ליום פטירתו של מורנו הרב לורד יונתן זקס זצ"ל כ' בחשון- תשפ"א, שחל השבוע, העלתה הוצאת קורן מגיד את ההרצאה הבאה של הרב זקס זצ"ל לזכרו, באדיבותם של הוצאת קורן מגיד אני מעלה כאן את ההרצאה באנגלית עם תרגום לעברית "אלגוריתם יהודי" כפי שמופיעה ביוטיוב.
https://youtu.be/J4I87IB4bfk?si=-MrzWmSl_5ksfDP5
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
'מקראות – בינה בתורה, בראשית-שמות, לפרשת 'וַיֵרָא':
בתפילת "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם ... וכפר אדמתו עמו".
ההבדל בין צדיק לנביא
פרק כ' פותח שלב חדש בחיי אברהם. "ויסע משם אברהם ארצה הנגב... ויגר בגרר", ושם נלקחה שרה לבית אבימלך. כפי שקרה עם פרעה בשלב הראשון של נדודיהם, וכמקובל בממלכות ההן, אישה יפה נלקחת לבית השליט – מימי דור המבול זה ההרגל המושחת של המלכים, השליטים וכל בעלי הכוח.
בכל זאת, אבימלך היה שונה – הוא לא רק הרגיש שיש בעיה (כי היו מחלות שלא אפשרו לו לגשת אל שרה), אלא שהיה לו קשר עם א-להים בהתגלות נבואית (כ', ג) "בחלום הלילה". הוא אף אמר לפני הא-לוהים בחלום (בדומה למה שאמר אברהם על סדום): "הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג? הֲלא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא – בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִֹיתִי זֹאת" (כ', ד-ה).
א-לוהים לא דיבר עם פרעה ולא עם כל השליטים האחרים, אבל עם אבימלך הוא דיבר. אמנם, בניגוד לדברי אבימלך, א-לוהים לא אישר שהוא פעל בניקיון כפיים, כי הוא הרי לקח את שרה, אבל הוא בהחלט אישר לו תום לבב: "גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִֹיתָ זֹּאת" (כ', ו). לכן, ה' פתח לו פתח: "הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ ... וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה" (כ', ז).
אבימלך השיב את שרה לאברהם, ואף ערך להם חופה ("כְּסוּת עינים", כ', טז) על חשבונו ("הנה נתתי אלף כסף לאחיך"), בפרסום ציבורי רחב ("ואת כל ונֹכָחַת"), כך שכולם יֵדעו, שאברהם ושרה נשואים כדין. הוא אף נתן להם לשבת בארצו במקום שירצו ("בטוב בעיניך שב!"). במובן מסוים, אבימלך היה במעלה הקרובה מאוד למעלתו של אברהם אבינו. אחר כך, אברהם התפלל לרפואת אבימלך וביתו.
אולם דווקא בסיפור זה אנחנו לומדים על מדרגת אברהם אבינו. אברהם לא מוגדר בתורה כצדיק ולא כצדיק-על, אלא כנביא – "הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה" (כ', ז).
מה פירוש נביא? מי שמתפלל בעד אחרים, אפילו בעד אלה שפגעו בו.
מאלף להשוות את התיאור הזה לאיוב, שצעק ובכה והתחנן על ייסוריו – איוב רצה לעמוד לפני השם ולהישפט "שם ישר נוֹכָח עמו" (איוב כ"ג, ז) – הוא היה בטוח שיצא זכאי במשפטו, אם רק יינתן לו לעמוד במשפט ישר נוכח פני השופט. אולם איוב לא זכה לזה, בעוד אברהם בתפילתו הזועקת על סדום, הוזמן לעמוד ולהתפלל – ה' גילה לאברהם מה הוא עומד לעשות בסדום, אך לא הסביר לאיוב על מה ולמה הוא סובל.
את ההבדל הזה הסביר יחזקאל הנביא (יחזקאל ט"ו, יב-כ): כמו צדיקים רבים אחרים (כגון נֹח), איוב דאג לעצמו, בכה על עצמו, נאבק על מעמדו והתאמץ להציל את עצמו. אברהם, לעומת זאת, לא עמד בתפילה על עצמו ולא התווכח עם השם על עצמו או על משפחתו – אפילו לא בדרך לעקדה – אברהם נאבק והתפלל על אנשי סדום (ובתוכם לוט בן אחיו, שלא נזכר בפירוש בתפילת אברהם). אברהם גם יצא למלחמה כדי להציל את לוט!
איוב (בפרק האחרון בספר), גילה את הסוד הזה מפי ה', שאמר לו להתפלל בעד הרֵעים שפגעו בו ואז ייגאל מייסוריו – "וַ-ה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ" (איוב מ"ב, י).
אברהם עמד בתפילה כדי להתווכח עם שופט כל הארץ על משפטה של סדום, כי לזה הוא נבחר: "כי ידעתיו (=יעדתיו, בחרתיו) למען אשר יְצַוֶה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (י"ח, יט).
לֶךְ-לְךָ > וְלֶךְ-לְךָ
כפי שלמדתי מאבי מורי ד"ר יחיאל בן-נון ז"ל, הביטוי "לֶךְ-לְךָ" רק פעמיים בכל המקרא!
"לֶךְ-לְךָ ... אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ" – "וְלֶךְ-לְךָ אל ארץ הַמֹּרִיָּה" – בראשונה, ארץ הראיה שהיא ארץ הבחירה, ובאחרונה, מקום המקדש, אליו עולים לראות ולהֵרָאוֹת, להיות ראויים לבחירה.
בפרשיות אלה למדנו, של'ראיה' בלשון המקרא יש משמעות של בחירה, כמו גם ל'אמירה'.1] בהליכה הראשונה 'הראה' ה' לאברם את הארץ, ובפרשת העקדה 'אמר' ו'הראה' לו את "המקום" הנבחר, ואת הקרבן הראוי והרצוי – ובשום פנים ואופן לא קרבן אדם שנקרא בתורה 'תועבה' (דברים י"ב, לא).
פעמיים נשא אברהם את עיניו בפרשת העקדה:
"בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק"; (כ"ב, ד)
"וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל, אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו,
וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ"; (שם, יג)
איך הלך אברהם אל ניסיון העקדה, כשלא התפלל ולא התווכח?
לכאורה, אברהם עקד גם את עצמו, את עתידו ואת כל עולמו, ולא ערער – על עצמו ועל בנו לא זעק, אלא שתק והלך ביראת א-לוהים שלמה –
אבל הייתה תפילה עמוקה מאד בליבו – "ה' יִרְאֶה", כלומר: ה' יבחר, את המקום ואת הקרבן!
באמת, זה מה שאברהם ציפה וקיווה לו בהליכתו עם יצחק, וזה הסוד של הליכתם "יַחְדָו" (פעמיים!), כאשר יצחק השתקן הרהיב עוז בנפשו ושאל את אביו (בשש מילים):
"הנה האש והעצים, ואַיֵה השֶׂה לעֹלה"? –
ואברהם ענה (בשש מילים): "א-להים יִראֶה (=יבחר) לו השֶׂה לעֹלה, בני!
וַיֵלְכוּ שניהם יַחְדָו" (כ"ב, ח).
אכן כך חתם אברהם את פרשת העקדה ב"שם המקום":
"וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה =יבחר את המקום ואת הקרבן]
אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה"! (שם, יד)
לראות ולהֵרָאוֹת!
לבחור ולהיות ראויים לבחירה. הרב ד"ר יואל בן-נון
1]. ראו בהרחבה בספר מאמרי אבי מורי ז"ל, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון (אלון שבות התשס"ו), עמודים 6-3.
&
סא"ל מיל. הרב ערן דאום- רב קהילת שמשוני-מודיעין-חבר הנהלת החברה לחקר המקרא. מוקלט- נס- נסיון -וסימן- הסיפור המופלא של מושב "תקומה" בעוטף עזה.
&
הרב עמיהוד סלומון -רב קהילה,
מוקלט- דקה מפרשת וירא - סדום והטיטניק.
&
המאמר השבועי מתוך ספרו של אריה ארזי "פניו אליך – פנים חדשות בפרשיות השבוע "
"דרכיהם השונות של אברהם ויצחק בישוב סכסוכים"
התורה מספרת על שני מפגשים של מלך גרר הפלישתי, אבימלך, עם אבותינו. אברהם ויצחק.
המאמר מנתח את גישותיהם השונות של אבותינו לישוב סכסוכים לאור תיאוריות בנות
זמננו העוסקות בפתרון קונפליקטים ויישוב סכסוכים. ומגלה צדדים שאולי לא הוארו
מספיק עד כה, באשר לאישיותו והתנהגותו של יצחק אבינו.
ויהי הלימוד לעילוי נשמת כל הנספים במערכה, ולזכרם של כל הנופלים ה' יקום דמם .
לקריאת המאמר לחצו כאן
למידע על הספר פניו אליך לחצו כאן
לתגובות arye.arzi@gmail.com
&
פרשת וירא - למלחמת הדעות והאמונות -אורי סוסוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון - מאבק ענייני
אנחנו חיים בעולם המורכב מדעות רבות שהן לעיתים לא רק שונות אלא אף קוטביות. לכאורה, אם מטרתנו היא להבטיח שהערכים והדעות שאנו מאמינים בהם הם אלו שיובילו את המציאות, ישלטו בכיפה, בבית או במשכן (הכנסת), מחובתנו לעשות הכול כדי להבטיח זאת. הרי אם דעה המנוגדת לעמדתנו תוביל את המציאות, זה עלול להיות מסוכן לעתיד המדינה ואזרחיה, ולכן אולי המטרה אף מקדשת את האמצעים...
האם ניתן ליצור מאבק קונסטרוקטיבי ולא דקונסטרוקטיבי, כזה שבונה ולא (רק) מחריב? האם ניתן להילחם בדעות רעות אך לא באלו האוחזים בהן? כיצד ניתן להיאבק בדעות ואולי אף במעשים של אנשים מסוימים אך בו זמנית לפעול למען טובתם ותיקונם?
סדום ועמורה
סביר לומר שעל אף התנגדותנו למנהיג, מפלגה או מערכת ערכים כזו או אחרת שאנו נאבקים בה, לשפל מדרגתם של סדום ועמורה הם לא הגיעו. לא לחינם המושג "סדום ועמורה" השתרש כמטבע לשון שמבטא את תחתית המדרגה המוסרית שניתן להגיע אליה, כפי שמופיע בפרשתנו (בראשית יח, כ): "וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה".
אנשי סדום התנגדו נמרצות לעובדה שלוט, אחיינו של אברהם, העז להפר את קוד ההתנהגות המקומי האוסר על הכנסת אורחים. הם סגרו על ביתו ותבעו ממנו להוציא את האורחים החוצה כדי לבצע בהם את זממם וזימתם. ובכל זאת, ועל אף כל זאת, אברהם אבינו הפציר בתפילה ובתחנונים, משא ומתן של ממש, עם הקב"ה, וניסה בכל כוחו לשכנעו להציל את העיר כולה בזכות קומץ צדיקים, אנשים ישרי דרך, שקיווה שחיים בתוכה.
יתמו חטאים, ולא חוטאים, מן הארץ
רבי מאיר היה מגדולי התנאים, מתלמידיו של רבי עקיבא, רבי ישמעאל ואלישע בן אבויה (המכונה 'אחר'). מסופר בגמרא (ברכות י, א) כי רבי מאיר היה גר בשכנות לכמה בריונים שהיו מצערים אותו עד שהתפלל שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: הרי כתוב בתהלים (קד, לה) "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם", ויש ללמוד מהפסוק כי אין צורך שהרשעים יאבדו, ומספיק כי הרשעה והחטאים, המעשים הרעים, יתמו, וממילא התוצאה תהיה "ורשעים עוד אינם". ברוריה ביקשה מרבי מאיר שיתפלל עליהם שיחזרו בתשובה. הוא נעתר לבקשתה והם אכן חזרו בתשובה ותיקנו את דרכם.
אברהם אבינו היה אמור לשמוח כששמע מהקב"ה כי הוא מתכוון להשמיד את אנשי סדום, מתנגדיו, אלו שכל פועלם מנוגד לחלוטין לתפיסת עולמו ולמשנתו החינוכית. תפילתו של אברהם להצלתם, כמו ברוריה, שחיה מאות שנים אחריו, מלמדת כי לא היה לו דבר אישי נגד אנשי סדום, אלא רק נגד פועלם ומעשיהם. מסיבה זו, כמו ברוריה, גם אברהם פעל לתיקון המציאות בדוגמה וחינוך לחסד. בתפילתו של אברהם להצלת סדום ועמורה הוא קיווה שאף, ואולי דווקא, משום שמעשיהם ואמונתם הייתה הפוכה ומנוגדת לזו שלו, הוא יצליח בזכות אותם צדיקים (שקיווה לשווא שנותרו בסדום) להשפיע עליהם לטובה ולתקנם.
"ביקורת (או) בונה"
המטרה של החרבת סדום היא הרחבת החסד. כשמקום שמתנגד לחסד נפגע דווקא בגלל התנגדותו לחסד, זה יוצר בעולם תהודה לגודלו וחשיבותו של החסד. ממש כמו שכשמשטר דיקטטורי מובס במלחמה, זה מעלה על נס את חשיבות הדמוקרטיה.
ובלשונו של הרב קוק (עין איה ברכות ט, יב):
"יסוד אבדת (השמדת) סדום היה להעמיד בעולם גודל ערך החסד, וכמה גדולה (חשובה) היא ההשחתה של אובדן מדת החסד בעולם. והנה ההיפך ממדת סדום ממש היה אברהם, בעל החסד ומרחיבו בעולם".
נוסף לכך, כשמבקרים דעה או תפיסת עולם, לא מספיק רק לצאת נגדה אלא צריך להעמיד אלטרנטיבה ראויה שירצו לנהור אחריה. ביקורת בלבד עשויה להעיד על רצון לתקוף את הדעה המנוגדת (או את אלו העומדים מאחוריה), ואילו העמדת אלטרנטיבה מלמדת כי העיקר אינו ההתנגשות אלא העמדת עמדה ראויה יותר.
בהמשך כתב הרב קוק:
"והנה בנוהג שבעולם כשישנם מלחמות של דיעות, ישנם כאלה שהם מתנגדים לאיזה שיטה אבל התנגדותם היא רק בשלילה, מפני שמוצאים את הרעות הבאות ממנה, אבל כל זמן שלא ימלאו ידם לבנות שיטה אחרת שתנהיג את העולם בדרך רצויה וטובה ממנה, עוד לא השלימו את המבוקש.
על כן באשר לסדום היתה שיטה מדינית של שנאת החסד וקבעו על ידי זה הנהגה מסודרת, אם כן מי שחלק עליהם אין די לו רק בשלילת שיטתם, כי אם צריך להעמיד שיטה משוכללת ראויה להנהגה מדינית על פי דרכי החסד. וזאת היתה מדתו של אברהם, שתיקן (הנהיג) את החסד בדרך קבוע ומסודר, כמו שנאמר עליו "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".
אם כן, מאבקו של אברהם אבינו באנשי סדום לא היה בתקיפתם, כי אם בהעמדת אלטרנטיבה, משנה סדורה, הנהגה מעשית של חסד, שאחריה נמשכו והלכו המונים. אברהם פועל ומשנה את העולם לא באמצעות ביקורת מחריבה כי אם ביצירת אלטרנטיבה בונה.
זיהוי נקודת האמת בכל מקום
על פי רוב, הוויכוחים והמאבקים בחיים אינם בין "בני האור ובני החושך". לרוב מדובר במערכת ערכים שונה או תעדוף או מתן משקל שונה לערכים שונים. עם זאת, לעיתים קרובות מחלוקות אלו מביאות ל"מלחמת קודש" נגד ערכי הצד השני, עד שכל האמצעים כשרים להשחרת העמדה השונה ובעיקר את אלו המחזיקים בה, כדי להבטיח בכך את "ניצחון" הקודש על החול, הנאור על הפרימיטיבי וכד'.
הרב קוק זיהה כי בכל עמדה ישנה נקודת אמת, "ניצוץ אלוקי" בלשונו, שהרי אם לא היה בה אפילו נקודת אמת, אותה העמדה לא הייתה קיימת במציאות. אין זה אומר שכל הדעות שוות או זהות, ומכאן שאין אמת, אלא שיש דעות שנקודת האמת בהן עשירה ומפותחת יותר בהשוואה לדעות אחרות. הוא מביא דוגמה מהעולם הבוטני, שבו כוח הצמיחה בארזי הלבנון גדול יותר מבאזוב הקיר. לכן, במקום לנהל מלחמת חורמה בדעות כוזבות יש לזקק את נקודת האמת שבהן ולהעצימן, ולהביאן בתוך דעה גדולה ומקיפה יותר מזו הכוזבת. במצב כזה, גם הדעה שלנו תזדקק ואולי אף תגדל אם תכיל בתוכה את נקודת האמת (בלבד) שיש בעמדה הניצבת לעומתה.
הרב קוק כתב על כך במאמר למלחמת הדעות והאמונות (אורות, זרעונים, עמ' קכט; בתוספת הסברים בסוגריים):
"...יודעת היא כי בכל יש ניצוץ אור, הניצוץ האלוקי הפנימי זורח בכל אחת מהאמונות השונות... אלא שהם בהדרגות שונות. כשם שכח הצומח אחד הוא ומתגלה בארז אשר בלבנון ובאזוב אשר בקיר, אלא שבראשון הוא בא בצורה עשירה ומרובה ובשני בצורה עניה ומעוטה, כן אור הניצוץ האלוקי בא בגבוהה שבדתות ואמונות (=השקפות) באופן עשיר ודרך רוממה, ובירודה שבהן באופן מטושטש, בעוני ושפלות.
לכן תחת לדחות את כל תכן הארג המחשבי (=במקום לבטל את כל אותה עמדה) שהנצוצות הקטנים של הטוב מתחילים להתנוצץ ממנו (=שיש בו גם ניצוצות של אמת) ושהם בעצמם מצודדים נפשותללכת אל עמקי התהום (=אבל היסחפות אחר אותן דעות, עלולה להוריד את האדם לבאר פי שחת)... עלינו להרבות את האור המקורי (=להראות את העמדה הרחבה והעמוקה יותר, שתכלול גם את אותו ניצוץ אמת שקיים באותה דעה מסוכנת, וכך לעודד אנשים ללכת אחרי הדעה האמיתית יותר מבלי להילחם ולגדוע את העמדה המנוגדת)".
הרב קוק מסיים בנימה אופטימית שלעתיד לבוא האדם ידע בעצמו לברור את נקודות האמת בכל עמדה מבלי להילחם בצדדים השליליים שבה:
"ועתידה הסבלנות להתפשט, עד שיוכל רוח האדם בכללו למצוא את הניצוץ הטמיר בכולן, וממילא יזרק כל הסיג הלאה".
לסיכום
ספר בראשית נקרא 'ספר הישר' (מסכת עבודה זרה כה, א) בגלל ישרותם של האבות ומידותיהם הנעלות שמהן ניתן ללמוד. סיפורי האבות והאימהות נועדו להטמיע בנו את מידותיהם בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", שתינתן רק בחומש שמות.
יהי רצון שנזכה ללמוד מאברהם אבינו ונילחם בתקיפות על עמדות ערכיות ומוסריות, אך על ידי העמדת עמדה סדורה ופוזיטיבית שאינה לעומתית בלבד. ולוואי שנצליח לסגל מבט של ענווה המחפש את נקודת האמת בכל עמדה ונשאף לתקן את המציאות ולהתפלל לכך שייתמו החטאים ולא החוטאים, כי אנשים- אחים אנחנו. - אורי סוסוביץ
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
בע"ה. בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת וירא -תשפ"ד
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹוהִים אַתָּה
פרשת וירא עוסקת באירועים הקשורים לשני בניו של אברהם, ישמעאל ויצחק. יש מכנים משותפים בין שני האירועים, ובשניהם מתגלה אברהם כירא אלוקים, כמי שעומד בניסיון.
באירוע הקשור לישמעאל, התביעה לגירושו באה משרה. "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית פרק כא, י). שרה מתייחסת לישמעאל כבנה של הגר האמה ולא כבנו של אברהם.
הכתוב מתאר את תגובת אברהם: " וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ: "(שם כא, יא). שרה מכנה את ישמעאל בן האמה, אך עבור אברהם זהו בנו.
תגובת הא-ל: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע . וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא" (שם, יב-יג). הא-ל רואה בישמעאל את בן האמה, אך גם את בנו של אברהם.
בעניין יצחק נאמר: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ " (בראשית פרק כב, א, ב).
נשים לב לשני הפסוקים:
אברהם משלח את הגר ואת בנו ישמעאל. " ... וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" ( פרק כא, יד).
בדרך אוזלים המים, והיא משליכה את הילד תחת אחד השיחים כדי לא לצפות במותו, ובוכה. מדוע שולח אברהם את הגר ואת בנו ללא צידה מספקת וללא ליווי. האיש בעל נכסים ויש לו צבא משלו. הוא הצליח להילחם במלכים ששבו את לוט בן אחיו ולהשיבו בשלום. האם לא הגיוני שהגר ובנה יזכו לשמירה ולאספקה עד בואם בשלום למקומם, האם נכון לסכן את ישמעאל?
בנושא השני שהוא עקידת יצחק, הא-ל מבקש מאברהם להקריב את בנו." וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה " (פרק כב, ב), המזכיר את " וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ ( פרק יב א). בפרשת לך לך אברהם מציית לצו האלוהי, כך גם בעקידת יצחק ללא תהיות וללא שאלות.
האם אברהם מציית תמיד ללא שאלות?
כאשר ה' מבטיח לו כי יירש את הארץ, מקשה אברהם ושואל "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה " (פרק טו, ט), ואז כורת עימו ה' את ברית בין הבתרים.
בפרשת סדום מתווכח אברהם עם ה'. "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע:... אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וכו' (יח, כה-כה), וכך מנהל אברהם משא ומתן קשוח עם הא-ל על כמות הצדיקים המינימאלית שבעבורה תינצל העיר כולה. הוא מעלה טיעון מוסרי אתי " חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט "(יח כג כד). אכן, מילים כדורבנות.
כיצד נבין אפוא את תגובת אברהם לגבי שני בניו ?
אברהם שולח את הגר ואת ישמעאל לדרכם משום שהוא מאמין שהא-ל יקיים את הבטחתו. זהו מבחן האמונה של אברהם. אם הא-ל הבטיח שגם את בן האמה ישים לגוי גדול כי בנו הוא, אין צורך בליווי ובהגנה.
האם נימוק זה רלבנטי גם בפרשת עקידת יצחק?
אברהם מציית לצו האלוהי "קח נא את בנך..". הכתוב אינו מתאר מה חש אברהם או מה חשב. התיאור ענייני טכני ומתייחס רק לפעולות של אברהם.
" (ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים: (כב, ג) ".
בדרך מתקיימות שתי שיחות.
הראשונה היא דברי אברהם לנעריו. "ויֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם " (כב, ה'). מנין הביטחון של אברהם ששניהם ישובו?
השיחה השנייה היא דיאלוג בין יצחק לבין אברהם.
"וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: " (כב, ז-ח).
על פי פשוטו של מקרא המילה בני אינה מתייחסת לאפשרות שיצחק יהיה הקורבן, אלא היא תשובה לפניית יצחק האומר אבי, לכן אברהם מסיים את דבריו במילה בני. בני היא מילת פנייה. דבר זה מקבל חיזוק מן ההמשך, "וילכו שניהם יחדיו".
גם העקידה מתוארת באופן ענייני וטכני. "...וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים: " (כב, יא).
קריאת מלאך ה' מן השמים, " כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי", מעוררת את השאלה מהו אותו "עתה ידעתי". מה היה הניסיון שאלוהים הציב לאברהם? האם הניסיון הוא בשאלה האם אברהם יהיה מוכן להקריב את בנו? ושמא הניסיון האמוני הוא דווקא בידיעה הוודאית של אברהם כי יצחק לא יוקרב, כי הא-ל הבטיח לאברהם "ביצחק יקרא לך זרע".
הניסיון אינו בהקרבה אלא באמונה השלמה של אברהם כי יצחק לא יוקרב, שהרי אין ספק שהאל יקיים את הבטחתו. "ולא חשכת את בנך" מלשון חשוך בנים. ה' הבטיח לו "כי ביצחק יקרא לך זרע". הוא לא יהיה חשוך בנים, יצחק לא יוקרב.
ירא אלוהים אם כך אינו אדם המוכן לשחוט את בנו בצו הא-ל, הא-ל אינו מבקש קורבנות אדם, אלא זה המאמין כי אלוקים מעמיד אותו במבחן האמונה התמימה, האם הוא מאמין שהא-ל יקיים את הבטחתו או שהוא מפקפק בכך. לאברהם אין בכך ספק. לכן נשלחים הגר וישמעאל לדרכם ללא ליווי וללא אספקה ראויה, מכאן גם אמירתו של אברהם לנעריו "נשובה אליכם" בלשון רבים. הפעולות הטכניות שנעשות השכם בבוקר וגם על ההר, מתאימות גם הן למאמין הממלא את הוראות האל, מתוך אמונה בהבטחת האל. הפועל ראה חוזר מספר פעמים בפרשה זו. " אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי ", אברהם נשא עיניו וראה "וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו".
מה ראה אברהם? הוא ראה כיצד אלוקים מקיים את הבטחתו. לכן "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה: ". ה' עמד בהבטחתו, כי ישמעאל יהיה לגוי גדול, וכי ביצחק יקרא לך זרע. אברהם עמד בניסיון האמונה לפיה אין ספק שנאמן הא-ל בדברו.
בשורות טובות -י"ז חשון תשפ"ד - בלומה דיכטוולד.
