ישראל קריסטל
את אחי אנוכי מבקש.
לתרומה ניתן גם מהאתר: www.hamikra.org
להזכירכם אנחנו פועלים בהתנדבות, אין משכורות, אנחנו כן מלכ"ר עם ניהול תקין ושקוף ואישור מס 46 בפקודה.
אנחנו לא מקבלים תמיכה מגופים ממשלתיים
עלות אחזקת האתר ומשלוח מיילים מדי שבוע עולים לנו כסף רב, אנחנו בימים אלה מחדשים את האתר www.hamikra.org שנבנה לפני 7 שנים, ויש בו חומר רב של עשייה עם תועלת רבה לשימוש הקהל.
אנחנו מפעילים באופן מעשי 3 מיזמים
1. תוכנית "תנ"ך בראש" לקידום בתי הספר הממלכתיים להכנה לחידוני התנך האזורי, הארצי והעולמי. ובו בזמן לקידום לימוד התנ"ך בבתי הספר עם תוכניות מקצועיות בשיתוף משרד החינוך.
2. בית מדרש למקרא עם החמ"ד ללימוד בלתי פורמלי בשעות אחה"צ כיתות ג-ו עם רבני בתי הספר ובפיקוח המפקחים של החמד ותוכניות שהם הכינו ללימוד: א. ביאורי תפילה ב. טעמי מקרא ג. לימוד פרקים מתוך התנ"ך ד.פרשת השבוע. (הנערים/ות-נמצאים תחת פיקוח ולא מסתובבים ברחובות)
נרשמו לשנה זו מעל 300 בתי ספר משרד החינוך אישר עד כה רק 180 בתי ספר!
3. "ימי שיא בתנ"ך" בבתי הספר התיכון ממלכתים גם באישור משרד החינוך, עם אישי ציבור בכירים לדבר על: א. מנהיגות ב. הולך נגד הרוח ג. זהות ושונות.(תוכניות של משרד החינוך למורחבות בתנ"ך ).עם מלגות עידוד שאנחנו נותנים לתלמידים מצטיינים בלימוד תנ"ך.
ויש לנו עוד תוכניות מוכנות למימוש ולכך אנו מבקשים היו בבקשה שותפים לעשייה המבורכת עבור הנוער הנפלא שלנו.
ישראל קריסטל-מנכ"ל החברה לחקר המקרא. בהתנדבות.
******************************
15 דקות פודקאסט על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל על: (מעניין מאד)
"פרשת- וילך -תשפ"ה"
בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (השתפרנו אבל, יש עדין מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע-כבר ניסינו לנקד הכל!).
https://drive.google.com/file/d/16NyqCsOIpiCgxHGWzCPJEivhWg-onQjH/view?usp=drivesdk
********************************************************************************
פרשת וילך ושבת שובה – "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, אָנֹכִי הַיּוֹם" –נאום היום האחרון - ד"ר זאב (ווה ) פרידמן *
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
נתפלל, נייחל ונקווה לשובם במהרה הביתה של 48 החטופים , הנמקים במאפליה במנהרות החמאס העמלקי, כבר 721 ימים.
אֶריק אֶריקסון ( 1902 - 1994) פסיכולוג יהודי אמריקאי, פיתח תאוריה המתארת את מהלך החיים מינקות עד זיקנה, כסדרה בת שמונה שלבים, שבכל אחד מהם ניצב האדם בפני קונפליקט ייחודי בין צרכיו האישיים לבין דרישות החברה. אריקסון מאפיין את השלב השמיני והאחרון, כשלב הבגרות המאוחרת - "אחדות האני" -שלמות לעומת ייאוש. זהו שלב הזיקנה, ובעצם השלב האחרון בחיים, והתחושות החיוביות או השליליות שיתעוררו בו, יעלו כתוצאה מההתבוננות הרטרוספקטיבית בחיים. בשלב זה נערך סיכום של הישגים וכישלונות בחיים, וכאשר האדם יגיע לסיפוק מחייו, יחוש את אחדות האני. כלומר, הוא מקבל בסיפוק והשלמה את חייו, על הטוב והרע בהם, וחש שחייו בעלי משמעות וחשיבות, ואף משלים עם עובדת המוות כסיום החיים המספקים ומשביעי הרצון. מצב נפשי זה כולל קבלה מוחלטת של ההיסטוריה האישית ושל מעגל החיים האישי. במידה ושלב זה נפתר באופן חיובי, האדם יחווה תבונה, שמשמעותה היכולת לתחושת השלמות של האני. הבנה עמוקה של החיים וקבלתם ללא רגשות של חרטה ותסכול. ( מתוך: ויקיפדיה)
דומה שנאומו של משה, המאפיין את השלב האחרון של אריקסון –"אחדות האני", אכן מגיע לשיאו בפרשתנו, בהתכנסותו לקפסולת המשמעות והפרואקטיביות של – "היום האחרון" בחיים.
המושג המונומנטלי של – "היום האחרון", איננו רק ממד אובייקטיבי כרונולוגי פיזי, אלא הוא גם ממד סובייקטיבי, נפשי ורוחני. כך אנו מתמזגים עם עוצמתו של המושג- "היום האחרון", הנוכח כבר בפרשת ניצבים מהשבת שעברה וגם בפרשתנו – ח"י ( 18) פעמים. כך פתח משה את נאומו בפרשת ניצבים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם" (דברים, כט',ט'-יב').
רש"י מציג לנו את זהותו של ממד הזמן האובייקטיבי של – "היום האחרון": "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם- מלמד שכנסם משה לפני הקב"ה ביום מותו, להכניסם בברית ". כך גם מבהיר לנו הפרשן ,בעל "שפתי חכמים"(רבי שבתאי בס, המאה ה17):"מדכתיב היום משמע, היום מלאו ימי ושנותיי, ביום הזה אמות ".
אך כאמור משה – "ביום האחרון", מנחיל מסר לדור ב' העומד בשערי הכניסה לארץ ישראל, כפי שעושה לאורך פרקי הסיליבוס, של סמינר נאומו ומורשתו לאורך ספר דברים. משה מכוון את נאומו גם לדורות הבאים:" וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ד' אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם "(דברים, כט', יג'-יד'). יש כאן סוג של צוואה רוחנית, חברתית, חינוכית ומוסרית, שמשה מעגנה בקפסולת המשמעות של- "היום האחרון" - במסגרת ברית כרותה, בין הקב"ה לעם ישראל לדורותיו.
משה מציג את המושג של –"היום האחרון" בפרשתנו, על ממדו הסובייקטיבי, הקורא גם לדורות הבאים ,להפנים ולהטמיע את המשמעות האמונית , הרוחנית ,הנפשית והמוסרית, של – "היום האחרון". היא לא בשמים, היא תלויה רק בנו ובידנו לעשותה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ " (דברים, ל', יא'-יד').
מהי הַמִּצְוָה הַזֹּאת ?
הנה בימי הרחמים והסליחות שבמרכזם ניצב רעיון התשובה, אכן הרמב"ן( 1194-1270) מפרש , שמדובר על תשובה :"אבל המצווה הזאת על התשובה הנזכרת כי " והשבות אל לבבך ושבת עד ד' אלוקיך, מצווה שיצווה אותנו לעשות כן... כי אין הדבר רחוק ממך, אבל קרוב אליך מאוד לעשותו בכול עת ובכול מקום"( דברים, ל', יא').
כך גם ר' יוסף אלבו (1380-1444): "מדבר על התשובה. כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וכול זה בלי ספק מדבר על התשובה"( ספר העיקרים, מאמר ד', פרק כה').
אז כיצד "היום האחרון", מתחבר למצווה הזאת, הקוראת לתשובה ?
כך האירו לנו זאת חז"ל בפרקי אבות : "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ." (אבות, פרק ב', משנה טו' )
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מסתפק בכך, שאדם יתקן את דרכיו ויחזור בתשובה יום אחד לפני תום חייו, כך מאיר לנו התלמוד את נתיב התשובה של – "היום האחרון" בממד האמוני ,הרוחני ,הנפשי והמוסרי: "שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: … ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה" (שבת דף קנג' עמ' א').
כך גם לוחם החירות מהטמה גנדי באומרו: "חיה כאילו זה יומך האחרון, למד כאילו תחיה לנצח".
מהי ייחודיותו של היום האחרון ? כך מבהיר זאת משה בנאומו: "הַיּוֹם הַזֶּה ד' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים,כו', טז' ).
מפרש רש"י:"בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם".
הנה לנו החיבור הנפלא, של שבת שובה או תשובה שכך נקראת השבת שלנו , בין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום כיפור, וחיבורה למשמעות היתירה של פרקטיקת התשובה, בתפיסתנו – כאילו יום התשובה, הוא היום האחרון בחיינו.
הבה נראה "שהיום האחרון", הוא יום של תקומה ולא יום של חדלון, הוא יום של התרוממות הרוח ולא יום של ייאוש, הוא יום של אופטימיות ולא יום של פסימיות, הוא יום של התחדשות ולא סתם יום של חול. משמעויותיו של יום זה משתקפות במלוא עוצמתן בפרשתנו, בתהליך האישי שעובר על משה ביומו האחרון, המעורר השתאות בדרך בה הוא מיישמו הלכה למעשה, בהקשר לשלב – "אחדות האני" בתיאוריה של אריקסון . כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא"( דברים, לא', א'-ב'). מפרש רש"י: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם- היום מלאו ימי ושנותיי, ביום זה אמות".
מהי קפסולת המשמעות היישומית של משה – "ביום האחרון" ?
מאיר זאת הפרשן ר' שמשון רפאל הירש( 1808-1888 ) בפרשתנו : "הנה כי כן לא קרא משה את העם לבוא אליו, לא הקהיל אותם לאסיפה כפי שהיה רגיל לעשות בזמנים שהיה עליו לדבר אל בני ישראל בשם ד', אלא "וילך" – בעצמו הלך אל העם כדי להיפרד ממנו בפשטות גמורה".
ומה משה אומר להם ולנו ביומו האחרון?
" וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ: כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם...וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַד' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ; לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת "( דברים, ל', יט', דברים, לא', ז'-ח').
משה רבנו ביומו האחרון ובכלל בשלב אחדות האני לאורך נאומו בספר, הוא בשיא פעילותו:
"לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא נָס לֵחֹה " (דברים, לד', ז').
'אין חז"ל רואים את משה רבנו כיצור על אנושי. אין הוא חלילה אלוה ולא בן אלוקים ולא לחינם שמו חז"ל בפיו כמילים אחרונות במדרש תנחומא : " נטל שתי ידיו והניחן על ליבו ואמר לישראל, ראו אחריתו של בשר ודם " . (נחמה ליבוביץ עיונים בספר דברים עמ' 316).
משה מציג לנו שיעור מאלף, כיצד יש לנהוג בשלב – "אחדות האני" ביום האחרון. לא לפסיביות, לא לייאוש ולא לחידלון, כן לראות את היום האחרון האובייקטיבי והסובייקטיבי, כיום של התחדשות, כיום של פרואקטיביות, כיום של משמעות.
כך בגדולתו של משה המעוררת ההשראה, בהעצימו את יהושע מחליפו ובפירגון שהוא מעניק לו וכל זה ביום האחרון, בשלב פרידתו מעל במת ההיסטוריה. על מנת לעשות זאת , משה זקוק להיות טעון במשאבי חוסן אמוני, נפשי ופרואקטיבי. זה לא פשוט, שכן גם משה הוא בשר ודם, אבל זה קורה בעוצמתיות: " וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ". ( במדבר, כז', כב' )
רש"י מנגיש זאת לנו: " וַיִּסְמֹךְ אֶת-יָדָיו "- בעין יפה, יותר ויותר ממה שנצטווה...והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומילאו בחוכמתו בעין יפה".
משה ממחיש לנגד עינינו את הפרקטיקה של היום האחרון , כהתמודדות פרואקטיבית עם אתגר המשמעות. תהליך מסוג של העצמת יורשך והפירגון לו, יכול להתרחש רק במצב צבירה נפשי של הפנמת המשמעות והטמעתה.
משה מלמדנו "שביום האחרון" , בשלב – "אחדות האני", עלינו לתעל ולכוון את עצמנו, לעבר משמעות, פשר וייעוד. לא לשאול לָמָּה ? why)) אלא לשאול :לְמָה? (for what purpose).
משה משמש מופת ודוגמא ליישום המשמעות. בשלב זה של אחדות האני ויומו האחרון, משה איננו מחפש את הסיבות ואת הלָמָּה, לאובדן כניסתו לארץ ולאובדן המנהיגות והעברתה ליהושע. משה עושה את הטרנספורמציה ,לְמָה, ומעורר השראה בגדולתו, באופן שהוא מעביר התפקיד ליהושע ובדרך הפרואקטיבית המיוחדת לו, בפרידתו מבמת ההיסטוריה. הקושי הופך להזדמנות, הלימון הופך ללימונדה.
משה "ביומו האחרון" בשלב "אחדות האני", מנחיל לנו מורשה בימים אלו . ייאוש זאת לא תכנית עבודה. גם מהשבר הגדול והאסון הנורא שאירע לנו בשבעה באוקטובר בשמחת תורה, עלינו לשאול – לָמָּה זה קרה ? ,אבל בעיקר נשאל – לְמָה יקרה? .רק ועדת חקירה ממלכתית, תאיר לנו התחכים הכה נדרש, של – הלָמָּה וגם של הלְמָה.
מנאומו האחרון של משה, בשלב - אחדות האני, ביומו האחרון, עלינו לשאוב - אמונה, תקווה וכוח, לריפוי, לשיקום ולצמיחה.
שבת שלום וגמר חתימה טובה
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
לע"נ סבתי מצד אבי, מרת שפטל ב"ר יהושע הי"ד ובנה גדליה בן ר' אברהם הכהן ז"ל ובנה ר' אריה לייב בן ר' אברהם הכהן ואשתו וילדיו הי"ד, שיום מותם לא נודע וקיבל עליו אבי ז"ל את יום הכיפורים כיום אזכרת נשמותיהם הקדושים. תנצב"ה
ב"ה, בן כסה לעשור תשפ"ו - אין מזל לישראל- אריה דיכטוולד.
בימים הנוראים אנו מזמרים את הפיוט היפה (המחבר לא ידוע) : "כִּי אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה אֱלֹקֵינוּ. אָנוּ בָנֶיךָ וְאַתָּה אָבִינוּ. אָנוּ עֲבָדֶיךָ וְאַתָּה אֲדוֹנֵנוּ. אָנוּ קְהָלֶךָ וְאַתָּה חֶלְקֵנוּ: אָנוּ נַחֲלָתֶךָ וְאַתָּה גוֹרָלֵנוּ...
למה מתכוון הפייטן בכותבו "אתה גורלנו" ?
מעשה נורא מימי המצור על ירושלים בבית השני ולקח בצִדו
שָנו חכמים: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכים אחריו. ראה ריבה (=נערה) אחת שהייתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין אומרים מָשָׁל בירושלים -"מלח ממון חסר"? =כלומר, הרוצה לשמור על ממונו, כשם שמלח שומר על המאכל, יחסֵר מממונו לצדקה] ובית אבי לא עשו חסד וכל ממונן כלה. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה =הכספים משני הצדדים התערבו זה בזה ואבדו]. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. =כאן באה מסקנתו של ריב"ז מהמצב הקשה= בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתם של אומה שפלה =ביטוי לשפל המדרגה] (בבלי, כתובות דף סו עמוד ב .(
בבסיס התגובה של ריב"ז עומד הרעיון שהירידה מגדולה רוחנית גוררת אחריה ירידה גם במעמד החומרי והפוליטי. כשישראל אינם מקיימים את רצון ה', הם נמסרים לשליטת אויביהם הנחותים ביותר.
"אשריכם ישראל" נמצא בראש ההיגד. מכאן שהוא חל על כולו. אפשר להבין את "אשריכם ישראל " על "בזמן שעושים רצונו", אבל מה הוא "אשריכם" בזמן "שאין עושים רצונו" ? מה כאן הפן החיובי? תשובה מעניינת מצאתי בביאור המהרש"א על אתר בש"ס:
מהרש"א (ר' שמואל אליעזר ב"ר יהודה הלוי איידלס (או איידלש), המהרש"א, 1555 - 1632). חידושי אגדות : ... אמר אשריכם על שני הצדדים כי באמת שני ההפכיות הם למעלות ישראל כי כל אומה ואומה יש לה שר ומזל בשמים מה שאין כן ישראל , שאין להם שום מזל אבל הם "חלק ה' כי יעקב חבל נחלתו" ועל כן כשעושין רצונו הם למעלה מכל האומות ושריהם כמו שנאמר, "הבט נא השמימה" וגו' שדרשו שהוציא את אברהם החוצה למעלה מכל צבא השמים דאין הבטה אלא מלמעלה למטה אבל כשאין עושין רצונו כו' הקדוש ברוך הוא מסלק שכינתו מהם והרי הם שפלים ונבזים מכל האומות שיש להם שר ומזל ולישראל אין שר ומזל".
ואז כשהם מושפלים מרימים עיניהם מלמטה למעלה ומתפללים- יש למי להתפלל ולבקש רחמים- זהו הפן החיובי "באשריכם ישראל". אין מזל לישראל, כלומר, אין כוכב או מזל (גורל) או מלאך המגן על ישראל ורק הקב"ה הוא "מזלו-גורלו" ומגנו של ישראל כמצוי בתלמוד (מסכת שבת דף קנו עמוד א בתרגום קל ) :
רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל. והולך הדבר לפי טעמו של רבי יוחנן) דאמר רבי יוחנן: מניין שאין מזל לישראל? – שנאמר: (ירמיהו י ב) כֹּה אָמַר ה' אֶל־דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל־תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל־תֵּחָתּוּ כִּי־יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה:, גויים יחתו, ולא ישראל. ואף רב סבר אין מזל לישראל, שאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל – שנאמר: (בראשית פרשת לך לך פרק טו פסוק ה) "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט־נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם־תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ":. אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם (שם, טו ג): וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן־בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי:אמר לו: לאו," 4 (שם, טו ד): וְהִנֵּה דְבַר־ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי־אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:". אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי (=האסטרולוגיה) ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל. אברהם עובר משלב התבוננות במהלכי הכוכבים והמזלות, כדי לחזות ולכלכל את מעשיו, לשלב הנבואה-שיח עם הקב"ה.
בפרשת האזינו: (ו) הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ:(ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ (ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ט) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: (דברים פרק לב).
= אנו נחלתך ואתה גורלנו – פרושו, אנו בני חסותו של ה'. הוא מזלנו כי אנו בנחלתו.
צא ולמד: א. הדיאלוג בין הקב"ה לאברהם מייצג שתי תפישות עולם – שתי פילוסופיות, ביחס להשפעה שיש לגורמים חיצוניים על העולם, על האדם ואף על עם. הגישה הדטרמיניסטית לשלוחותיה השונות טוענת שלאדם אין שליטה על החלטותיו, הואיל והוא חלק משרשרת אירועים שמחוצה לו. גישה דומה, היא הגישה הפטליסיטית הטוענת שהכל נקבע מראש ע"י גורל או ע"י כוחות-על שאינם בשליטת האדם.
גישה זו סותרת את העיקרון המרכזי באמונה הישראלית- עיקרון הבחירה החופשית. זו הגישה ההופכית לגישות שלעייל. האדם שולט בהחלטותיו ובמעשיו. העמים שדגלו בגישה הפאטליסטית או הדטרמיניסטית, טענו שמה שחל על האדם כיחיד, חל גם על אומה או על חבל ארץ. כך כוכב מאדים-מארס (אליל המלחמה) הוא מזלה של רומי.
ב. מעמד הר סיני הוא מעמד ייחודי בהיסטוריה. עם ללא ארץ, ללא ריבונות, עם שנולד כולו בארץ מצרים וברח ממנה, מקבל חוקה – חוקת התורה, ללא ארץ וללא ריבונות. התורה היא חוק הלאום הראשון. בברית מואב, לפני כניסתם לארץ, החוקה מקבלת תוקף מחדש, לעם שכבר לא היה במעמד הר סיני. במעמד זה הוכרזו שוב כעם, לפני כניסתם לארץ ובעת חילופי הנהגה וללא ארץ: פרשת כי תבוא-" וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ:(י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם "
ג. "אין מזל לישראל", פירושו שגורלו של עם ישראל אינו נתון לחסדיהם של גרמי השמים, השמש, הירח, הכוכבים והמזלות (המזלות הם מה שמכונה באסטרונומיה-קונסטלציה-מבנה מסוים של כוכבים). זהו התהליך שעבר אברהם במעבר לאמונה בייחוד הא-ל ובאחדותו. אם אין לישראל מזל וגורל, מי מנהיג אותו? התשובה נמצאת בפסוק , "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". – עם ישראל מצוי בנחלתו של הקב"ה, תחת חסותו של הבורא. זהו חלק מתנאי הברית-החוזה שכרת אתנו. עם ישראל מצוי מעל חוקי הטבע. "כֹּה אָמַר ה' אֶל־דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל־תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל־תֵּחָתּוּ כִּי־יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה".
ד. להיות בן חסותו של הקב"ה , פירושו להיות בתודעה מתמדת של "אשרֵיכם" , לחשוב ולקבל שבכל מצב, גם מצב של הסתר פנים הוא מצב של "אשריכם". והסיבה לכך היא חידושו המופלא
של המהרש"א לעייל. יחסי הגומלין בין הקב"ה ועמו הם יחסי אדון ועבדו וגם כמו בן ואביו. המשותף הוא שהאב הוא גם האדון-המלך. בכל מקרה אנו תחת חסותו. גם בעת הסתר פנים, אנחנו מאמינים שהוא לצדֵנו. כמאמר משורר תהילים: " הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ:(ו) יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה: " (תהלים פרק קכא ה-ד).
אם כן, כוונת הפייטן אָנוּ נַחֲלָתֶךָ וְאַתָּה גוֹרָלֵנוּ.... אשרינו שאתה גורלנו כי אנו נחלתך, גם בהסתר פנים.
גמר חתימה טובה - אריה דיכטוולד, רעננה, ג' תשרי תשפ"ו
&
בס"ד יום חמישי -פרשת וילך-תשפ"ו- שמואל עמרוסי-
חתן תנ"ך למבוגרים -הריני כבן 70 שנה
"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".
דרש ר' אלעזר בן עזריה הקהל את העם וכו' אם אנשים באים הרי שבאים הם ללמוד, אם נשים באות הן לשמוע, טף למה באין ? כדי ליתן שכר למביאיהם (חגיגה ג)
במכילתא מובא שכאשר שמע ר' יהושע את דברי ר' אלעזר בן עזריה שיבח ואמר "הריני כבן 70 שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום , אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן עזריה יצא מחלציך, ואין הדור שרבי אלעזר בן עזריה בו אינו יתום"
דרשו דורשי רשומות, מדוע התרגש כל כך ר' יהושע ? הסיבה היא שהרי 5 תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואחד מהם ר' יהושע שעליו אמר אשרי יולדתו. שהיתה אמו עוברת בבתי מדרשות ובבתי כנסיות ומבקשת מהלומדים לברך את עוברה (ר' יהושע), ור' יהושע לא ידע האם מעשה זה של אמו תרם לגדלותו שהרי היה ברחם אמו, ועדיין לא הבין דבר.
ככשמע את דברי ר' אלעזר בן עזריה הבין את הגדלות במעשה אימו. עם ישראל טורח ללמד את בניו ובנותיו ולחבריו לתורה בכל עת, כמו שכתוב בקריאת שמע ושננתם לבניך. נשאלת השאלה ממתי ? וכאן מגלה לנו ר' אלעזר בן עזריה שהרבה לפני שילד מבין כבר צריך ללמד אותו, לעטוף אותו בתורה באוירה המתאימה על מנת שיגדל לתורה. עוד לפני שאנחנו מעבירים לו ידיעות אנחנו צריכים להעביר לו חוויות של תורניות של מידות טובות ועוד.
ה' אומר על אברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, זו הסיבה שאמר ר' יהושע אשריך אברהם, כי אברהם אבינו ייסד את הרעיון ללמד את הבנים החל מלידתם ור' יהושע הוסיף ולמד מאימו שכבר ברחם יש לעטוף את הילד באהבת תורה ויראת שמים. כפי שרבים המחקרים היום המוכיחים שהילד מושפע כבר ברחם אימו ממה שקורה סביבו.
אשריכם ישראל המטפחים את השינון הלימוד המידות כבר מתחילת יצירת הולד.כתיבה וחתימה טובה לחיים טובים ולשלום לעם ישראל באשר הם.
שמואל עמרוסי - חתן תנ"ך עולמי למבוגרים.
&
*דבר תורה - וילך תשפ"ו - מנהיגות בשיאה- מייקל אייזנברג-משקיע מנהל בקרן הון סיכון.
מנהיגים לאומיים ודתיים טובים פורשים כשכל כוחם במתנם -מייקל אייזנברג*
פרשת השבוע, פרשת וילך נפתחת בהצהרה משמעותית של משה, שזוקקת ביאור, כי אם ה' עומד לעשות הכל, אז לכאורה חוסר היכולת של משה לא אמור להיות גורם משמעותי:
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. (דברים לא, א - ג)
רש"י, בעקבות המדרש, עמד על התחושה של העייפות המשתמעת מהמילים "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" שאינה תואמת את התיאור הפנטסטי שחותם את ספר דברים: "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז):
לא אוכל עוד לצאת ולבוא" - יכול שתשש כחו? תלמוד לומר לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא מהו לא אוכל? איני רשאי שניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושוע. "וה' אמר אלי" - זהו פירוש לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי.
"אנכי היום" - היום מלאו ימי ושנותי. ביום זה נולדתי ביום זה אמות. דבר אחר: לצאת ולבוא בדברי תורה - מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה.
עם זאת, התחושה היא ש"לא אוכל עוד לצאת ולבוא" זו סיבה העומדת בפני עצמה, אחרת משה היה יכול לדלג על מילים אלו ולומר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וה' אמר אליי לא תעבור את הירדן". בנוסף, ההרחבה ברש״י, שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה, זוקקת הסבר בעצמה, כי מכאן ועד סוף התורה יש עוד הרבה דברים שמשה אומר ומלמד, כולל לדוגמה שירת האזינו שעליה נאמר באופן מיוחד שהיא מיועדת להיות חלק מהמסורת של העם: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם … וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ…" (דברים לא, יט - כא).
בפסוקים רבים, 'לצאת' בהקשר של הנהגת העם הכוונה היא לצאת למלחמה, או להנהיג באופן כללי, כמו שכלב אמר: "וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה. עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא" (יהושע יד, י - יא). כך גם נאמר על דוד בהקשר של הצלחה במלחמה: "וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם" (שמואל א יח, טז). אבל, אם חוזרים למשה, האמת היא שמשה סיים מלחמות מוצלחות מאוד מול סיחון ועוג מלכי האמורי החזקים שבעבר הירדן המזרחי, רק כמה חודשים קודם ולכן לא ברור מה פתאום עכשיו הוא לא יכול לצאת ולבוא. ואכן, הרמב"ן בנימה פסקנית כתב: "ורבינו שלמה כתב: לא אוכל עוד לצאת ולבא – לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן. ואינו נכון. ועל דעת ר׳ אברהם (אבן עזרא): לצאת ולבא – במלחמה, כי חלשו כוחותיו בזקנתו. וגם זה איננו נכון".
בהקשרים רבים אחרים 'לצאת' הכוונה היא ללכת לעבוד, לצאת לשדה או להשיג מזון כמו בפסוק: "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" (תהילים קד, כג) ו-"בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהילים קכו, ו). או בפסוקי הברכה שקראנו לפני שבועיים הכורכים כלכלה ובטחון זה בזה: "בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ. יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים כח, ה - ח). מה הבעיה שמשה רואה בעיני רוחו עם ניהול הכלכלה?
האברבנאל הציג בפירושו ציר שונה להבנת העניין כשהתווה מבט צופה פני עתיד שחושש מהידרדרות, ביחס למצב הנוכחי:
ואני אחשוב שמשה רבינו אמר אל ישראל בן מאה ועשרים שנה אנכי היום והם טובים באמת כי כמו שהעידה התורה עליו לא כהתה עינו ולא נס ליחה. אבל אין ראוי שאונה את עצמי בחשבי שכן יהיה תמיד. כי מפאת הזקנה, עם היותי בהווה בריא וטוב, אין ספק שלא יהיה כך בעתיד, כי בהכרח תבואני החולשה מהרה בהיותי בירידה האחרונה כי כן יקרה לזקנים שבהיותם בבריאות פתאום תבואה החולשה.
וזהו אמרו לא אוכל עוד לצאת ולבא, רוצה לומר עוד בעתיד לא אוכל עם היות שאוכל עתה. ועם זה לא יהיה המאמר הזה סותר לאמרו לא כהתה עינו ולא נס ליחה כי שם ידבר מההווה ומשה דבר כאן בדרך השכל למה שיהיה עליו בעתיד.
להבנתי, דבריו של האברנאל מתחברים לדברי שלמה המלך, שלאחר שמונה לתפקידו אמר לה' בלשון עתיד: "וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא" (מלכים א ג, ז). היות שההקשר שם הוא גם ניגוד לדוד, שכאמור הצטיין במלחמות, אבל ההמשך הוא הנהגת העם, עשיית משפט, הבטחה לחכמה ולהצלחה כלכלית, נראה שאם נבחן את פועלו של שלמה הצעיר בהמשך דרכו, ניתן למצוא את המפתח לדבריו של משה בערוב ימיו.
להבנתי, למרות שבאופן כללי 'לצאת ולבוא' הכוונה היא להנהיג ולכן הצמד מופיע אצל משה, כלב, דוד ושלמה, נראה לי שיש לפצל לשני איפיונים שונים, או תפקידים שונים, את 'לצאת' ואת 'לבוא'. מנהיג צריך לדעת להוציא אנשים ולבוא לקראתם. להוציא אנשים למשימה, כאשר האתוס הישראלי הוא 'אחריי'. כפי שכתבתי בספרי כל אחד משה רבנו - המילה 'ויצא' מכוונת ליציאה מאזור הנוחות, והמנהיג צריך יכולות להוציא אנשים אפילו מאזורי הנוחות שלהם. במקביל עליו 'לבוא' לקראתם, להיות בעל יכולת ליהוק כדי ליצור תנועה פוליטית ולאסוף קהל. לבוא ולפגוש את האנשים במקומות שכואבים להם ושחשובים להם. לא רק למדינה או למשטר. התנאים לכך דורשים כושר דיבור, יכולת להתחבר, יכולת להתעדכן ויכולת לרתום. לא לטפל באנשים אלא להעצים אותם, וכך להפעיל אותם ואת הכוחות שיש להם. אצל שלמה זה היה בולט במיוחד - הרבה לצאת במובן של הפיכת ישראל למעצמה בינלאומית בזכות קשרי חוץ עם מדינות קרובות ורחוקות ששמעו על חכמתו הרבה, ובמקביל לבוא - להפעיל את העם במשימת בניית המקדש.
בפירושו של רב יצחק שמואל רג׳יו, מצאתי יסודות המתקשרים לדברים :
אמרו חכמינו ז״ל לא אוכל עוד לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה. כוונתם לומר - לא שנעלמו ממנו דרכי התורה והחכמה ופירושיה האמתיים, אלא שנתמעט בו הכח למסור את חכמתו לאחרים ולהפיץ את מעיינות התורה לחוץ. ולזה דקדקו לומר מסורות ומעיינות החכמה, כי להורות לאחרים וללמדם חכמה צריך שקידה רבה והשתדלות דברים ומשא ומתן, ואין זה בכח ותולדות הזקן.
כלומר, אם נחבר דברים אלו לאיפיון של האברנאל, מתברר שלעיתים גם מי שנמצא בשיא כוחו, ואולי אפילו אין מישהו אחר ברמתו, לא יודע להוון את התורה והמסרים לאתגרים המודרנים. מה שהוא למד ברוב שנותיו כבר פחות רלוונטי לדור החדש. משה ראה את הנהגה כשליחות זמנית. הוא לא אמר "אני לא רוצה", אלא "לא אוכל" בעתיד להמשיך. ולכן, כבר היום, כשכוחי רב הגיע הזמן לפנות מקום.
לא קל לדעת מתי לפרוש, ולא קל למסור את הלפיד, בייחוד כשנמצאים בשיא, ובוודאי כשמנקודה זו מי שאמור לקחת את המשך המשימה נראה פחות ראוי, ואולי הוא באמת פחות ראוי. אבל, כמו שאמר האברבנאל - חייבים לפרוש בשיא לפני שמגיעה הירידה. חייבים לפרוש כדי להעביר את השרביט לדור הבא. דור דור ודורשיו.
הפרשה מתחילה במילים: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" ולא ברור מהיכן הלך ולאן. אבל זה מזכיר לנו בסגירת מעגל את אברהם שקם והלך למציאות חדשה. ההבדל בין ה-"לֶךְ-לְךָ" של אברהם לבין ה״וַיֵּלֶךְ״ של משה הוא, שאברהם הולך כדי ליצור מציאות חדשה, ולעומתו משה הולך כדי לאפשר למציאות חדשה להתפתח בהיעדרו. בזכות פרישתו. "וילך" בלי מאין ולאן, אומר שמשה עשה מהלך בעצמו, עוד לפני שה' אמר לו: "לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".
לפני שבוע, נפטרה בשיבה טובה הרבנית מרים עמיטל, אשתו של מו"ר הרב יהודה עמיטל זכרונו לברכה. אשה שגדלה בבית של גדולי ישראל והיתה "אשת חבר" במובן המלא של הביטוי. הרב עמיטל, שהקים את ישיבת הר עציון, עמד בראשה למעלה מארבעים שנה, בצעד נדיר למדי, החליט עם הגיעו לגיל 80, לבקש מהנהלת הישיבה, לבחור ולהסמיך עוד בחייו את יורשיו בהנהגתה. כל זה כשהוא עוד היה בשיא כוחו. המנהיגים הפוליטיים והדתיים הגדולים יודעים להעביר את השרביט בלי שה' ציווה אותם. אפילו כשמרגישים בשיא הכוח, ועל אחת כמה וכמה כשלא, חשוב לפנות את הבמה לדור הבא. לתת אמון בצעירים המבטיחים, ובעתיד המבטיח.מייקל אייזנברג.
&
פרשת וילך – חיים עד העולם -פחד מוות -אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון.
בני אדם מפחדים מהמוות. המוות נתפס כדבר סופני, סוף הדרך, מציאות מאיימת בלתי מוכרת. ישנם אנשים שהתמודדותם עם המוות מתבטאת בהתמכרות לעשייה על מנת להגיע להישגים משמעותיים או כדי להותיר חותם בל יימחק. רבים אחרים חיים בהדחקה ומתעלמים מהמחשבה על כך שחייהם קצובים בזמן. ויש גם אלו הסבורים שאם "חיים רק פעם אחת", מוטב למצות את החיים כדי ליהנות עד כמה שאפשר.
כבר בפילוסופיה של יוון העתיקה הופיע זרם ההדוניזם. ההדוניסטים ראה בעונג את תכלית החיים. אריסטיפוס טען כי ההנאה מהווה את הטוב העליון. אפיקורוס "זכה" להכרה היסטורית א. משום ששלל את מציאות הבורא והעמיד במרכז את ההנאה הרוחנית ושלוות הנפש של הפרט כל עוד אינם מזיקים לסביבה.
ההדוניזם פשה בתקופות מסוימות גם בעם ישראל. ישעיהו הנביא, שהוכיח את ישראל על התנהגותם הקלוקלת, ציפה לראות קבלת אחריות ותיקון, אך התוצאה בפועל הייתה הפוכה. במקום לעשות חשבון נפש ולשוב בתשובה העם בחר לראות את החיים כזמניים וחסרי משמעות, ומכאן שמוטב לנצלם בהפקרות: "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב, יג).
חילופי שלטון
העברת שרביט ההנהגה ממנהיג אחד לרעהו הוא דבר מורכב. נדיר שמנהיג מבקש מיוזמתו לסיים את כהונתו, לרוב זה נכפה עליו. מסיבה זו תקופת חפיפה בין מנהיגים רוויה במתחים ולרוב נמשכת מעט זמן מן הראוי ומן המצופה.
בפרשת וילך משה רבנו מודיע לעם ישראל שהוא ניצב לפני מותו. המנהיג שהתחיל את הנהגתו בדרישה חוזרת ונשנית מפרעה לשחרר את העם, שהיה שליח ה' בביצוע מכות מצרים, קריעת ים סוף, הורדת המן והמתקת המים, ובעיקר שנשא את כל תלונות עם ישראל במשך ארבעים שנות נדודי המדבר, מסיים את חייו ולא יוכל לחצות איתם את הירדן אל עבר הארץ המובטחת: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים לא, א-ב).
משה, שהתחנן לפני הקב"ה להיכנס ארצה ונענה בסירוב, שומע שיהושע, משרתו ותלמידו, הוא שיכניס אותם ארצה במקומו. משה הכיר בתפקידו כ"משרת ציבור", ובכך שהשליחות לעולם גדולה מהשליח. במקום להעצים את מורשתו הוא מזדרז לקרוא ליהושע כדי לחזקו ולאמצו בפני העם כולו בתור המנהיג החדש: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ" (שם, ז-טז).
"חיים עד העולם"
הרב קוק התייחס בכמה מקומות לסוגיית המוות, החיים ומשמעותם. יחסו אל המוות שונה מהגישות שהוזכרו בתחילת הדברים. החיים לעולם יהיו גדולים ומשמעותיים יותר מהישגים אישיים כאלו או אחרים. מעבר לכך, החיים ודאי אינם מקבלים משמעות מתוך הדחקת מציאות המוות. להפך, ר' אליעזר כבר אמר (אבות ב, י): "שוב (=בתשובה) יום אחד לפני מיתתך", ופירש ר' עובדיה מברטנורה: "לפי שאין אדם יודע אימתי ימות, יעשה תשובה היום שמא ימות למחר...".
אך יותר מכול, הרב קוק סלד מהגישה ההדוניסטית. הוא הסביר שלמעשה ההדוניזם, כלומר ההשתעבדות לגוף ותאוותיו, הוא סיבת המוות. האדם נעלה מיתר בעלי החיים בנשמתו הייחודית רק לו, ושווה ולעיתים אף נחות מהם בגופו. העיסוק האובססיבי בגוף ותאוותיו מבלי לעסוק ברוח ממית את נפש האדם עוד בחייו, בשל העיסוק רק בצדדיו הנמוכים המשותפים לו ולבהמות. הרב קוק הוסיף כי אלמלא הנשמה הנצחית הייתה נגררת אחר הגוף הכלה, לא היה מופיע מוות בעולם, ולכל הפחות האדם בחייו היה מלא עוצמות חיים כמו תינוק או ילד קטן שטרם חטא. אלא שהחטא הקדמון, ההשתעבדות של האדם אחר נטיותיו השפלות במקום אל "הגדולה העליונה", הביאה להיחלשות כוח החיים עד לכדי מוות.
וכך כתב הרב קוק (אורות הקודש, חלק ב, עמ' שפה, חיים עד העולם):
"המוות בא בעקב החטא. לולא החטא הקדמון, לולא הלך האדם אחרי תאוותיו הבהמיות, הייתה התחושה הרוחנית מופיעה עליו ברוב אורה... לולא נפל האדם ברשת השִכחה, ושאיפתו אל הגדולה העליונה, שהיא העבודה האלוקית, עבודת גן עדן לעובדה ולשומרה, לא חדלה, והיא רק היא היתה מכשרת את המשכת החיים, אז החיים בעצמם, בהתאימם אל המטרה הנישאה הכללית, של הויתו של האדם האצילית, אינם צריכים להיפסק".
הרב קוק המשיך וקרא תיגר כנגד המוות. לדבריו, לעתיד לבוא ביטויי הנשמה, "הרוח הנישא, האידיאל המזוכך והרצון הנשגב", יגברו על תאוות הגוף וחולשותיו המושכים את האדם כלפי מטה. אז ייוולדו נשמות חדשות שלא תהיינה כפופות למוות. ובלשונו של הרב קוק:
"...עד אשר יפוח היום, והשאיפה העליונה תלך ותתגשם, הרצון הנשגב, של שכלול חיים שלמים ונשאים, יגדל ויגבר על כל נטיה, וההשפלה העבדותית, אשר לחומר ותנאיו הנלחצים, לא תהיה מעורבת בכח היצירה. הנשמות שבגוף תכלינה, נשמות חדשות, שהן למעלה מן הגוף, יוצרות אותו, מתרכזות בו, ושואפות ממנו ועל ידו למרומים נשאים מאד, הן יופיעו, והתולדה שהקריאה אל חייה נובעת בפועל מחפץ רומם זה של שאיפת יקיצה לחיים עליונים, היא תהיה המנצחת בעולם. לפניה יכרע המות ברך, ולא יזכר ולא יפקד, ובולע לנצח".
לסיכום
את פרשת וילך קוראים בחלק מהשנים בימים שבין ראש השנה ליום הדין, ימים שבהם שואלים בתפילה "מי יחיה ומי ימות". הימים הנוראים ברוממותם באים להזכיר לנו את החיים ואת המוות, אך בעיקר את הבחירה לבחור בשנה הבאה בחיים מלאי משמעות שידחקו את המוות ואת חידלון החיים. כשאדם חי בתודעת רוממות ומבין, כמו משה רבנו, שחיי שליחות קשים ככל שיהיו לעולם עדיפים על חיים הדוניסטיים חסרי משמעות, ושהשליחות לעולם גדולה מהשליח, הוא זוכה לכתוב ולחתום את עצמו לשנה הבאה לחיים משמעותיים ונעלים בעצם בחירתו בחיים שכאלו.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. האפיקורסים נקראים על שמו.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 361 -הולך ומתעלה -חיים קופל.
1) "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל בני ישראל" (לא,א). בדרך כלל בתורה, בני ישראל באו לקראת משה, כמו שכתוב : "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם" (דברים כט,א). ואילו אצלנו משה הלך? ועוד, לא מצוין, לאן הלך?
2) מסביר "הפרי צדיק" ( רב צדוק הכהן מלובלין) ש"וילך" שנאמר אצלנו, המשמעות, התקדם בעבודת ה'. ומכאן ניתן ללמוד יסוד חשוב בעבודת ה': אל לו לאדם להישאר במצב של בינוני בעבודת ה', עליו "ללכת" לְהִתְקַדֵּם וּלְהַעֲלוֹת מַעְלָה מַעְלָה בְּדַרְגָּתוֹ הָרוּחָנִית, וכמו שעשה משה רבנו בגיל מאה ועשרים, ביום האחרון לחייו.
ההסבר משתלב גם יפה, עם תרגום יונתן בן עוזיאל, על אתר, שמתרגם " וילך משה" : וְאָזַל מֹשֶׁה לַמִּשְׁכָּן בֵּין אֻלְפְּנָא (משה הלך לבית המדרש, ושם אמר את דבריו אל בני ישראל).
3) כבר בניסיון הראשון של אברהם אבינו הוא נצטווה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" ורש"י אומר "לך לך" (כפל לשון) להנאתך ולטובתך". עליך לעזוב את ארצך ולהגיע למקום שונה, "לטובתך", שם תגיע לרמה רוחנית גבוהה.
4) גם בפרשת העקידה, נצטווה אברהם אבינו "קַח נָא אֶת בִּנְךָ ..וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" (בראשית כב,ב). כפל לשון לוֹמַר שֶׁאֵין הַמְּדֻבָּר רַק בְּהַגָּעָה לַטֵּרִיטוֹרְיָה אַחֶרֶת, אֶלָּא גַּם לְהִתְעַלּוֹת רוּחָנִית.
5) בשונה מהמלאכים, שאצלם לא נאמר לשון "הליכה" אלא "עמידה" במקום, כמו שהנביא יחזקאל מתאר את המלאכים: "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה" (יחזקאל א,ז). וכן בישעיהו "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ" (ו,ב), שהרי למלאך אין בחירה, והוא מבצע בדיוק את מה שציווה אותו ה'.
6) הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל, (לתורה ולמועדים), מאיר זווית נוספת לשאלתנו " וילך משה" ולא נאמר לאן הלך? והוא מסביר שהביטויים " עמידה" ו"הליכה" הם שני ניגודים. יש מעלה בהליכה, שאין בעמידה, וכן להיפך. הדבר תלוי בכיוון אליו הולך האדם. אִם הוּא הוֹלֵךְ לְכִוּוּן מְחוֹז חֶפְצוֹ, הֲרֵי שֶׁהֲלִיכָתוֹ מְקַדֶּמֶת אוֹתוֹ לַיַּעַד הָרָצוּי לוֹ, וְהִיא עֲדִיפָה, עַל פְּנֵי עֲמִידָה. אֲבָל אִם הוּא לֹא הוֹלֵךְ לַכִּוּוּן הַנָּכוֹן, הֲרֵי שֶׁהוּא תּוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ, וְעוֹד מִתְרַחֵק מִמְּחוֹז חֶפְצוֹ. במקרה זה, עדיף לו לעמוד במקומו, ולחשב מסלול מחדש.
7) הנביא זכריה, מגדיר את כוון ההליכה הרצוי לאדם "המהלך", בכדי שיתקדם לכוון המטרה: "אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ" (ג,ז), אבל אם הוא סוטה ממסלול התורה והמצוות, אדרבה, ככל שהוא הולך יותר, הוא תועה יותר, ומתרחק מהיעד.
8) לכן, בפרשתנו בסוף ימי משה, כתבה התורה "וילך משה" לְהַדְגִּישׁ שֶׁעַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן, הָלַךְ מֹשֶׁה מֵחַיִל אֶל חַיִל בַּמַּעֲלוֹת הָרוּחָנִיּוֹת, וּבְכָךְ הִוָּה דֻּגְמָא לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים.
9) תשובות לפרשת נצבים
א)"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" (כט,ט), מה ההבדל בין ניצב ובין עומד? תשובה: עומד: מַשֶּׁהוּ טֶכְנִי, הֵפֶךְ מִיֹּשֵׁב. ניצב: התחזקות לעמוד, הפגנת נוכחות, עתים כרוך במאמץ.
ב) מצא ארבע מילים רצופות בפרשה, שבכל אחת מהן יש אות אחת נוספת, מקודמתה? תשובה: " והביאך ה'..אשר ירשו אבתיך וירשתה. (שלוש, ארבע, חמש ושש אותיות). וכן: "ככל אלות הברית הכתובה בספר" (כט,כ)
10) שאלות לפרשת וילך
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת..שִׂימָה בְּפִיהֶם" (לא,יט). מי אמר למי ובאיזה הקשר: "אַתָּה צוֹרְבָא מִדְּרַבָּנַן, אֲבָל עַם הָאָרֶץ מִדְּאוֹרָיְתָא"? ( אתה תלמיד חכם מדרבנן, אבל עם הארץ מהתורה) (רמז: רב שגר בירושלים, נפטר לפני כ-שבעים שנה ). שבת שלום
מחיים קופל -מעדנים 361 פרשת וילך תשפ"ו
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
&
פרשת וילך תשפ"ו -יגאל גור אריה.
"וילך משה וידבר את בדברים האלה אל בני ישראל.."
להיכן הלך משה הרי כולם היו שם ביחד לשמוע את דברי הפרידה.
"וילך" משבט לשבט מאיש לאיש כל אחד בביתו שלו. הלך בפשטות גמורה נפרד באופן אישי. משה היה מנהיג שלא נישא מהעם, נבחר לבצע שליחות –הוצאת העם ממצרים והנחלת התורה לדורות. כאשר נבחר היורש יהושע בן נון הגיע הזמן להיפרד לא על ידי טקס פרידה רשמי מעל במה מוגבהת או יחצנות. פשוט בדברים אישים מלב אל לב כשווה בין שווים.
ראוי שמנהיגנו ילמדו איך מסיימים שליחות.
למרות שכולנו עומדים במשפט יחד לפני בורא עולם, עדיין כל אחד ואחת מאתנו נידון לבדו. זה לא משנה מי לידי, כמה הוא פחות או יותר דתי, טוב או רע. בורא עולם דן כל אדם בנפרד. העמידה בדין הינה אישית, ומתוך כך אנו נקראים לקחת אחריות על עצמנו, שהרי כולנו בסופו של דבר, נעמוד לבדנו בפני בי"ד של מעלה כשנצא מן העולם.
האחריות היא עצומה, אך יש כאן גם הזדמנות נהדרת. היהדות מלמדת אותנו כי כל אחד חשוב וחיוני בדיוק באותה מידה כמו המנהיגים העומדים סביב. כל אחד חשוב וחיוני שהוא ראוי לעמוד לבדו לפני בורא עולם בימים הנוראים.
קולו של עמנואל מורנו ז"ל
את תמונתו עדיין אסור לפרסם, בגלל המבצעים הסודיים שבהם השתתף. אבל היום, באזכרה בהר הרצל במלאת 16 שנים לנפילתו של סא"ל עמנואל מורנו, יושמע קולו. מדובר בהקלטה של דברים שאמר מורנו בטקס קבלת דרגה, 11 חודשים לפני שנהרג ושבועיים אחרי תכנית ההתנתקות. יהודה שלזינגר מהעיתון "ישראל היום" פרסם היום את הדברים שאמר אז מורנו, מול צמרת צה"ל:
"עומדים אנו בתפר בין סיומה של שנה ותחילתה של שנה חדשה הבאה עלינו לטובה. חיתום וסיכום של שנה הוא לא רק תיאור תמציתי של רצף אירועים שהתחוללו, אלא נקודת מוצא לקראת השנה המתחדשת. השנה החולפת הייתה רצופה באירועים ומשברים שאיימו על אחדות העם ושלמותו. קיימות שלוש דרכי תגובה מול משבר: האחת, לשקוע במצולות הייאוש והדכדוך, אך זו אינה דרכנו כלל ועיקר. הדרכים האחרות מבטאות אופטימיות, אך האחת משובחת מהשנייה: הראשונה מביטה אל עבר האור שאחרי החושך, הטוב שמעבר לרע, ומתעלמת מעצם קיום הרע. זו הדרך הקרויה בפי העם 'לראות את חצי הכוס המלאה'. אך יש דרך טובה ממנה, וזוהי דרכו של רבי עקיבא – שימוש ברע כמנוף להתחזקות.
כידוע, כאשר אדם נמצא בקושי ובמשבר, הוא מגלה כוחות נפש שאלמלא המשבר לא היו באים לידי ביטוי, בדומה לחייל שעובר מסלול קשה ומייגע. בעצם בזכות אותם קשיים, הוא יוצא חייל מחושל וטוב יותר. ניתן לסכם ולומר שבדרך האופטימית הראשונה נשארים חזקים, בעוד שבדרכו של רבי עקיבא יוצאים מחוזקים. בעומדנו בפתח השנה החדשה, מי ייתן ונדע לאמץ הסתכלות זו על המציאות, גם בחיי היומיום הפרטיים וגם בחיי האומה. הסתכלות שהופכת משבר – למבשר".
מלמד אותנו שכל אחד לוקח אחריות על עצמו בלבד. זה עניין אישי.
שבת שלום ! גמר חתימה טובה !יגאל גור אריה
&
פרשת .וילך תשפ"ו -דובי פריצקי-קק"ל
השינוי הולך ומתרחש – המעבר ממשה ליהושע מעורר חששות. הפרשה מסתיימת בנימה פסימית:
“ויאמר ה’ אל משה: הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו”.
לכאורה, לא נותר אלא לשקוע בדיכאון: אם הכול ידוע מראש ותוצאות המשחק כבר מוכתבות – מה הטעם להשתתף בו?
אך התורה אינה מתכחשת למציאות האנושית. היא מכירה בכך שיש בעיות, חסרונות ונפילות – ויודעת שהם חלק בלתי נפרד מהחיים. ההידרדרות נובעת מהפער שבין משה ליהושע. חז”ל מתארים את ההבדל: “פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה”. הלבנה אינה מקור אור עצמאי; היא רק מחזירה את אורה של השמש. כך גם יהושע – הוא קיבל את תורתו ממשה, ומשה מאלוקים.
לכן משה חוזר ומברך את יהושע ואת העם ב”חזק ואמץ”. המעבר אל הארץ וההתמודדות עם כיבושה – יריחו המבוצרת ומלחמות שלושים ואחד המלכים – יהיו קשים וכואבים, אך אין להירתע אלא להתחזק.
והפתרון שהתורה מציעה הוא: “כתבו לכם את השירה הזאת”. שירה איננה רק דיבור או מנגינה; היא מארגת מילים ומשפטים שמבטאים רעיונות ורגשות גם ללא סדר ברור. אפשר לראות בשיר ראשי תיבות: שכל, יכולת, רצון. השירה מתרגמת רעיון מופשט שעולה בשכל – ליכולת ליישם אותו, ולאחר מכן מפנימה אותו בלב וברצון.
משה היה איש החזון; יהושע נדרש להוציא את החזון אל הפועל במציאות. המציאות אינה עפה על כנפיים מהירות – היא מתקדמת לאט, לעיתים בכאב ובקשיים.
הפרשה מעניקה לנו כלים להתחזק: מעמד הקהל המחדש את הברית, והשירה המחברת בין פרטי החיים אל הכלל. גם בחיינו אנו חשים את הפער שבין הרצוי למצוי, בין החלומות שלנו לבין מה שמתרחש בפועל. בראש השנה הכתרנו את הקב”ה למלך על העולם, ואנו עמו. כעת אנו עומדים ערב יום הכיפורים – והוא מציב בפנינו מראה המשקפת את המציאות המורכבת.
וכל שנותר הוא לשמוע את קולו של משה המברך אותנו: חזק ואמץ.
שבת שלום, מאשקלון.️.דובי פריצקי
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
