אל קרישטל
תזכורת :ערב פסח ! הולך להיות מאד מעניין!
השיעור הבא בזום מספר 4 עם הרב שמואל הרשלר, יום ראשון ד' ניסן תשפ"ו 22.03.2026 שעה 20.00 (8.00)
הנושא: פסח יאשיהו והמהפכה הרוחנית בדברי הימים ובמלכים. (מקורות ישלחו לכל מבקש בתחילת השיעור)
***********************************************************
להלן הקלטת השיעור הקודם מספר 3, ספר "דברי הימים ב' בימינו" -
******************************
בית המדרש של החברה לחקר המקרא:
קוד לשיעור מספר 4 עם הרב שמואל הרשלר יום ראשון הקרוב.
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?pwd=d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1
Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708
************************************************************
***************************************************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בפודקאסט שנערך ע"י הבינה המלאכותית בחסות החברה לחקר המקרא ע"י דוד פטרפרוינד:
פסח 2 יציאת_מצרים_כמניפסט_חברתי_ופוליטי_רדיקלי
https://drive.google.com/file/d/1k3VgU8po9khv_dGHIHoZCISiybpngocm/view?usp=sharing
***********************************************************************************************************************
שימו לב זום מיוחד רישמו לפניכם:
ביום שלישי בשבוע הבא ו' בניסן 24.3.26 שעה 20.30 (8.30 בערב) נערוך שיעור בזום מיוחד לקראת חג הפסח:
הנושא: "דם ואש ותמרות עשן"- עיון מקורי ואקטואלי במקראות ההגדה של פסח.
מרצה: הרב ערן דאום -רב קהילת השמשוני במודיעין וסא"ל במיל, (וגם עושה דוקטורט).
קוד כניסה לזום רגיל של בית מדרש למקרא:
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?pwd=d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1
************************************************
פרשת ויקרא , תשפ"ו -" אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן "- קִירְבָה והקרבה בצל המלחמה
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
שתי מילים מהדהדות בימי מלחמת "שאגת הארי" – קִירְבָה והקרבה.
אנו מתמודדים כבר 20 יום במרחבים סגורים ופתוחים, אל מול אתגרי השעה. אנו נתבעים לקִירְבָה ולהקרבה בתוכנו, על מנת לצלוח ביחד, את המציאות המורכבת, עימה אנו מתמודדים 24/7.
פשר הקִירְבָה וההקרבה שבתוכנו, נובע מצדקת המלחמה ומטרתה.
פשר הקִירְבָה וההקרבה מתכתב גם עם פרשתנו בראשיתו של ספר ויקרא, וכך היא פותחת: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לד' מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם " (ויקרא, א', א'-ב').
הנה לפנינו מחלוקת מהותית ומכוננת בין שני ענקי רוח – הרמב"ם והרמב"ן, בניסיונם להתחקות אחר פשר הקורבנות ומהותן.
הרמב״ם ( 1138-1204) מציג את הגישה התרפויטית מניעתית. בני ישראל במצרים ואחר כך במדבר, חיו במרחב סביבתי אלילי של פולחן הקרבת קורבנות. על מנת להרחיקם בדיעבד, ממרחב העבודה הזרה ולהכשירם להיות עם סגולה, היה צורך במתווה תרפויטי מניעתי , מעין תרופה למכה, ביצירת מרחב בידוד סטרילי של הקרבת קורבנות, ייחודי יהודי משלהם.
כדברי הרמב"ם: "שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום...והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם...לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו, שיצווינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל...ומפני זה השאיר ד' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים...וציוונו לעשותם לו יתעלה וציוונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו " (מורה נבוכים, חלק ג', לב' ) .
הרמב״ן (1194-1270 ) חולק על הרמב״ם ומציג את הגישה התיאולוגית החינוכית המעצבת למעשה הקורבנות, שתכליתה להגשים את היעוד והקירבה לד׳. לדבריו, הקורבן תכליתו, להביא לכתחילה ולא בדיעבד, להתקרבות ולקִרְבָה. לא כדברי הרמב"ם כסוג של אמצעי או תרופה, כמנגנון הגנה בדיעבד, כמניעה נגד השפעות סביבתיות קיימות של עבודה זרה.
נֹאמַר, שהרמב"ם מתמקד במהות ההקרבה ואילו הרמב"ן מתמקד במהות הקִירְבָה.
אבל אנו רוצים במאמרנו, דווקא להתמקד בדרך התנהלותה של המחלוקת, בדרך התבטאותו של הרמב"ן כלפי דעתו של הרמב"ם: "והנה הם (דברי הרמב"ם האלה ) דברי הבאי, וירפאו שבר גדול וקושיה רבה על נקלה...שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר, כי הם " לחם אשה לריח ניחוח" וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב....והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קורבן וייטב בעיני ד' ואמר בו ( בראשית ח', כא') : " וירח ד' את ריח הניחוח " ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשה בני האדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה ד', כי כאשר יחטא ויביא קורבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו" (ויקרא, א' , ט' ).
אנו מבקשים לבחון את דרך ניהול השיג והשיח של המחלוקת, בדרך ההתבטאות החריגה, הגורמת לנו להרים גבה, שנוקט הרמב"ן כנגד הרמב"ם: "והנה הם (דברי הרמב"ם האלה ) דברי הבאי, וירפאו שבר גדול."
כיצד השתלחות כזאת, מתכתבת עם הארתו של רש"י ( 1040-1105 ) למילה הראשונה בפרשתנו?: "וַיִּקְרָא- לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים, קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו".
כך נחמה ליבוביץ ( 1905-1997 ) בפרשנותה, מעצימה את תמיהתנו : "יושם לב לחריפות בה מתקיף הרמב"ן את הרמב"ם בהשתמשו במליצה שאולה מדברי ירמיהו ( ו', יד') המצליף בנביאי השקר באומרו: "וירפאו את שבר בת עמי על נקלה לאמור, שלום שלום ואין שלום."
גם הריטב"א, רבנו יום טוב בן ר' אברהם בן אשבילי מספרד ( 1260-1330 ) כתב בספר הזיכרון אודות דברי הרמב"ן. ספר הזיכרון הוא הספר שכתב במיוחד להגנת הרמב"ם מהשגותיו והתקפותיו של הרמב"ן . בספר הוא דן ב- 13 מקומות בתורה, שבהם הרמב"ן מתקיף את הרמב"ם ובכל אותם מקומות, הריטב"א משתדל להיות מליץ יושר טוב לרמב"ם.
מעניין עד כמה הריטב"א שהיה רגיש לתרבות השיג והשיח, הוויכוח והמחלוקת , קרא לספרו – ספר הזיכרון, שמתכתב עם דברי הנביא מלאכי, שגם עסק בתרבות השיג והשיח , אודותיו נקרא בשבת הבאה - שבת הגדול בערב פסח: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ד', אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב ד', וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ד', וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ " ( מלאכי, ג', טז').
הנה כי כן, הנביא מלאכי וגם הריטב"א מעבירים לנו מסר ברור - נכון שאין בית מדרש שאין בו מחלוקת, אבל אנא, נהלו המחלוקת לגופו של נושא ולא לגופו של אדם. בבקשה, נהלו השיג והשיח ביניכם, בתרבות הדיון, במתן כבוד איש לרעהו, בכיבוד דעות ששונות מדעתנו. ראוי שתשלטו על חרצובות לשונכם , תספרו עד עשר, לפני שאתם עושים שימוש במילות פוגעניות ולא ראויות כלפי זולתכם במרחב השיג והשיח.
כידוע, המנהג להתחיל ללמד תינוקות של בית רבן חומש מספר 'ויקרא' – ספר 'תורת כוהנים'
ודיני הקורבנות, הוא מנהג קדום ושורשו עוד בבתי הספר של הכוהנים בתקופת הבית הראשון. מנהג זה שרד בעם ישראל במשך כל שנות הגלות וקיים עד היום בתלמודי התורה החרדיים.
כך מאיר לנו המדרש: "מפני מה מתחילין לתינוקות מתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית? אלא אמר הקב"ה: הואיל וקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים" (מדרש ויקרא רבה).
ספר ויקרא מקרין תמימות ,כמו קורבן תמים בפרשתנו: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ ...וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים, לד' זָכָר אוֹ נְקֵבָה, תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ" (ויקרא, ג', ו')
כך גם תינוקות של בית רבן התמימים מתחילים בראשית דרכם הלימודית ללמוד את ספר ויקרא. יתכן שחשיפתם מיד לסיפורי בראשית ושמות, המאופיינים בצבעים של שנאות, קנאות, עלילות דברים, אלימות במשפחה בין אחים, רצח , משברים במסע בני ישראל במדבר, עלול להשפיע על ליבם ונפשם, כמו שלהבדיל, מחקרים מראים את ההשפעות המזיקות של סיפורי האחיםיאקוב ווילהלם גרים מהמאה ה 19, על נפשם של ילדים, כמו הסיפורים -"הנזל וגרטל", ו"כיפה אדומה".
פרשתנו המציגה לנו את המחלוקת המונומנטלית בין הרמב"ן לרמב"ם, מעבירה לנו מסר ברור- כולנו בני אדם ואנו מונעים מדחפים ויצרים. סף הרגישות שלנו פעמים נמוך מאד ועלול להביא אותנו לתגובה מהירת חמה כלפי האחר. אבל רק בידינו לשלוט בעצמנו.
אז מה עושים ? פרשתנו חושפת לפנינו את התשובה.
כן, זה לא קל ודורש מעמנו קורבן , שיש בו גם קירבה וגם הקרבה. הנה כי כן, שיג ושיח, דיון וויכוח, דורש קורבן מהיחיד וגם מהציבור. כך עלינו לקרוא בקריאה נוספת, את משמעות ופשר סוגי הקורבנות בפרשתנו, זה יעזור לנו להבין יותר את האיך והדרך, בהתנהלות השיג והשיח בתוכנו.
קורבן שלמים-קורא לשלמות הדיון והמחלוקת שהיא לשם שמים ובדרך של שלום= שלמים.
קורבן החטאת - קורא להעניק הלגיטימציה לכך, שאם נהגנו לא נכון ובחוסר רגישות וכבוד כלפי האחר במהלך של התנגשות- עמדות, השקפות ודעות ונהגנו כלפי זולתנו , באופן לא ראוי, גם מתוך חטא ההיבריס והיוהרה, שרק דעתנו היא הנכונה ואין בלתה. הרי עלינו להכיר בטעותנו בדרך הקרבת קורבן החטאת. יש בקורבן סוג של חיטוי =חטאת, ותיקון עצמי.
קורבן עולה ויורד - קורא לניקיון האוירה בשיג ובשיח בינינו , בניהול ובדרך השקלא והטריא, ומקנה תשתית ראויה,כיצד לעשות זאת. פעם אתה למעלה – ידך על העליונה, ובר פלוגתך למטה, ופעם אתה למטה ובר פלוגתך למעלה.
קורבן מנחה - מלבד היותו מובא מהצומח ועושה צדק חברתי , גם לאותו אדם עני שאין ידו משגת להביא קורבן מן החי שעלותו הכספית גבוהה, הרי הוא גם קורא לנו לקדש את הספק ולא להיות כל כך בטוחים ונחרצים בעמדתנו ובדעתנו, כמו המשמעות של זמן המנחה, שהוא בין הערביים, של ספק יום או לילה. קורבן המנחה קורא לנו - אל תהיו נעולים בעמדתכם, מבלי יכולת לשמוע גם דעה אחרת. אל תבטלו בביטול ובזלזול דעתו של האחר. נהגו בדרך-וַיִּקְרָא, כמו בפרשתנו. שהאות א בסיומה היא זעירא ומוקטנת, כמסמלת את הצניעות והענווה.
אם כך ננהג , הרי נשרה ריח ניחוח והכלה של אנרגיות חיוביות, בכל מרחב של אנשים, בעלי דעות שונות, כפי שמתארת זאת פרשתנו: "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַד' " (ויקרא, א',יג'). מפרש רש"י: "רֵיחַ נִיחֹחַ -נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה לרצוני".
דומה שגדולתו של הרמב"ן בתיקונו האישי, בהנחילו לבנו ולכולנו- מורשת, שהיא אנטיתזה לאופי תרבות המחלוקת שלו עם הרמב"ם. עת הוא כותב בערוב ימיו בשנת 1267 איגרת לבנו שנודעת בתפוצות ישראל, כאגרת הרמב"ן, שבה הוא כותב: "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה". וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ד' ".
הנה סגירת המעגל של הרמב"ן , לאות א הזעירה והענווה, במילה הראשונה בפרשתנו –וַיִּקְרָא .
אגרת הרמב"ן מלמדת אותנו את הטכניקה, איך לא להגיע לכעס כלפי זולתנו. כך פרשתנו קוראת לנו קריאה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן" - עליכם להיות נכונים לקִירְבָה ולהקרבה, במרחב מוגן של השיג והשיח שבתוכנו, בימי שגרה בכלל ובימי מבחן בפרט.
הנרטיב - ביחד ננצח, מתחיל במילה הראשונה בפרשתנו -וַיִּקְרָא, באות הזעירה והצנועה – א, בתרבות השיג והשיח ובניהול המחלוקות שבתוכנו . זאת המשמעות של -ביחד ננצח.
שבת שלום וחודש מבורך
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד לפרשת ויקרא תשפ"ו אשר נשיא יחטא
(ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת: (ד) וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' ..(ויקרא ד).
כב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם:
... וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים: (כד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי ה' חַטָּאת הוּא (ד, כב-כג).
בעקבות הכתוב עולות מספר שאלות.
1.מיהו נשיא. למי הכוונה.
2.מדוע אצל הכהן הגדול נאמר אם יחטא, ואילו אצל הנשיא נאמר אשר יחטא.
3.מדוע הכהן מביא קורבן מן הבקר והנשיא מביא מן הצאן. מה משמעות מקום ההקרבה השונה שלהם.
במסכת הוריות (דף יא ע"ב) נאמר: "ואיזהו נשיא? זה מלך. תנו רבנן: נשיא, יכול נשיא שבט כנחשון בן עמינדב? תלמוד לומר: 'מכל מצות ה' אלוהיו' (ויקרא ד, כב) ולהלן הוא אומר 'למען ילמד ליראה את ה' אלוהיו' (דברים יז, יט), מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלוהיו אף נשיא שאין על גביו אלא ה' אלוהיו".
ובספר יחזקאל (לז, כה) נאמר: "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם". אבּן עזרא סבור כי נשיא הוא ראש בית אב או ראש שבט (נשיא העדה).
"אם יחטא" מול "אשר יחטא"
'אם' היא מילת תנאי, 'אשר' פרושו כאשר (מילת זיקה). כלומר הנשיא יחטא בוודאות. זו קביעה דטרמיניסטית. השאלה היא מתי, ומה יעשה אז. תפקיד הכהן הגדול הוא תפקיד דתי-פולחני. יש לו מקום עבודה בקודש, וספר הדרכה ברור לכל מקרה. לא כך הנשיא, תפקידו פוליטי. אין לו ספר הדרכה ברור.(לכן המלך נדרש לכתוב ספר תורה ולהגות בו). החלטותיו מתבררות כנכונות או שגויות רק בדיעבד. כל מקרה הוא ייחודי.(רבותי, ההיסטוריה אינה חוזרת! זו טעות נפוצה). המילה נשיא קשורה גם למילה התנשאות (אותו השורש), כלומר הנשיא מועד לפורענות. יוהרה, כח, כבוד וכסף רובצים לפתחו. הכוח משחית לימדנו לורד אקטון (גילוי נאות, התורה כבר הזהירה על כך קודם), וכוח רב משחית יותר. האם הנשיא תמיד ימשול בפיתויים אלה? בעל "כלי יקר" אומר: "סתם יחיד בנקל יבוא לידי חטא, ועל כן נאמר נפש כי תחטא שלשון כי מורה על דבר שקרוב לוודאי שיהיה כן. אבל הנשיא המתנשא לכל ראש ונוהג נשיאותו מתוך רום לבבו ודאי יבוא לידי חטא. לכן נאמר: 'אשר נשיא יחטא', כי לשון אשר מורה על דבר שוודאי הוא יהיה ואין בו ספק.
הכהן הגדול אינו תלוי בתמיכה עממית, הנשיא, כן. הוא יפעל לעיתים בפופוליזם כדי לזכות באהדתו. רחבעם הקשיב לנערים אשר גדלו עמו. הם היו קבוצת היועצים שלו. וכשביקש העם להקל מעול המסים הכבד שהיה בימי אביו שלמה, לא שעה לעצה הנבונה של הזקנים והעדיף את עצת הנערים שאמרו לו להשיב לעם: "עַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מלכים א יב, א-טו). התוצאה ידועה . הממלכה התפלגה. ירבעם מלך ישראל, רחבעם רק מלך יהודה.
דבר דומה ארע בימי צדקיהו המלך. הנביא ירמיהו (דברי הימים ב, לו), הזהיר אותו לא למרוד בבבל ולא להסתמך על תמיכת מצרים. צדקיהו שהיה מלך חלש, הקשיב לאנשי חצרו ולרבים בעם שהאמינו לנביאי השקר (כמו חנניה בן עזור) ועל כן כינו את ירמיהו בוגד, ואכן הוא נכלא בחצר המטרה, וצדקיהו מרד בבבל. התוצאה ידועה. המרד כשל והעם גלה.
בנוסף לכך יש לזכור שכל טורח העם מונח על גב הנשיא (המנהיג). הוא נושא באחריות גם למעשיהם. ואכן בחטא העגל אומר ה' למשה: "לך רד כי שחת עמך" (שמות לב ,ז).
נשיא יכול לטעות. גדולתו, כשמכיר בחטאו ואומר חטאתי כמו דוד בפרשת בת שבע. לא כמו שאול בפרשת מלחמת עמלק שלא הרג את אגג וחמל על הצאן, וכאשר שמואל נזף בו, הוא ניסה להתחמק בתואנה כי חמל העם וכי שמואל לא הופיע בזמן והעם נפוץ מעלי שאול (שמואל א טו ט)ו, רק לאחר ששמואל הודיע לו על הדחתו, הוא אמר 'חטאתי'.
אומר רש"י: "אשר נשיא יחטא- לשון אשרי. אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו". יש מִתאם בין מנהיג לבין הדור. דור שהוא מוסרי, יצמיח מתוכו מנהיג מוסרי, ואם ימעד המנהיג ולא יודה, ידאג העם לסלקו מכהונתו. היהדות דורשת ממנהיג שידע לשלב בין ריאליזם לבין אידיאליזם. שיכפיף את הכוח לאחריות, ויפעל לפי קוד מוסרי.
לגבי הקורבן ומקום ההקרבה: הכהן הגדול מביא פר שהוא קורבן יקר עקב אחריותו הכבדה כמייצג לא רק את עצמו אלא גם את העם. הנשיא יביא שעיר עזים שהוא זול יותר. למרות מעמדו הרם הוא נחשב לאדם פרטי מבחינת דתית - פולחנית. כך גם לגבי מקום הקרבת הקורבן. הכהן הגדול מביא חטאת פנימית. כלומר מקריב בתוך ההיכל, מַזֶה מדם הקורבן שבע פעמים על הפרוכת, ונותן דם על קרנות מזבח הזהב (מזבח הקטורת). הנשיא מביא חטאת חיצונית, הוא מקריב בחצר (בעזרה), הדם ניתן על קרנות מזבח העולה (מזבח הנחושת).
לסיכום, לפתחו של נשיא, חטאת רובץ מעצם תפקידו. העול המוטל עליו, הכוח העומד לרשותו, הצורך בתמיכת העם העלול להביאו לפופוליזם, כל אלה מביאים לידי חטא. מכאן הפסוק אשר נשיא יחטא. המבחן הוא בדרך ההתמודדות עם מצב זה. אם מודה בחטאו ואומר חטאתי, הופך 'אשר נשיא יחטא', 'לאשרי נשיא יחטא'. אשרי הדור שזכה למנהיג המודה בטעותו ועושה תיקון. דיכטוולד בלומה. כ"ט אדר תשפ"ו
&
דבר תורה - ויקרא תשפו - ידיעה או חוסר מודעות
מייקל אייזנברג-משקיע ומנהל הון סיכון
בפרשת השבוע פרשת ויקרא תחת הכותרת "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה" (ויקרא ד, ב) מובאים ארבעה תרחישים המחייבים קרבן חטאת: הכהן הגדול חוטא ל"אשמת העם" ומביא פר לכפר על חטאתו; הציבור כולו חוטא בשגגה ומביא פר לכפר על חטאתו; הנשיא, כלומר המלך, חוטא ומביא שעיר לכפר על חטאתו; אדם פרטי חוטא ומביא שעירה או כבשה לכפר על חטאתו.
בהתאם לפרשייה מקבילה בספר במדבר פרק טו, שבה לאחר חטאת היחיד נאמר שהקורבן הוא רק על חטא בשוגג, אבל: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֺנָהֿ בָהּ" (במדבר טו, לא - לב) הסיקו חכמים שקורבנות החטאת מובאים אך ורק על עבירות חמורות שאם היו נעשות במזיד, העונש עליהן היה כרת, כלומר עונש מות מאת ה'.
במקביל, חכמים הסבירו שכמו שחטא חמור בשוגג של אדם פרטי מחייב אותו בשעירה או כשבה נקבה לחטאת, אם מלך חוטא באופן פרטי הוא צריך להביא קרבן חשוב יותר - שעיר ממין זכר. גם המקרה של שגגת הציבור מבוסס על חטא פרטי - אם בית הדין הורה בשוגג שחטא מסויים מותר ורוב הציבור שמעו לו ועשו את החטא, מביאים פר אחד לחטאת עבור כולם, במקום שכל יחיד יביא קרבן פרטי על החטא שלו. גם כאן מדובר דווקא בחטא חמור שאם היה נעשה בזדון עונשו היה כרת. ומכאן, החטא של כהן גדול שחטא ומביא פר הוא גם מקרה של הוראת טעות - כאשר הכהן הגדול הורה הלכה לא נכונה בהלכות בית המקדש והקורבנות.
בראייתי, המבנה והפערים בין החלקים השונים של פרשיית ארבעת סוגי החטאת, מאפשרים פרשנות אחרת. ראשית, חכמים בעצם קוראים את הפרשייה מהסוף להתחלה - חטאת פרטית, חטאת פרטית של המלך, חטאת פרטית של רוב הציבור בעקבות הוראה שגויה של בית הדין הגדול, חטאת של הכהן הגדול בעקבות הוראה שגויה שלו. אבל, מעבר לשאלה למה שהתורה לא תסדר נכון את הפסקאות בפרשייה ותבנה את הנתונים זה על גב זה כידע מצטבר, בפסוקים על פר שגגת הציבור נאמר שמטפלים בו כמו בפר של הכהן הגדול שהוזכר קודם: "וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא" (ויקרא ד, כ). מכאן נראה שהתורה דווקא מתייחסת לסדר הפרשיה בכיוון בו נכתבה ולא מהסוף להתחלה. לכן היא מפנה בפר על שגגת הציבור (שהוא הפר השני שמוזכר בפרשה) להלכות שתוארו קודם לכן בנוגע לפר הראשון שהוזכר בפרשה - פר חטאת הכהן הגדול.
בנוסף, חכמים העתיקו את הדין של היעדר ידיעה שנאמר בשלוש הפסקאות האחרונות של הפרשייה: "וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל…" (ויקרא ד, יד); "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא… אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים…" (ויקרא ד, כא - כב); "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ… אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קׇרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים…" (ויקרא ד, כז - כח) גם לחטאת הראשונה שהוזכרה בפרשייה, אם כי ההכרה והשינוי בידיעה לא נאמרו לגבי הכהן הגדול. ובהמשך אסביר מדוע.
כאמור, כל אלו, לצד הקושי הטכני שמי יכול לגלות פתאום שבית הדין הגדול, שהוא הערכאה העליונה ביותר, טעה, ולאור העובדה שהגדרת העבירה כעבירה שחייבים עליה כרת לא נאמרה פה בפרשה אלא רק בפרשה המקבילה בספר במדבר, ורק בנוגע לחטאת של אדם פרטי, מובילים אותי לחשוב שלא מדובר פה בחטאים ידועים המוגדרים כאיסור הלכתי כזה או אחר.
להבנתי, מדובר בשגיאות וטעויות שהמנהיגות והעם עושים בלי כוונה, ותוך כדי מילוי תפקידם או התמודדות עם קשיים ואתגרים שונים שהמציאות מזמנת. בראש הרשימה נמצאת המנהיגות של הכהן הגדול, כמי שאחראי על הפעילות הדתית, והוא מביא קורבן ייחודי כשמסתבר שלא הנחה את העם כראוי. במקום השני, בשונה מחכמים שתלו את חטאי העם בהוראת טעות של בית הדין הגדול, להבנתי, מדובר במהלכים שהעם עצמו עושה, ולפעמים איננו נוהג כשורה. הפסוקים שמדגישים את העם: "וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל"; "וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל"; "חַטַּאת הַקָּהָל הוּא" מאפילים על הפסוק הבודד שבו נאמר: "וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר". ולכן, בשונה מהתרחיש של הפירוש המקובל שבית הדין הטעה את הציבור, יותר מסתבר בעיני, שהזקנים הם רק נציגי העם שסומכים על הקורבן לצורך הכפרה, ולא מי שגרמו לחטא. בהמשך לניהול ענייני הציבור מגיע המלך שאחראי על הנהגת העם בעיקר בכל הקשור בענייני ביטחון, קשרי חוץ וכלכלה (בהתאם לאיסורים של פרשיית המלך בספר דברים לא להרבות סוסים, נשים וכסף לעצמו) ומטבע הדברים עלול לטעות במדיניות שהתווה, אפילו כאשר התכוון לטובה. כך לדוגמה, בספר שמואל ב פרק ו מסופר שדוד שאף להעלות את ארון ה' לירושלים. הארון הושם על עגלה שנמשכה על ידי בקר ולאורך הדרך: "וְדָוִד וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים". אלא שבמקום מסויים הבקר נשמטו מהעגלה ועוזה תפס את הארון שלא יפול, וה' הכה אותו למות. הדבר חרה לדוד שעצר את האירוע והפקיד את הארון בבית עובד הגיתי. כאשר המציאות העבירה מסר חדש: "וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים" אז: "וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה" אבל בשיטה שונה. לא עגלה עם בקר (השיטה שבה נהגו הפלישתים לפי המתואר בשמואל א פרק ו לאחר שה' הכה בהם כל עוד החזיקו בארון), אלא נשיאה בכתף והקרבת קורבנות: "וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא… וְדָוִד וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר".
רק לאחר מכן מגיע בפרשה שלנו חטאו של היחיד, שלהבנתי, גם הוא עלול לטעות בהתנהגותו בענייני חולין אם לא ישמור על מצוות ה' ולא יתחבר לערכי האומה ומנהגיה. כפי שעלול לקרות למלך, לכלל הציבור או אפילו לכהן הגדול.
אלא שכאן מגיע ההבדל. אם הציבור יפעל שלא כשורה זה פשוט לא יצליח, וכך, מתוך המציאות: "וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ". גם בנוגע למלך: "וְעָשָׂה אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ" - המציאות הוכיחה לדוד את טעותו. או כישלון בדרך, אחריות ואשמה, או שמישהו יודיע לו ויאיר את עיניו כמו נתן הנביא במשל 'כבשת הרש' שהוכיח את דוד המלך אחרי ששכב עם בתשבע. לאורך התנ"ך נביאי אמת רבים הטיפו כנגד חטאי הממשל והזהירו מפני השלכות הרות גורל של המדיניות בה בחרו המלכים. וכך גם בנוגע לאדם פרטי, שכאמור עלול שלא לכלכל את צעדיו בהתאם למצוות ה' והמציאות תטפח על פניו, או שמישהו יכוון אותו לטוב: "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא…". לעומת כל אלו, בתיאור חטא הכהן הגדול נאמר: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת". אין כאן ידיעה או הודעה. מדוע? כי אין כאן מפגש עם המציאות. מדובר בהדרכה דתית "טהורה".
רשב"ם מסביר: "לפי שבכהנים נאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים, אם הכהן המשיח יחטא בהוראתו גם להחטיא את העם עימו". בשים לב שבשונה מציבור, מלך ויחיד שנכתבה בהם 'סליחה', ביחס לכהן המשיח לא נכתב "וְנִסְלַח לוֹ", הפרשייה טומנת בחובה גם סוג של אזהרה: מי שלא פוגש את המציאות כי כולו בקודש אז חטאו הוא "לְאַשְׁמַת הָעָם". ההשפעה של הדרכה דתית שגויה עלולה להמשיך להתגלגל כי אין מציאות או מקרה מבחן מובהק שעשוי להודיע לו על חטאו ולעצור את ההידרדרות.
החיבור למציאות הוא קריטי לחברה מתוקנת. מנהיגים דתיים, או פוליטיים-דתיים, שלא פוגשים את המציאות כל יום, עלולים לחטוא ולהחטיא את עמם או את צאן מרעיתם באירוע מתגלגל שיהיה קשה מאוד להיוודע לטעות הפטאלית הטמונה בו. מי שאינם חווים בעצמם את מה שקורה בשטח והמציאות רק מתווכת להם, עלולים להתמיד בחטאים שפושים בחברה ומחללים שם שמים. כל שכן אם הסובבים אותם מכופפים את ראשם, לא מוכיחים בשער ולא מעבירים ביקורת. כמו נביאי שקר חנפנים ולא כמו נביאי האמת של ישראל.
ועדיין מי יאיר את עיניו של הכהן הגדול? מי יאיר את עיניהם של מנהיגים רוחניים מסתגרים? תסריט פחות טוב אבל סביר הוא קריסת ההנהגה הדתית כמו בימי עלי הכהן שלא ידע על שחיתות בניו, או שמואל שבניו לא הלכו בדרכיו ושבערוב ימיהם עם ישראל ביקש החלפה של ההנהגה (מכוהן לנביא ומנביא למלך). כשבאמת לא היה מי שיאיר את עיני המנהיגים הרוחניים אז עלי בשעתו ושמואל בדורו הכירו בחטא צאצאיהם כשזה היה כבר טו לייט. בסופו של דבר, כשהדברים הגיעו ל"אשמת העם", העם הגיב בסוג של מרד דתי ולאומי-הנהגתי.
בתסריט אחר, כמו בימי יהושפט, המנהיג הצדיק חש את המציאות בשטח, מרענן את הערכים ואת השיטה יוצא לעם בעצמו, וגם מתווה שיתוף פעולה בין הרשויות כדי למנוע את נקודות העיוורון שהפרשה שלנו מעלה כשכל אחד מתבצר בתוך שלו:
וּבִשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ שָׁלַח לְשָׂרָיו... לְלַמֵּד בְּעָרֵי יְהוּדָה... וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת ה', וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם. (דברי הימים ב יז, ז-ט)
וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם, וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם, וַיְשִׁיבֵם אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם…וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר… וְגַם בִּירוּשָׁלַ͏ִם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט ה'... וְהִנֵּה אֲמַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ עֲלֵיכֶם לְכֹל דְּבַר ה', וּזְבַדְיָהוּ בֶן יִשְׁמָעֵאל הַנָּגִיד לְבֵית יְהוּדָה לְכֹל דְּבַר הַמֶּלֶךְ, וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי ה' עִם הַטּוֹב. (דברי הימים ב יט, ד) מייקל אייזנברג
&
אָדָם כִּי יַקְרִיב -אריה דיכטוולד.פרשת ויקרא-תשפ"ו.
חומש ויקרא עוסק בעיקרו בעבודת המשכן, דיני טהרה ותפקידם של בני שבט לוי (הכוהנים והלוויים). מעניין שבתרגומים לשפות זרות נשמר הקשר הזה והשם הלועזי הוא Leviticus. עד היום יש קהילות הנוהגות שתינוקות של בית רבן מתחילים ללמוד חומש ויקרא (ולא חומש בראשית), כפי שהיה מקובל בתקופות קדומות. המקור נמצא במדרשים.
"אמר רבי אסיא למה הם מתחילים התינוקות של בית רבן ללמוד בספר ויקרא? אלא מפני שכל הקרבנות כתובים בו ומפני שהם טהורים עד עכשיו ואינם יודעים מהו טעם חטא ועון לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא שיהיו מתחילים תחלה בסדר הקרבנות יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים ... והודיעך שאף על פי שחרב בית המקדש ואין קרבן נוהג אילולי התינוקות שקורין בסדר הקרבנות לא היה העולם"
עומד אם כן, לא מעשה הקורבנות נמצא במרכז אלא האדם. רואים זאת מיד מהפתיחה לחומש: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: (ויקרא פרק א).
ההיגד ",אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" דורש הסבר: 1. השימוש במילה 'אדם' ולא 'נפש כי תקריב' או 'המקריב מכם קורבן' 2. המילה 'מכם' מיותרת. 3. מדוע באה תוספת "לה' ". ניתן היה לכתוב: 'המקריב קורבן יביא מן הבהמה' וגו' או 'איש או איש אשר יקריבו קורבן' וגו' שאלות אלה נדונו מספרות חז"ל ועד לימינו.
נביא מדרש "תורת כהנים" ונבאר ביו השורות (סִפְרָא ויקרא - ד"ה דיבורא דנדבה פרשה ב סוף פרק ב ):
"אדם כי יקריב" יכול גזרה (=חובה) תלמוד לומר כי יקריב אינה אלא רשות.
"קרבן לה'" כשיקדים הקדשו להקרבתו דברי ר' יהודה.= שיאמר בפיו שהוא מקדיש את הקרבן לה'.רצוי שתהיה בסמוך על מנת שלא ייכשל האדם באי קיום דבריו. שונה הדבר בנדרי נדבה]
אמר ר' שמעון מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' מנחה, לה' שלמים לה', אלא יאמר עולה לה' מנחה לה' שלמים לה' תלמוד לומר, "קרבן לה' " ...
מכאן אנו לומדים שקודם הקרבת הקורבן על האדם לכוון עצמו לה'. להקריב=להתקרב.
בכ"א אדר נפטר רבי אלימלך מליז'נסק (המאה הי"ח) מגדולי הדור השלישי לבעש"ט, תלמיד המגיד ממזריטש-ספרו "נועם אלימלך" נחשב כספר יסוד בחסידות המוקדמת. לזכרו נביא את דברי גדולי החסידות לפי סדר הופעתם (הבעש"ט לא כתב ספרים)
אדם כי יקריב - אדם כי ירחיק
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ..." (א, ב). יש בזה רמז, לפי עניות דעתי, בעניין מדרגת הליכת האדם להתקרב עצמו להבורא ברוך הוא. יש שלש מדרגות: על דרך "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהלים ל"ו, ז') ודרשו חז"ל (חולין ה' ב) אותן בני אדם שערומים בדעת כאדם ומשימין =שֹמים] עצמם כבהמה עד כאן עיין שם, והיינו שאינו נחשב כלום בעיניו =בעיני עצמו] כמו הבהמה שאינה יודעת כלום רק מרחיקה את עצמה מן מה שמזיק לה כן הוא גם כן מסתכל תמיד על זה לשמור עצמו מן דברים המזיקים לו מן השקר או מן שאר שטותים (=שטויות) המזיקים לעבודת הבורא ברוך הוא".
כלומר, כיצד יקריב עצמו לה'? ירחיק עצמו ממה שמזיק להתקרבותו לה'. בדרך ההליכה לקראת ה', יש דרגות שונות-כל אחד לפי מעלתו.
הערה: הגמרא בחולין קובעת כלל, שכל מקום שמופיעה המילה "אדם" בנפרד מהמילה "בהמה" ומילת אדם קודמת, כוונה התורה, להראות מעלה גדולה באדם (למעליותא)
ההתקרבות לה' אסור שתהיה זהה אצל כולם
הערה ... מיתיבי: (ויקרא א') מכם - ולא כולכם, להוציא את המומר, מכם - בכם חלקתי ולא באומות, מן הבהמה - להביא בני אדם שדומים לבהמה, מכאן אמרו: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא;
אדם כי יקריב – יכניע עצמו לתיקון העולם
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' וגו'. דקדק רש"י ז"ל, מפני מה לא נאמר 'איש כי יקריב' וכו' עיין שם =רש"י: אדם כי יקריב מכם - ...אדם - למה נאמר ? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכול היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל]
ויש לפרש, כי המביא קרבן צריך מקודם להכניע את עצמו ולשוב בתשובה שלימה, ולחשוב בדעתו שחס ושלום, בחטאו מכריע כל העולם כולו לחוב. כמאמר חז"ל (קידושין מ ב) לעולם צריך אדם לראות את עצמו חציו זכאי וחציו חייב וכו', ובעשותו המצווה יהיה מכריע כל העולם לכף זכות. וידוע, שהחטא של אדם הראשון אף שהיה כעין שוגג כמו שאמר (בראשית ג יב) הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי וגו', אף על פי כן היה חמור מאד, כיון שהיה אדם הראשון לכל באי עולם, לזאת בחטאו הכריע את כל העולם כולו עד סוף כל הדורות, על כן היה נחשב לו לחטא חמור. וכן האדם המקריב קרבן על חטאו יחשוב בדעתו, שבחטאו הכריע חס ושלום, כל העולם כולו, ויכניע וישפיל את עצמו מאד, וישוב בתשובה שלימה ובזה יתקן בחינת חטא אדם הראשון. ... והבן.
# צא ולמד: חומש ויקרא, ספר הקורבנות, גדוש ומלא בכל פרטיה ודקדוקיה של תורת הקורבנות. ברור לנו שאין מדובר במפרט טכני בלבד. מאחורי הרעיון מסתתרת כוונה אלוקית. לקורבן ישנו תפקיד מרכזי באמונתו של הישראלי.
"אדם" הוא האדם הפרטי וגם אדם הראשון. "יקריב" הוא מלשון הקרבה וגם מלשון קִרבה. האדם מקריב עצמו וגם מקרֵב עצמו אל אלוקיו, אל עמו ואל עולמו. "מכם" הוא, כמו שמפרשים חז"ל מכם ולא מאומות עולם אבל גם ניתן לפרשו מכם מתוככם - מעצמיותכם – מפנימיותכם.
מעשה הקורבן בימינו הוא התפילה, בבחינת "ונשלמה פרים שפתנו" (הושע יג). מכאן, שמעשה התפילה חייב שיהיה בדומה למעשה הקורבן היינו בכוונה. מחשבה זרה ("מחשבת פיגול") פוסלת את הקורבן. והנה בתפילה אנו מחויבים בכוונה ובריכוז מיוחד. המקריב מבקש להתקרב אל ה' ומביע זו בקורבן חטאת או באשם כדי להתכפר או בקורבן תודה. על פי המדרש לעייל, פעולה ראשונה שעל המקריב לעשות הוא " כשיקדים הקדשו להקרבתו" כלומר, עליו לומר, קודם ההקרבה, "הרי זו לעולה" וכדומה.
היסוד הנפשי הוא הרעיון המארגן. וכשתפילה מחליפה את הקורבן, היסוד הנפשי נשאר. מה הוא אותו יסוד נפשי?-מסירות נפש במובן האֵמוני-דתי מסירות=התמסרות], היינו הכנעה והתבטלות מלאים.
רבים מגדולי החסידות הוסיפו יסוד נוסף והוא תיקון חטא אדם הראשון. אם חטאו של אדם הראשון קלקל עולם מושלם, הרי החוטא ממשיך באותו קלקול. מכאן פתוחה הדרך לתיקון החטא והוא הקרבת הקורבן ובימינו הרי זו התפילה. על האדם המאמין מוטלת אם כך אחריות גדולה. גם תיקון אישי וגם תיקון חטאו של אדם הראשון. חז"ל לימדונו שמקום המקדש הוא מקום מזבחו של אדם הראשון ומקום מזבח של עקידת יצחק. קיימת רציפות מאדם הראשון ועד לכל אדם המקריב-המתפלל. א-לוהים מחפש את האדם-אייכה? והאדם מבקש את א-לוהים.
אפשר עוד להוסיף, והוא צמצום מִתחם הקרבת הקורבנות. מבית המקדש אל בית התפילה ("מקדש מעט") ומבית התפילה אל האדם עצמו, אל תוכו ואל פנימיותו. האדם הוא מקדש מעט והרבה אחריות. - אריה דיכטוולד, כ"ז אדר, תשפ"ו חודש טוב להתחדשות מתמדת
&
הקורבנות ואופן הקרבתם -חיים קופל.
1) פרשת ויקרא פותחת בתיאור סדר הקרבנות, כדלהלן: קורבן עוֹלָה: מְכַפֵּר עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב ( ויקרא רבה ז.ג).
קורבן שלמים: הינו קורבן "שילומים", דורון לקב"ה. קורבן חטאת: מכפר על עבירות שנעברו בפועל.
2) אופן ההקרבה של הקורבנות שונה: קורבן עולה: נשרף כליל על המזבח. זבח שלמים: חלקו נשרף, וחלקו נאכל בידי הכהן (המקריב), ובידי הבעלים. חטאת יחיד: חלקו נשרף, וחלקו נאכל בידי הכהן.
3) רבי יצחק קארו, דוד מחבר השו"ע, בספרו ( תולדות יצחק פרשת ויקרא א,ב) דן בקשר בין תכלית (מטרת) הקרבת הקורבן, ובין אופן הקרבתו. הוא שואל מדוע קורבן עולה, נשרף כליל, וקורבן חטאת על עבירות בפועל נאכל בידי הכהן. המצב צריך להיות הפוך שקורבן עולה, שחטא במחשבה, יאכל (חלקו), וקורבן חטאת שחטא בפועל יישרף? ודאי, זבח שלמים, שמביאו לא חטא כלל, ראוי שיאכל כולו (ע"י הבעלים והכהן) ומדוע חלקו נשרף?
4) בהסברו, שופך ה"תולדות יצחק" אור, על מהות הקורבנות. שריפת הקורבן על המזבח, אינה בגדר ענישה למקריב, אֶלָּא אַדְּרַבָּה, היא מעידה על שותפות עם הקב"ה שרוצה שכך יעשה לקורבן. לכן זבח השלמים נשרף בחלקו (חלק ה') ונאכל בחלקו ע"י הבעלים והכהן המקריב. שְׁלָמִים מִלְּשׁוֹן "שְׁלֵמוּת" ומלשון "שלום". הוא מנציח מציאות שלמה, בה שלושה שותפים בהקרבה: הקב"ה, הבעלים, והכהן. ואומר המדרש: כל המביא שלמים, מביא שלום לעולם (ספרא ויקרא יג,טז). ובלשון בעל "התולדות" תַּפְקִיד הַשְּׁלָמִים הוּא לְהַטִּיל שָׁלוֹם, לָכֵן כְּשֶׁהָאוֹהֲבִים: הקב"ה, הַכֹּהֲנִים, וְהַבְּעָלִים, אוֹכְלִים סְעוּדָה בְּיַחַד, עַל שולחן אֶחָד, זֶה סִימָן שֶׁהוּא אָהוּב על כולם.
5) בְּשׁוֹנֶה מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים, בְּקָרְבְּנוֹת הָעוֹלָה וְהַחַטָּאת, אֵין הֲדָדִיּוּת, מֵאַחַר וּבָהֶם מַקְרִיב הַקָּרְבָּן, בָּא "מִמָּקוֹם נָמוּךְ" לְאַחַר שֶׁהִרְהֵר עֲבֵרָה בְּלִבּוֹ ( בעולה), או חטא בפועל (בחטאת), לכן הבעלים אינו אוכל כלל מקורבנות אלה (רק הכהן אוכל חלק, בחטאת). בהמשך הוא מסביר את ההבדל בין חטאת לעולה במשל: שני בני אדם הביאו דורון למלך, אחד אוהבו, והשני אויבו, את הדורון של אוהבו הוא אוכל כולו, (זֶה הקב"ה, שֶׁמּוֹרֶה לְשָׂרְפוֹ כָּלִיל) לְהוֹרוֹת שֶׁקִּבְּלוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְדוֹרוֹן אוֹיְבוֹ, אוֹכְלוֹ מְעַט (חֵלֶק הקב"ה שֶׁשּׂוֹרְפוֹ), לְהוֹרוֹת שֶׁאֵינוֹ כָּל כָּךְ אוֹיְבוֹ כְּמוֹ לִפְנֵי כֵן. וְהַשְּׁאָר נוֹתֵן לַעֲבָדָיו לאכול (אֵלּוּ הַכֹּהֲנִים, עַבְדֵי ה' שֶׁאוֹכְלִים מֵהַקָּרְבָּן).
6) לכן בקורבן עולה, שחטא רק במחשבה, מקבל הקב"ה את תשובת החוטא, ואת כל קורבנו (נשרף כליל). אך בקורבן חטאת, שחטא בפועל, הקב"ה מקבל את תשובתו, בהסתייגות מסוימת, לכן אין הקב"ה אוכל את כולו (ע"י שריפה), אלא רק את חלקו, והשאר נאכל ע"י הכהנים (עבדי ה').
7) מִפֵּרוּשׁ בַּעַל "תּוֹלְדוֹת", אָנוּ לְמֵדִים עַל הַקֶּשֶׁר המיוחד שֶׁיִּצְרָהּ עֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ, בֵּין הָאָדָם לְבֵין קוֹנוֹ. אופן הַהַקְרָבָה לִמֵּד אֶת הַמַּקְרִיב, מַה מַעֲמָדוֹ וּמַה הִתְיַחֲסוּת הקב"ה לְקָרְבָּנוֹ: קַבָּלָה מְלֵאָה, אוֹ קַבָּלָה עִם הִסְתַּיְּגוּת מסוימת. (מתוך מאמר של פ. נויבירט).
8) תשובות לפרשת ויקהל פקודי
א. הַחֲמֵשׁ מוֹפִיעוֹת י"ד, וכולן בפרשת פקודי? תשובה : החמש, הכוונה לפסוק בין חמש תיבות שמופיע בפרשת פקודי י"ד (14) פעמים. הפסוק הוא:"כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" מופיע (לט,א ) (לט,ה) ועוד בפרשה כשהאחרונים הם ( מ,כט ) ו-(מ,לב).
ב. מי מבין המספרים 1-10 לא מופיע בפרשת ויקהל? תשובה: המספר 9 אינו מופיע. להלן מיקום המספרים שכן מופיעים" 1=לו,יג 2=לו,יא 3=לז,יח 4=לו,טו 5=לו,י 6=לו,ו 7=לז,כג 8=לו,ט 9= לא מופיע, 10=לו,ח.
9) שאלות לפרשת ויקרא
א. מצא בפרשה, בין הפרקים א-ג, ברש"י סיבה לאסור טלטול חפץ מסוים בשבת?
ב. הֵיכָן נִרְמַז בְּפָרָשָׁתֵנוּ שֶׁיֵּשׁ לְהַתְחִיל לְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, אֶת תּוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת ?
שבת שלום תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לשבת פרשת ויקרא-תשפ"ו יגאל גור אריה
השבת מתחילים בחומש ויקרא. פרשת הקורבנות. המילה '*קורבן*' באה מהמילה '*קרבה*, אני חש צורך עמוק *להתקרב*. אני מראה שאני מוכן לתת משהו משלי, מתוכי כדי להתקרב. מערכת יחסים מחייבת הקרבה שיוצרת קירבה.
הניסוח כל כך מדויק: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" – קורבן – בא ממך, מתוכך.
הנה, קרובן = קירבה. קבלנו הזדמנות. תתקרבו. לבני הזוג, לילדים, תתקרבו להורים.
תתקרבו לעצמכם, בלי איפור, פשוטים.
...״אשר נשיא יחטא״....״ונפש כי תחטא בשגגה...״- מסר למנהיגים ולציבור.
הפרשה עוסקת בחטא בשגגה.- (*מה קורה לנו היום במדינה*??)
מעשה השגגה שאנו עושים בפועל בלי משים לב ובלי כונה, בצורה הטבעית והספונטנית ביותר, צומחים למעשה, מעומק אישיותנו. הם פורצים את מחסומי הרצון המודע שלנו ואינם מתחשבים בביקורת הדעת והמחשבה. אדם עדין ומנומס לא יקלל ספונטנית ובגסות.
המעשה היה מעשה בשגגה, אך הוא מגלה, כי בנפש שוכן החטא, המעשה הוא אפוא גלאי משוכלל, הסורק את הנפש, מגלה את מחלותיה, פיתוליה וחסרונותיה.
"נפש כי תחטא" ולא "אדם כי יחטא" מעשים הנעשים בשגגה ולא מטופלים מיד, שוחקים אט אט את מוסריות האדם עד שהופכים לו ממש להיתר. דיאטה צריכה להתחיל כשעולים בקילו מיותר –לא צריך לחכות לקילו העשירי.... חטאת בשגגה? בדוק את עצמך טוב, עשה חשבון נפש התחרט על מעשיך- הרוג את זה כאן ועכשיו!! כך נבנית חברה מתוקנת.
המנהיגות שלנו בבחינת״.. וישמן ישורון ויבעט..״אין כאן הכוונה בניצול המשרה הרמה לביצוע עבירות בזדון- מקובל לאמר ״מי שלא עושה לא טועה״- רק מי שעושה מכניס את עצמו למצב שבו הוא גם עלול לטעות.
אנו כעם/ציבור מצבנו היה משתפר פלאים אילו המנהיגים היו מודים בפומבי בשגיאותיהם במקום לנסות ולשכנע בכל מחיר שהדרך הייתה נכונה, שהמעשה היה נכון גם אם הובילה למבוי סתום.(יש שופטים בירושלים אמר בגין)
כאשר מנהיגים *לוקחים על מעשיהם אחריות ומודים בטעותם* הדבר משפר את מצבם ואת יחס הציבור אליהם.מנהיג שיחשוש מכל דבר, לא יוכל להנהיג הוא אף לא יוכל לקבל את ההנהגה על עצמו, כי יחשוש מפני כל מיני קשיים שיבואו במהלך הדרך . מאידך, מנהיג הבטוח בעצמו יתר על המידה, עשוי ליפול ואולי אף להפיל את ההולכים אחריו.
אני סבור שחוסנה של חברה/קהילה נמדד במידה רבה ביכולתה לקבל על עצמה מנהיגים מבפנים, בידיעה ברור שהם עתידים גם לטעות (אך ביושר), אך החוסן נמדד גם בבחירת המנהיגים *שיוכלו להודות בטעויות ,ובכך להוביל את העם/הציבור שלהם למקומות טובים יותר*, הדבר תלוי בכולנו, שליחי ציבור, פשוטי העם ונושאי תפקידים –הלוואי ונצליח!!!
כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד, מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואינו זקוק לשום אבק של חנופה.
- הרב קוק{ מתוך הספר "אורות הקודש" }
*ערכו של חיוך*
החיוך אינו עולה מאומה אך ערכו רב,
הוא מעשיר את המקבל אותו, בלי לרושש את הנותן.
אין לך אדם שהוא כה חזק עד כי יוכל להתקיים בלעדיו,
אין לך אדם שהו כה עשיר,
עד כי החיוך לא יוכל להוסיף לו מאומה.
יתר על כן, אין לקנותו בכסף, להוציאו בערמה או להשיגו בגניבה,
כי אין לו ערך אלא אם כן מופיע הוא מאליו, באופן טבעי.
יש אנשים עייפים מדי כדי שיהיו מסוגלים לחייך אליך,
חייך נא אתה לעומתם שכן אין לך אדם הנזקק כל כך לחיוך ,
כמו אותו אדם שאינו מסוכל לחייך.
כתב נתן אלטרמן:
הצחוק רבותי, זהו חסד שמיים
הצחוק הוא חזק מגזרה ומחוק
לנשר נתן אלוקים כנפיים,
לאדם הוא נתן את הצחוק.
שבת שלום! -שבת שלווה שקטה וענוגה!!-*יגאל גור-אריה*
&
פרשת ויקרא-תשפ"ו דובי פריצקי- קק"ל
"ויקרא ה' אל משה" – בעל הטורים מלמד אותנו כי משה רצה לכתוב "ויקר", כפי שנאמר בבלעם: "ויקר אלוקים אל בלעם", אך הקב"ה ביקש להוסיף את האות א'. ההבדל הוא ש"ויקר" מציין מקרה או פגישה מקרית, ואילו "ויקרא" מבטא זימון מכוון לפגישה, מתוך רצון וקשר.
הקב"ה קורא לאדם, אך האדם לא תמיד שומע. ייחודו של משה היה ביכולתו לשמוע. לכל אדם קיימת "נקודת משה" פנימית, המסוגלת להקשיב לקול האלוקי.
משה שמע את דבר ה' דווקא באוהל מועד, וכאשר יצא – פסק הקול. מכאן אנו למדים שקול ה' נשמע כאשר האדם מקבל עליו עול מצוות. הקריאה אינה רגע חולף של השראה, אלא הזמנה מתמשכת להפוך רגשות של קדושה להרגלי חיים, ולהעלות את המעשים היומיומיים לדרגת עבודת ה'.
אף התגלות אלוקית אינה מספיקה כשלעצמה; יש להגיע לשורש עבודת ה' דרך קרבה פנימית. על האדם "להקריב" את רצונותיו השליליים ואת האגו. לאדם יש נשמה אלוקית, אך גם טבע חומרי ובהמי.
ה"שפת אמת" מלמד כי המילה "מכם" בפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" היא המפתח: הקרבן איננו רק הבהמה, אלא האדם עצמו. האדם מתקרב אל ה' כאשר הוא מקריב משהו מעולמו הפנימי. הקרבן הוא תנועה פנימית של התקרבות ושינוי הלב.
הבאת קרבן ללא שינוי פנימי עלולה להפוך לטקס ריק, כשם שרוחניות ללא מעשה נשארת בגדר כוונה יפה בלבד. מטרת הקרבן היא לזכך את האדם מן החטא, ליצור שינוי פנימי, ולהביא לכפרה הסוגרת ומוחקת את החטאים.
אנו מוצאים אצל נח, שנאמר על התיבה: "וכפרת אותה מבית ומחוץ" – מכאן לימוד לאטום את עצמנו מפני מידות שליליות וחטאים.
דתות אחרות ראו בקורבנות דרך לרצות ולפייס את האלים, ואף האמינו שהקורבנות מזינים אותם. לעומת זאת, ביהדות הקורבנות אינם העיקר, אלא אמצעי חינוכי לעיצוב אדם החי בתודעת קדושה, והופך את חייו הגשמיים לעבודת ה'. הקורבנות הם תהליך של תיקון הלב.
הרמב"ם ראה בקורבנות פתרון זמני, שנועד להתאים לתרבות העתיקה ולסייע בעיצוב אישיות רוחנית ובהגעה לידיעה שכלית, ואף העלה אפשרות שבעתיד לא יהיה בהם צורך. שנזכה להגיע לידיעה שכלית ורוחנית .
יהי רצון שנזכה לשמוע את הקריאה,לא כ ״מקרא חולף,אלה כהזמנה אישית. שנגלה את ״נקודת משה ״שבתוכנו,ונהפוך את חיינו צעד אחר צעד לעבודת האלוקים.
שבת שלום מירושלים️ דובי פריצקי
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
