אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
חשוב! בעמותה אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
...........................................................................
בואו לטייל ולציין את יום חציית הירדן ע"י עם ישראל!, עם האלוף מיל. עוזי דיין
יום סיורים באיזור יריחו ועצרת על גדות הירדן יתקיימו ביום חמישי 30 במרץ 2023.
לפרטים, בחירת מסלול והרשמה:
https://www.jordan-fords.org.il/
....................................................................................................................
יום הסיורים- עם האלוף מיל. עוזי דיין- בפייסבוק
...........................................................................................
פרשת ויקהל פקודי - "וְנָתַתָּ, אֶת הַכִּיֹּר, בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד, וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ"-כיור הַפְּשָׁרָה ואחדות הניגודים
ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
אנו עדים בפרשתנו לייחודיות מעשה הקמת הכיור במשכן: "וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות, לח', ח').
מה מיוחד בכיור שקורא לנו לעצור ולהעמיק במקור זהותו הייחודי ?
דומה שהכיור מציג לנו מתווה הקרוי: כיור הַפְּשָׁרָה ואחדות הניגודים.
במבט ראשון נראה שאין התכנות לכאורה לחיבור הניגודים וליצירת הסכמה במעשה הקמת הכיור. החיבור של כיור הטהרה במשכן, לנשים ומראותיהן - "בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, העשויות נחושת", העסיק את פרשננו בשאלה: האם יתכן חיבור זה ? האם אין כאן לכאורה חיבור פרובלמטי? שהרי הנשים היו מודרות ממעשה הקמת המשכן ?
הרש"ר הירש( 1808-1888 ) מעמיק בשאלת החיבור הפרובלמטי לכאורה של הניגודים: " הרי הוא רעיון עמוק הצפון במעשה זה- הכיור וכנו. אותו הכלי הנועד לקידוש ידיים ורגלים, דהיינו אותו כלי הנועד לייצג את האצלתם וזיכוכם של מעשי אדם ושאיפותיו, ייעשה דווקא מנחושת של מראות הנשים, דהיינו מאותו כלי אשר נועד לכך, להפנות תשומת לב מיוחדת לגופניותו של האדם, לחלקו הנתפש בחושים ".
כך מדרש תנחומא שופך אור על החיבור המיוחד, שבין הקמת הכיור והמראות הצובאות של נשות ישראל, ביצירת המתווה של - כיור הַפְּשָׁרָה ואחדות הניגודים :" בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה, מתוך הפרך ( בעבדות מצרים) העמידו כל הצבאות. שנאמר : "יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים" ונאמר: "הוציא ד' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם". כיון שאמר לו הקב"ה למשה, לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו. מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחושת ואבני שוהם ואבני מילואים, הביאו בזריזות הכול. אמרו הנשים : מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן ?. עמדו והביאו את המראות הצובאות, והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להן לישראל : טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין ?. אמר לו הקב"ה למשה : משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכוהנים, שממנו יהיו מתקדשין, שנאמר : ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו. באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלו" .
משה בתחילה, מקובע בעמדתו- לא יתכן שבמעשה הכיור תשתתפנה הנשים. יש כאן ניגודים ופערים גדולים. משה אף מגיב בקיצוניות כלפי הנשים- "כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להן לישראל : טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו".
אך בנקודת זמן דרמטית זאת, של המשבר בין משה לנשים, כאן אנו חווים התערבות שמים, בהצגת - מתווה הקב"ה, המלמד את משה שיעור בעשיית פְּשָׁרָה והפעלת גמישות של שכל ישר באחדות הניגודים לכאורה, בקבלת תרומתן של הנשים ,של מראות הנחושת שבידן, לעשיית כיור הנחושת, שמהותו בתהליך השינוי מטומאה לטהרה.
הנה נשות ישראל, אותן נשים צדקניות שבזכותן נגאלנו ממצרים, לא עמדו כצופות מן הצד, אלא חשו חושות לשליחות ההצלה, נוכח תכנית הפתרון הסופי של פרעה:" וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ "( שמות, א', כב'). כך גם במפעל ההתנדבות של הקמת המשכן, הן לא עמדו מן הצד, כמו הנשיאים, אלא התגייסו כפקודה פנימית לתרום את חלקן ובכך זכו להקים את הכיור, המייצג את מתווה הַפְּשָׁרָה ואחדות הניגודים.
אך מה עוד מיוחד בכיור ?
הכיור הוא הכלי היחיד במשכן, שאין לו מידות. בשונה מכלי הקודש האחרים במשכן ,בעלי מידות מדויקות, כמו - הארון, הכפורת, השולחן והמזבח. לכל אלו נמסרו המידות מהקב"ה למשה ולאהרון: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ"... וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ... וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ... וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ, עֲצֵי שִׁטִּים: חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב, רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת, קֹמָתוֹ".
רק הכיור נעדר מידות.
הנה כי כן, על הכיור הוטלה משימה נעלה , של טיפול באחדות הניגודים- טומאה וטהרה. כנראה שתהליך כזה, של רפורמה מטומאה לטהרה, קשה לעשות זאת בכלי נוקשה שמקובע מראש למידות נוקשות. אלא יש להתנהל במרחב יותר פתוח ,בתהליך של פשרה ובפתיחות , סוג של תיקון עולם, מחשכה לאורה, מטומאה לטהרה ,בין קיצון אחד לקיצון שני, בין טוטאליות של מלא מלא, לבין יחסיות של פחות.
לזרימת המים בכיור, יש משמעות. מים בתורת החסידות , מייצגים את החסד, שכל מהותו – עשיית הטוב בעולם, של חיבור ורדיפת שלום. מים פושרים, שבין קיצוניות של טומאה, לבין קיצוניות של טהרנות.
הנה הכיור, הכלי היחיד במשכן שמיקומו ומיצובו במרחב הפשרה- "וְנָתַתָּ, אֶת-הַכִּיֹּר, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד, וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ". המילה - בֵּין - היא ייצוג הביניים- בין ניגודים. המזבח שעוסק בסוג של גשמיות- הקרבה של הקורבנות, עשן ואש, הדשן והאפר, לבין אוהל מועד הרוחני והשמיימי.
עדות לכך, באפילוג של פרשותינו המחוברות- ויקהל פקודי : "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ד', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ד', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן".(שמות, מ', לד'-לה')
כיצד קורה שמשה רבנו, איננו יכול לבוא אל אוהל מועד שהענן שוכן עליו ?
משה רבנו איננו נדחף בכוח לתוך הענן באוהל מועד, אין הוא עושה זאת בכוח, הוא כשומע את קריאתו של הקב"ה – אנא משה, תכבד את הפרדת הרשויות במשכן, במקום זה אין לך אישור כניסה. אסור לך לצאת מהמרחב הקבוע שלך. עליך לציית להנחיותיי , כך תשמע וכך תעשה".
כך גם נפגוש בפרשתנו ממד נוסף של עשיית פשרה ויצירת הסכמה במרחב של אנשים שונים, שהתוצאה היא – אחדות הניגודים. הנה כי כן, הנחייתו של הקב"ה למשה, את מי לבחור כאדריכלים לעיצובו של המשכן וכליו ובתוכם - עשיית הכיור : " אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה. וְאִתּוֹ, אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב; וְרֹקֵם, בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן, וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וּבַשֵּׁשׁ "( שמות, לח',כא' – כג').
רש"י מאיר את עינינו לתפיסת מתווה הפשרה ואחדות הניגודים: "משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר: "ולא ניכר שוע לפני דל" ( איוב, לד). מתווה הקב"ה ברור -רק ביצירת מרחב של - פשרה, הסכמה ,הידברות ואחדות הניגודים, בשיתופו של אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ משבט דן, במעשה האדריכלות, ביחד עם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי משבט יהודה, רק אז יוכל הקב"ה לשכון בתוכנו: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם". ( שמות, כה', א'- ח' ). אך את זאת יש לעשות בחוכמה , תבונה ובשום שכל : " וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־בְּצַלְאֵל֮ וְאֶל אָֽהֳלִיאָב֒ וְאֶל֙ כָּל אִ֣ישׁ חֲכַם לֵ֔ב אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן ד' חָכְמָ֖ה בְּלִבּ֑וֹ כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר נְשָׂא֣וֹ לִבּ֔וֹ לְקָרְבָ֥ה אֶל הַמְּלָאכָ֖ה לַֽעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ." ( שמות, לה')
כאמור, הכיור מייצג את קו פרשת המים, בין טומאה לטהרה. הכיור נטול המידות תובע תו תקן של מידות אחרות, לא של אורך, רוחב או גובה, אלא תובע מידות של מוסריות וערכיות.
הכיור, מגן על טוהר המוסרית כנגד טומאת השחיתות. כשאנו עוסקים במידות ובערכים, אין לאלו מכשיר מדידה , כמו למשל לחוכמה היכולה להימדד בציון של יכולת שכלית- IQ . אך למוסר ולמידות , אין שיעור ומדידה מספרית.
הדוגמא האישית לחירות המוסר והמידות, מיוצגת בדמותו ובהתנהגותו של משה המנהל את פרויקט הקמת המשכן, העוסק בפרשתנו בפירוט מייגע, ברזולוציות של הצהרת הון ציבורי, של הגשת דוח מאזן כספי ומילולי ,של הגשת מפרט כתב כמויות, המפרט את החומרים היקרים שמהם נבנה המשכן.
משה המנהיג, מציב סטנדרט גבוה של ערך השקיפות, באור השמש, כפי שטבע את האמרה המכוננת, לואי דמביץ ברנדייס (1856-1941 ) שהיה יהודי ציוני שכיהן כשופט בית המשפט העליון בארה"ב: "אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", באומרו כך, התווה השופט ברנדייס את עיקרון השקיפות במערכות הציבוריות כתרופה לשחיתות.
התורה שבדרך כלל חוסכת במילים, מותירה מקום נרחב בפרשתנו לדיווח המפורט של משה, לפני כל העם, בשקיפות מלאה, את מפרט פרויקט הקמת המשכן.
משה מבין שאין להסתפק רק בחוכמת כישרון יכולת העשייה בצרכי ציבור באמונה, אלא העשייה צריכה גם להיראות מוסרית ובעלת ערכים ומידות. כך פרשותינו המחוברות חותמות במילים: "לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל מַסְעֵיהֶם" (שמות, מ', לח').
משה יודע ומבין שבעשייה בצרכי ציבור, אתה חשוף לקיטורים , תלונות, רינונים וחשדות, מצד הציבור אותו אתה משרת. לכן, הטיפול המונע ,כנגד כל הללו ,היא השקיפות , השותפות וחובת הדיווח של אַחְרָיוּתִיּוּת Acountability ))- אור השמש כחומר החיטוי היעיל ביותר.
השבת – היא שבת מברכין של חודש ניסן - חודש החירות, שבמרכזו חג הפסח, עת נשב בהסבה בליל הסדר , בערבות הדדית. בליל הסדר ניטול פעמיים את ידינו. נתחבר כולנו לשולחן אחד של אחדות הניגודים ונספר אודות ניגודי ארבעת הבנים :" כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל". אכן כן, בימים אלו שמסביב יהום הסער, נשאב ממימי מתווה הכיור במשכן ונקיים את אחדות הניגודים בעזרת ו' החיבור של ארבעת הבנים.
נצא בחודש ניסן חודש האביב, לטבע ונברך את ברכת האילנות ונישא תפילה: "בָּרוּךְ אַתָּה ד' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת: לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם."
חזק חזק ונתחזק
שבת שלום וחודש מבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
פרשת ויקהל פקודי - השקעות במאה ה 21
מאת מייקל אייזנברג
השבוע נקרא את פרשות ויקהל-פקודי המתארות את בניית המשכן והכלים שבו. בהיכל הפנימי נמצאו ארבעה כלים: ארון שמעליו כרובים, שולחן, מנורה ומזבח הקטורת. כמות הזהב שהושקעה בכלים היא אדירה, ועיצובם היה מרהיב. עם זאת, מפתיע לגלות שכבר במסגרת ההקמה של המשכן התורה שילבה את תפקודם של הכלים, שהיה אמור להגיע רק אחרי ההקמה:
וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת. וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה. וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת. וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
בנוגע לארון, התפקוד אכן נאמר בשלב הציווי: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אולם בפועל, היות שהתפקוד המתואר הוא בהתאם לקריאתו של ה', ומיד עם הקמת המשכן נאמר: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" הדיבור הראשון במתכונת זו התרחש רק אחרי הקמת המשכן וחנוכת הנשיאים.
הדגשת הפעילות של הכלים משתלבת עם האבחנה שהפעילויות השונות של הכלים מכוונות כנגד ארבעה מהחושים שדרכם חווה האדם את העולם: הקול נשמע מעל הארון, הטעם מיוצג באכילת הלחם שעל השולחן, הראייה על ידי אור המנורה והריח על ידי הרחת הקטורת. כפי שהרחבתי בספרי "כל אחד משה רבנו" הרעיון הוא הפעילות ולא התרשמות מהערכת שוויים, או אפילו יופיים החיצוני, של הכלים המוזהבים והמושקעים.
היצירתיות וחירות המחשבה נפגעות כאשר אדם הופך להיות משועבד, בין אם לאדם אחר בין אם משעבד את עצמו לכסף ולזהב, או לכלים קיימים המוגדרים היטב.
הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר הטיב לתאר את ההבדל בין perception (תפיסה) לבין imagination (דמיון). סארטר מסביר ש־perception הוא פרי של הסתכלות. מביטים באובייקט אבל לעולם אי אפשר לראות יותר ממה שבאובייקט או התמונה בהם מתבוננים, אף אם עושים זאת לאורך זמן. בסופו של דבר התפיסה של אובייקט היא מוחשית. לעומת זאת imagination (דמיון) הוא בליל של התרשמויות מהעבר וידע מההווה.
סארטר מסביר שהדמיון הוא מה שמשחרר אותנו אונטולוגית ביקום. מי שיכול לדמיין ולצאת מהמוחשי, הוא אדם חופשי לשאוף ליותר ולחלום מעבר למציאות היומיומית. בדמיון, אדם לוקח אובייקט שהוא איננו רואה ומדמיין את האפשרויות לגביו ומעבר לו. הוא משתחרר מהמוחשי, או ליתר דיוק מדלג עליו, במעופו למחוזות אחרים.
בחדשים האחרונים הבינה המלאכותית פרצה לתודעה ורבים מרגישים שהעולם איננו כפי שהיה, כולל מקומו ותפקידו של האדם. באופן כללי המודלים של הבינה המלאכותית לקחו את כל התוכן והפכו אותו לאובייקט. אובייקט שהבינה המלאכותית משנה אותו על פי פרמטרים שהיא קבעה לעצמה, אבל הוא תמיד יהיה מורכב מאותו חומר, כשגם צורתו מוגבלת, כי בבינה מלאכותית הפרמטרים לבדיקה ותגובה נגזרים מהנתונים הקיימים שהוזנו.
לעומת זאת, הדמיון האנושי והיצירתיות של האדם אינם מוגבלים. אנחנו לוקחים את הידע שצברנו והטקסטים של העבר וביצירתיות, ותוך כדי מפגש עם עולם משתנה, מדמיינים עולם אחר לחלוטין או ערך חדש. דווקא בעידן הבינה המלאכותית, שיכולה לנתח את השיטות והכללים לפיהם עבדנו עד היום, יש ערך כלכלי ואנושי הרבה יותר גדול לדמיון ויצירתיות.
במשכן הערך של הכלים המוזהבים לא נמדד במשקלם או בשוויים האומנותי, כי כמעט אף אחד לא ראה אותם. הם נתנו ערך למי שדמיין אותם בחושיו, עיבד את החוויה לשאיפות, ומינף את אינסופיות הא-ל היוצר לאינסוף הזדמנויות לתקן את עולמו וכך לתכן לה' משכן בתוכנו.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
ספר ויקרא בפתח, האם קראתם כבר את "שבט שואג"?
&
בינה בתורה: סוף שמות >ויקרא במדבר
מתוך ספרו החדש של הרב יואל בן-נון-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא
(בסדרת 'מקראות' – הזמנה ורכישה בישיבת הר עציון):
ספרי ויקרא-במדבר הם מקבילים, ושניהם מסתעפים מסוף ספר שמות, שאיננו 'סוף' בשום מובן, אלא התפצלות 'הגזע' ב'עץ התורה' לשני ענפים: הקודש הפנימי עם הכהנים בעבודתם בספר ויקרא – בעוד המפקד והצבא, המחנות והדגלים שמסביב לקודש, וגם קרבנות הנשיאים ומינוי הלויים בספר במדבר; בהמשך נמצא את פרשיות הקדושה במשפחה ובמועדים, בעם ובארץ האבות, בספר ויקרא – ואת המסעות אל ארץ האבות, את הגבולות ומפקד הנחלות, ואפילו את המוספים בראשי חודשים ובחגים, בספר במדבר; היום היו קוראים לזה 'דתיות' מול 'לאומיות', אבל אני מעדיף לקרוא בלשון מעולמות הקבלה, 'אור פנימי' מול 'אור מקיף'.
הוכחה ברורה שספרי ויקרא ובמדבר הם שני המשכים מקבילים לספר שמות, נמצאת בפסוקים האחרונים של ספר שמות; שלושת פסוקי הענן והמסע אינם שייכים כלל לספר ויקרא, והמשכם הברור בספר במדבר:
שמות מ', לד-לה; ויקרא א', א
שמות מ', לו-לח; במדבר ט', טו-כג
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד,
וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן;
וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד
כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן,
וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן;
וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן
יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם;
וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן, וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ;
כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ,
לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם;
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה,
וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר;
וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת, וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר; כֵּן יִהְיֶה תָמִיד, הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה;
וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל, וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן – שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל;
עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ,
כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ;
...עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ,
אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ, עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה;
