלַע
הָרוּלֵטָה בִּירוּשָׁלַיִם הָיְתָה קָרוּסֵלָה.
וְאָז הַנְּצִיב הָאַחֲרוֹן
קָם וְנָטַשׁ
הַנְּצִיב הַבְּרִיטִי הָיָה לִנְצִיב מֶלַח
וְאָנוּ כָּתַבְנוּ מֵאָז מִדְרָשׁ חָדָשׁ.
האירוע היה בט"ז באב תרע"ח בביכ"נ "החורבה". השנה 'שבת נחמו' בט"ז באב תשפ"ב.]
&
פרשת ואתחנן - זכור ושמור
מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון
בפרשת השבוע, פרשת ואתחנן, חוזרת התורה על עשרת הדברות שנאמרו בסיני. מפתיע אם כן לגלות שהניסוח של מצוות השבת שונה מאוד מהניסוח של אותו הדיבר בספר שמות. בספר שמות (פרק כ) נאמר:
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
ואילו בפרשתינו נאמר:
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּֿל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.
ההבדל הבולט הוא בהנמקת מצות השבת. בספר שמות, זכר לשבת בראשית, לעומת ספר דברים, זכר ליציאת מצרים. הבדל נוסף טמון בניסוח הציווי: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" לעומת "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". במדרש, חכמים אחזו את השור בקרניו ואמרו שאין פתרון לסתירה החזיתית: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע" (בבלי ראש השנה כז, א). בשונה מחכמים, כתות שונות בשלהי בית המקדש השני כתבו בשני המקומות את הנימוק של שמות, או בשני המקומות את הנימוק של דברים, או את שני הנימוקים בזה אחר זה.
ניתן להציע שלמרות הפערים שתי הפרשיות הן ניסוחים שונים של אותו רעיון. בספר שמות המצוה נאמרת לדור שזה עתה יצא ממצרים מעבדות קשה ומתישה. לדור זה לא צריך להסביר על ערכה של השבת כיום מנוחה, יום בו נמנעים מעשיית מלאכות. עם היציאה למדבר ולמען חיזוק תודעת החירות, הם צריכים לזכור שבני חורין אינם משועבדים לשגרה קבועה. במכילתא דר' ישמעאל הוסבר שזכור פירושו: "רבי יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת". השבת היא יצירה יש מאין כי בשונה משנת שמש או חודש ירחי, אין לה עיגון בטבע. השבת היא מצד אחד כהגדרתו של אברהם יהושע השל, "היכל בתוך הזמן" ומצד שני נוצרת כל פעם מחדש על ידי הספירה שלנו, בני האדם. המצוה למנות ימים כספירה ביחס לשבת נועדה לעורר את היכולת לתכנן קדימה, לעורר את היצירתיות האנושית ולהרים את המבט מהיומיום הקבוע והקשוח לעבר עתיד שונה. בדיוק מה שה' עשה בכל השבוע הראשון לבריאת העולם.
לעומת זאת, אחרי שנות דור במדבר בהם סופקו להם כל צרכיהם בצורה ניסית ועקבית, ולקראת הכניסה לארץ, נדרש ניסוח בעל מיקוד שונה. בספר דברים, במבט לעבר התחלה של חיים כלכליים עצמאיים, נדרש להדגיש את חשיבות שמירת השבת, כדי למנוע משגרת הכלכלה לדרוס תנאים סוציאליים של עובדים.
אין מתנה גדולה יותר מהשבת במיוחד בחיים המודרניים שעלולים לגרור אותנו לשיעבוד. שיעבוד לרטט, לקבוצות וואטסאפ גועשות, לפיד בלתי פוסק של פוסטים, כתבות ותגובות שמניעים אותנו בלי שאנחנו עוצרים לחשוב. לפעמים כלי יצירה כלכליים וטכנולוגיות מתקדמות, ויוקר המחיה שצריך לעמוד בו, דוחפים להמשיך ליצור ולהתפרנס בלי לראות את הזולת. השבת מזמינה אותנו לזכור לנשום, להתעלות, לא ללכת משועבדים אחרי העדר וגם למתן את המירוץ הבלתי פוסק לפרנסה על ידי - הערך הא-לוהי - שביתה ממלאכה של כל המעמדות - שמדגישה את האפשרות של כולם לעצור, לחלום, ולהיות בני חורין. בסוף, השחרור מהשטף היומיומי והבלתי פוסק של כולם, מאפשר חיבורים-לא-טריוויאליים ויוצר תנאים לברכה כלכלית, שלא ניתן להעריכה מראש. מייקל אייזנברג
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
נביאים מול מעצמות, פרק אחרון:קריסת מעצמות ואמונת ה' אחד ודברי סיכום
(ישעיהו מ"ו-מ"ז)
קריסת אלילי בבל (מ"ו, א-ב) ופתיחת השערים ל'עַיִט – ממזרח' (תיאור שהתאים לכורש; מ"ו, יא), היו אמורים להוכיח את צדקת אמונת הייחוד הבלעדית. אבל בהיסטוריה יעברו עוד אלף ומאתיים שנה עד השתלטות האסלאם, עד שאמונת 'א-ללה האחד והיחיד' תשלוט במרחבי 'המזרח'. בספר ישעיהו העתיד הרחוק מתואר כמו 'הוֹוֶה', גם האמונה המונותיאיסטית וגם נס קיבוץ גלויות.
ישעיהו כבר פתח בהפתעה גדולה בחזון 'אחרית הימים', שבו יעלו כל הגויים אל הר ה' כדי ללמוד 'תורה מציון' ולחדול ממלחמות. חזון שנחרת בדורות האחרונים בכניסה לבניין האומות המאוחדות בניו יורק, אחרי שתי מלחמות עולם מזעזעות – אלפי שנים אחרי ישעיהו.
עוד למדנו מישעיהו (י', ה-יט), שמנהיגי מעצמות אינם אלא 'מטה זעם' ביד ה'; הם עושים את שליחותו בלי להתכוון לכך, ואם הם מתכוונים רק לעשות שֵם לעצמם, ולצעוד אחרי אליליהם – בבוא היום יפקוד ה' עליהם את פשעיהם ואת חטאי גאוותם.
כל הרעיונות האלה מוכרים וידועים מפרקי ישעיהו הראשונים – רק רעיון אחד עוד לא עלה על דעתנו בנבואות ישעיהו עד כה – מלך גויים, מנהיג מעצמה, יכול להיחשב 'משיח ה'', הרוֹעֶה הנבחר להביא גאולה ליהודה: "לֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד"(מ"ד, כח), גם אם עולמו הדתי שלו רחוק מאד מכל הדברים האלה.
זו הקומה העליונה בממד האוניברסאלי בנבואת ישעיהו – על גבי חזון אחרית הימים (תחילת פרק ב), ועל גבי "בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל"(יט, כה), נוספה כעת עוד קומה – 'מלך משיח' יכול להיות גם מלך נוכרי גדול, שיבנה מחדש את ירושלים ויְיַסֵד בה מחדש את ההיכל.
זו אכן תעוזה נבואית קשה לעיכול: 'משיח ה'' לא חייב להיות יהודי, ואפילו אם לא יאמין בעצמו באמת באמונת הייחוד. ואמנם כורש ההיסטורי שחרר מקדשים, והעניק אוטונומיה נרחבת לעמים רבים (לא רק ליהודה ולירושלים) – אבל לא יותר מזה. בימי הצהרת כורש, ואחריה בימי דַרְיָוֶש, שאישר את בניית ההיכל (=בית המקדש), לא מצאנו מנהיג או נביא שדיבר בשפה משיחית כזאת על מלכי פרס הגדולים האלה –לשון כזו יש רק בחזון העתידי בספר ישעיהו.
הנביא חגג את השפלת בבל הצפויה ואת נקמת חרפתה(ודווקא בלי קרב כמו שקרה לבבל מול כורש – "וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם"; מ"ז, א-ג),בגלל חטאי האכזריות לנכבשים ו'עמי' בתוכם:
לֹא שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים,
עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד;
(מ"ז, ו)
האכזריות הזאת נבעה בבירור מעומק חטאי הגאווה:
וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ
אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד;
(מ"ז, י)
חטאי הגאווה הם הגורמים לשליטים (רובם ככולם) להתעלם מחוק ההיסטוריה החורץ גורלות ביד ה'. כך גם שליטי בבל "הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים"(מ"ז, יג)היו עיוורים לחלוטין למפלתם הצפויה:
וַתֹּאמְרִי לְעוֹלָם אֶהְיֶה גְבָרֶת,
עַד לֹא שַׂמְתְּ אֵלֶּה
עַל לִבֵּךְ,
לֹא זָכַרְתְּ אַחֲרִיתָהּ;
(מ"ז, ז)
סיכום
ארבעה נביאים – הושע ועמוס לממלכת ישראל, ישעיהו ומיכה לממלכת יהודה – קמו להציל את עם ישראל מפני חורבן וגלות 'בפרק (=זמן) אחד' של עליית המעצמה האשורית, אולם לא הצליחו למנוע את האסון של חורבן וגלות. התביעה המוסרית־דתית של הנביאים הייתה חריפה ונוקבת, ואילו הדרך המדינית־צבאית הייתה מתונה – לא למרוד במעצמות כי יש להן תפקיד קצוב בזמן, מאת ה' – אבל גם לא להיכנע, לא להתרפס, ובעיקר לא לנסות להשתלב בתרבות העולם האלילית. כל זה ביחד היה כבד על מלכי ישראל ויהודה, אפילו על הטובים והישרים שבהם כחזקיהו ויאשיהו. חורבן שומרון וחורבן לכיש הובילו חלק ניכר מעם ישראל לגלויות, לראשונה מאז יציאת מצרים. הנבואה לא מנעה את הגלות, אך דברי הנביאים נחרתו לדורות, והפכו לנכסי רוח ידועים בעולם כולו.
אל מול חולשת המעצמה האשורית בימי יאשיהו, קמו חמישה נביאים – צפניה, נחום וחבקוק, חולדה וירמיהו (הצעיר) – בפרק זמן קצר (כ־20 שנה) של תקווה אחרונה – יאשיהו – מול חורבן נינוה ועליית הכשדים. יאשיהו הצעיר התמודד בנחישות מוחלטת מול הטומאה האלילית והתועבה המוסרית, ודברי נחום וירמיהו הצעיר סייעו בידו – אולם מצפניה, חבקוק וחולדה אנו שומעים שהאיום הגדול עודנו תלוי ועומד. מאידך, יאשיהו (כנראה) לא היה מסוגל להקשיב לעצה מתונה ביחס לאיום המצרי של פרעה נכו, ואחרי נפילתו במגידו כבר לא נשארו כוחות שימנעו את הקריסה גם בירושלים, והחלה ספירת 70 השנה.
חמישה נביאים ומלך מופלא מבית דוד ('צמח דוד', משכמו ומעלה בכל המובנים) לא הצליחו למנוע את האסון ביד המעצמה הכשדית־בבלית, ואפילו מדבריהם נחרת לדורות רק ירמיהו, וגם הוא מימי יהויקים וצדקיהו בעיקר. נביאי דור יאשיהו לא נחקקו בתודעת האומה והדורות ולא בתרבות העולם, כמו נבואות ישעיהו וירמיהו.
עם שובנו לארץ התנ"ך ולשפת התנ"ך, בקיום חלק גדול מנבואות הנחמה, חובתנו לשוב ולחקוק בתודעה גם את המלך יאשיהו, וגם את חמשת נביאי דורו, יחד עם נבואות האיחוד בין יהודה וישראל.
מה נלמד לדורות מנבואות החורבן?
במבט לאחור אנו מאמינים ויודעים שה' אחד מנהל את ההיסטוריה תמיד, אבל מנצחים רואים תמיד רק את עצמם. לכן דווקא כשמעצמה נופלת אפשר לראות יותר בקלות את יד ה'. במלחמת העולם הראשונה התרסקו ארבע קיסרויות נושאות תרבות אירופית ותרבות מזרח־תיכונית בנות מאות שנים: הקיסרות הגרמנית, הקיסרות האוסטרו־הונגרית, הקיסרות הרוסית והקיסרות העות'מנית התפרקו, והחל להתעצב עולם חדש.
במלחמת העולם השנייה הושמד המן הנאצי, עם הקיסרות היפנית. אחר כך פרצה מלחמת עולם שלישית (שבזמנו קראו לה המלחמה 'הקרה'), ובה התנהל מרוץ חימוש גרעיני עם טילים בחלל. לאחר ארבעים וחמש שנים נשברה הדיקטטורה הסובייטית והתרסקה תפיסת העולם הקומוניסטית, האתאיסטית. במלחמת העולם הרביעית מול הטרור האִסלאמי (מלחמה שפרצה ביום נפול מגדלים במַנהֶטֶן) עוד אין הכרעה.
בניגוד למקובל, באמת לא היו מנצחים במלחמות העולם האלה. כמו בכל ההיסטוריה, העיקר היה בכוחות שהתרסקו – 'המנצחים' היו פחות רשעים וקיבלו הזדמנות נוספת. גם בעולם הדמוקרטי – העיקר בבחירות איננו סיפורם של 'המנצחים', שרק קיבלו הזדמנות להוכיח את הישגיהם, אלא סיפורי הקריסה עמוסי הכישלונות של המפסידים.
בהיסטוריה, כאשר מלכות אדם נופלת, מלכות ה' מופיעה ומתגלה, "והיה ה' למלך על כל הארץ"!
הרב ד"ר יואל בן נון- ממתינים לספר ההמשך. תודה.
החברה לחקר המקרא מברכת את קהל הקוראים בשבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות.
