אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
*בנספח :תוכניות החברה לחקר המקרא לבתי ספר ממלכתי על יסודיים לשנת תשפ"ד כולל ימי שיא, רשימת טיולים עם התנ"ך ביד, למגמת המורחבות בתנ"ך.
&
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
בסדרת 'מקראות', בינה בתורה – ספר דברים (פרשת 'ואתחנן'):
תקציר ספר דברים
בפרק ד':
לכאורה, היה משה צריך לפתוח במעמד המיוחד בחורב (=סיני) ובמשמעותו לדורות, ורק אחר כך לתאר את המסע מחורב עד ערבות מואב. אולם, משה הפך את הסדר – תחילה המסע מחורב עד הנה, ואחר כך חזרה אל המעמד. כך הפך המעמד בפי משה, "יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחֹרב" (ד', י), מתחנה אחת במסע (כמו ב"אלה מסעֵי", במדבר ל"ג, טו-טז), להתגלות שֶתְעַצֵב את האומה לכל הדורות.
כך עומד פרק ד' בניגוד חד לפרקים א'-ג' – הפרקים הראשונים הם סיפורו של הדור ההוא, ואילו פרק ד' מכוון לדורות הבאים; הוא אפילו מכיל בתוכו (כתמצית) גם את קללת הגלות ואף את השיבה העתידית ממש באותן המילים של סוף הספר – "הַעידֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ..." (ד', כו – ל', יט); כל התיאור (ד', כה-לא) מקביל בקיצור (גם בתוכן וגם בסגנון) לפרקי התוכחה של סוף דברים (כ"ח-ל"ב).
בהתאם לכך כדאי לשים לב לנקודה חשובה. בין פסוק א לפסוק ב, אפשר להכניס גם את כל החוקים והמשפטים שבכל הספר, את מטרתם "למען תִחְיוּ, ובאתם וִירִשְתֶם את הארץ...", ואת אזהרת "לא תֹסִפוּ... ולא תִגְרְעוּ" (י"ג, א):
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם; לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ, לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם; (ד', א-ב)
לפיכך, פרק ד' הוא באמת תקציר של ספר דברים, ושל הנהגת "הדברים" הממוקדת במשמעות היום בו "עָמַדְתָ לפני ה' א-להיך בחֹרֵב" (ד', י), כיסוד האמונה הישראלית השוללת ונלחמת נגד כל פסל ותמונה אליליים! זאת אמונת הייחוד (המוֹנוֹתֵיאיסטית), שסוף כל העולם לאמץ אותה:
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת –
אֵין עוֹד;
(ד', לט)
גם הנספח המסכם וחותם את פעולת משה בהבדלת ערי המקלט ובמתן תורה לישראל (ד', מא-מט), מוכיח, שפרק ד' בספר דברים הוא תמצית הספר כולו.
שבת שמות ושבת דברים – שני צדדים של אותו המטבע
"עשרת הדברים" וכל המסתעף מהם הם עיקרו של ספר "אלה הדברים". שני הדיבורים הראשונים ב"עשרת הדברים" כתובים בתורה כדיבור ישיר מפי ה':
אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים,
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ;
(ה', ו)
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה ...;
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם
כִּי אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵ-ל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי; (ה', ז)
אין שום הבדל בין שמות לדברים, פרט לכתיב שבמילה האחרונה ('מִצוֹתו' /'מִצוֹתָי').
בדיבורים הבאים יש הבדלים קטנים; רק בדיבור השבת יש הבדלים מהותיים בין שמות לדברים. כך מילת הפתיחה, השונה באופן מובהק:
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ; (שמות כ', ז)
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ; (ה', יא)
וכך בסיום, בו מופיע נימוק שונה לחלוטין:
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם,
וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ; (שמות כ', י)
...לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ;וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם,
וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה,
עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת; (ה', יג-יד)
אם כן, האם השבת היא 'זכר למעשה בראשית' או 'זכר ליציאת מצרים'?
לכאורה, הנמקת השבת בספר שמות היא אמונית-דתית, והיא נובעת מאמונת הבריאה, בעוד ההנמקה בספר דברים היא מוסרית-חברתית ("עבדך ואמתך כמוך"), והיא נובעת מיציאת מצרים; אולם, לאמִתו של דבר, אלה הם שני צדדים של מטבע אחד (ראו הרחבה בספרי, זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים, עמ' 46-23).
פעמים אחדות אמרו לי אנשי רוח ישראליים (המכונים 'חילוניים'), שהם מזדהים עם השבת כמו שהיא מופיעה בספר דברים – שוויון העבד והאמה "כמוך" מתוך המשמעות המוסרית של יציאת מצרים.
אמרתי להם, שיש הבדל בהנמקת השבת, אבל אין הבדל מהותי בין שמות לדברים באיסור "לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך ושורךָ וַחֲמֹרְךָ וכל בהמתך, וגֵרְךָ אשר בשעריך" (שמות כ', ט; דברים ה', יג), כי במקום ש"אתה" תעשה מלאכה, גם פועלים ועבדים ובהמות יעבדו, והרבה יותר 'ממך'.
הסיכוי לשוויון מוסרי מתחיל במקום, שגם בעל השדה או המפעל או החברה שובת בעצמו, ויחד אִתו גם בני ביתו, עבדיו ובהמותיו. לעומת זאת, במקום שבעל הבית מעביד את עצמו, שם יעבדו גם פועליו, עבדיו ובהמותיו.
שמע ישראל – מצוות האמונה
קריאת "שמע ישראל" והמשך הפרק הם תחילת הפירוט המחייב של "אנכי ה' א-להיך" במצוות האמונה:
"ה' אחד" – "ואהבת..." – "ושִנַנְתָם לבניך" – 'אות וטוטפות' (=תפילין), 'מזוזות' –
"את ה' א-להיך תירָא ואֹתוֹ תַעֲבֹד ובִשמו תִשָבֵעַ" (ו', יג) –
"שָמוֹר תִשמרוּן את מִצוֹת ה' א-להיכם... ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (ו', יז-יח).
על המשך הדיבור הראשון כדיבור מחייב – "אנכי ה'... אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים" – יש בפרק ו' גם אזהרה שלא לשכוח זאת מרוב טובה, וגם הנחיה חינוכית לענות לשאלת הבן הצפויה:
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים; (ו', יב)
כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם;
וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה...
וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ; (ו', כ-כג)
בהגדה של פסח נחשבת שאלה זו כשאלת הבן החכם, שמבקש ללמוד מה ציווה ה' עלינו; אולם, בפשוטו של מקרא הבן פשוט שואל: למה? למה כל כך הרבה מצוות, חוקים ומשפטים? והתשובה היא: "...לטוב לנו כל הימים לְחַיֹתֵנוּ כהיום הזה"; כלומר: בן יקר, המצוות הרבות כל כך ניתנו לנו לטובתנו, ולהבטחת עתיד קיומנו כעם שיצא ממצרים.
כנגד "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", נאמר כאן:
לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם; (ו', יד)
לא תְנַסוּ את ה' א-להיכם... (ו', טז)
בכל העולם הפיצו הנצרות והאִסלאם את עשרת הדיברות כאמונת יסוד מונותיאיסטית-אוניברסלית, ואילו "שמע ישראל..." המתחייב מ"אנכי ה'... אשר הוצאתיך...", הפך ליסוד האמונה הישראלית המחייבת "אותנו"; היא נאמרת בכל יום "בְּשָכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", וכתובה בתפילין, ובמזוזות כל בית יהודי.הרב ד"ר יואל בן-נון
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- פרשת ואתחנן ספר דברים שבת נחמו
הקוד האתי היהודי
"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ..."(ואתחנן ו, יח).
אתיקה, היא תרבות חיים המתייחסת לדברים שבין אדם לחברו, ובמרכזה ניצבת השאלה מה ראוי לעשות. תפקידה של האתיקה הוא ליצור גבולות לעשייה כדי למנוע מעשים מסוימים או לפעול למען עשיית מעשים מסוימים. לדוגמה, האתיקה עוסקת בשאלה האם זכות הציבור לדעת היא טוטלית, האם אין לסייגה על מנת לשמור על שמו הטוב של אדם או על ביטחון המדינה. אתיקה גם פועלת למען הענקת מקלט לאנשים הנרדפים בארצם, או למניעת אלימות כלפי נשים וילדים.
נאמר בפרשתנו, " שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: " (ו, יז), ובפסוק הבא נאמר " וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' "(ו, יח). לכאורה פסוק זה מיותר שהרי שמירת מצוות ה' היא הישר והטוב. אומר רש"י: הישר והטוב זו פשרה, לפנים משורת הדין. רמב"ן הולך בעקבותיו ואומר: פשרה ולפנים משורת הדין, כי מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צִוְּךָ, ועתה יאמר גם באשר לא צִוְּךָ תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר.
רמב"ם אומר: ביד שֶׁשָּׁמוֹ לבעל חוב, ביו בנכסי לווה, בין במשועבדים שביד הלוקח, ולאחר זמן השיגה ידו של הלווה...והביא לבעל החוב את מעותיו, מסלקין אותו מאותה קרקע, וְהַשּׁוּמָא חוזרת לבעלים לעולם, משום שנאמר "ועשית הישר והטוב" (בבא מציעא, טז, עב).
התורה אמרה ועשית הישר והטוב, כדי שנתנהג בהנהגה טובה עם בני אדם, ולא פֵּרְטָה, כי מצוות התורה הן בכל עת, ואילו הנהגת האדם מתחלפת לפי זמנים ואישים. לכן ניתן כוח ביד חכמים לתקן תקנות. כשאדם מוותר על זכותו לטובת חברו זוהי מעין מידת חסידות.
"כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בראשית, כ, יא), אומר אברהם ברדתו למצרים. היהדות כוללת בתוכה אתיקה ומבחינה זו היא הייתה גם אור לגויים. עשרת הדיברות הן אתיקה, איסור על הלנת שכר, לקט, שִכחה ופאה, וכך גם הגנה על גר, יתום ואלמנה, שהן החוליות החלשות בחברה, כל אלה דוגמאות לאתיקה ביהדות. יש בה כללים אוניברסליים. בשבת ינוחו גם עבדך ואמתך גם אם הם כנענים, וגם שורך וחמורך שאינם בגדר בני אדם בכלל. כדרכה של אתיקה היא משרטטת קווים כללים בלבד, ואינה יכולה לתת מענה לכל מקרה ספציפי.
הקוד האתי היהודי מאפשר לאדם להתווכח עם אלוהיו. הדוגמה לדיאלוג אתי הוא הדיאלוג בין אברהם לבין ה' בנושא הפיכת סדום. סדום ראויה לעונש, אבל אולי יש בה צדיקים שבזכותם העיר תנצל? ומה מספר הצדיקים הנחוץ כדי להצילה? נקודת המוצא של אברהם היא משפט וצדק. "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט". זה ברמה העקרונית, אך על הפרטים הספציפיים מתנהל משא ומתן בין אברהם לה'. חמישים צדיקים ואולי די בעשרה?
ההתנהגות הלא אתית של דוד בפרשת בת שבע ואוריה החתי זוכה לגינוי של נתן הנביא המתעמת עם דוד. העונש הוא מות ארבעה בנים, שחלקם (אבשלום ואדוניה) מרדו באביהם לפני שמתו.
זו משמעות " קדושים תהיו" שאין עומדים רק על הדין אלא יש לרדת לעומק כוונת התורה ולנהוג כך. כבר בפרשת בראשית אנו יודעים שביקש ה' לברוא את העולם במידת הדין, אך ראה שאין קיום לעולם במידת הדין, ולכן צירף לה את מידת הרחמים, שהיא לפנים משורת הדין, הקוד האתי. שאיפת היהדות אינה רק הגבלת המעשה הרע בפועל אלא עקירת פוטנציאל הרוע שבלב האדם.
רבי עקיבא ורבי ישמעאל חלוקים בשאלה מהו אותו טוב וישר בעיני ה'. רבי עקיבא משמיענו שהטוב בעיני שמים הוא שיעשה אדם את הישר בעיני הבריות, ועשיה זו מקבלת תוקף של מצוה שהתורה מצווה עליה, כי זה טוב גם בעיני שמים.
רבי ישמעאל אומר שהטוב והישר שניהם מהווים מושג אחד, ואם אדם מקיים את המצוות ועושה טוב בעיני שמים ממילא נעשה טוב גם בעיני אדם (ספרי, דברים).
מעניין לראות את עמדת רבי ישמעאל המבססת את הטוב והישר רק על פי הגדרת ה', ואילו רבי עקיבא נותן מקום לקוד האתי של הבריות, והופך קוד זה לראוי בעיני שמים. ואולי מחשבה זו מתחברת היטיב למשנתו של רבי עקיבא שאמר: מה ששנוא עליך על תעש לחברך ואידך זיל גמור. גם כאן הקוד האתי מבוסס על האדם. ח' אב תשפ"ג -בלומה דיכטוולד
&
יגאל גור אריה- לפרשת ואתחנן תשפ"ג
ברכות ושמחות לשלמה ארדינס פרשת בר מצווה ויום חתונה שלהם!
ברכות לשבת בר מצווה של דני פולישוק.
ברכות לשבת בר מצווה של מיכה ברנר.
בפרשתנו ציווי הנחת תפילין "וקשרתם לאות על ידך..."
מדוע הנחת תפילין של יד קודמת לראש? הראש לא חשוב יותר??
היד מסמלת את המעשה את הכוח את הפעולה ואת העשייה.
הראש את הכוחות הנפשיים במוח ומחשבה.
לרמוז שקודם צריך להתחבר ברגש, לכן תפילין של יד כנגד הלב, ורק אח"כ החיבור השכלי- תפילין של ראש.
החיבור האמיתי בין הבריות, אנשים, אוהבים הוא החיבור בין *הרגש והשכל*.
קצת שמחה מגיע לנו!!!
לקראת ט"ו באב, יום זה שנחשב כיום פיוס ואהבה.
״לא היו ימים טובים לישראל כחמישה- עשרה באב....״
ט"ו באב הינו תאריך חשוב לא רק בנשיקה המדוברת ובזר פרחים אחרי הגב, מסתבר שהחמישה עשרה באב הוא יום שמחה קדום בישראל. במסכת תענית מסופר שבסיום בציר הענבים נחשפו הכורמים והוכשרו לחגיגות השמחה. אל בין הגפנים הגיעו בחורים מכל הסביבה וארבו למחוללות שהיו יוצאות לרקוד בכרמים.
"בנות ישראל הרווקות יצאו לחולל בכרמים ונתנו הזדמנות לנסיכי החלומות להגיע אליהן״ כולן לבשו לבן, על מנת שלא יהיה הבדל בין עשירה לעניה, שלא לבייש את מי שאין לו, (לא לעשות פדיחות ) *לייצר הזדמנות שווה*.
מנהג יפה זה נשכח– המחוללות בלבן- נשאר היום שמיכה על חוף הים בחצות, בקבוק יין לבן ריק והרבה חול בין השיניים.-אולי תקראו לזה "חג האהבה"?
על פי לוח הירח, תאריך זה הוא התאריך של הירח המלא ועוד מימי קדם היה לו קשר עם מחזור הפריון הנשי, שחפף, פחות או יותר את חודש הירח.
*לכולנו ט״ו באב חג שכולו פיוס אהבה שמחה, שוויון הזדמנויות, אחדות ושקט בגבולות*.
בפרשתנו, אומר משה: *"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם"…*
איש אחד נסע עם מכוניתו באזור כפרי, איבד שליטה על הרכב, התהפך ונפל לתעלה שלצד הכביש. הוא אמנם יצא ללא פגע, אך המכונית נשארה תקועה בתעלה. הלך האיש לחפש עזרה והגיע לבית של חקלאי מקומי. החקלאי הסכים מיד לעזור לו, ואמר שזאת עבודה טובה ומתאימה עבור פרדי הפרד שלו. “הוא יוציא לך את המכונית מיד,” אמר. החקלאי לקח את הפרד, צעד אתו לעבר המכונית וחיבר אליו רצועות משיכה. או אז, החל החקלאי בקריאות עידוד: “ראלף משוך, סאנדר משוך, פרדי משוך, טד משוך”… ואכן פרדי משך והוציא את המכונית מהתעלה. בעל המכונית היה המום מהכוח של הפרד ושאל את החקלאי: “אמור לי בבקשה, פרדי הפרד שלך ממש תותח! אבל אני לא מבין, הוא הרי היה לבד, אז למה אמרת וצעקת סתם שמות של עוד פרדים?” החקלאי חייך ואמר: “תקשיב חבר, פרדי עיוור כבר שנים רבות. אם הוא היה קולט שהוא לבד, הוא לא היה חושב שהוא יכול למשוך את מכוניתך מהתעלה, והיה מראש נותן ‘חצי עבודה’. ככה כשהוא היה בטוח שהוא חלק מצוות של פרדים, הוא הבין שעליו לתת את חלקו הכי טוב והכי עוצמתי שהוא יכול.”
*האם אנו עיוורים למתרחש סביבנו?*
למדנו לעוף באוויר כציפורים, לשחות בים כדגים, אך עדיין לא למדנו ללכת על כדור הארץ כאחים ואחיות, כחברים כחברות, לכבד את האחר והשונה ממך, באהבה אמיתית.
*"הדרך להשיג את ההצלחה שלך היא להתחיל בלעזור למישהו אחר להשיג את ההצלחה של חברך קודם*
שבת שלום! שבת שלווה ענוגה וקרה! *יגאל גור אריה*
&
פרשת ואתחנן –תשפ"ג- "איש ונבו לו על ארץ רבה"
-אורי סובוביץ-משקיע הון סיכון
רחל
רחל בלובשטיין-סלע נולדה ב-1890 ברוסיה ובנערותה עברה לאוקראינה. לצד ההשכלה הרחבה שרכשה בנערותה ומפגשי אומנים עם אנשי תרבות בביתה, הוריה הקפידו לתת לה שיעורים בעברית. בגיל 19, בדרכה ללימודי אומנות ופילוסופיה באיטליה יחד עם אחותה שושנה, עברו השתיים בארץ ישראל והתאהבו במקום. חלום הרחבת השכלתן באיטליה התחלף בחלום הגשמת החזון הציוני בארץ ישראל.
ב-1911 עברה רחל למושבה כנרת כדי ללמוד חקלאות, על מנת שתוכל לתמוך במפעל הציוני על ידי הפרחת השממה, ולא רק ככובסת ומבשלת, כמו מרבית הנשים בתקופתה. בכנרת פגשה את ברל כצנלסון, א"ד גורדון וזלמן שז"ר, לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שהשפיעו עליה עמוקות. ב-1913 יצאה לשליחות ללימודי אגרונומיה באוניברסיטת טולוז שבצרפת, כדי להביא את הידע הנדרש להפרחת השממות והביצות. לאחר השלמת לימודיה נסעה לבקר את משפחתה ברוסיה ושם ככל הנראה נדבקה במחלת השחפת שהתפרצה לאחר שובה ארצה למושבת דגניה. בשל המחלה, שבאותם הימים הייתה חשוכת מרפא, חברי הקבוצה נאלצו לדרוש ממנה לעזוב כדי לא להדביק את יתר החברים. חלום החקלאות העברית ירד סופית מהפרק, ובזכות כך כולנו מתענגים עד היום מעיסוקה הישן, שהפך למרכזי בשנותיה האחרונות – כתיבת שירה עברית. בכל שבוע התפרסמו שירי רחל המשוררת בעיתון דבר, ומכך התפרנסה עד לפטירתה.
רחל לא זכתה מעולם להינשא או ללדת, ושיריה מלאים בתחושת החמצה על חלומות שמעולם לא זכו לקרום עור וגידים במציאות. היא כתבה את השיר גן נעול על שז"ר, שחלמה שיהפוך לבן זוגה, אך הוא נישא לרחל ידועה אחרת, רחל כצנלסון. את השיר זמר נוגה, הידוע בפתיחתו "התשמע קולי, רחוקי שלי?", כתבה על המהנדס היהודי מיכאל ברנשטיין, שאותו פגשה במהלך לימודיה בטולוז, אך הצעיר היהודי לא היה מעוניין להצטרף לחלומה של רחל לעלות ארצה, ודרכיהם נפרדו. בשיר עקרה כתבה, "בן לו היה לי, אורי אקרא לו" על הבן שחלמה שיהיה לה, שמעולם לא נולד. יש הסבורים כי החמצותיה של רחל בהקמת משפחה כרוכות בכך שבכל מערכות היחסים שהיו לה היא הקדימה את אהבתה ומחויבותה לארץ ישראל על פני אהבתה לבן זוגה. אולי מסיבה זו השיר שאולי מבטא יותר מכל את תחושת ההחמצה של רחל קשור לפרשת השבוע שלנו ולהחמצתו של משה רבנו:
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
ואתחנן
משה רבנו חי את כל חייו למען עמו. אף שגדל בארמון פרעה, לאחר שיצא לראות בשלום עמו והציל יהודי מידי נוגש מצרי, הוא נאלץ לברוח למדיין. הוא חזר למצרים כדי להתייצב שוב ושוב מול פרעה בדרישה לשחרר את עם ישראל לחירות. בשליחותו של הקב"ה, יחד עם אחיו אהרן, משה הביא על מצרים את עשר המכות, קרע לעם ישראל את ים סוף והוליך את עם ישראל במהלך ארבעים שנות נדודיהם במדבר. משה הוביל את העם במלחמותיו, דאג להם לאוכל ומים במדבר והתפלל שוב ושוב על עם ישראל כדי שהקב"ה ימחול על חטאיהם. אך למרות כל זאת, הקב"ה הודיע למשה שהוא לא יזכה לסיים את מהלך היציאה ממצרים אל עבר ירושלים והוא ימות במדבר טרם הכניסה לארץ.
בפרשת ואתחנן המשיך משה רבנו את נאום הפרידה שלו. הפרשה פותחת בעדותו של משה רבנו על תחנוניו הכנים לפני הקב"ה לזכות להיכנס ארצה, תחנונים שנענו בשלילה: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. ה' אֱלֹקִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים ג, כג-כח).
אם תפילות לא תמיד מתקבלות ונענות, מה תכליתן? התשובה על כך קשורה בהבנת מהות התפילה והשפעתה על המציאות.
"תענוג היותר כשר שבתענוגים"
הרב קוק כתב רבות על התפילה, ובעיקר בספרו עולת ראיה. לדבריו, מטרת התפילה אינה לשנות את רצון הקב"ה, משום שהיות שהוא שלם, אין מקום לשינוי בו. מטרת התפילה היא לשנות את האדם, לרומם אותו, את חלומותיו ורגשי לבבו מהמציאות הארצית שבה הוא שרוי, לעבר עולם של כיסופים שאליהם הוא עורג. התפילה מאפשרת לאדם להתנתק מהעולם החומרי על כל מורכבויותיו ומגבלותיו, ולהתחבר לנשמתו שנזרקה בו ממרומים. כשהאדם מתעלה בזכות התפילה, הוא כבר אינו אותו האדם שהיה קודם התפילה, וממילא ייתכן שכעת כבר ראוי למושא תפילתו. לא רצון הקב"ה השתנה בעקבות התפילה, אלא האדם עצמו השתנה. כעת, האדם "החדש" עשוי להיות ראוי לרצון האלוקי המקורי.
אך גם אם התפילה אינה מתקבלת, הרי שאת עיקר פעולתה על האדם והעולם היא כבר פעלה בעצם הרוממות והשינוי שפעלה על המתפלל וסביבתו ובכך שאפשרה לו לגעת במציאות האידיאלית שלרוב אינה קיימת במציאות.
וכך כתב הרב קוק (עולת ראיה, חלק א, עמ' יב, פסקה ו):
"התפלה היא לנו, ולעולם כולו, הכרח גמור, וגם תענוג היותר כשר שבתענוגים. גלי הנשמה שלנו הולכים ושוטפים, הננו חפצים מעצמנו ומהעולם שלמות כזאת שאין המציאות המוגבלת יכולה לתן לנו, ומתוך כך הננו מוצאים את עצמנו שרויים בצרה גדולה, שדאבונה יכול להעביר אותנו על דעתנו ועל דעת קוננו.
אבל קודם שיעבור זמן גדול, שיוכל שרטון זה להתגלם בקרבנו הננו באים ומתפללים. שופכים אנו את שיחנו ומתנשאים אנחנו לעולם של מציאות שלמה בתכלית השלמות, ואז נעשה עולמנו הפנימי באמת שלם בתכלית השלמות, ודעתנו מתמלאת נחת, ואותו המשקל שהכרעתנו הפנימית פועלת על המציאות, שגם פנימיותנו היא אחת מחלקיה, מכריע גם את כל העולם כולו לכף זכות".
אשרי מי שזוכה להתפלל באופן שלא מרגיש בתפילה משא אלא הזדמנות. תפילה קבועה שלוש פעמים ביום באופן סדיר, אך גם באופן ספונטני בכל שעה שתפילת נדבה בוקעת מליבו, להתרומם ולהתעלות, ולספוג מעט "אוויר פסגות" רוחני. מתנה.
לסיכום
"אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א, יג). סיפור חיינו רצוף גם בהחמצות ובחוסר יכולת להגשים חלומות. אפילו משה רבינו ניצב על פסגת הר נבו ורק צפה על הארץ המובטחת: "צור הגזרה, רחוקים לעד" (רחל המשוררת, מנגד).
בעולם הזה צריך לשאוף תמיד להתקדם אך גם לשמוח בחלקנו, גם במציאות מוגבלת וחלקית. לעומת זאת, בעולם הרוחני התפילה מאפשרת לנו "לדלג" על החסרונות וההחמצות, ו"להשלימם" בנפשנו בעצם הכמיהה לשם. אולי לכך התכוון רבי חנינא כשאמר: "כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). גם אם בקשת התפילה אינה מתקיימת במציאות החיצונית, על האדם היא פועלת. תמיד.
שבת שלום! אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
"בעל הנחמות"- חיים קופל - פרשת ואתחנן- תשפ"ג (245)
1) השבת הקרובה נקראת שבת "נחמו" על שם ההפטרה בספר ישעיהו "נחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם" (מ-א). כבר הפסוק הראשון מעורר שאלות:
א) מדוע כפל הלשון :"נחמו נחמו"?
ב) למה "יאמר נא א-להיכם", שזו מידת הדין, מתאים יותר לנחם עם מידת הרחמים "י-הוה" ?.
2) רבינו בחיי מסביר, שמכיוון שכל מידותיו של הקב"ה הן "מידה כנגד מידה", גם אצלינו, לפי שחטאו בכפליים, ולקו בכפליים, ראוי שיתנחמו בכפליים. לכן כפל הלשון "נחמו נחמו". וכן לגבי , קבוצת התנאים שהלכו עם רבי עקיבא, בהר הבית ובכו כשראו אותו בְּשִׁמְמוֹנוֹ, אך רבי עקיבא ראה בכך סימן לטובה וניחם אותם. אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו, גם כן כפל לשון(מכות דף כ"ד:).
3) רבי יצחק הוטנר זצ"ל, עונה על שתי השאלות, ומסביר שלמילה "נחמה" ישנן שתי מַשְׁמָעוּיוֹת, שאף סותרות זו את זו: האחת במובן של עִידוּד והפחת תקוה כמו שנהגו השבטים כלפי יעקב, עת בישרו לו על מות יוסף: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לנחמו" (בראשית ל"ז-ל"ה). והשנייה במובן של חֲרָטָה. כמו:" וַיִּנָּחֵם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות ל"ב-י"ד) (לאחר חטא העגל). וכן "וַיִּנָּחֵם ה' כי עשה את האדם בארץ" (בראשית ו-ו).
4) בנחמה, יש את שני החלקים שבאים אחד בעקבות השני. ניקח לדוגמא את ראובן, שבא לנחם את שמעון השרוי בצרה. ניתן לספר לו שגם לוי היה באותו מצב (מחלה) והוא הבריא לחלוטין. או שלוי נחלץ ממצב כלכלי קשה, בדומה למצבך אתה, לאחר שהוא נקט פעולות כלכליות נכונות, ונחלץ מהמשבר, וכיום הוא מאוזן כלכלית.
5) אבל שמעון ודאי ישאל, אומנם כן, אֲנִי מַאֲמִין שֶׁאֵחָלֵץ מֵהַמַּשְׁבֵּר, אבל למה דווקא אני צריך לעבור ניסיון זה? של חולי, או משבר כלכלי? לשאלה זו, אין לנו תשובה, רק הקב"ה קורא הדורות מראש, יכול להשיב איך בסופו של תהליך, האירוע "יתגלגל" לטובה והוא יגיע למצב טוב יותר, ממצבו ההתחלתי, בטרם ארע המשבר. אדם מאמין לא שואל שאלות "למה" על פעולת הקב"ה ("למה יאמרו הגויים"..) ואז כשהוא "מתחבר לאמונה", הוא מתחרט על הטענות שהיו לו, על מידת הדין שבאה אליו, כביכול.
6) כך שראשית, אנו מנחמים, מעודדים. ובהמשך "יאמר א-להיכם": הקב"ה מראה לו לאורך זמן, איך דרך, מידת הדין שבאה עליו, מצבו משתפר יותר ממצבו הראשוני. לכן "נחמו נחמו", המנחם מנחם, והמתנחם מתחרט על תלונותיו. ושאלותינו מתורצות.
7) תשובות מפרשת דברים
א) "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל" (א-א) למה הגדרה לא שגרתית, מדוע התורה לא מציינת בברור את שם מקום חֲנִיָּתָם? והרי במקום זה חטאו במי מריבה וראוי לרמוז להם על החטא באמצעות הזכרת שם המקום?
תשובה: זו שאלת "הכלי יקר" והוא מסביר שכל קושיה מתורצת בחברתה. הזכרת פָּארָן וְתֹפֶל אינה לציון שם מקום, אלא לרמוז לחטאיהם שם. " פָּארָן " רומז לחטא המרגלים, " תֹּפֶל " שָׁם תַּפְלוּ עַל הַמָּן "ונפשנו קצה בלחם הקלקל" (כ"א-ה). בין שני חטאים אלה היה חטא "מי מריבה" . כך שחטא מי מריבה מוזכר, אף הוא, ברמז.
ב) בְּפָרָשָׁתֵנוּ הַפֵּרוּשׁ חֹזֶק - אֲבָל בְּעֵקֶב גַּם עֹשֶׁר. תָּלוּי בָּנוּ אִם נִתְנַהֵג בְּישֶׁר? (רמז: העזר ברש"י).
תשובה: "עַשְׁתָּרוֹת" בפרשת דברים "וְאֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי" (א-ד).
בפרשת עקב "וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" (ז-י"ג).
8) שאלות מפרשת השבוע
א) איזה פסוק מהפרשה נאמר על ידנו שלוש פעמים בכל יום?
ב) בַּפָּרָשָׁה - נִתְמַלֵּא חֵמָה.
בָּעוֹפוֹת הַטְּמֵאִים - רַגְזָנִית בְּעָצְמָה.
שבת שלום - מחיים קופל - מעדנים 245 פרשת ואתחנן תשפ"ג
תגובות/ הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com או בוודסאפ 052-3604905
&
רו"ח יעקב זיצר-חיפה
פרשת ואתחנן נקראת בדכ בשבת אחרי תשעה באב ונקראת שבת נחמו עש הההפטרה מספר ישעיהו. אמרו שהמילה״תפילה״ והמילה״שירה״ הינן בגימטריא 515, והרמז הוא שראוי לנו להתפלל בשירה ובזמרה.
בפרשתנו מופיע: ״רק השמר לך ושמר נפשך מאד״. על מילים אלו אומר רבי ישראל מסלנט(אבי תורת המוסר)חסיד אמיתי הינו מי שדואג לנשמה של עצמו ולגוף של הזולת, ובמילים אחרות בוחן את עצמו בקביעות בעייני יראת שמים והידור מצוות, ובאותו זמן משתדל למלא מחסורם של עניי ישראל,ככל שידו משגת. (מתוך פרפראות לתורה).
בפרקי אבות מופיע ש:״ כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו״. (הקב״ה מרוצה ממי שהאנשים מרוצים ממנו).
מי יתן ונדע לדאוג לזולת ולחבר לצרכיו הגשמיים, ושדעת הבריות תהיה נוחה מאתנו, ושתפילתנו תהיה מתוך שירה ושמחה, ותקויים בנו נחמת ישעיהו במהרה בימינו. . בעה שנדע גם להביא את השלום בימנו ובעיקר ביננו. שבת שלום. הזיצרים
&
ערב תשעה באב 2023 מדינת ישראל -
הרב אבי רזניקוב-רב בית החולים איכילוב-ת"א
מסכת סיפורי חורבן ירושלים והיישוב היהודי בארץ ישראל, גם אלו של בית ראשון אבל בעיקר אלו של בית שני, מגוללים מסכת קשה של עימותים פוליטיים על רקע מדיני ודתי, שגלשו למלחמת אחים אלימה. אמנם הבבלים והרומאים הם שהחריבו את בתי המקדש, אבל כשהם התייצבו לקרב מול הממלכה היהודית, הם מצאו מולם חברה רקובה ואכולת שנאה פנימית שהיכולת שלה להתאחד מול אויב חיצוני מוגבלת.
בשבעים וחמש שנות ריבונות הפכה ישראל למעצמה כלכלית וצבאית והריבונות והעוצמה שלה זוכות להכרה בינלאומית כמעט מלאה. ולמרות זאת יש גם קווי דמיון. כאז כן היום, 'הממלכה' הישראלית מחולקת ל'שבטים', ביניהם פעורה תהום דתית, ערכית ואתנית. הזירה הציבורי עמוסת שנאה ומשטמה, והשיח הציבורי רווי מתח מתמיד וגולש לעתים לאלימות מילולית קשה.
מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. מדינה ששדרת הקיום שלה היא המסורת היהודית שמועברת מדור לדור על ידי העם היהודי, אבל הבסיס הערכי לקיומה הוא גם דמוקרטיה ליבראלית, יציר החשיבה המדינית המערבית המודרנית. המסורת היהודית אינה מסורת של מלחמה וחרב, אבל ההיסטוריה מלמדת שגם בה יש פוטנציאל נפיץ. התכת המסורת היהודית והמערבית יחד לכדי מצע מדיני-ערכי אחד, היא ערובה ליכולת להמשיך לקיים את מדינת ישראל, על שבטיה והתהומות הערכיים והאתניים הפעורים בין הקהילות השונות החיות בה באופן שמאפשר את הדיון הציבורי הנוקב, אך שומר על זכויות הפרט והמיעוט, ומונע גלישה של העימותים הערכיים הקשים לאלימות מכלת כל.
גם במדינת ישראל המודרנית יש המנסים למתן את השפעת המסורת המערבית דמוקרטית ולתת מעמד מרכז, או יחיד למסורת היהודית. ימי האבלות הללו ותשעה באב הם תמרור אזהרה בוהק לתהומות אליהם ניתן להתדרדר אם לא משכילים ליצור איזונים ערכיים ובוחרים במסורת אחת באופן טוטאלי. רק שימור האיזון בין הערכים היהודיים לערכים הדמוקרטיים יאפשר לחברה הישראלית להמשיך להתקיים ולהתעצם.
אנחנו חרדים לשלומה ועתידה של מדינת הלאום היחידה בעולם, מדינת ישראל.
אני מאמין שלא מאוחר מידי, החומות לא הובקעו והאסמים עוד לא נשרפו, הרב אבי רזניקוב
