אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
................................................................................
ההסבר על המנורה והתמונות משער טיטוס כאן שייך למאמר של הרב ד"ר יואל בן נון בהמשך.
............................................................................................................
בלומה טיגר- דיכטוולד - לפרשת וישב -החלום, האם הוא משאלת לב או נבוא
בפרשתנו מופיעים שני חלומות של יוסף. החלום הראשון: " וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: " (לז ,ז).
חלום זה מכיל שלושה שלבים. בשלב ראשון אלומת יוסף היא אחת מאלומות השדה, אין לה כל יתרון על האחרות. בשלב השני לפתע קמה אלומתו וניצבת, ובשלב השלישי מסתובבות האלומות ומשתחוות לאלומת יוסף.
בחלום זה מופיע יוסף דרך סמל שהיא האלומה שלו. הוא כיוסף האיש אינו נוכח בחלום.
החלום השני:"...הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (לז, ט). בחלום זה מופיע יוסף עצמו ולא סמל, כאשר מעגל המשתחווים כולל את כל צבא השמים. לא עוד אלומות בשדה אלא השמש, הירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו.
החלום הראשון מתייחס לארץ ואילו השני מתייחס לשמים, כלומר חלומותיו מתייחסים גם לארץ וגם לשמים. אין זה חלום ארצי בלבד כחלומות של שר המשקים ושל שר האופים, וכן כשני חלומות פרעה למשל. גם בחלום יעקב לפנינו סולם שראשו בשמים ורגליו ניצבות בארץ, שוב חיבור בין ארצי לבין שמיימי. בניגוד לחלומות שיופיעו בפרשה הבאה, חלום שר המשקים ושר האופים וחלומות פרעה, אין יוסף מפרש את חלומותיו, והוא מסתפק בכך שהוא מדווח עליהם לאחיו ולאביו.
חלומות יכולים להיות ביטוי למשאלות לב, לעולמו הפנימי של האדם כפי שסבור פרויד, או ביטוי נבואי כדרך התגלות ה' לאדם. לאיזו קטגוריה משתייכים אם כן חלומות יוסף בפרשתנו?
"כל החלומות הולכים אחרי הפה" נאמר במסכת ברכות דף נ"ה עמוד ב. פרויד טוען שכאשר מטופל מספר לו חלום, הוא למעשה מספר גרסה שעברה כבר עיבוד משני על ידי הנפש. חלומותיו של יוסף מבטאים לדעת האחים רצון להתנשא עליהם. לכן חלומות אלה מלבים את השנאה ואת הקנאה שלהם כלפי יוסף, שהוא הבן האהוב ביותר על אביו, הלובש כותנת פסים שעשה אביו רק לו. הפתיח של הפרשה מעיד באופן אובייקטיבי כמספר, על מקומו הייחודי של יוסף אצל אביו: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה " (לז, א). תגובת האחים על החלום הראשון היא: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ " (לז, ח). את החלום הזה מספר יוסף רק לאחיו. כאשר מתקרב יוסף אל אחיו הרועים בדותן, אומרים אחיו: " וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: " (לו,י ט, כ). ברור לפי תגובתם כי לדעתם אלו חלומות המבטאים משאלות לב של יוסף.
את החלום השני מספר יוסף לאחיו ולאביו. הפעם מגיב בקולו רק יעקב. הוא גוער בו, ומנסה להציג את החלום כביטוי למשאלות לב על ידי הצבעה על האבסורד שבו. רחל אימו כבר מתה ולכן לא ייתכן כי הירח והשמש ישתחוו לו. יכול להיות כי גערה זו באה כדי להגן עליו מפני אחיו, בבחינת חלומות שווא ידברון. אך מהי פרשנותו של יעקב לחלום זה?
לפנינו פרשנות כפולה לחלום. מצד אחד פרשנות פסיכולוגית, על פי תגובת יעקב לחלום השני, לפיה אין היתכנות לחלום, והוא פרי משאלת לב של יוסף נער בן שבע עשרה. אך יעקב שומר גם על האפשרות שזהו חלום נבואי, ככתוב " וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר ". מבאר רש"י: היה ממתין ומצפה מתי יבוא. גישה אמביוולנטית זו של יעקב מצויה גם בהתייחסותו אל חלומו, חלום סולם יעקב בפרשת ויצא. לאחר שהוא מקיץ מן החלום שבו הבטיח לו הא-ל כי זרעו יהיה כעפר הארץ, והא-ל ישמרנו וישיבנו אל ארצו, נודר יעקב נדר. " (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:(כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים:(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: " (פרק כח).
מדוע אין יעקב בטוח בהבטחה האלוהית שניתנה לו? מדוע הוא מפקפק ואומר "אם יהיה אלהים עמדי"? - משום שיעקב אינו יודע אם החלום הוא משאלת לב או נבואה.
החלום הראשון של יוסף אינו מתקיים מיד אלא כעבור שנים רבות, כשהוא משנה למלך במצרים, ואחיו באים לשבור שבר עקב הרעב בכנען. אז הם משתחווים לו. "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה " (מקץ, מב ,ו). יוסף דורש כי גם בנימין ירד עם אחיו למצרים, כי רק כך יש לו אחד עשר כוכבים כמתבקש מן החלום השני. כלומר, לפנינו חלום נבואי ולא משאלת לב. האלומות הן ביטוי ללחם שיוסף יאכיל את אחיו בשנות הרעב.
החלום השני מתממש כאשר משפחת יעקב כבר בארץ גושן, ויעקב משביע את יוסף טרם מותו כי יקברנו עם אבותיו ולא במצרים, ושם נאמר: "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (ויחי, מז ,לא). כאן מתקיים החלק של החלום השני בו השמש משתחווה לו.
הרב סלובייצ'יק בספרו "ימי זיכרון", מייחס את מימוש החלק של השמש והירח המשתחווים ליוסף בחלום השני, לפסוק: "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן " (יהושע, י, יב). זה הנס שנעשה ליהושע מצאצאי שבט אפרים בנו של יוסף, במלחמתו במלכי הדרום. שני חלומותיו הנבואיים של יוסף מתממשים.
חנוכה שמח ובשורות טובות - לבלומה דיכטוולד. כ"ג כסלו תשפ"ד
&
המאמר השבועי לפרשת וישב מתוך ספרו של אריה ארזי
"פניו אליך – פנים חדשות בפרשיות השבוע "
"תולדותיו של יעקב "
בתחילת הפרשה נאמר "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" מדוע ? הרי ליעקב היו שנים עשר בנים ובת, ומדוע מתייחסת התורה רק ליוסף כ" תולדות"
ויהי הלימוד לעילוי נשמת כל הנספים במערכה, ולזכרם של כל הנופלים ה' יקום דמם .
לחצו כאן לקריאת המאמר לחצו כאן
למידע על הספר פניו אליך לחצו כאן
לתגובות arye.arzi@gmail.com
&
ב"ה הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא
זכריה הנביא ומראות המנורה, מרומא לירושלים
אש ומקשה
רק המנורה בקודש והכרובים בקודש הקודשים היו מקשה זהב במשכן ובמקדש. הכרובים בקודש הקודשים באו לבטא את גילוי מלכות ה' ושכינתו בהיכלו, בקרב ישראל, כאש עליונה המופיעה משמים – "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפֹרת מבין שני הכרֻבים אשר על ארון העדֻת, את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל" (שמות כ"ה כב) – "וּבְבֹא משה אל אהל מועד לדבר אִתו, וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו מעל הכפֹרת אשר על אֲרֹן העֵדֻת מבין שני הכְּרֻבים, וידבר אליו" (במדבר ז' פט).
לעומת הכפורת עם הכרובים – בקודש – ניצבה המנורה מקשה זהב להעלאת הנרות ביד אדם, אור של אש מידי אדם, משמן הזית הטהור שגדל בארץ; ואכן, מיד עם כניסת משה אל קודש הקודשים לשמוע את קול ה' מדבר אליו, נאמר (במדבר ח', א-ד):
"וידבר ה' אל משה לֵאמֹר: דבר אל אהרן ואמרת אליו – בְּהַעֲלֹתְךָ את הנֵרֹת, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות; ויעש כן אהרן, אל מול פני המנורה העלה נֵרֹתֶיהָ, כאשר צִוה ה' את משה; וזה מעשה המנֹרה מקשה זהב ...".
קודש מול קודש הקודשים – מקשה מול מקשה – אהרן מול משה – אור הנרות עולה מיד אהרן על פי דבר ה' הנגלה אל משה "מבין שני הכְּרֻבים"!
בבית השני לא היו ארון-כפורת-כרובים, וקודש הקודשים היה חלל ריק מעל אבן השתיה (ראו רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ד א-ג). גם אש מן השמים לא נזכרה ולא הופיעה. נותרה אז רק המנורה שבקודש, שאור נרותיה עולה מלמטה למעלה, כלומר, בידי אדם העובד עבודה "לפני ה' " (שמות מ' כה).
זהו האור של בית שני. חזרת השכינה בבית שני התבטאה אפוא במנורה ולא בכרובים, ומראות המנורה בזכריה עיצבו את העולם החומרי והרוחני של הבית השני בהתניה החותמת – "והיה אם שמוע תשמעון בקול ה' א-להיכם" (זכריה ו' טו).
הכול היה תלוי בהעלאת האור על ידי אדם, מלמטה, כלומר, הכל היה תלוי במעשיהם של ישראל, במספרי העולים לארץ, באמנה לשמירת התורה, בבניית חומות ירושלים על ידי נחמיה, במשפט ובצדקה שבנבואת זכריה (ח' טז-יט).
מראות זכריה שבמרכזם מראה המנורה, פותחים במראה הסוסים (א' ח-יז), וחותמים במראה הסוסים והמרכבות (ו' א-ח) עם צבעי הזריחה, ואלה מבטאים את שלטון הבורא בבריאה, ואת ישועת ירושלים!
המאבק על המנורה
המשבר הגדול בירושלים מול אנטיוכוס הרביעי-הרשע, לא התחיל בגזרות הדת, ואף לא בהצבת השיקוץ בהיכל – המתיוונים הקימו פוליס הלניסטית בירושלים, ויראי ה' יצאו ממנה, אבל המלחמה התחילה בשוד – אנטיוכוס אולי חשד שיהודים בירושלים תמכו בתלמי המצרי נגדו, ובוודאי היה זקוק תמיד לשוד מקדשים לשם מימון הוצאותיו הכבדות. הוא נכנס לירושלים בכוח ובגאווה, הרג רבים, ונכנס להיכל, הוציא את כל הזהב ובתוך זה את המנורה (מקבים-א א' כ-כה).
השוד הזה חולל תסיסה גדולה נגד השלטון הסלווקי במשך שנתיים (מקבים-א המשך פרק א'), עד שפרץ המרד החשמונאי. גזרות הדת וחילול המקדש כבר היו צעדי ענישה ודיכוי, אל מול התסיסה שפרצה בתגובה לשוד המקדש.
חילול המקדש ושוד המנורה, מתוארים להפליא במדרש רבה, בסיפור על יוסף משיתא.
(מדרש-סיפור על ימי חילול המקדש, לפני המרד החשמונאי):
יוסף משיתא, בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם (=אחד מהיהודים) ובהם ויחלל את הקודש] תחלה;
אמרין ליה (=אמרו לו ליוסף משיתא): עוּל ומה דאת מפיק, דידך (=תיכנס, ומה שאתה מוציא – שלך), נכנס והוציא מנורה של זהב;
אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך (תיכנס שנית, ומה שאתה מוציא – שלך), ולא קיבל עליו.
אמר ר' פינחס: נתנו לו זכות לגבות] מכס שלש שנים, ולא קיבל עליו, אמר: לא דיי שהכעסתי לא-להי כשנכנסתי אל הקודש] פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה?
מה עשו לו – נתנו אותו בחמור של חרשים (=מתקן ניסור של עץ), והיו מנסרים בו; היה מצווח ואומר ווי, אוי אוי שהכעסתי לבוראי.
בראשית-רבה פרשה ס"ה-כב
גם לשונאים ההלניסטים היה 'מורא מקדש', ולכן הם רצו שיהודי ייכנס ראשון אל הקודש ויוציא ממנו זהב, ובזה יפרוץ עבורם פִּרצה לצורך השוד הגדול. מה חשב יוסף משיתא?
אם הרשעים נותנים להוציא דבר אחד, זהו רגע גורלי שבו אולי אפשר להציל את המנורה, שהיא העיקר בבית המקדש – אבל את זאת הבינו גם השונאים, והם לקחו את המנורה, שאיננה הולמת כלל איש פשוט. אחרי שנלקחה המנורה בשבי, שוב לא רצה יוסף משיתא לקחת שום דבר אחר – לשדוד את המקדש לעצמו לא היה מוכן בשום פנים, וגם הבטחות של הררי כסף (גביית מכס 3 שנים), ועינויים נוראים לא הזיזו אותו מסירובו. הוא רק התחרט ובכה על שהאמין להם בראשונה ונכנס אל הקודש במחשבה נאיבית כל כך, שיתנו לו להוציא את המנורה, ולהצילה מידם.
הסיפור הזה מתקשר באופן ישיר לקשת טיטוס, למרות פער הזמן, כי שניהם מוכיחים את המקום המרכזי שתפסה המנורה בעיני כל העולם, כמייצגת מובהקת של המקדש היהודי, ושל היהדות בכלל.
כל העולם ידע שבבית המקדש היהודי אין פסלים – אבל יש מנורת זהב טהור – בעיני כל העולם זה היה התחליף היהודי – במקום פסלים, מנורה! לא פלא שהם שאפו לקחת את המנורה, עיקרו של בית המקדש היהודי. ההתנגשות מול אנטיוכוס התחילה בשוד המקדש, ובפרט המנורה, וחורבן בית שני בידי טיטוס הוצג ברומא קבל עולם ומלואו כהובלת המנורה לרומא על ידי היהודים המנוצחים.
היהדות החרבה לקחה גם היא את המנורה והציבה אותה בבתי הכנסת ובבתי היהודים. מאות רבות של מנורות מימי התלמוד נחשפו בחפירות בבתי כנסת ובבתים של יהודים, על משקופים ומזוזות, ועל רצפות פסיפס של בתי כנסת יהודיים.
מכאן הפכה המנורה לסמל היהודי החשוב ביותר, המובהק והידוע בכל הדורות, כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד.
לא במקרה הפכה המנורה – זו מקשת טיטוס דווקא, לסמל המדינה, שעוצב גם על פי נבואת זכריה עם "שתי שבלי הזיתים" (זכריה ד' יב) מימין ומשמאל למנורה.
מרומא לירושלים
סח לי הרב מרדכי ברויאר ז"ל בערוב ימיו, אודות ביקור משפחתי ברומא, ובפרט בקשת טיטוס, וכֹה אמר: עומדים שם המוני מבקרים ומסתכלים על המנורה ועל היהודים המובסים שלקחו אותה על גבם לרומא, אבל אינם רואים כלל מה יש שם בצד השני של הקשת.
מה יש שם, שאלתי?
ענה לי בהתרגשות עצומה: סוסים! (סוסי הקיסר הרומי, סמל שליטתו בעולם)!
אני מרדכי ברויאר מירושלים עומד שם בקשת טיטוס וזוכה לראות שוב את מראות זכריה הנביא – הסוסים והמנורה!
רומא הקיסרית כבר איננה, את חורבות הקולוסאום אפשר לראות מאחורי קשת טיטוס! העם היהודי חי וקיים, והמנורה הזאת מקשת טיטוס כבר חזרה לירושלים, כסמל מדינת ישראל העצמאית! גם הסוסים, סמל השלטון בעולם, חזרו "מֵהִתיַצֵב על אדון כל הארץ", ואורות הזריחה והישועה שתיאר זכריה הנביא הופיעו שוב בירושלים.
יהי רצון שנהיה ראויים לכך, ויאירו הנרות לעם ישראל בארצו, בישועות ה' ובנחמתו. הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
"פרשת וישב – מבחן האש"- אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון
בִּיוּש (באנגלית: Shaming) הוא פרסום התנהגות שלילית של אדם על מנת לביישו, וכן פגיעה מסיבות דומות במוניטין של מותג או ארגון. בימינו אמצעי נפוץ לביוש הוא האינטרנט והרשתות החברתיות" (ויקיפדיה, ערך ביוש).
בעידן האינטרנט שבו אנו חיים, היכולת לבייש אדם ולהכלים פניו בפרהסיה הפכה לקלה, זמינה ומהירה מאי פעם. השיימינג אינו מוגבל לכמות האנשים בחדר ואינו מצריך התעמתות חזיתית מול האדם המבויש. אדם יכול להתעורר בוקר אחד ולגלות כי תמונה מביכה שלו הפכה לנחלת הכלל או שפוסט המאשים אותו במעללי שווא הפך לוויראלי. תחושת הבושה אינה תלויה בגיל, וכבר השתברו קולמוסים רבים על השלכותיה הרות האסון. גם בארץ פורסמו כמה מקרי התאבדויות, הן של מבוגרים והן של בני נוער, בעקבות מקרי ביוש ברשת.
אך מה קורה כאשר אדם מואשם באשמת שווא? האם במקרה כזה מותר לו לטעון לחפותו גם במחיר ביוש האדם שהאשים אותו? כנראה שרובנו היינו עונים על שאלה זו שאם המטרה לא הייתה לבייש אדם אחר אלא רק להגן על שמו הטוב ולטעון לחפותו, הרי שזו פעולה מתבקשת גם במחיר ביוש אדם אחר.
תמר חשבה אחרת, ובזכותה זכינו למסר חינוכי לדורות.
יהודה ותמר
סיפור יהודה ותמר המתואר בפרשת וישב מורכב מאוד ומעלה שאלות נוקבות ומתבקשות. חז"ל דנו באריכות בפרטי הסיפור ובשאלות שונות העולות ממנו, אך מצד אריכות הדברים ומורכבותם, לא נעסוק בהן אלא בסיפור המקראי עצמו שהביא להחלטותיהם האציליות של תמר ויהודה.
בתחילת פרק לח מתוארות לקיחתו של יהודה את בת שוע הכנעני לאישה והולדתם של שלושת בניו: ער, אונן ושלה. יהודה משיא את תמר לבנו הבכור ער, ולאחר שער נפטר, יהודה מבקש מבנו השני, אונן, לשאת את תמר לאישה כדי ליצור המשכיות לאחיו. באופן מפתיע, לאחר שאונן נושא את תמר לאישה, אונן נפטר גם הוא. חז"ל מדייקים מהפסוקים כי ער נענש ונפטר משום שנמנע בכוונה מלהכניס את תמר להיריון "כדי שלא תתעבר ויכחיש יופיה" (רש"י בראשית לח, ז). אונן נענש על כך שנמנע גם הוא מלהכניס את תמר להיריון כי ידע שהילד יקרא על שם אחיו ער (בראשית לח, ט): "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו".
יהודה מחליט להימנע מלחתן את תמר עם שלה, בנו הצעיר, כי חשש: "כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו, וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ" (שם).
המשך הסיפור המקראי לא מכסה מאיתנו את האתגרים ואף את הנפילות של אבותינו, כדי שנוכל ללמוד כיצד אנשים גדולים הכו על חטא ותיקנו את מעשיהם. המקרא מתאר כי לאחר פטירת אשת יהודה, תמר, שציפתה לחזור למשפחת יהודה ולא נענתה, שמעה כי יהודה הולך תמנתה. היא חיכתה לו על אם הדרך מחופשת באופן שלא יוכל לזהותה, ויהודה, שחשב שמדובר בקדשה1], "בא אליה" והשאיר לה עירבון עד לתשלום את חותמו, פתילו ומטהו. מאוחר יותר, שליחו של יהודה מחפש את ה"קדשה" כדי לתת לה את שכרה, אך לא פחות חשוב מכך – כדי לקחת את העירבון שיהודה השאיר בידה, "פֶּן נִהְיֶה לָבוּז" (שם, כג), אך לא מצא אותה שכן תמר חזרה לבגדי אלמנותה.
על פי הנוהג באותם הימים, היות שתמר הייתה מיועדת להינשא לשלה, אחיו הצעיר של שני בעליה הקודמים2], היא הייתה אסורה לכל גבר אחר, ולכן כאשר יהודה שומע שתמר הרתה, הוא פוסק על פי הנהוג אז (שם, כד): "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף".
"צדקה ממני"
תמר יודעת שאם תגלה שהרתה ליהודה בכבודו ובעצמו ויתגלה שהוא הלך ל"קדשה", היא אומנם תינצל אך המחיר לכך הוא שיהודה, נשיא שבט ומנהיג צאצאי יעקב, יבויש בפרהסיה. במקום זאת, תוך שהיא כבר מוצאת להישרף, היא בוחרת לשלוח ליהודה בצנעה רמז לזהות האדם שהביא להריונה (שם, כה): "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה".
רש"י (שם) משתף אותנו במחשבה שחלפה בראשה של תמר בשעה שהייתה צריכה להכריע אם להציל את חייה או את כבודו של יהודה:
"לא רצתה (=תמר) להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו. אמרה אם: יודה – מעצמו יודה, ואם לאו – ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו: נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים".
יהודה, מצידו, היה יכול להדוף את הרמז ולומר לשואלים כי היות שהייתה בת בית אצלו, יכלה בקלות לגנוב את העירבון או סתם להתעלם מרמזיה של תמר. חלף זאת זכה גם יהודה לעמוד בניסיון, שממנו למדו לדורות, ואמר בקול רם: "צדקה ממני". על פי פירוש רש"י, צדקה – בדבריה, ממני – היא מעוברת. יהודה, כשמו כן הוא, הודה בפומבי וספג את הבוז והחרפה, אך הציל בכך את חייה של תמר ואת כבודו האמיתי.
כבוד הבריות
את דברי חז"ל: "נוח לו לאדם להשליך עצמו לכבשן האש ולא להלבין את פני חברו ברבים" הסביר הרב קוק שהכוונה היא שאל לאדם לרדוף אחר הכבוד שלו, אך עליו להכיר בערך כבוד האדם, שכן חיים ללא כבוד אנושי בסיסי אינם חיים, ולעיתים כבוד האדם חשוב יותר מחיי הגוף.
וכך כתב הרב קוק (עין איה ברכות ו, מז):
כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממידות הרעות המוציאים את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון הוא יסוד העולם, כי הוא מרומם את רוח האדם... על כן ראוי לאדם שיכיר כי ערך החיים עומדים בעצמם רק בהיותם מחוברים עם רגש הכבוד האנושי, אבל כשיתלוה עמם אבדן הכבוד האנושי אינו נחשב לחיים אנושיים".
בהמשך דבריו הסביר הרב קוק כי אומנם אנשים נעלים מוכנים לספוג ביזיונות מהסביבה כדי להיות נאמנים לאמת הפנימית שלהם, אך זה לא מפני שהם אינם מכירים בערך הכבוד האנושי. לכן "נוח" לו לאדם לאבד את חייו ממש, ואפילו ב"מיתה משונה" כמו שריפה, ולו רק כדי להימנע חלילה ממצב שבו הוא מלבין את פני חברו ברבים – שם הבושה יותר ניכרת. ובלשונו:
"ואם כי ישנם גדולי לב שנושאים באהבה בוז, מפני שהם להם כדמות הכנה לכבוד יותר שלם ונעלה, שהוא כבוד השלימות, אבל אינו מפני שאין לכבוד האנושי מצד עצמו ערך, כי הוא תואר החיים האנושיים. על כן נוח לו לאדם לאבד חייו הגשמיים הגופניים, ואפילו באופן משונה והפוך מכל כבוד לשעתו, ולא ילבין פני חבירו ברבים, שמאפיל את כבוד חיי חבירו לעתיד בעב שאינו נמחק, שהרבים רישומם חזק מאד, ובנפול כבוד חבירו ברבים כבר הוא אובד (=מאבד) מדרגתו וערך חייו. על כן מפאת הציור המוסרי הראוי לאיש שלם המכיר את ערך החיים, ראוי שיהיה נוח לו אבדת גופו מאבדת כבוד חייו של חבירו, שהיא מיתה מגונה נמשכת".
לא אחת חז"ל מביאים אמירה חריפה כדי להביע עמדה עקרונית, גם אם במציאות האדם לא נדרש לקיים אותה בפועל. בהמשך הפסקה הרב קוק מדגיש שמצד קדושת החיים האדם לא באמת מחויב למסור את חייו כדי להימנע מלגרום בושה לחברו, אך מצד הרגשתו הטבעית והישרה הוא בהחלט נדרש להרגיש כך.
לסיכום
התורה מלמדת אותנו דרך סיפורי האבות, צדקותם, אך גם נפילותיהם ותיקונם, שיעור גדול לדורות. נדמה שאף שעברו כ-4,000 שנה מאז סיפור יהודה ותמר, וגם אם הסביבה, התרבות והטכנולוגיה עברו כברת דרך, הרי שהחיים האנושיים וההתמודדויות הבין-אישיות נותרו ללא שינוי.
תמר יכלה להציל את חייה על ידי אמירת האמת שהרתה ליהודה, אך בחרה שלא לביישו אף שזה היה יכול לעלות לה בחייה. יהודה היה יכול להתעלם מרמזיה של תמר ולתת לסיפור "למות" יחד איתה, אך בחר להודות בטעותו ברבים ולשלם את מחיר הבושה והמבוכה לאדם במעמדו. שניהם קיבלו החלטות אמיצות ואציליות על אף המחיר האישי הכבד, ובזכותם זכינו לקבל שיעור לחיים על חובתנו המוסרית לשמור על כבוד הזולת.
שבת שלום! - אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
1] "מקדשת ומזמנת לזנות" (רש"י שם).
2] מה שנקרא בהמשך התורה דין ייבום.
&
וישלח- דובי פריצקי-מחלקת החינוך- הקרן קימת לישראל
עם 400 איש מתקדם עשו לפגוש את יעקב "ויירא יעקב מאד ויצר לו" מסביר התנא: "ויירא שמה ייהרג, ויצר שמה יהרוג. ההבדל ביניהם שהפחד מהמוות הוא גשמי וברור, אך הקושי להרוג הוא מוסרי. מדהים שיעקב חשש להרוג ב400 האנשים שאליהם לא היה לו מאבק, היום קוראים להם "אזרחים בילתי מעורבים" העובדה שעקרון ההגנה העצמאית גובר על משנהו( האיסור לרצוח) אין פירושה שהאדם הניצב בפני הכרעה בין הערכים הללו, אינו מצוי במצוקה. אדם צדיק הוא בין היתר המסוגל לפעמים להצטער גם שהוא יודע שפעל נכון! תובנה זו נמצאת בחיילי צה"ל בימים אלה כי רק אלה שבכוחם לחוש את שני הדברים יכולים להגן על גופם בלי לסכן את נשמתם. יעקב הוריש תכונה זו לעם ישראל. שבת שלום מאשקלון.️
דובי פריצקי
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 264 "להשכיחם תורתך"- חיים קופל
1) בברכת על הניסים שבתפילת שמונה עשרה בחנוכה, אנו מציינים שהיוונים ביקשו "לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתְךָ ". צריך להבין איך עושים זאת? נניח שאדם לומד חומר מסוים והפנים אותו, הרי שהוא הופך לחלק ממסלול חייו הקבוע וכיצד יְשַׁכְּחוּ זאת ממנו? ודאי כשהמדובר בתורה, שניתנה לעם ישראל, שלושת אלפים שנה לפני היוונים, הם למדו אותה, נהגו לפיה, כיצד חשבו היוונים להשכיחה מאיתנו, הרי זו "תורת חיים"?.
2) אולי נבדוק מהכיוון ההפוך. הגמרא מספרת על רב חייא שאמר, יכולתי לעשות שלא תשתכח תורה מישראל, ע"י שהיה זורע פישתה, קוצר, קוֹלֵעַ מִמֶּנּוּ רְשָׁתוֹת, צד צבאים, שוחטם, משתמש בעורם כיריעות לספר תורה, אותו הוא כותב בעצמו ומחלקם לילדי ישראל. (ב"מ דף פ"ה:). הכל בטהרה, בהשגחתו, מתחילה ועד סוף לבל תיגע בו יד זרים,
שעלולים לסטות מהנדרש. אם כן, "להשכיחם" ,עובד גם בכיוון ההפוך. "טומאה"-הֵפֶךְ מִטָּהֳרָה שדורשת התורה.
3) נסביר: בניגוד למלכות בבל ורומי, שביקשו להשמיד את עם ישראל, החריבו את בהמ"ק וְהִגְלוּ אוֹתָם מֵאַרְצָם. היוונים השאירו את עם ישראל על אדמתם ואף הירשו להם לעסוק כרצונם, בכל תחום שאינו קשור לדת ישראל, תחום בו הם הגבילו אותם. היוונים לא ביקשו להשכיח מאיתנו את התורה, אלא ביקשו "לְהַשְׁכִּיחָם מִתּוֹרָתְךָ ", מתורת ה' שניתנה לנו מסיני.
4) כלומר: אפשר ללמוד תורה, אך כחכמה אנושית, לא כהתגלות א-להית מחייבת, שאינה ניתנת לשינויים, אלא כספר מדע שניתן לחקור בו ולבצע בו שינויים כרצונם, כמו כל ספר אחר בארון הספרים.
היוונים לא שרפו את כל השמנים שבמקדש, הם לא התנגדו להדלקת הנרות, אלא טענו שגם הם רשאים לעשות זאת, והם אינם מטמאים את השמן, כשם שישראל לא מטמא אותו. ומשלא נתקבלה דעתם, הם טרחו למצוא את השמנים וְטִמְּאוּ אוֹתָם, להפגין ולומר שהם, כמו ישראל, רשאים לעשות את כל עבודות המקדש.
5) המדרש אומר: "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם " (בראשית א-א). "וחושך", זה גלות יוון, שֶׁהֶחֱשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּגִזְרוֹתֵיהֶן, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהֶם, כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל.(ב"ר פרשה ב' פרק ד'). כשאדם הולך בחושך, יש לו להיזהר, לבל ייפול לבור. אבל אולי חמור מכך, כשהוא רואה אדם, הוא חושב שזה עמוד, וכן להיפך. הכל משתבש אצלו.
6) היוונים ביקשו שנלמד תורה מסולפת, לא תורה כפי שנמסרה לנו מסיני ועברה מדור לדור, אלא כחכמה, מַדָּע שֶׁכָּל אֶחָד רַשַּׁאי לְפָרְשָׁהּ כִּרְצוֹנוֹ. כך במשך הזמן מתקבלים לתורה פירושים רבים והפירוש המקורי "התורני" משתכח "ונאבד" בין שלל הפירושים, זוהי הסכנה הגדולה. (מתוך מאמר של הרב פרופסור דניאל הרשקוביץ).
7) תשובות מפרשת וישלח
א) "ויאמר לו א-להים...." (ל"ה-י). "ויאמר לו א-להים....." (ל"ה-י"א). פסוק אחרי פסוק אז מה הצורך לפתוח פעמיים ב"ויאמר לו א-להים"?
תשובה: נשלחו שני מלאכים וכל מלאך בישר לו בשורה אחרת. הראשון הודיע לו שמעתה שמו יהיה ישראל. השני בא לבשר לו על לידת בנימין, ועל שני שבטים שיקומו מיוסף. כך שלכל מלאך יש אמירה שונה.
דבר דומה יש בפרשת לך לך (ט"ז-ז..י"א ) ורש"י אומר שם שיש שתי אמירות שונות, לכן על כל אמירה נשלח מלאך אחר, לכך נאמר מלאך על כל אמירה ואמירה.
ב) חמש מילים רצופות בפרשה, עם שתי אותיות בכל מילה? תשובה: " כי גם זה לך בן" (ל"ה-י"ז).
8) שאלות חנוכה ופרשת וישב
א) "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם..(ואמרַ) הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה..לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם " (ל"ז-כ"א..כ"ב). רש"י אומר "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ " (ל"ז-כ"ד) השאלה איך מעידה התורה שֶׁרְאוּבֵן רָצָה לְהַצִּילוֹ, הֲרֵי יָעַץ לְהַשְׁלִיכוֹ לְבוֹר עָמֹק, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, בְּלֹא מַיִם וּמָזוֹן וּמָה סִכּוּיָו לִחְיוֹת?
ב) "לבני יצהר קרח ונפג וזכרי" (שמות ו-כ"א). היו שלשה אחים ואבא, ובטוב ליבם אמרו:
האח הגדול: אני נותן אות אחרונה משמי.
האח השני אמר: אני נותן את האות הראשונה משמי.
האח השלישי אמר: אמר: אני נותן את האות השנייה משמי.
שמח האב ואמר: אם כן אני נותן את האות השלישית משמי.
וסימנך "לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר ". קיבלת (בכתיב חסר) שם הקשור לחג, מהו?
שבת שלום וחנוכה שמח
מחיים קופל -מעדנים 264 חנוכה ופרשת וישב תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com -או בווטסאפ 052-3604905
&
...
