רעיונות לשבת פרשת ויגש תשפ"ב מבית החברה לחקר המקרא - מארחת את הרב עמיהוד סלומון רב קהילה בפתח תקוה- במסר- "רוחות של שינוי"

פרשת ויגש - עמיהוד סלומון

רוחות של שינוי

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית פרק מה פסוקים ג - ח)

בפסוקים הללו, מקופלת "שִׂיא הדְּרָמָה", העלילה שליוותה אותנו לאורך הפרשות האחרונות, באה כעת לסיומה. יוסף מסיר את המסכה וחושף בפני אחיו את האמת "אני יוסף!" הוא משכנע אותם שאין בלבו עליהם, ומייחס את האירועים שעברו עליו לאלוקים, ומכאן ואילך, המשפחה תאוחד מחדש.

כיצד ניתן להבין את ההתנהגות של יוסף? מדוע הוא חיכה עד כה? אפילו כאשר אחיו הגיעו למצרים, הוא לא הביע שמחה על המפגש המחודש אתם, אלא "וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם" (בראשית מב ז, ט), הוא כולא אותם, מעליל עליהם עלילות, וגורם להם סבל וצער עמוק.

קשה לתלות את מעשיו של יוסף הצדיק, במניע של נקמה. ראיה לכך, נוכל למצוא בכך שהוא פורש מידי פעם ובוכה, משמע, הוא אינו נהנה מהסיטואציה, אלא פועל מתוך שיקול דעת עמוק ומשליט את השכל על הרגש.

דוגמה נוספת לכך, נוכל למצוא בפרשת "ויחי", אחרי פטירת יעקב, כאשר יש לו הזדמנות לנקמה, בלא לפגוע באביו, הוא אינו מנצל את ההזדמנות הזו. אם כן, מדוע בכל זאת הוא התנכר לאחיו במפגשים הראשונים במצרים? מה הוא רצה להשיג בכך?

על כולנה, ניצבת תמיהתו של הרמב"ן: "אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים (פוטיפר), איך לא שלח כתב אחד לאביו - להודיעו ולנחמו? כי מצרים קרוב לחברון - כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו - לכבוד אביו!"

רש"ר הירש מבאר, שיוסף לא רצה לחזור לחיק משפחתו קודם שהבשילה השעה, אם היה ממהר לשלוח לאביו הודעה שהוא חי במצרים, המידע הזה עלול היה לערער לחלוטין את היחסים שבין בני המשפחה, ולפרק את משפחת בני יעקב לצמיתות. וכן כתב רש"ר: "מה בצע ליעקב לזכות בבן אחד ולשכל תחתיו עשרה, ולראות מתיחות ואיבה שרויות בין בניו".

משום כך, יוסף "נאלץ תחילה לחולל תמורה בשתיים: להביא לידי שינוי בדעתו על אחיו, אך בעיקר בדעת אחיו עליו. דעותיהם זה על זה חייבות להשתנות בתכלית למען ישרור ביניהם יחס לבבי הדוק. שאם לא כן גם אילו הוחזר אל משפחתו מבחינה חיצונית, היה הוא אבוד ממשפחתו, ומשפחתו אבודה ממנו".

יוסף רואה לנכון לתקן את היחסים העכורים בינו לבין אחיו באופן יסודי, ולנקות את השנאה שהובילה למכירתו, לצורך כך הוא מוביל את אחיו בסבלנות להודות ולהכיר בטעותם, ולתקן את מעשיהם.

בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ב א) מצינו: "אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה - מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר: וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ (קהלת יב א). ואם לא שב - אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו, ובעל תשובה הוא". דבריו מבוססים על דברי חז"ל ביומא (דף פו:).

על מנת לתקן ולכפר עבור אחיו, על חטא המכירה, יוסף בונה צעד אחר צעד את "תשובת המשקל" של האחים. בסופו של התהליך, הוא מביא אותם לאותה דילמה שעמדו בה אז - בקנאתם בו. גם הפעם, מדובר בבנימין שהוא בן דמותו של יוסף, בנה של רחל, בן זקונים, האהוב על אביו. ועתה, הם צריכים להתמודד עם רצון המושל - לקחתו ולפטור אותם לחופשי.

אלא שהפעם הסוף שונה, האחים נאבקים להציל את בנימין, וברגע השיא, אנו פוגשים את יהודה, שהיה האח הדומיננטי במכירת יוסף, עושה עכשיו מעשה הפוך בתכלית, ומוכן להקריב את עצמו בעבור הצלת אחיו הקטן, הוא מתייצב מול שליט מצרים ואומר: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (מד לג - לד). כעת, הושלמה משימתו של יוסף, נעשה פה תיקון גמור לחטא המכירה הקדמון, ומעתה, נכונה השעה להתגלות בפני אחיו ואביו.

נשים לב לדברי יהודה: (מד, כ) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.

(לז, ג-ד) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

הרב אמנון בזק (נקודת פתיחה - ויגש): יוסף רואה לנגד עיניו את המהפך: אם אהבת אביו אותו, ילד הזקונים, גרמה לשנאת אחיו כלפיו, הרי שכעת אהבת אביו את בנימין לא זו בלבד שלא גרמה לכך, אלא שגם הביאה את יהודה להיות נכון להיות עבד במקומו.

בנוסף, יהודה ציטט את אביו (מד, כז): וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. אמנם יעקב לא אמר את המילה "אשתי" דווקא כלפי רחל, אך הוא כן השתמש בביטוי "בני" רק כלפי יוסף ובנימין.

מכל מקום, נראה שהפעם יהודה מקבל בשוויון נפש את האהבה המיוחדת שרוחש יעקב לבניה של רחל אשתו האהובה. יהודה השתנה.

רמז לחשבון הנפש העובר על האחים נוכל למצוא בדבריהם, עוד בביקור הראשון במצרים, כאשר האחים חווים חוויות קשות, הם תולים זאת במכירת יוסף, ומתרגמים זאת כרמז לאשמתם: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (פרק מב).

מי היו גיבורי מכירת יוסף? וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו (בראשית לז יט - כ).

מי הם אִישׁ אֶל אָחִיו? חז"ל מבארים שהיו אלה שמעון ולוי שנאמר בהם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם (מט ה).

עשרים ושתיים שנים אחרי אותו מעשה, כאשר האחים חווים חוויות קשות במצרים, אנו פוגשים אותם מנהלים חשבון נפש, הם תולים זאת במכירת יוסף אחיהם, ומתרגמים זאת כרמז לאשמתם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת (פרק מב כא), שוב איש אל אחיו - שמעון ולוי.

לאור דברים אלו, נוכל לצעוד צעד נוסף בתהליך התיקון שיוסף מוביל את אחיו. בשעה שהוא חושף את זהותו "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי", דבריו קשים להבנה: מדוע הוא שואל אם אביו חי, האם לא ברור שהוא חי!

ה"בית הלוי" מחדד, הרי כל דברי יהודה ליוסף, עד כה, נסובו בעיקר על צערו של יעקב אביהם - במידה ויפרידו אותו מבנימין, אם כן בודאי הוא חי. יתירה מכך, כאשר הגיעו האחים למצרים בפעם השניה, יוסף קידם ושאל "הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם? הַעוֹדֶנּוּ חָי? וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי" (מג כז - כח), ומאז, הם לא חזרו אל אביהם לדרוש בשלומו, ומדוע הוא שואל זאת בשנית?

לדבריו, בכוונה תחילה הביא יוסף את אחיו לסיטואציה הזו. האחים טענו כלפיו שהוא מתאכזר כלפי יעקב אביהם הזקן - בכך שרוצה לקחת ממנו את בנימין בנו הקטן. טענות אלה הטיח יהודה ביוסף: "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ, וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת" (מד ל - לא), כלומר, האחים מאשימים את יוסף, בכך שהוא לא מרחם על האב הזקן.

דווקא אז, הוא נחשף בפניהם ואמר: "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי", האות ה"א משמשת כה"א התמיהה - כשאלה רטורית: האם אבי עדיין חי - עד היום! רוצה לומר, כאשר אתם עצמכם מכרתם אותי, האם גם אז - חששתם לחיי אביכם הזקן? האם שקלתם, לאלה סוג של חיים אתם דנים אותו? איך יכולתם למכור אותי, ולסכן בכך את חייו? "אחרי שהגדילו לפניו גודל הרחמנות של אביהם - כשיקח ממנו בנו אהובו, סידר להם מעשה עצמם, ונבהלו מתוכחתו ולא יכלו אחיו לענות לו, כי הוא סתירה וקושיא עליהם - מעצמם על עצמם".

מעשיו של האדם מלאים בסתירות. לעצמו, הוא עושה 'הֲנָחוֹת', אך כאשר חבירו עושה מעשים דומים - הוא דן אותו בחומרה. ממילא, אם נרצה לגרום לאדם להכיר בטעותו, אין להוכיח אותו - באופן ישיר, שהרי "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו" (משלי כא ב), והוא יציג 'תירוצים' שונים על מנת לנקות ולהכשיר את מעשיו. אך אם יציגו בפניו את אותם המעשים - שעשה אדם אחר, ויבקשו ממנו לשפוט בעיניים אובייקטיביות - הוא ידון אותו על פי דין, ולא ישהה לנסיבות המקילות.

דוגמה מובהקת לכך, ניתן למצוא בתוכחת נתן הנביא לדוד המלך, אחר מעשה בת שבע. הוא מספר לו על האיש העשיר החומס את "כבשת הרש", ותגובתו של דוד לא אחרה לבוא, "וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת" (שמואל ב יב ה) וכאשר נתן מבהיר לו שהוא עצמו עשה מעשה דומה, הוא מודה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'" (שם פסוק יג).

כך עשה יוסף לאחיו, הוא התחזה כמי שרוצה להפריד את אחיהם בנימין - מאביו, וברגע שהם שפטוהו על כך, הוא הפך את הראי מול עיניהם, ואמר: "העוד אבי חי!" הרי אתם נהגתם כך בדיוק. והם שהבינו והכירו בחטאם - "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" מפני התוכחה.

מעניין לציין, פרויד טבע, שלאדם יש 'מנגנוני הגנה' פסיכולוגיים פנימיים, המסייעים לו להתמודד אם יצריו ומעשיו. אחד מהם נקרא 'הַשְׁלָכָה', כדי שלא להודות בתכונות שלו, באופן לא-מודע, יעדיף האדם לייחס את אותן חולשות דווקא לאחרים, ולמעשה, הביקורת שהוא מעביר על הזולת - מעידה על עצמו. וכבר אמרו חז"ל (קידושין ע.): "כל הפוסל - במומו פוסל". במילים קצרות, הוכיח יוסף לאחיו שכל טענותיהם אליו, אינם אלא כלפי עצמם, אלא שהם "השליכו" זאת עליו.

אך חז"ל לא מסתפקים בכך: "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה! יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב: "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו", לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא - על אחת כמה וכמה" (בראשית רבה צג י).

משמע, אל לנו "להשליך" את האשמה על גיבורי הפרשה, אלא מוטלת החובה על כל אחד להפוך את הראי - כלפי עצמו, ולברר אם גם בו דבק שמץ פסול ביחסו לאחיו, ביחסו להוריו, ביחסו לזולת.

הרב יונתן זקס (שיג ושיח - ויגש) עומד על כך, שהגיבור המובהק של הסיפור הוא יוסף. הסיפור מתחיל בו ונגמר בו. אנחנו רואים אותו כילד שאביו אוהב ואף מפנק, כנער חולמני המרגיז את אחיו, כעבד, ואז כאסיר, במצרים, ולפתע, כדמות השנייה בעוצמתה באימפריה הגדולה ביותר בעולם העתיק. בכל שלב ושלב הסיפור חג סביבו וסביב השפעתו על אחרים. יוסף מושל בשליש השלישי של חומש בראשית ומטיל את צלו על כל היתר.

אלא שההיסטוריה פנתה לכיוון אחר. כחלוף הדורות התחוור כי אח אחר טבע חותם בעם היהודי. האח שהעם היהודי נושא את שמו.

משפחת הברית נודעה בכמה שמות. בתחילה "עברים", בשם הזה נתכנו אברהם וילדיו. השם הבא בתור הוא "בני ישראל", בעקבות השם שניתן ליעקב על כי שׂרה עם אלוקים ואנשים ויכול להם. אחרי חלוקת הממלכה, ובפרט אחרי חורבן ממלכת ישראל בידי האשורים, נותרה ממלכת יהודה. העם היושב בה, רובו משבט יהודה, החל להיקרא "יהודים". יהודה, אם כן, הוא שבטווח הארוך נתן לעם את זהותו, הוא שהעמיד את בית דוד, בית המלוכה שממנו עתיד גם לבוא המשיח. למה יהודה ולא יוסף?

התשובה טמונה בעימות בין שני האחים, כשיהודה מפציר ביוסף לשחרר את בנימין. אך כדי להבינה עלינו לחזור תחילה אל סמוך לתחילת הסיפור. יהודה הוא שהציע למכור את יוסף לעבדות: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו, מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ? לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (לז כו - כז).

אטימות מהדהדת במשפטים הללו. בנשימה אחת יהודה מציין שיוסף הוא "אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ" ומציע למכור אותו לעבדות. אין ליהודה מהאצילות הטרגית של ראובן, אשר יחיד מכל אחיו הבין שהם עושים מעשה רע וניסה - לשווא - להציל את יוסף. בשלב זה בסיפור, יהודה הוא האדם האחרון שאפשר לצפות ממנו לגדוּלה.

אלא שיהודה, יותר מכל דמות אחרת בתורה - משתנה. האיש שאנו פוגשים בפרשת "ויגש" איננו האיש שהכרנו. אז הוא היה מוכן לראות את אחיו נמכר לעבדות. עכשיו הוא מוכן למסור את עצמו לעבדות, ובלבד שאחיו הקטן לא יוחזק כעבד. לפנינו מהפך אישיותי מדויק כתמונת ראי. האַפָּתי נעשה אכפתי. האדישות לגורל אח קטן אחד הייתה לנחישות להצלת אח קטן ממנו. יהודה מתנדב לסבול את הסבל שגרם פעם ליוסף כדי שסבל זה לא ייפול בחלקו של בנימין. בשלב הזה מתוודע יוסף אל אחיו. יהודה עבר את המבחן שיוסף הכין לו בקפידה. יוסף רצה לדעת אם יהודה השתנה. והוא גילה שהתשובה חיובית. עכשיו הוא יכול לעצור את המבחן.

יהודה הוא בעל התשובה הראשון בתורה. מאיפה באה התמורה הזו באישיותו? הפתרון יימצא, גם הפעם, בדפדוף לאחור. הפעם לא עד תחילת הסיפור בפרק לז, אלא אל פרק לח, אל סיפור תמר. תמר, שכאשר התחפשה לקחה מיהודה כעירבון את חותמו, את פתילו ואת מטהו, שלחה לו אותם ואמרה לו, "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה" (לח כה) . באותו הרגע הבין יהודה את הסיפור כולו. הוא הבין כי גזר על תמר אלמנוּת מתמדת. והוא גם הבין שתמר נהגה בו בהגינות יוצאת דופן כאשר הקפידה שקלונו לא ייוודע ברבים אף כי איפוק זה סיכן אותה.

מעשה הגבורה של תמר הוליד בשורה רוחנית. יהודה הודה שלא פעל כשורה ואמר, "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (שם פסוק כו). זו הפעם הראשונה בתורה שאדם מודה באשמה. זו גם נקודה המפנה בחייו של יהודה. כאן נולדה יכולתו של האדם להכיר בחטאי עצמו, להתחרט ולהשתנות: אותה תופעה מורכבת הידועה בשם "תשובה". שינוי זה סלל את הדרך לסצנה הכבירה בפרשת "ויגש", שבה הפגין יהודה נכונות להפוך את התנהגותו הישנה על קודקודה ולעשות ההפך ממה שעשה פעם.

שמו של יהודה בא לו מהמשמעות של המילה "להודות": לומר תודה. "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (כט לה), אמרה לאה בהולדתו. אך "להודות" הוא גם להודות באשמה. התורה משתמשת בדרך כלל לעניין זה בצורה "התוודה", שממנה נגזרה גם המילה "וידוי" שהיא, על פי הרמב"ם, אחד החלקים החיוניים בתהליך התשובה. יהודה הודה בחטאו.

לאור זאת נוכל להבין מחדש את המימרה הידועה של רבי אבהו "מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד:), כלומר בעלי תשובה נמצאים במדרגה גבוהה אפילו מזו של צדיקים גמורים. פסוק הסמך של רבי אבהו במדרש הזה הוא "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר ה'" (ישעיה נז יט). הנביא ישעיהו מקדים בפסוק זה את הרחוק לקרוב, כלומר זה שהיה רחוק מה' קודם לזה שהיה קרוב אליו.

נראה שההוכחה האמיתית למימרת רבי אבהו היא יהודה. יהודה הוא בעל תשובה הראשון בתורה. יוסף, לעומת זאת, ידוע בכינוי "יוסף הצדיק". יוסף הצדיק היה משנה למלך מצרים, אך יהודה נעשה אביהם של מלכי ישראל. במקום שיהודה בעל התשובה עומד היום, אפילו יוסף הצדיק הגמור אינו עומד. אכן, יהיה אדם גדול ככל שיהיה במידותיו ובסגולותיו, עדיין גדול ממנו יהיה האדם המסוגל לצמיחה ולשינוי. זה כוחה של תשובה. וראשיתה של התשובה - ביהודה.

שבת מבורכת

החברה לחקר המקרא מארחת את הרב עמיהוד סלומון רב קהילה בפתח תקוה