אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
חשוב! בעמותה אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
..........................................................................................................
בואו לטייל ולציין את יום חציית הירדן ע"י עם ישראל!, עם האלוף מיל. עוזי דיין
יום סיורים באיזור יריחו ועצרת על גדות הירדן יתקיימו ביום חמישי 30 במרץ 2023.
לפרטים, בחירת מסלול והרשמה:
https://www.jordan-fords.org.il/
....................................................................................................................
יום הסיורים- עם האלוף מיל. עוזי דיין- בפייסבוק
.....................................................................................................................
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
'מקראות בינה בתורה', לפרשת "ויקהל משה":
משה הקהיל "את כל עדת בני ישראל" ופתח בשבת, משום שהשבת היא 'מקדש הזמן', ו'מקדש הזמן' בתורה שורשו בבריאת עולם, והוא קודם גם בחשיבותו ל'מקדש המקום'!
כאשר תבנו משכן ומקדש, לא תחללו שבת בשום פנים, למען בנייתו של 'מקדש המקום'!
אבל איך הגענו לשלושים ותשע אבות מלאכות האסורות בשבת?
הפתיחה החגיגית ב"אלה הדברים..." (ל"ה, א וגם י"ט, ו), דומה לפתיחת מעמד הר סיני, וגם לפתיחת ספר דברים, והיא מזמינה דיבור חשוב, שלם ומקיף כמו "עשרת הדברים". אולם, "הדברים" בפרשת "ויקהל" מסתיימים בשני פסוקים עם פרט אחד נוסף:
"לא תְבַעֲרוּ אֵש בכל מֹשְבֹתֵיכֶם ביום השבת" (ל"ה, ג);
הקיצור הזה איננו הולם את הפתיחה בשום אופן.
והנה, בפסקה הבאה יש שוב פתיחה: "זה הדבר אשר צִוה ה' לֵאמֹר" (ל"ה, ד), ולאחר מכן, מגיעות פרשיות שלמות ומפורטות של מעשה המשכן. לאור זאת, הדעת נותנת שגם לדיבור על שבת הייתה כאן מסכת שלמה ומפורטת, וכך אכן הבינו חז"ל במדרש ההלכה:
"אלה הדברים... רבי אומר: להביא 39 מלאכות שאמר להם משה על פה" (מכילתא ויקהל, א);
לפי זה, איסור הבערת אש היה פרט אחד מתוך רשימה ארוכה, שנאמרה "על פה" ולא נכתבה!
אך מנַין לקחו חז"ל את המספר 39, ארבעים חסר אחת?
כקורא בתורה, ידעתי שברשימת פרטי המשכן, תחת הכותרת "זה הדבר...", יש 41 פרטים, והנה יום אחד האיר ה' את עינַי, והבנתי שזו באמת רשימת בת 39 פרטים, שהאחרון בה, ה-39, מסתעף לשניים, בדיוק כמו המלאכה האחרונה במחאכות שבת שברשימת חז"ל – הוצאה והכנסה! בהסתעפות ה-39 לשניים משלימה התורה את המספר המקודש 'ארבעים' ("40 יום ו-40 לילה"):
"וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה':
אֶת הַמִּשְׁכָּן – אֶת אָהֳלוֹ – וְאֶת מִכְסֵהוּ – אֶת קְרָסָיו – וְאֶת קְרָשָׁיו –
אֶת בְּרִיחָו – אֶת עַמֻּדָיו – וְאֶת אֲדָנָיו;
אֶת הָאָרֹן – וְאֶת בַּדָּיו – אֶת הַכַּפֹּרֶת – וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ;
אֶת הַשֻּׁלְחָן – וְאֶת בַּדָּיו – וְאֶת כָּל כֵּלָיו – וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים;
וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר – וְאֶת כֵּלֶיהָ – וְאֶת נֵרֹתֶיהָ – וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר;
וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת – וְאֶת בַּדָּיו – וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה – וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים –
וְאֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן;
אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה – וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ – אֶת בַּדָּיו – וְאֶת כָּל כֵּלָיו –
אֶת הַכִּיֹּר – וְאֶת כַּנּוֹ;
אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר – אֶת עַמֻּדָיו – וְאֶת אֲדָנֶיהָ – וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר;
אֶת יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן – וְאֶת יִתְדֹת הֶחָצֵר – וְאֶת מֵיתְרֵיהֶם;
אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ >
אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן > וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן" (ל"ה, י-יט);
אחרי שגיליתי זאת, אמר לי הרב שאול ברוכי, שהרעיון נזכר כבר ב'מדרש הגדול' (לפרשת ויקהל), ואכן מצאנו שם את הרשימה כולה, ואף הקבלה של כל פרט במשכן לציווי עשייתו.
(הרב מנחם כשר, 'תורה שלמה' כרך כ"ג, מילואים לפרשת פקודי, עמודים קיח-קיט).
הוצאה והכנסה, קניות ומסחר, הם העיקר באיסורי שבת
המלאכה האחרונה בכל שרשרת ייצור היא ההובלה אל מקום הבנייה או אל מקום המסחר, כפי שמפורש בתיאור הבאת החומרים למשכן. בני ישראל הביאו יותר מן הנדרש, ומשה פרסם "קול במחנה" לֵאמֹר:
"...אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא;
וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ, וְהוֹתֵר" (ל"ו, ו-ז);
השם "מלאכה" חל גם על החומרים, גם על מלאכת המשכן שתיבנה מן החומרים, וגם על עצם ההבאה.
כך גם במלאכות השבת בתורה. המלאכה האחרונה היא 'הוצאה והכנסה' – הוצאת כלים מן האוהל (הבית) אל מקום המן (או אל השוק) כדי ללקט מזון (כמו בשמות י"ז, בפרשת המן); וכן הבאת חומרים מן האוהל (הבית) אל מקום הייצור והבנייה להקמת המשכן, שאסורה בשבת.
והנה גם בנביאים נזכרה השבת במיוחד בהקשר זה של איסור מסחר בשבת.
בתוכחת עמוס נגד המושחתים ששמרו שבת (וראש חודש) אך ציפו לסופה וזה מציין את שאיפתם:
"לֵאמֹר: מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר ( בשוק המזון),
לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל, וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה" (עמוס ח', ה);
גם בתוכחת ירמיהו (י"ז, יט-כז) נגד נשיאת משא בשערי ירושלים ביום השבת, כאשר כבר נפרצה חומת השבת, והמסחר שקק בשערי ירושלים בשבת (כנראה מימי מנשה מלך יהודה).
גם נחמיה מתאר את מאבקו נגד הייצור והמסחר בשבת בשערי ירושלים, בראשית בית שני:
"בַּיָּמִים הָהֵמָּה, רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים, וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא,
וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלַיִם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (למכור בשוק)" (נחמיה י"ג, טו);
אולם בשונה מן הנביאים המוכיחים, נחמיה היה שליט ויכול היה להפעיל כוח, והוא שסגר את שערי ירושלים בפני הסוחרים והרוכלים (י"ג, יט-כ) – כך הוא עצר את המסחר והציל את השבת.
ושוב ארבעים (חסר אחת) כמספר מקודש
בפרק ל"ט גיליתי שוב את רשימת פרטי המשכן (39), במקביל לרשימה הפותחת (בפרק ל"ה); ואכן, המספר 'ארבעים חסר אחת' נקבע במסורת חז"ל כמספר מקודש גם לאבות מלאכות האסורות בשבת. בעיון מדויק התברר לי, שהרשימה בפרק ל"ט, מוסיפה 3 פרטים וכנגדם גורעת 3 פרטים אחרים, וכך הוּכַח, שהתורה בעצמה שומרת על המספר המקודש ארבעים (כי ה-39 מסתעף לשניים).
ועתה סִפרוּ נא, בהשוואה לרשימה של פרק ל"ה, וגַלוּ מה נוסף, ומה נחסר:
"וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה – אֶת הָאֹהֶל – וְאֶת כָּל כֵּלָיו – (+)
קְרָסָיו – קְרָשָׁיו – בְּרִיחָיו – וְעַמֻּדָיו – וַאֲדָנָיו;
וְאֶת מִכְסֵה עוֹרֹת הָאֵילִם הַמְאָדָּמִים – וְאֶת מִכְסֵה עֹרֹת הַתְּחָשִׁים – וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ; (+)
אֶת אֲרֹן הָעֵדֻת – וְאֶת בַּדָּיו – וְאֵת הַכַּפֹּרֶת;
אֶת הַשֻּׁלְחָן – אֶת כָּל כֵּלָיו – וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים; (-)
אֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה – אֶת נֵרֹתֶיהָ נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה – וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ – וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר;
וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב – וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה – וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים, (-)
וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל;
אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת – וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ – אֶת בַּדָּיו – וְאֶת כָּל כֵּלָיו,
אֶת הַכִּיֹּר – וְאֶת כַּנּוֹ;
אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר – אֶת עַמֻּדֶיהָ – וְאֶת אֲדָנֶיהָ –
וְאֶת הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר – אֶת מֵיתָרָיו – וִיתֵדֹתֶיהָ, (-)
וְאֵת כָּל כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל מוֹעֵד; (+)
אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ >
אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן > וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה" (ל"ט, לג-מב);
רשימה זו היא "כל המלאכה" (ל"ט, מג).
כאשר תלמדו את רשימת 39 אבות מלאכות האסורות בשבת במשנה (שבת פרק ז, ב), ואת הסוגיות הנלוות, תזכרו, שהרשימה מחויבת למספר המקודש, שנמצא במלאכת המשכן.
הרב ד"ר יואל בן-נון
&
פרשת ויקהל פקודי- יגאל גור אריה
על מנהל תקין ,שקיפות ומשקל
..."אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה:"
כמה זה עולה לנו –*שקיפות* היא מילת המפתח בשיח הציבורי שלנו כיום
פרשת פקודי נפתחת בפסוק "אלה פקודי המשכן", ובהמשך מופיע דיווח על כמויות הזהב, הכסף והנחושת שנאספו לצורך עבודת המשכן, ועל השימושים שנעשו בהן. מפרשים מסבירים,שמשה רבנו ראה צורך למסור דין- וחשבון מפורט של כל הנדבות שעברו תחת ידיו, ובכך להורות לגבאי-הצדקה את חובתם להיות נקיים כלומר להוכיח כי כל התרומות הגיעו ליעדם המקורי ולא חס וחלילה שימשו לדברים שאינם ראויים.
כמה רחוק הדבר מהמנהיגים הנוכחיים שלנו? מתי נתברך במנהיגות כזו, הגונה ישרה עם דוגמא אישית ומורה את דרך הישר. -מה נהיה לנו כאן?
יש כאן צורך ענק למנוע חשדנות ולהתייצב מול העם באופן נקי וגלוי.
בהמשך הדיווח לא כלל את כל החומרים שהוקדשו למשכן אלא דיווח חלקי בלבד.
רש"י אומר, שכאן "נמנו כל משקלי נדבת המשכן". כלומר, אין כאן יומרה להגיש דוח מפורט של כל הנדבות ושימושיהן, אלא לפרט את משקל הנדבות העיקריות שניתנו למשכן.
מדוע הכמויות נמנו במשקלים דווקא ולא בערך נקוב או במחירם בשוק?
ההסבר, כי יש ערך מיוחד דווקא בציון ה"משקל" של התרומה או הנדבה ולא בערך הכספי שלה, כי לכל דבר יש משקל. המשקל הוא לא רק התועלת של הנדבה אלא הערך הסגולי שלה. הנותן, כוונותיו, הצטרפות כל התרומות לבניית המשכן, הרצון הכן של בני ישראל לתרום ולנסות לכפר על חטא העגל עד כדי כך שהעמיסו תרומות עד בלי די ובשלב מסוים משה היה צריך לעצור אותם- לכל דבר כזה יש משקל ומשקל רב.
הלימוד מכך עבורנו הוא היחס שאנו מעניקים למעשינו. לפעמים נראה לנו כי מעשה אחד קטן הוא שולי, חסר ערך פעוט ואין לו כל השפעה על המציאות. למעשה זה הפוך. כי כל מעשה קטן מקרב אותנו לגאולה האמיתית והשלימה ואין לדעת איזה מעשה יהיה ה"מכה בפטיש" כלומר, המסמר האחרון בארון הגלות. כך מעודדת התורה ומפיחה בנו תקווה לגבי מעשינו ופעולותינו והופכת אותנו לגורם משמעותי בהבאת הגאולה, לכל מעשה יש משקל!
החיים בנויים מהפרטים הקטנים- הקטנים קובעים את הכלל.
המסר של הפרשה הוא עמוק ורלוונטי לכולנו. פעמים רבות אנו מנסים לקדם רעיון מסוים בעסק, בחברה או במדינה ב"התלהבות". בדחף החיובי לעשות דברים טובים "לשם שמיים" טמונה גם סכנה גדולה. לעיתים, ההתלהבות עלולה להיות נגועה באגו גדול המייצר הצדקות ורציוליסטיות למעשים שליליים ומושחתים, כמו המחשבה שהכול נעשה למטרה טובה ומכוונות טהורות. המסר של פרשה זו הוא חשיבותם של הגבולות בעולם של *מוסר*. *אסור לעולם לחצות את קווי החוק, בין התנהלות מוסרית לשחיתות ציבוריתֱ*!!
בוקר ברכות בוקר פשוט טוב,
מה שלומך? שאל הבעל שם טוב את יוס׳ל שואב המים, ברוך השם, רע מאוד ענה יוס׳ל השואב, מדוע? שאל הבעל שם טוב.
ענה יוס׳ל מה אני יגיד לך רבי, אני איש מבוגר בן 78 ועבודתי היא פיזית, קשה ובזויה מאוד, בנוסף הבת שלי לפני כמה ימים התגרשה מבעלה אחרי שסבלה ממנו קשות והגיעה לגור בביתי עם כל ילדיה ואני מלא צער מכך.
ענה לו הבעל שם טוב, אני מברך אותך שמהר מאוד יהיה לך טוב בחיים.
מיד חשבו לעצמם כל החסידים שהתלוו לרבם, איך יהיה לו טוב? מה כבר יכול להשתנות בחייו של יוס׳ל בגיל הזה?
שבוע לאחר מכן פגש הבעל שם טוב שוב פעם את יוס׳ל ושאל אותו לשלומו, והפעם במפתיע יוס׳ל השיב, שלומי מצוין אני שמח ומאושר, ומודה לאלוקים על כל הטוב שהוא נותן לי, תראו אותי, איש מבוגר שבגילי אני יכול לעבוד עדיין בעבודה פיזית, יש אנשים בגילי שכבר לא מסוגלים לעבוד בכלל! העבודה שלי היא חשובה מאוד, אני מספק מים לכל אנשי העיירה, שהרי בלי מים לא ניתן לחיות, יש לי זכות גדולה. ובנוסף לאחרונה הבת שלי שסבלה כל כך בחיי הנישואים שלה, סוף סוף התגרשה מבעלה שמירר את חייה שנים רבות, ועכשיו היא עברה לגור בביתי ואני ואשתי כל כך נהנים בחברת נכדינו, או אז הבינו החסידים את פשר הברכה שבעצם שום דבר מהותי לא השתנה בחייו של שואב המים, חוץ מדבר אחד גדול ומשמעותי ביותר- *נקודת המבט על החיים*. וזה מה שגרם לו להפוך את חייו למאושרים ושמחים יותר.
וחשבתי לעצמי שזה בעצם הרעיון של ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה או קללה
שלפעמים זה בעצם אותם דברים *זה רק תלוי בנו ב- נקודת המבט על החיים*
*איך מסתכלים על דברים*.
שבת שלום !
שבת שלווה וענוגה!!
יגאל גור אריה
&
בע"ה, ויקהל -פקודי תשפ"ג - בלומה טיגר-דיכטוולד
נתבעים ונותנים
לפרשת ויקהל
"אמר ר' אחא בר אבא אין אתה יכול לעמוד על אופיא =אופיה] של אומה זו נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין" (ילקוט שמעוני, פרשת תרומה, רמז שסח). האומנם?
מאמר זה עומד על ההבדל בין הנתינה בחטא העגל לבין הנתינה בבניית המשכן.
משה בושש לרדת מן ההר, והעם נתפס לחרדה. העם תלוי במשה כמי שהוציאם ממצרים ומנהיגם במדבר אל ארץ ישראל. הוא האיש המדבר עם אלוקים. הוא נערץ עליהם ומשמש גם כאביהם ומושיעם.
החשש לגורלו יוצר אי וודאות ופחד. מי ינהיג אותם עכשיו. בצר להם הם פונים לאהרון ומבקשים תחליף למשה. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: " (כי תשא, לב, ב-ג).
השורש פ.ר.ק הוא הסרת מטען, הורדת משא, וכן התפרקות מעול. העגל נעשה על ידי אהרון לא על ידי העם. בשלב זה ממלא העם את הוראות אהרון. לא מתוארת שמחה ולא ניסיון לעשות מעבר למה שאומר אהרון. " וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן"., בדיוק כפי שהנחה אהרון.
התרומה למשכן מתוארת בצורה שונה מאוד.
כאשר אומר משה " קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת " (לה, ה), העם נענה בצורה מרשימה. נאמר "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה...ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו... (לה, כ,כב).
מפסוק כ ועד כ"ט מתוארת ההתלהבות האדירה שאחזה בעם. השורש נ.ד.ב והמילה לב חוזרים שוב ושוב. הפעלים ויבואו, הביאו חוזרות בפסוקים אלה. "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים " (ויקהל, לה, כה-כו). ההתנדבות הייתה כה רבה עד שמשה ביקש להפסיקה. לפנינו תיאור של שמחה והתלהבות, התגייסות מתוך הִתְעַלּוּת נפשית פנימית של כל העם למעשה המשכן. אין כל תלונות או טרוניות שאפיינו את העם בפרשת העגל, אלא ביצוע של פרויקט משותף שמסיר מחיצות ויוצר התגייסות כללית נלהבת מעבר למה שנדרש.
"וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא " (לז, ז). לפנינו עשייה של העם למען ה' בעוד שעד כה עשה ה' למען העם.
הפסוק "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (תרומה, כה, ח), מעיד על העוצמה שיש לקבוצה שמוצגת לה מטרה משותפת שהיא ייעוד. העם היה זקוק למשהו פיזי שיש לו צורה, צבע והדר כיוון שקשה לבני אדם לעבוד אל מטפיזי. היה זה הלקח מחטא העגל. לאפשר לעם להקים משכן פיזי כפרויקט משותף אך לפי צו הא-ל, ואז תרד השכינה ותשרה בו. " וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן " (פקודי מ, לד).
לפרשת פקודי
(מג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה: " (פקודי, לט, לב). הפסוק כופל את המילים באומרו, ויעשו, כן עשו. פסוק זה חוזר פעמיים בפרשה.
פרשת פקודי משבחת את העם על כי עשו הכול כאשר ציווה ה' את משה. יחד עם זאת אין כל התייחסות לנדיבות הלב, לשפע הנתינה של העם, לטוויה של נשים חכמות לב, ולעובדה כי כמות חומרי הבנייה שהובאו הייתה כה רבה עד כי משה ביקש להפסיקה. מדוע אין התייחסות לנדיבות הלב?
למרות שבני ישראל לא בנו את המשכן בפועל אלא בצלאל ואומנים נבחרים, הם סיפקו את חומרי הבנייה ולכן מעלה עליהם הכתוב כאילו בנו. כל איש ואשה עשו את מה שיכלו, ולכן סיום המלאכה הוא תוצאת שיתוף הפעולה של כולם. לכן המשכן הוא של כולם.
מדוע אין התייחסות לצד הרגשי של העם בסיועו להקמת המשכן, במיוחד כשפסוקים רבים בפרשה מתייחסים אל צד זה?
ההלכה אינה פונה אל הרגש אלא אל השכל. "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" (מתוך תפילת עמידה). הסיבה היא כי לא ניתן לצוות על רגש, אך מעשה יכול ליצור רגש. "אחר המעשים נמשכים הלבבות" אומר הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ד). הרס"ג אומר "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" .
הרגש יכול להיות מצב רוחני-נפשי שנובע מתוך הרצון המודע לבנות משכן לה' כדי שהשכינה תשרה בו. תבנו לי מקדש ושכנתי בתוכם. על כן כל פעולה של העם המיועדת למטרה נעלה זו ממלאת אותם שמחה, נדיבות והתלהבות. לפנינו ביטוי ברור לתפיסה לפיה אחר המעשים נמשכים הלבבות.
אך החלק החשוב ביותר אינו הצד הרגשי אלא העשייה על פי צו ה'. הרגש חיובי אם הוא מגויס לעשייה על פי התורה ומונע מכוח דבר ה'. פעולה המונעת על ידי רגש בלבד יכולה להוביל את האדם למחוזות גרועים גם אם הכוונה רצויה. על כן למרות שפסוקים רבים בפרשה מתייחסים לרגש של בני ישראל בתרומתם לבניית המשכן, מציינת התורה את העיקר והוא כי הכול נעשה כאשר ציווה ה' את משה, ועל כך הם זוכים גם בברכת משה. " וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה: ".(פקודי, לט, מג).
כ"א אדר תשפ"ג
&
רו"ח יעקב זיצר- חיפה
היתרון בנתינה
השבת הינה שבת החדש ואנו קורים את פרשות ויקהל-פקודי,המסיימות את חומש שמות שנקרא חומש הגאולה.
בפרשת ״ויקהל״מתואר בניית המשכן וכליו, כאשר התורה שבה ומתארת את התרומות שנתנו בנ״י :״כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה׳ זהב וכסף ונחשת״. כאשר ביקשו את תרומת העם , התברר שהביאו יותר מידי עד שנאלצו להורות :״ויעביר קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת המשכן ,ויכלא העם מלהביא״.
בפרשת ״פקודי״ משה נותן דוח מפורט של ״מקורות ושימושים״ מה התקבל ומה נעשה מהתרומות שהתקבלו. יש פה מסר חשוב לכל העוסקים בצדקה ובתרומות עד כמה חשוב להיות״שקופים״ ולתת מידע מלא ומפורט לכולי עלמא מה נעשה ובוצע בכספי התרומות.
בפרשת ויקהל מופיע :״ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת״. בעל ״ עיטורי תורה״ מביא שאנשים חושבים שאם יהיה להם כסף הם מסודרים ויוכלו לקנות בתים, מכוניות, מניות ועוד... שלמה המלך אומר שזו טעות לחשוב כך וכתב במשלי: ״ראש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי״, כי חשוב שנדע לחשוב ולעשות דברים טובים מהכסף בלתרום ולתת צדקה ולעזור לאחרים, ולא עבדים לכסף ולסגוד ל״לעגל הזהב״.
בספר ״לחזות בנועם השם״ המצטט את האמור לעיל כתוב שבמילים ״ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף….״ הכוונה שצריך הרבה בינה, דעת, וחכמה איך להשתמש נכונה בכסף גם לאחר שהוא נמצא,ולדעת מה לעשות בכסף וברכוש.
הפרשות העוסקות במשכן ובכליו מלמדות אותנו מסר מאד חשוב עד כמה חשובה הנתינה והצדקה.
מי יתן ונהיה תמיד מבין הנותנים ותורמים לצדקה.
חזק חזק ונתחזק.
שבת שלום הזיצרים.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 225 -זריזין מקדימין-חיים קופל
1) פרשת ויקהל עוסקת בהקמת המשכן וכליו. לפני כן מגדירה התורה את שלושה עשר החומרים הדרושים להקמתו, שאותם נתבקשו בני ישראל לתרום. "קחו מאתם תרומה לה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ..זהב וכסף ונחשת. ותכלת וארגמן.. וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן, (ל"ה..-ה-ט).
2) לכאורה, הכי הגיוני להתחיל בפריטים היקרים ביותר, ואכן התורה פותחת בזהב, כסף ונחושת, וממשיכה בפריטים זולים יותר: "תכלת וארגמן ..וְעֹרֹת אִלֵּם מְאָדָּמִים וַעֲצֵי שִׁטִּים ".
אבל תמוה, למה אבני שוהם ואבני מלואים, לצורך האפוד והחושן מוזכרים אחרונים, הרי הם יקרים אף יותר מהזהב והכסף שמוזכרים ראשונים?
3) הגמרא מספרת שאבן "ישפה" מהחושן של הכהן גדול אבדה. חכמים שמעו שאבן כזאת נמצאת אצל דמא בן נתינה, והלכו לקנותה ממנו. הם הציעו לו בעבורה שש מאות אלף דינרי זהב, ויש אומרים שמונה מאות אלף דינרי זהב. סכום עתק, והמדובר רק על אבן אחת בלבד, מתוך ארבע עשרה. (קידושין דף ל"א.). מדוע אפוא הן מוזכרות רק בסוף הרשימה?
שאלה זאת שואל אוה"ח הקדוש, עוד בפרשת תרומה (כ"ה-ז).
4) מתרץ אוה"ח הקדוש, שאבני השוהם והמילואים, הגיעו ע"י ענני הכבוד וכמבואר בגמרא (מסכת יומא דף ע"ה.).כך שבעובדה הם לא טרחו בהבאתם, בעוד שכלל ישראל טרחו ועמלו בהשגת ממונם, וככל שאדם עמל יותר להשגת ממונו, כך הוא חביב עליו יותר והוא חס עליו. לכן אם הוא תורם ממנו זה מבטא נדיבות לב כנדרש.
5) על הפסוק בפרשתנו "והנשאם הביאו את אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" (ל"ה-כ"ז). אומר רש"י על אתר, שהנשיאים התעצלו והביאו אחרונים את תרומת המשכן. כוונת הנשיאים הייתה אומנם טובה, הם חיכו לראות איזה פריט יחסר להקמת המשכן, ואותו תכננו להביא. אך לאחר שהתרומה הוגדרה, היה עליהם להביאה במהירות ובהתלהבות. מי שאוהב את חברו לא עושה חשבונות בדרך, אלא ממהר להביא מתוך נדיבות לב ואינו חושב על העדפות שונות, דבר זה גרם לנשיאים עיכוב בהבאת התרומה,
6) בינתיים השלים הציבור את התרומה שנדרשה, שנאמר "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה" (ל"ו-ז). חז"ל קוראים לזה "עצלות". לכן גם נחסרה אות אחת משמם, כתוב "הנשאם" חסר אות "יוד", (ולא הנשאים").
7) הנשיאים שגו בשני דברים: הם לא טרחו להשגת התרומה אותה הביאו, וכן איחרו בהבאת תרומתם. לכן כתבה התורה את תרומתם:אבני השוהם ואבני המילואים(לבגדי כהן גדול) אחרונים ברשימה, למרות ערכם הכספי הגבוה.
8) כך בכל נדבה לדבר מצוה, התורה מצפה מכל אחד שיתרום מתוך "נדיבות לב" מה שהשיג בעמלו. אך לא פחות חשוב, שיעשה זאת גם בזריזות, בהתלהבות , מבלי לעשות חשבונות נוספים, כי התורה מחפשת בתרומה, את "הלב" ולא את השווי הכספי. (מתוך "שיחות מוסר" רב חיים שמואלביץ זצ"ל).
9) תשובות לפרשת כי תשא
א) מקור אפשרי לביטוי "עקשן כמו פר"(כולל הפטרה) תשובה: בהפטרה במלכים א-י"ח, סיפור אליהו ונביאי הבעל. לצורך המבחן בחרו שני פרים תאומים, אחד נבחר ללכת אחרי אליהו, והוא הלך. השני נבחר ללכת אחר נביאי הבעל, אך הוא סֵרֵב. נביאי הבעל ניסו לשדלו אך הוא לא זז, (התעקש) עד שאליהו פתח אתו בשיחה ושכנע אותו ללכת איתם (ראה ילקוט שמעוני מלכים א פרק י"ח. רמז (פרק) רי"ד, ד"ה "בחרו לכם הפר").
ב) כיצד הציל פרעה את בנ"י מכליה? (ניתן רמז: ההצלה הייתה פאסיבית, אף מבלי שהתכוון לכך וקשור גם לנאמר בפרשת בא). תשובה: פרעה הזהיר את בני ישראל לבל יצאו ממצרים:" ראו כי רעה נגד פניכם" (שמות פרק י-י).
רש"י מביא מדרש אגדה: שמעתי כוכב אחד יש ששמו "רעה" א"ל פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה. וכשחטאו ישראל בעגל ובקש הקב"ה להרגם, אמר משה בתפילתו: למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם..ראו כי "רעה " נגד פניכם, מיד וינחם ה' על הרעה. כך שלמשה היה טיעון סנגוריה "למה יאמרו מצרים" בזכות דברי פרעה.
10) שאלות מפרשת השבוע
א) היכן מצאנו בפרשה דבר מופשט שאי אפשר לראותו, ובכל זאת ניתן להעבירו ממקום למקום?
ב) מנה ארבע משמעויות למילה "מסך".
שבת שלום
מחיים קופל - מעדנים 225 פרשת ויקהל פקודי תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/ וכןבקשת הצטרפותניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
שבת מבורכת מאחלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952)
