ניתן בבקשה לתרום באתר החברה www.hamikra.org
חדש- סידרת הרצאות חדשה-בזום -עם הרב אהרון כץ-(סיים עכשיו את תפקידו כרב העיר רמת גן).
מסע אל יסודות התורה שבעל פה -שימו לב לתאריך והשעה.
בבקשה הפיצו יהיה מאד מעניין.
*דבר תורה פרשת ויחי -תשפ"ו- לא עם לבדד ישכון. האתגר, ההזדמנות והקריאה אלינו מספר בראשית מייקל אייזנברג*
פרשת השבוע פרשת 'ויחי' חותמת את ספר בראשית. עם סיומו של ספר בראשית ולסיום המהלך של החודשיים האחרונים, אנו נדרשים למבט רחב יותר על הספר כולו. מ"בראשית ברא א-להים" ועד הברכה שנאמר השבוע בבית הכנסת: "חזק חזק ונתחזק". לכן, ברצוני לגעת במשהו שאני חושב שהוא מאוד רלוונטי לכולנו היום ולשאלה היכן אנחנו מתמקמים בעולם כיהודים וכישראלים. מה האתגר שספר בראשית מניח בפנינו?
אם הייתי שואל למה בכלל יש לנו את ספר בראשית, אני חושב שאינסטינקטיבית כולנו היינו אומרים משהו על האמונה בה' והתגלגלות הסיפור של עם ישראל כשומר תורה ומצוות, או שדמויות האבות והאימהות הן מודל השראה עבורנו. למעשה, רש״י, מיד בתחילת פירושו על התורה שאל את השאלה, ורבים עסקו בה גם לפניו וגם אחריו. לפי רש"י הסיבה היא הזכות של עם ישראל להתיישב בארץ ישראל:
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהלים קיא ו) - שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקדוש-ברוך-הוא היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
אפשר לקרוא את דברי רש"י בכמה רבדים. אפשר להישאר עם נקודת ההנחה של השאלה שהתורה היא ספר מצוות ולכן היה צריך לפתוח במצווה הראשונה שנצטוו ישראל. בדרך זו, דבריו של רש"י יכולים להתפרש כאמירה שיש חשיבות מיוחדת למצוות יישוב ארץ ישראל, או אולי למצוות נוספות התלויות בארץ, ולכן התורה בחרה לפתוח בביסוס הנושא, גם אם הפרטים המעשיים של מצוות ארץ ישראל יובאו בספרים הבאים של התורה. אפשרות אחרת היא שהתורה איננה ספר מצוות פר-אקסלנס. במטרה לעצב אתוס, היא פתחה באמירה "פנים ישראלית" המנוסחת על פי תהילים כ: "כח מעשיו הגיד לעמו". כלומר, צריך לחבר את האמונה שלנו בה' עם המימוש שלה בחיים הפוליטיים של עם ישראל בארצו. זו מטרת-העל שראוי לפתוח איתה את התורה. הרמב"ן מציע תפיסה מקבילה. לדבריו ספר בראשית נועד להיות "מעשה אבות סימן לבנים". כלומר, האתגרים שהאבות שלנו עברו מסמלים את הקשיים שעם ישראל יפגוש לאורך ההיסטוריה, יתמודד עימם ויתחשל דרכם. לדוגמה, כמו שאברהם יצא לגלות במצרים, כך גם ניניו ירדו לגלות במצרים. הרמב"ן רואה את ספר בראשית כמבוא לספר שמות בו משפחת יעקב תהפוך לעם, ובמעמד הר סיני ייערך מפגש מכונן בין הא-ל, העם והתורה.
אפשרות שלישית היא, שלא בכדי המדרש שרש"י מצטט, מאריך בטענת הגויים כנגד ישראל ובתשובה שלנו. זו לא צורת הצגה מתודית של שאלה-תשובה, אלא זו שאלה רצינית. הנושא המהותי של התורה הוא לא המצוות, וגם לא אמונה או אתוס פנים-ישראלי. הנושא בה' הידיעה הוא יחסי ישראל והעולם. בניגוד להנחת השאלה מדוע לא פתחו ב"החודש הזה לכם" - המבטא את הייחודיות של עם ישראל, התורה בוחרת להקדיש לפחות ספר אחד שלם, הספר שפותח את התורה, לתיאור מורכב ורווי ממשקים עם העולם. הגלובלי והרב-לאומי שמודגש בספר בראשית, עומד אולי בניגוד מסויים לאתוס הפנים-ישראלי שנפגוש בחלקים מספר שמות, ובספרים הבאים. אבל, לא מדובר בספר מבוא.
להבנתי, לספר בראשית יש סיפור משל עצמו שמשפיע על הבנת התורה כולה. ספר בראשית מוקדש לביסוס מערכת היחסים של ה' עם העולם כולו ולאינטראקציה שבין נושאי שמו לכל העמים. במסגרת זו, גיבורי הספר - שהתורה מאריכה לספר אודותיהם בפירוט רב, כולל תחושות והסתבכויות שונות - ינכיחו את שם ה' ואת ערכיו בעולם. או שיחטאו למטרה זו. ספר בראשית מציג את כל המורכבות הפוליטית, הכלכלית והמוסרית הכרוכה במפגשים בין שונים. בדרכו של הרמב"ן ש"מעשה אבות סימן לבנים", הספר מעביר את המסר באילו נושאים עלינו להתרכז, ומה הן ההזדמנויות שנפתחות בפנינו כאומה שחיה באינטראקציה עם העולם. ממילא, האינטראקציה של עם ישראל, כמי שנושא את שם ה' בעולם, עם אומות ומעצמות אחרות, הופך להיות הסיפור המרכזי. ספר בראשית לא חושף את הקשיים הפנימיים שלנו, ולא נועד לבסס את ההצתדקות הישראלית על כיבוש הארץ במובן הצר והמוגבל. הספר מציג את המערכת העולמית ודרכי פעולתה, ומבטא את המשימה הישראלית. זו בהחלט משימה שמוטלת עלינו ולא זכות שלנו. היעוד והחזון הם לתקשר עם כל המעצמות של העולם ולהפיץ את ברכת ה' בעולם - כלכלית וערכית כאחד.
לא בכדי פרשת בראשית מחולקת לארבעה חלקים. פרק א' המספר על בריאת העולם עוסק במערכת הפיזית ויעדיה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א, כח). ידידי זוהר אטקינס, העיר שהפסוק המקדים לבריאה: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" מבטא את היכולת לעצב ולתכנן מערכות פעולה מורכבות, כמו שבסוף הספר, לאחר שיוסף מציג את התוכנית הכלכלית שלו להצלת מצרים מהרעב נאמר: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" (בראשית מא, לח) וכך גם אצל בצלאל שהקים את המשכן ועיצב את כליו מחומרי גלם מגוונים נאמר: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" (שמות לא, ג)].
פרק ב - סיפור גן עדן - מבטא את העולם הנפשי-רוחני של האדם. את השיח עם הא-ל ואת האמוציות, הפיתויים והפחדים. עץ החיים ועץ הדעת מולידים תוצאות. מהמפגש של האדם עם המערכות נוצרת התנועה הראשונה של האדם בעולם, ומהחיכוך הזה מתחיל המסע. מסע בין טוב לרע, בין חיים סופיים לחיי נצח . בין יוזמה לבושה. וזה מוליד את המערכת השלישית שנבנית והיא כוללת את "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" ואת האינטרקציה עם הסביבה האנושית ועם השונה, שמובע דרך המאבק שבין קין להבל, בפרקים ג ו-ד.
החלק הרביעי של פרשת בראשית הוא הדורות, אותם מתארת התורה בפירוט רב בחלק האחרון של הפרשה. מסתבר שהמדידה של הזמן איננה רק בימים ושנים, בהתאם לסיבוב כדור הארץ את השמש. יש דברים שקורים במעבר הבין-דורי. כשהאדם מוליד הוא מייצר תוצאות שמצטברות לאורך זמן ומעצבות מחדש את העולם, ואפילו לבלי-היכר.
בפרשת נח מתעצבת המערכת החמישית - החברה האנושית. תחילה סביב שחיתות: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יא) מה שהוביל למבול, ולאחר מכן בעודף סולידריות והינדוס תודעת המונים: "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת" שהובילה את היוזמה לבניית מגדל בבל. בסופו של דבר בני האדם נפוצו על פני כל הארץ לייצר גיוון, עמיות, וצמיחה. והכל לקראת פריצתו של אברהם שנשלח, אחרי כאלפיים שנים מבריאת העולם, להאיר מחדש את המערכות.
אברהם נשלח למשימת: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ב - ג). זו לא הבטחה לזכות בברכה אלא אתגר "להיות ברכה". לא סתם אברהם שיצא מאור כשדים, עשה נפשות בחרן, הגיע לארץ כנען על שבעת העמים שיושבים בה, וירד למצרים. הוא נגע בכל המעצמות של העת ההיא. הוא קורא בשם ה' ומפיץ את ערכיו בכל המרחב. בתור אבי האומה, מסע חייו הוא להקים עמים, ולוודא שבניו יהיו אחראים להפיץ ברכה לכל משפחות האדמה. ובניסוח שה' אמר ליעקב בלשון רבים: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ". אי אפשר להפיץ ברכה כעם לבדד ישכון. ולכן במעשה אבות סימן לבנים האבות ערכו מסעות, ניהלו משאים ומתנים, התמודדו עם משברים ועם מנהיגי העולם. זה ייעודו וזה מסרו, של הספר כולו.
באופן אירוני, בפרשת השבוע שלנו, פרשת ויחי, ספר בראשית מסתיים בפסוק על יוסף: "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". אחרי שהתורה האריכה לספר על פועלם של בני אדם, ספר בראשית מסתיים עם אדם בארון. אותו אדם, מארגן המערכות שכאמור זכה ל'רוח אלוהים', מוצא את עצמו חנוט בארון במצרים. כשחושבים על ההתכווצות הזו, לומדים עד כמה האדם בר-חלוף. תפקידם של גיבורי ספר בראשית בקרב האומות, ושל עם ישראל הממשיך אותם הוא: התחברות לרוח אלוהים ולארגון המערכות על בסיס ערכי הצדק והטוב. אבל היכולת להפיץ ברכה מהגולה, ממצרים - המעצמה שהפכה כבר בתחילת הספר הבא לאנטישמית - מוגבלת עד מאוד. לכן הסיפור של עם ישראל חייב להשתנות להקמת אומת מופת בארצה שתהיה מגדלור לברכה.
האבות, וגם עם ישראל לאורך הדורות, זכו לא פעם לעושר. השאלה הגדולה והאתגר הוא מה אנו עושים עם העושר הזה, והשגשוג. האם אנחנו מעורבים או שאנחנו מתחבאים? ספר בראשית מראה פעם אחר פעם כמה המשימה מסובכת. אבל, רק מפני שמשהו מסובך זה לא אומר שאנחנו צריכים להימנע או לברוח מהאחריות שלנו. האמת האברהמית הפוכה: דווקא כי זה מסובך ומורכב זה חשוב וחיוני. גם אם יש איומים אסור לנו להתרחק מהאתגר של דיפלומטיה כלכלית של הפצת ערכי ה׳ ואברהם אל העולם כולו.
בבראשית פרק ב, כשהתורה מתארת את מרחב הפעולה שבמסגרתו יתחולל הספר נאמר:
וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת. (בראשית ב, י - יד)
בהמשך הובטח לאברהם:
לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי. (בראשית טו, יח - כא)
בשבועות האחרונים הראיתי כיצד צאצאי ישמעאל, בני אברהם שיצא מאזור הפרת והחידקל, שלטו בכל המרחב עד "בואכה אשור", כיצד יצחק פעל בגרר ולאחר מכן בנגב, עֵשָׂו יצר קשרים עם עמי כנען ובנה לעצמו ממלכה באדום, נכדיו של לוט ירשו את ארצות הרפאים, יעקב עשה את הונו בחרן ויוסף שלט על מצרים. כך, המהלכים הבינלאומיים הופכים להיות הסיפור של ספר בראשית, והאמירה היא שיש בכוחנו, בהפעלת ערכים נכונים ופוליטיקה של שיתופיות, להחזיר את האזור להיות גן עדן. זאת המשימה שהתורה, ושספר בראשית בפרט, שמים בפני עם ישראל. התורה לא שואפת שעם ישראל יסתגר בארצו או בבית מדרשו. עם ישראל אמור לחיות את האתגרים הבינלאומיים ולראות בהם הזדמנות כדי להפיץ ברכה.
ספר בראשית אומנם מסתיים במילים "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" אבל כאמור רק אחרי שיוסף ניבא לישראל שיחזרו לארץ, כשיוכלו. בסיבוב הגלות האחרון שוב בילינו 2,000 שנה בלי כוח. במשך 2,000 שנה חלמנו להחזיק צבא, מערכות אזרחיות ולהחזיק כלכלה משלנו שאנחנו צריכים לתקצב ולנהל. במקום להיות חלק ממה שקורה באומות אחרות ולפעול תחת הנהגתן, כיום אנחנו יכולים סוף סוף לתקשר במסחר עם אומות אחרות ולבטא אגב כך את עצמנו, ואת מה שחשוב לנו. אומנם זה משהו שאין לנו בו הרבה ניסיון, ולכן, יש פספוסים ויהיו ניסיונות וייסורים, אבל חשוב שכולם יבינו שהקהילה שלנו כעם, מתאחדת לא רק כדי להפוך אותנו למוצלחים, אלא כדי להפוך אנשים אחרים למוצלחים. ושאנחנו עושים זאת בשם ערכי ה' ובדרך המוסר של אברהם.
חזק חזק ונתחזק -מייקל אייזנברג
&
בלומה טיגר-דיכטוולד ב"ה. לפרשת ויחי תשפ"ו- האם סלח יוסף לאחיו?
יש להבחין בין סליחה לבין פיוס. סליחה היא תהליך פנימי, בו אדם מוותר על כעס ועל נקמה לקראת ריפוי עצמי. מטרתו, שחרור האדם הנפגע מן הכאב. היא אינה מוחקת את העבר, ואינה דורשת את נוכחות האדם השני. פיוס, הוא תהליך חיצוני, דו צדדי, הדורש שיתוף פעולה עם הזולת.
יוסף התפייס עם אחיו, אך האם סלח להם?
כאשר מתוודע יוסף אל אחיו , הוא אומר להם: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (מה, ד). הוא מטיח בהם את פשעי העבר. בהמשך הוא אומר: " וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְְלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (שם, ה). יוסף מסוגל להתפייס, כיוון שהוא נותן פירוש חדש למכירה. מכירתו התבצעה על ידי אחיו, והם אחראים לה. אך מכירה זו הייתה חלק מתוכנית אלוהית, שאמורה הייתה להגשים את חלומותיו, בעיקר את חלום האלומות, בו הוא מפרנס אותם ומצילם מרעב. יש לשים לב, למילים 'מכרתם אותי' המופיעות פעמיים, שהיא הטלת אשמה, לבין המילים: 'שלחני אלוהים'. העובדה שזוהי תוכנית אלוקית, אינה מפחיתה מאחריותם כאחים שמכרו אותו.
לאחר מות יעקב, חוששים האחים מפני הנקמה העלולה לבוא לאחר שהגנת האב איננה עוד. "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ " (מט, טו). האחים זוכרים את הדרך בה נהג בהם יוסף בתחילה. הוא ניצל את העובדה כי הוא הכירם, והם לא הכירוהו. הכתוב מציין: " וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת ... וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (מב, ז ,ט). הוא שֹם אותם במעצר שלושה ימים. הוא דרש מהם להביא את אחיהם הקטן כתנאי לקניית מזון נוספת. הוא טמן את הגביע שלו באמתחת בנימין, וכשנתפס הגביע, הוא תבע להשאיר את בנימין כעבד במצרים באשמת גניבה.
אנו יכולים לתת פירושים שונים להתנהגותו של יוסף. אך האחים שבתחילה אולי תוהים מדוע המשנה למלך טורח לעסוק בהם ולהתנכל להם, יכולים לפרש את התנהגותו לאחר שהוא מתוודע אליהם, כרצון לנקום. על כן הם נבהלים מפניו (מה, ד). הם אינם ניגשים אליו אלא לאחר שהוא מזמין אותם. אין זו רק תדהמה אלא פחד מנקם, מידי האיש אשר מכרוהו, ועתה הוא משנה למלך, עתיר סמכות וכוח.
על כן הם מספרים ליוסף על צוואה שלא הייתה. " כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו " (נ, טז-יז). אנא שא, מופיע פעמיים. הם מודים כי גמלוהו רעה ופשעו. הם מכנים עצמם עבדים, אך בפסוק זה הם אינם עבדים ליוסף, אלא עבדי ה' אלוהי יעקב. גם האב מוזכר. הכנסת הא-ל לצוואה שהיא כביכול צוואת יעקב, אמורה לתת תוקף שמימי לצוואה. לאחר מכן הם גם נופלים לפניו ואומרים: הננו לך עבדים.
מהי תשובת יוסף ומה היא באה ללמדנו
" וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם " (נ, יט-כא). לא ברור אם יוסף האמין לדבריהם על קיומה של צוואה כזאת, בה הוא חשוד על ידי אביו בנקמה שיבצע באחיו לאחר מות אביו. אם נפרש שהוא האמין להם, אולי יוסבר בכיו לאחר סיום דבריהם. כי צוואה כזאת עלולה להעיד כי אביו חשד בו בנטירה ובנקמה. ואולי בכיו נובע מכך שלמרות כל הטוב שהרעיף עליהם, הם אינם בוטחים בו.
אם ננתח את תשובתו לאחיו: 'התחת אלוהים אני', נזכר בתשובתו הזועמת של יעקב לרחל כשהיא אומרת לו: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. הכתוב מציין כי חרה אפו, והוא משיב לה: התחת אלוהים אני אשר מנע ממך פרי בטן (בראשית ל, ב).
. משמעות התשובה בשני המקרים היא: אני איני במקומו של ה'. אלו דברים המסורים לידי שמים. הוא חוזר על דברים שאמר להם בעבר. המכירה הייתה פרי מחשבה רעה, אבל הואיל והיא הייתה חלק מתוכנית האל לזון אותם בשנות הרעב, היא הסתיימה בטוב. אין כאן סליחה. ומשום שזו תוכנית הא-ל, אומר יוסף, אני אמשיך לדאוג לכם ולצאצאיכם. יוסף אינו עסוק בעבר, פניו לעתיד. העבר קיים, הוא לא נשכח, אך יוסף בוחר לנוע קדימה.
בלומה דיכטוולד. רעננה, י"א טבת, תשפ"ו
&
ב"ה. לפרשת ויחי תשפ"ו -אחרית הימים -אריה דיכטוולד
בטרם מותו מכנס יעקב את משפחתו סביב מיטתו. לא מצאנו זאת אצל אבותיו. פרידה שהיא ברכה וצוואה גם יחד לכל אחד מבניו: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ - וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (מט, א). והנה הפסוק הבא חוזר על מה שכבר נאמר: " הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם": מיד מזדקרת השאלה, גם האספו וגם הִקָּבְצו ?-התשובה: יוסף בארמון פרעה ושאר אחיו מפוזרים ברחבי ארץ גושן ואולי גם מחוצה לה. עליהם להתאסף למקום אחד ומשם להתקבץ יחד ליד מיטתו. פשט. בפסוק הראשון נוצר סוג של צִיפיה וזירוז" וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים " ואילו בפסוק השני יעקב מסביר שהכינוס יהיה מורכב משני יסודות: היסוד המשפחתי " בְּנֵי יַעֲקֹב " והיסוד הכללי " יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם (בני ישראל) "שני הפסוקים נעים לכיוון אחד-לימים העתידים לבוא.
מהו טווח העתיד? התשובה מצויה בביאור המילה "אחרית הימים".
אונקלוס: מתרגם אחרית=סוף. הוא מאמץ את המוסכם בתקופתו. רש"י (על פי המדרשים) הולך בעקבותיו: "ואגידה לכם" - בּקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים.
בתקופת התלמוד כאשר אומרים 'קץ הימים'-קץ הימין= הכוונה לתחיית המתים. כפי שמשתמע מהפסוק החותם את ספר דניאל. לאחר שדניאל מקבל חזיונות מורכבים על העתיד ועל אחרית הימים, המלאך נפרד ממנו במילים הבאות:וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ; וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין." =זו הפעם היחידה שהמילה קץ באה בתנ"ך במקום 'אחרית הימים'].
למה כל כך חשוב ליעקב אבינו לספר על תחיית המתים? האם גם רש"י מקבל שזו הכוונה באומרו –"לגלות את הקץ"?
ההיגד "באחרית הימים" מופיע במקרא 13 פעמים (כך על פי שו"ת בר אילן") וכולם בהקשר של גורל עם ישראל או השבטים בעתיד הרחוק. כך בנבואת בלעם לבלק: "לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במדבר כ"ד, י"ד) או בהקשר של תשובה מתוך צרה: או בהקשר של תשובה מתוך צרה: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ד', ל') או באזהרת משה לעם: "וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (דברים ל"א, כ"ט).
ההיגד "אחרית הימים" משתנה בנ"ך: בנביאים המושג מקבל את המשמעות האוניברסלית והמוכרת של עידן שלום עולמי: בישעיהו (ב', ב') "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים... וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם." או אצל מיכה (ד', א') דומה לישעיהו ("וכתתו חרבותם לאתים"). גם נביא החורבן ירמיהו (כג' כ'): "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה" זה יחד עם פסוק נוסף של ירמיהו מח, מז) בנבואתו על מואב "וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים." כך גם אצל נביא חורבן אחר יחזקאל אולם, בפרקים הדנים במלחמת גוג ומגוג: "וְעָלִיתָ עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל... בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה." (לח, טז) לפי הסיפא של הפרק הבא ביחזקאל (לט) מדובר בתקופת ימות המשיח שהיא תקופה ארוכה (עקבא דמשיחא):
(כה) ... עַתָּה אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת יַעֲקֹב וְרִחַמְתִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי:
(כו) .... מָעֲלוּ בִי בְּשִׁבְתָּם עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד:
(כז) בְּשׁוֹבְבִי אוֹתָם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מֵאַרְצוֹת אֹיְבֵיהֶם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם רַבִּים:
(כח) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם בְּהַגְלוֹתִי אֹתָם אֶל הַגּוֹיִם וְכִנַּסְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא אוֹתִיר עוֹד מֵהֶם שָׁם:(כט) וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה':
'קץ העולם' במסורת הנוצרית הוא יסוד מרכזי הקשור בקץ העולם ומושפע מהפסוק האחרון בדניאל. 'קץ העולם' אינו טבוע במסורת היהודית-רבנית. רמב"ם מזהיר אותנו מעיון בענייני מלחמת גוג ומגוג (הלכות מלכים פרק יב הלכה ב). לפיכך ניתן להסיק שכאשר אנחנו משתמשים במילה קץ ובעיקר בהיגד 'אחרית הימים' הטווח הרחוק ביותר הם ימות המשיח. בברכות יעקב, על פי המפרשים הטווח נע מיציאת מצרים ועד לימי דוד המלך ואפילו לחורבן בית שני.
ימות המשיח
קיימות שתי אסכולות ביחס לימות המשיח. האסכולה המיוצגת על ידי רמב"ם-הגישה הראציונאליסטית: (הלכות מלכים פרק יב הלכה א:)
אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, ... שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר...ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו ...הלכה ב:
...אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, יראֶה מפשוטם של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה 'אנכי שולח לכם את אליה' וגו', ואינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשֹוּם שלום בעולם, ... וכן לא יחשב הקיצין, ...אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.
האסכולה השנייה - הגישה המיסטית ניסית, המיוצגת על ידי ראב"ד (רבי אברהם בן דוד )1114-1125) (ממשיגי הרמב"ם) ורמב"ן-ר' משה בן נחמן גירונדי (1194-1270). לפי ראב"ד אם הנביא קובע שבאחרית הימים " וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ" " או בתורה נאמר "והשבּתי חיה רעה מן הארץ", אין אלה מליצות ומשלים אלא כך יהיה .
רמב"ן על הפסוק (דברים ל, ו) : וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ: ... כי מזמן הבריאה הייתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאווה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. ... וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, .."
לפי רמב"ם משמעות הגאולה היא תיקון המערכת החברתית והדתית בתוך מערכת החוקים הקיימים. לפי ראב"ד ורמב"ן גאולה פירושה הסרת המסווה מהנס הנסתר המצוי בטבע, והנס יהפוך לגלוי – הטבע "יחשֵף" ותתגלה המהות האלוהית שבו. בימות המשיח ישתנו סדרי עולם
אם כך מיהו משיח?
בתורה אין אִזכור למלך המשיח אולי במרומז. במקרא אנו מוצאים קשר בין משיח לדוד המלך מגזע יהודה בן יעקב. המקור המפורסם הוא בנבואת ישעיהו (פרק יא ):
א) וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:
(ב) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה':...
ד) וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים ... וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:
(ה) וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו:
(ו) וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם
מתי יבוא משיח? בכל דור ודור יהיה מי שראוי להיות משיח. לפי רמב"ם, כול בני הדור יכירו מיהו המשיח וימליכו אותו . לפי רמב"ן יוכר על פי תכונותיו כפי שמפרט המדרש (תנחומא (בובר) פרשת תולדות סימן כ) "ירוּם מן אברהם, ונישא ממשה, וגבוה ממלאכי השרת" . כלומר, השגתו השכלית והנבואית תעלה על כול קודמיו. נשאלת השאלה (הרטורית) מי מבני האדם יכול לבחון תכונות אלה?!
נחזור לרש"י: "ואגידה לכם" - בּקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים. רש"י מתבסס על מדרשים ובראשם מדרש רבה. המדרשים נכתבו כ 200 שנים אחרי החורבן על ידי אמוראים וחלק מהגאונים. בתודעה מונחים שני אירועים של משיחיות שהתבדו. המלך חזקיהו עליו נאמר: וְאַחֲרָיו לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו (מלכים ב יח' ה'). הוא משווה לדוד. ועליו אומרים חז"ל: ( מסכת סנהדרין צד ע"א): "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, ואת] וסנחריב גוג ומגוג". הכתרתו נמנעה בגלל שלא אמר שירה על כל הניסים שקרו לו. וכמובן, האכזבה מנשיא יהודה שמעון בר כוזיבא (בר כוכבא) המורד הגדול ברומי עד שרבי עקיבא ראה בו משיח וגו'. היום היו קוראים לבר כוכבא משיח שקר
# צא ולמד: עיון בסדר הברכות של יעקב מראה שהברכות הראשונות ניתנות לפי סדר הולדתם המדויק (אצל שאר האחים יש סטייה מהסדר. לא נרחיב כאן). ראובן, שמעון, לוי ויהודה (בני לאה). שלושה הראשונים ננזפים ומיד מעביר יעקב את ההנהגה ליהודה, יהודה מקבל את רוב פסוקי הברכות (פרק מטח-יב). יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ =ימליכו אותך] אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ ... לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים...המקבילה לפסוק זה היא נבואת ישעיהו "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה". האמונה בביאת המשיח היא משלשה עשר (על פי רמב"ם) עיקרי האמונה היהודית. הרעיון המשיחי הוא הציפיה והתקווה.
בתלמוד (שבת לא ע"א) מצאנו את מה שנשאל אדם בבית דין של מעלה: "בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה" וגו'. שלש השאלות הראשונות הן שאלות מעשיות לא כן הציפיה. אל לו לאדם לזרז את הישועה אלא לצפות לה ולקוות מתוך אמונה שהיא תתרחש באחרית הימים. חזק ונתחזק -דיכטוולד אריה. רעננה. י' טבת, תשפ"ו
&
פרשת ויחי-תשפ"ו-ברכת הבנים-חיים קופל
1) בְּפָרָשָׁתֵנוּ יַעֲקֹב מְבָרֵךְ אֶת יוֹסֵף "וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק.. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (מח-טו..טז). פָּתַח בְּיוֹסֵף וְעָבַר לְבָנָיו? ואכן, אין ברכה טובה יותר לאב, מאשר כשבניו מתברכים וממשיכים את מסורת אבותיהם, (זוֹ גַּם מַחְמָאָה לְאָב שֶׁהִצְלִיחַ) וּכְפִי שֶׁמַּסְבִּיר הַסְפוֹרְנוֹ, שברכו שיהיו ראויים להתייחס לאברהם ויצחק אבותיהם.
2) בתקופתנו, משפחת קָרֵלִיץ, למשל, זכתה אף מעבר לכך. הרב שמריהו יוסף קרליץ זצ"ל, שימש כרבה של קוֹסוֹבָה שלושים וארבע שנים, ונחשב כפאר המשפחה, ובנו אברהם ישעיהו התפרסם כבנו של הרב מקוסובה. אך לימים משהתבגר ה"חזון איש", וספריו התפרסמו ברבים, שִׁמְעוֹ כְּלַמְדָן וּפוֹסֵק, נוֹדַע בְּכָל הָאָרֶץ, ואז התחלפו היוצרות, וְיִחוּסוֹ שֶׁל הָרַב שְׁמַרְיָהוּ היה כאביו של "החזון איש" שהפך לפאר המשפחה.
3) בימינו, קטעים מברכת יעקב משמשים לברכת הבנים , ונעמוד על המיוחד שבהם. את הקטע "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" מסבירה הגמרא, מלשון דגים, מה דגים שבים מים מכסין עליהם , ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם (ברכות כ.).
4) אבל יש עוד כוונה, בהקשר ללימוד הגמרא: דג זקוק מאד למים, רואים אותו כיצד הוא בולע עוד ועוד מים, ומשנותרו רק מעט מים בגיגית, הוא מוציא את פיו מעל למים כמבקש עוד מים. וכבר אמרו חז"ל שתורתנו נמשלה למים: שֶׁנֶּאֱמַר "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (יְשַׁעְיָהוּ נה,א) וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה (ב"ק יז.).
5) ראוי לזכור אִפְיוּן נוֹסָף שֶׁל הַדָּג. כשהתורה כותבת את סימני הטהרה בדגים, מפרש רש"י: "סְנַפִּיר": אלו ששט בהם. "קשקשת" : אלו קלפין הקבועים בו (ויקרא יא,ט). רש"י אינו מתאר את הקשקשת ואומר שהיא חיפוי עור על פני גופו של הדג, המגן עליו, אלא אומר את מַהוּתָהּ, אוֹ תְּכוּנוֹתֶיהָ. דהיינו שהדג מורכב משני חלקים: "קשקשת" שזה חֵלֶק קָבוּעַ וּסְטָטִי בַּדָּג, וסנפיר שגם מחובר לגוף הדג, אך נע וזז כשהדג שט במים.
6) ובהשאלה לימינו: יש לנו תורה שבכתב שהיא קבועה וצריכה להיות "חלק מגופינו", כאילו צְרוּבָה בָּנוּ, ועלינו לשאת אותה אתנו לכל מקום, זו הקשקשת. ויש גם את הסנפיר, שהוא התורה שבע"פ, תורה שמתרחבת עם הזמן, ונותנת מענה לשאלות שֶׁמִּתְעוֹרְרוֹת עֵקֶב הַהִתְפַּתְּחוּת הַטֶּכְנוֹלוֹגִית. רק בעזרת הסנפיר, (תורה שבע"פ) והקשקשת (תורה שבכתב) נוּכַל לָשׁוּט בְּבִטְחָה בָּאוֹקְיָנוֹס הַחַיִּים וּלְהִתְמוֹדֵד עִם הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁמִּתְחַדְּשׁוֹת בְּכָל דּוֹר.
7) כשאנו מברכים את הנער בברכה המסורתית "וְיִדְגּוּ לָרֹב" זה כולל: שלא ישלוט בו עין הרע, שיבקש תמיד את התורה (מְבַקֵּשׁ) כמו שהדג מְבַקֵּשׁ את המים, ואינו יכול בלעדיהן , הן לגבי התורה שבכתב והן לתורה שבע"פ.
8) תשובות לפרשת ויגש
א) בפרשה שני פסוקים רצופים, המסתיימים באותן צמד מילים? תשובה: "אָפֵס כָּסֶף"
1) "כִּי אָפֵס כָּסֶף" ( מז,טו). 2) "אִם אָפֵס כָּסֶף" (מז,טז).
ב) בפרשתנו, איזה אדם יחיד נקרא בשם רבים? תשובה: חושים בן דן. "וּבְנֵי דָּן חוּשִׁים" (מו.כג).
9) שאלות לפרשת ויחי
א) איזה שם מוזכר בפרשה בשני פסוקים צמודים, פעם מלא ופעם חסר?
ב) איזה רהיט מוזכר בפרשה שלוש פעמים? ציין גם את הַמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר?
שבת שלום -מעדנים 375ב פרשת ויחי תשפ"ו-חיים קופל
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת *ויחי* – סיום ספר בראשית-יגאל גור אריה-כלכלת חירום
בימי מצוקה אלו מתאים לדון *בכלכלת חירום*.
מהי כלכלת חרום? יוסף הנהיג.(כיום רבים האם יש חוב לאומי ומה גודלו כץ אומר כך היה, ביבי אומר אין חוב יש צמיחה שר הכלכלה ניר ברקת מראה חדשנות כלכלית, שר האוצר המהולל נבנה תוכנית עם חוב לאומי לא חשוב מה גודלו.)
״...ויצבר יוסף בר כחול הים...״ משנתו הכלכלית של יוסף *נכונה גם להיום*.
אגירה ממלכתית ולא אגירה פרטית.
אגירה פרטית (כמו היום) אשר מצמיחה ספסרות ומולידה את האנוכיות- יוסף שילב את המוסר וחינוך ההמונים במשנתו הכלכלית. אגירה ממלכתית וקיצוב המזון גם בשנות השובע הצמיחה תועלות רבות לחברה המצרית. בלמה את צריכת היתר, מיתנה את העליה בצריכת החיים, עצרה את הנהירה אחר המותרות והשיבה את הפשטות והסתפקות במועט לחיי היום יום. חלוקה שווה של מצרכי יסוד צמצמה את הפערים באוכלוסייה וחינוך לצרכנות נכונה. יוסף קנה את אוכל של כל העיר, ושמר אותו כרכוש המדינה. כך גויסה גם הפסיכולוגיה לשרות הכלכלה.
״*אדם נוהג חיסכון במה, שקנה בכספו, אך מזלזל במה שקיבל במתנה*״..
יוסף מחוקק חוקים שימנעו ספסרות, שוק שחור ועלית מחירים: איך ??
א. לא יכנס אדם בשני חמורים. = קיצוב המצרכים
ב. לא יוליכו חמורים תבואה ממקום למקום. = אגירה עירונית ולא ארצית.
ג. לא יכנס אדם, עד שלא יכתוב את שמו, שם אביו ושם זקנו...= יזם וממציא הדרכון ,תעודת זהות
יוסף ייצר כלכלה נכונה והיה שר האוצר היהודי הראשון והנכון מכולם.
מי יתן וינהיגו כיום כלכלת חרום כמו יוסף במצרים. נהיה חברה המחבקת מכבדת ואוהבת איש איש את חברו!
לפני מותו מברך יעקב אבינו כל אחד מבניו בברכה אחרת.
מדוע לא בברכה אחידה ו "משפחתית"?
זוהי צוואתו לעם: כל אחד מיוחד בדרכו הוא והתברך בכישרונות ייחודיים, ועליו לנצל את כל כוחותיו
יש 12 שבטים אף אחד לא מנצח, הם אמורים לנצח ביחד. הם צריכים ללמוד איך חיים ללא אחידות אבל באחדות.
לאדם עשר אצבעות כל אחת שונה מחברת, בגובה, בצורה, בעובי .... כך גם האחים כל אחד שונה ואחר מאחיו.
האחדות הינה המטרה המשותפת לכולנו:( אחדות ולא אחידות ) להביא את השלמות האמתית והשלום הנכסף.
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!
*יגאל גור אריה*
נישואים מאושרים, וקופסאות סגורות
היה היו איש ואישה, שהיו נשואים באושר יותר מ60 שנה. הם שיתפו זה את זו בכל עניין ושוחחו ביניהם על כל נושא, לא הסתירו זה מזו וזו מזה כלום כל שנות נישואיהם.
מלבד העובדה שלאישה הזקנה הייתה קופסת נעליים מוסתרת בארון למעלה, ודאגה
להזהיר את בעלה לבל יפתח או ישאל אותה מה פשר הקופסא.
במשך כל שנות נישואיהם הוא לא שאל לפשר הקופסא ומה יש בה, אך יום אחד חלתה מאוד האישה הזקנה והרופא אמר שלא תחלים לעולם. אז סבר הבעל כי עליו לפתור את התעלומה, הוריד את הקופסא ממרומי הארון והניחה על המיטה ליד רעייתו.
גם היא הסכימה שהגיע הזמן שבעלה ידע מה יש בקופסא. כאשר פתח את הקופסא, נדהם לגלות בה, שתי בובות סרוגות וחבילת כסף בסך 95,000$. בעלה שאל: מה פשר העניין והקשר?
והזקנה השיבה: ״כשעמדנו להינשא סבתי סיפרה לי מהו סוד הנישואין המאושרים.
היא אמרה לי, כי אסור לעולם לכעוס. והיא הוסיפה, שאם אי פעם ארגיש בי כעס
או עלבון צורב, שאנצור את לשוני, אהיה שקטה, ואסרוג "בובה".
האיש הזקן התרגש מאד, וניסה לעצור את דמעותיו: רק שתי בובות אצורות בקופסא?
זה אומר שהיא כעסה עליי או התווכחה איתי רק פעמיים במשך כל שנות חיינו ארוכות
המשותפות והאהובות?! ופרץ בו גל שמחה ואושר.
אמר הזקן: "דובשנית שלי, זה ההסבר לבובות הסרוגות, אך מה בקשר לכסף ? מאין הגיע סכום מכובד כזה?"
השיבה הזקנה כאילו קראה מחשבותיו וחשה ברגשותיו: ״*אוי יקירי זה הכסף שעשיתי
ממכירת הבובות*״
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
