פרשת וישב -"ויִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה" – בּוֹרוֹת הזהות היהודית ,לאורן של נרות החנוכה
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
פרשתנו מציגה לנו שני טיפוסי בורות בנתיב מסעו של יוסף מארץ ישראל למצרים.
הבורות ממלאים תפקיד משמעותי, בעיצוב זהותו היהודית של יוסף , בהתמודדותו עם אתגרים וניסיונות שיעמדו בדרכו .
כך פרשתנו מתארת את הבור הראשון - בור הקִנְאָה ומבחן המשמעות והזהות היהודית הניצב בפני יוסף:"ויִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵיק, אֵין בּוֹ מָיִם".(בראשית, לז', כד').
אחיו של יוסף היו אחוזים בקִנְאָה שגרמה לשנאתם את אחיהם הקטן. תכניתם הייתה להרגו בהשלכתו לבור ולבסוף הם מתפשרים במכירתו לישמעאלים שמכרוהו למדיינים. הם עושים הכול למחוק את יוסף מתודעתם ומחייהם.
אם הבור ריק, מדוע תורתנו החוסכת במילים, מוסיפה גם:" אֵין בּוֹ מָיִם"?
בור הקִנְאָה והחשכה, שאֵין בּוֹ מָיִם, מאופיין בפרשנותו של רש"י: "ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים. מה תלמוד לומר אין בו מים. מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו ".
בּוֹר הקִנְאָה הוא ריק ממים ובכך הוא לכאורה, נטול כל משמעות וייעוד. במקום מִלֵּאוּת של מים, יש בו נחשים ועקרבים, המסמלים את חשכת הגלות שיש בה שעבוד גופני, רוחני ונפשי כמו בגלות מצרים הצפויה.
הגלות נעדרת משמעות ומִלֵּאוּת ,בהיותה ריקה ללא מים. במצב זה, יוסף מקבל סיוע ניסי אלוקי שהופך את הנחשים והעקרבים לפסיביים שאינם מזיקים לו. אך מאידך, דווקא העובדה של גלות שהיא ריקה ממשמעות וייעוד של מים, היא גם מקור של כוח שיש בו חוסן אמוני ונפשי , לא לאבד את זהותך גם בגלות בור החשכה ולהיות שותף פעיל בתהליך של גאולה גם בתוך גלות, בהיותך מאמין ומצפה לישועה, אך גם פועל באופן פרואקטיבי לקרב את גאולת הגוף והנפש.
יוסף במפגשו עם בּוֹר הקִנְאָה, מתחיל את מסע ההכנה של משפחת יעקב לגלות מצרים, שתוביל מאוחר יותר לתקופת הגאולה והיציאה של עם ישראל ממצרים.
יש להיערך לתהליך ארוך, שהאתגר בסופו היא עיגון הזהות היהודית והישראלית- לא רק לצאת בני ישראל ממצרים, אלא, להוציא את מצרים מתוכם.
בּוֹר הקִנְאָה מעצב את אישיותו של יוסף ואת דרכו. יוסף נבנה דווקא מהריק ומֵהאַיִן שבבור. בבור נולדה השליחות שהפכה לימים, ליוסף המשביר במצרים, שמלמדנו שאם הזהות היהודית והישראלית מבית אבא יעקב, יצוקים בך, הרי אפשר גם למלא בור חיים ריק, בְּמִלֵּאוּת של תוכן ומשמעות.
בְּבּוֹר הקִנְאָה מתקיים מאבק בין שתי ישויות חיים. האחת שלילית, המיוצגת על ידי נחשים ועקרבים והשנייה חיובית, המיוצגת על ידי מים.
הנחש מסמל את הרוע המפתה והמדרדר לחטא ועונשו ואילו המים מסמלים את המשמעות והזהות היהודית.
כך גם לימדה אותנו המשוררת נעמי שמר בשירה האלמותי- ירושלים של זהב :" איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה ואין עולה להר הבית בעיר העתיקה".
נעמי שמר מציבה לנו בשירה ,אתגר שיש בו משמעות לייעודנו כעם ישראל בבריתנו הנצחית, שאמורה להעניק משמעות רוחנית ויהודית לבורות המים הריקים ולכיכר השוק הריקה בירושלים.
הנה כי כן, בְּבּוֹר הקִנְאָה שאליו מושלך יוסף, מתקיים שילוב של גלות וגם של גאולה, שילוב של חושך , וגם של אור. יוסף הנתון בחשכת הגלות במעמקי הבור, מתחבר לתפילה: "שִׁיר, המַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי, מֵעִם ד' ....ד', יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע: יִשְׁמֹר, אֶת נַפְשֶׁךָ. ד', יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה, וְעַד עוֹלָם.(תהילים, קכא').
בּוֹר הקִנְאָה מעצב את אישיותו וזהותו היהודית של יוסף , בהמשך דרכו. יוסף נבנה דווקא מהריק ומֵהאַיִן שבבור. כך נראה בגלגולו בנתיב גלותו במצרים, כיצד הוא לוקח את גורלו בידו ,להתחבר לסוג של משמעות ויעוד, בצד האמונה והציפייה להתערבות ניסית אלוקית בנתיב שליחותו.
בבור הקִנְאָה, נולדה השליחות שהביאה את יוסף לרום מעמדו- ליוסף המשביר ומנהל את תקופת החירום במצרים, שמלמדנו כיצד יש למלא בור חיים ריק, בתוכן ובמשמעות.
כך בהמשך פרשתנו , יוסף חווה מפגש עם הבור השני בנתיב גלותו במצרים – בור הפיתוי : "וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ, אֶל יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵ֓ן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, נָתַן בְּיָדִי... וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ. וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם בַּבָּיִת. וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה " ( בראשית, לט', ו'-יג').
יוסף בבית פוטיפר, מושלך לבור הפיתוי ,המציב לו אתגר של התמודדות עם ניסיון שיש בו מאפיינים של הבור הראשון-בּוֹר הקִנְאָה . גם בבור הפיתוי, חווה יוסף מאבק עוצמתי בין החושך לאור, בין גלות לגאולה, בין הנחש הקדמוני ( כמו בבור הראשון- שיש בו נחשים ועקרבים) המפתה את חוה בגן העדן, לבין המים של תורת החיים, המוסר והאתיקה, הזהות היהודית ,מבית מדרשו של בית אבא יעקב.
וַיְמָאֵ֓ן- היא מילת המפתח המדריכה בפרשתנו, בסיטואציה המורכבת של יוסף , במפגש עם אשת פוטיפר. כידוע טעמי המקרא מעניקים טעם מיוחד לטקסט המקראי. כך מעל המילה -וַיְמָאֵ֓ן , מופיע הטעם- שלשלת, כתו נגינה, שבעל הקורא מסלסל את אותה המילה ,בקרשנדו מתמשך ועולה בקצב שלוש. אנו חשים בעוצמה המיוחדת של הדיסוננס הקוגנטיבי המאפיין את הניסיון בבור הפיתוי שבו נתון יוסף. האם ייפול במלכודת הפיתוי וייענה לאשת פוטיפר, או יסרב לה? יוסף כלוא בתוך בור הפיתוי ,שבו הוא מנהל את מלחמתו הפנימית.
יוסף מפגין בבור הפיתוי, מהי זהות יהודית שיש בה חוסן אמוני ועוצמה נפשית, לא ליפול ולמעוד בפיתוי של אשת פוטיפר. הוא גם מקבל סיוע חיצוני מאביו יעקב. כך מפרש רש"י: "שנראית לו דמות דיוקנו של אביו".
בסיטואציית הפיתוי, מתחולל מאבק פרודיאני אצל יוסף, בין האיד -היצר והתאווה, לבין האגו – הפרגמטיות והכדאיות שיסייעו ליוסף להסתדר במצרים ולבין הסופר אגו -המצפון והמוסר, של הזהות היהודית, בדמות דיוקנו של אביו יעקב. יוסף מלמדנו פרק בשליטה עצמית בפיתויי החיים, המנסים להסיט אותנו לשוליים.
בבחינת : "מעשה אבות סימן לבנים".
דומה שהמושג : Fall in Loveמקבל משמעות נפשית, פסיכולוגית ואתית בסיטואציה של יוסף עם אשת פוטיפר. מהי משמעות המושג- ליפול באהבה שאנו מכירים אותו כהתאהבות ?
יש כאן מסר חשוב שאותו שמעתי מחבר נפשי, שהשבוע מלאה שנה לפטירתו, תלמיד חכם ופסיכולוג פרופ' זאב וונדרר ז"ל, שמדגיש את חשיבות השליטה העצמית ,הצבת הגדר והגבולות שעל האדם להציב לעצמו בתהליך ההתאהבות, כשהוא ניצב סמוך מאד לבור או תהום ועלול חלילה למעוד, להתדרדר וליפול לעומקו של בור או לתהום. " איזהו הגיבור השולט על יצרו". מוצב כאן תמרור :" הזהר, לא למעוד בשפת הבור וליפול לתוכו".
סיפורן של בארות הקנאה והפיתוי בפרשתנו, מחבר אותנו לחג החנוכה שבתוכו מתחולל מאבק קיומי- גופני ורוחני, בין כוחות האור לבין כוחות החושך. מאבק שבין זהויות – יהודית ישראלית לעומת מצרית, חשמונאית לעומת התייוונות.
יוסף וממשיכי דרכו – החשמונאים, מלמדנו שבקונפליקט הזהויות, הרי את החשכה שמשתררת, יש לגרש - לא במקלות , אלא באור. באמונה ובציפייה לישועה אלוקית, אך גם לאחריות אישית ולפעולות פרואקטיביות.
כך שמעון החשמונאי בדבריו התקיפים לאתנוביוס עוזרו של אנטיוכוס בשנת 142 לפני הספירה, מדגים לנו – זהות יהודית וישראלית, מה היא: "לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו. חזרנו אל נחלת אבותינו, אשר גורשנו ממנה בלא משפט בידי אויבנו. ועתה, כאשר עזר לנו אלוהינו, שבנו אל נחלת אבותינו" ( ספר המקבים).
עלינו לגרש את החושך מקרבנו, כבשירה של שרה לוי תנאי : "בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ. בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ. כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ - אוֹר אֵיתָן. סוּרָה חֹשֶךְ, הָלְאָה שְׁחוֹר, סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר".
כך חשיבותה של הזהות היהודית מתכתבת גם עם דברי הנביא זכריה בהפטרה שאותה נקרא בשבת חנוכה:" זֶ֚ה דְּבַר־ ד' אֶל זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֨יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר ד' צְבָאֽוֹת".
גם המלך זרובבל העוסק במשילות ובהנהגת העם, מבין, שמקור החוסן הגשמי והקיומי, מעוגן בחוסן הרוחני , בתודעה ובזהות היהודית.
הנה כי כן, דוד בן גוריון ראש ממשלת ישראל כותב במכתבו אל שר החינוך והתרבות מיום 7.5.1955: "הנני מעיר תשומת לבך לסעיף 43 בקווי היסוד. במידה שאני מכיר את הנוער (והמדובר על הנוער הטוב!)- הוא לקוי מאוד מאוד בתודעה יהודית, בהכרת מורשתנו ההיסטורית ובזיקה מוסרית ליהדות העולמית, ויש לדאוג לתוכנית לימודים שתתקן ליקוי זה מבלי לפגוע בענפי לימוד חיוניים אחרים".
הזהות היהודית נובעת מהחיבור לתנ"ך ולארון הספרים היהודי והטמעתו בקרב הנוער.
העמקת הזהות היהודית תבצר את דמותה המוסרית , הערכית והמשילותית של מדינתנו האהובה, לאורן של נרות החנוכה, שיאירו את אורנו לגויים, אך גם את אורנו לעצמנו.
שבת שלום וחג חנוכה שמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
zeev@melabev.org https://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
פרשת וישב - נכסים לא מוחשיים- מייקל אייזנברג-משקיע הון סיכון-אלפא
בפרשת השבוע יוסף נמכר לעבדות: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה… וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים". עסקה זו, בה חירותו של אדם נמכרה בעשרים כסף, מהווה חוליה בסדרה של עסקאות שתוארו בפרשות ספר בראשית: עשו מכר את הבכורה ליעקב תמורת לחם ונזיד עדשים, יעקב עבד ארבע עשרה שנה תמורת רחל ולאה, לאה קנתה מרחל לילה עם יעקב תמורת דודאים ויהודה קנה לילה עם תמר תמורת גדי עזים. המכנה המשותף לכל העסקאות הוא שהוחלף בהן נכס ממשי בנכס שאיננו מוחשי.
מעבר לכך שהעיסקאות מפוקפקות ברמה הערכית, האם ניתן להצביע על כך שבכל העסקאות הללו הנכס הלא מוחשי היה שווה הרבה יותר בטווח הארוך? הבכורה העניקה ליעקב את הברכות, רחל ולאה הקימו אומה ועזבו את בית לבן, מהלילה של יעקב עם לאה נולד יששכר, הבן החמישי ללאה, שנתן לה את הרוב בבני יעקב (7 כולל בני זלפה) בעוד רחל המשיכה לצפות לבן, ומהלילה עם תמר נולדו פרץ וזרח - שושלת המלוכה. יוסף הביא ברכה כלכלית לבית פוטיפר ואחר כך למצרים כולה - פי אלפי אחוזים ממה ששולם תמורתו.
אם נפרש שאברהם שקנה את מערת המכפלה קנה זכות לקבורה, יעקב שעבד תמורת חלק מצאנו של לבן קנה את חירותו הכלכלית וכשקנה את השדה בשכם הביע את נכונותו להשתלב בכלכלה המקומית, נראה שכל העסקאות בספר בראשית מכוונות לתכלית בלתי מוחשית - לקידום רעיון, ערך או אידיאל ולא להחלפת נכס בנכס. כך גם בהמשך כשיוסף מכר אוכל למצרים, לאחים ולכל הארצות מסביב הוא בעיקר הציל את חייהם וחיזק את שלטונו של פרעה.
האם התורה סתם לא מתעניינת בעסקאות פשוטות של החלפת נכס בנכס ולא מספרת עליהן? או שהיא מכוונת אותנו לשים לב שהפעילות הכלכלית שלנו מקדמת ערכים, או חלילה פוגעת בהם, וזו המשמעות היותר חשובה שעלינו לפעול לאורה?
בנוסף, הפעילות המסחרית-כלכלית-שלטונית של גיבורי ספר בראשית נועדה שנבין שרווח, כסף או תמורה של כאן ועכשיו לפעמים עולה ביוקר לטווח הארוך. החיבור בין עסקאות פרטיות למשמעויות הלאומיות שנגזרות מהן, מלמד, שמי שחושב לטווח ארוך על משמעויות והתפתחויות עתידיות בסקייל רחב, מרוויח הרבה יותר ברמה הלאומית, ממי שבוחן את מהלכיו בראייה פרטית צרה ומעוניין בנכס קונקרטי לשימושו.
וורן באפט אמר על עצמו שהוא חמדן לטווח ארוך. באמצעות סיפורים אלו התורה מנכיחה שעלינו להיות תאבי בצע אפילו לטווח ארוך יותר. כאשר מתמקדים בטווח הארוך מאוד, התמורה לדורות עולה בהרבה על הערך של עסקאות-הטווח-הקצר.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
נביאים מול מעצמות, פרק ט"ו:
חורבן שומרון
המלחמה: "שֹד שַלְמַן =שַלְמַנְאֶסֶר]" (הושע י', יד)
שלוש פעמים תיאר הושע את השבירה הצבאית של ממלכת ישראל:
...וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל (הושע א', ה).
...כִּי פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה =מִצפֶּה גלעד], וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל תָּבוֹר (הושע ה', א).
...וְכָל מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד =יישדדו], כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה, אֵם עַל בָּנִים =ממלכת ישראל וחייליה] רֻטָּשָׁה =נחתכה באכזריות] (הושע י', יד).
לא במקרה מכוונים כולם לגליל התחתון ולעמקים, החיבור הקריטי בין שומרון לגליל, שם גם עברה הדרך הבינלאומית מאשור למצרים. את שני המסעות הראשונים של תִגְלַת פִּלְאֶסֶר לתוך ממלכת ישראל תיאר ישעיהו (בימי אחז/פקח):
...הָרִאשׁוֹן הֵקַל,
אַרְצָה זְבֻלוּן, וְאַרְצָה נַפְתָּלִי,
וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד,
דֶּרֶךְ הַיָּם (=הדרך אל היָם), עֵבֶר הַיַּרְדֵּן, גְּלִיל הַגּוֹיִם";
(ישעיהו ח', כג)
אולם תגלת פלאסר עדיין השאיר את שומרון כממלכה קטנה וכנועה, תחת הושע בן אלה. אחרי מותו של הכובש הגדול הושע נגרר למרד האחרון בסיוע מצרי, וניסה כנראה לחדש את החיבור בין השומרון לגליל ולהקים מבצרים להגנת הדרך מיזרעאל עד לתבור. שלמנאסר שבר את מבצרי ישראל ועלה על שומרון. התיאור בספר מלכים קצר (מלכים ב י"ז, ה) ומזכיר רק מצור ממושך על שומרון, 'שלש שנים', והגליית המלך; ואילו הושע מרחיב ומתאר את השוד והחורבן (כנראה בזמן מצור שומרון) של בית־אל והמקדש הישראלי (עם העגל שבו) שהיה סמל מובהק מאז ירבעם בן נבט:
כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים, לְמַעַן יִכָּרֵת;
זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן, חָרָה אַפִּי בָּם...
...כִּי שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן
(הושע ח', ד-ו).
...הוּא יַעֲרֹף מִזְבְּחוֹתָם, יְשֹׁדֵד מַצֵבוֹתָם;
כִּי עַתָּה יֹאמְרוּ אֵין מֶלֶךְ לָנוּ...
גַּם אוֹתוֹ לְאַשּׁוּר יוּבָל...
(הושע י', ב-ו).
ואז התכונן שלמנאסר למצור הסופי על שומרון, עד הכנעתה והגלייתה.
חורבן שומרון – מדוע ואיך?
בעיני הנבואה פחות חשוב מה בדיוק קרה, וחשוב מאד לסכם למה זה קרה:
כְּמַרְעִיתָם =כשהקימו להם רועים=מלכים] וַיִשְׂבָּעוּ,
שָׂבְעוּ וַיָרָם לִבָּם =בגאווה],
עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי"
(הושע י"ג, ו).
שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל =השחיתות בך],
אף] כִּי בִי =ה'] בְעֶזְרֶךָ;
אֱהי =אַיֵה] מַלכְּךָ אֵפֹוֹא?
וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל עָרֶיךָ הנופלות], וְשֹׁפְטֶיךָ =איה מנהיגיך],
אֲשֶׁר אָמַרְתָּ: תְּנָה לִי מֶלֶךְ וְשָׂרִים
(שם, ט).
צָרוּר =קָשוּר וסָגוּר] עֲוֹן אֶפְרַיִם,
צְפוּנָה =חֲתוּמה] חַטָּאתוֹ
(שם, יב).
תֶאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּא-לֹהֶיהָ...
(שם י"ד, א).
אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל סוּס מצרי] לֹא נִרְכָּב עוד],
וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱ-לֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ =עגלי הזהב]
(שם, ד).
בכל זאת נשאל: מה קרה במצור שומרון במשך שלוש שנים? בהושע יש תיאור מלא:
וָאֱהִי =וָאהיה] לָהֶם כְּמוֹ שָׁחַל =כאריה טורף],
כְּנָמֵר עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר =אֶצְפֶּה; רמז לצבא אַשוּר],
אֶפְגְּשֵׁם בשדה הקרב] כְּדֹב שַׁכּוּל ...
חַיַּת הַשָׂדֶה תְבַקְּעֵם את גופות החיילים]
(הושע י"ג, ז-ח).
אֶתֶּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפּי =בכעסי; הושע בן-אֵלה, שהומלך על ידי אשור],
וְאֶקַּח אותו] בְּעֶבְרָתי =בכעס גדול, אחרי שמרד בסיוע מצרי]
(שם, יא).
יָבוֹא כרוח] קָדִים – רוּחַ ה' – מִמִּדְבָּר עֹלֶה =צבא אשור הגיע ממזרח],
וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ, וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ =השתלט על כל מקורות המים],
הוּא יִשְׁסֶה =בָּזַז] אוֹצַר כָּל כְּלִי חֶמדָּה בתוך שומרון]
(שם, טו).
בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ מגיני שומרון],
עֹלְלֵיהֶם =תינוקות] יְרֻטָּשׁוּ, וְהָרִיוֹתָיו =ונשים הָרוֹת] יְבֻקָּעוּ
(שם י"ד, א).
גם מלכי ארם, חזאל ובן הדד, נהגו כך בנשים ובתינוקות (כנבואת אלישע הבוכה במלכים-ב ח', יב), אבל לא הצליחו לכבוש את שומרון (שם פרק ו') – המעצמה האשורית עשתה זאת.
חורבן שומרון וגלות יושביה בכתובת סרגון
באחת מכתובות סרגון תוארו המרד, המצור, כיבוש שומרון והגליית תושביה, כאילו הכול התרחש בימיו של סרגון:
השומרונים באו לידי הסכם עם מלך אחר העוין אותי, כדי לא להוסיף לשאת בעול אדנותי, וכדי לא להוסיף לשלם לי מס, והחלו בפעולות איבה --- נלחמתי בהם – 27280 איש אשר היו בתוכה, יחד עם מרכבותיהם, ויחד עם האלים שבהם שמו מבטחם, היו לי לשלל; 200 נוסח אחר: 50] מרכבות לקחתי למשמר המלכותי; ואת שאריתם הושבתי בארץ אשור. את העיר שומרון יישבתי מחדש, ועשיתיה גדולה משהייתה. אנשים מארצות שכבשתי הבאתי לתוכה. את פקידי הפקדתי עליהם כפחה. עם אנשי ארץ אשור מניתי אותם.1]
בעקבות חורבן שומרון חל שינוי בולט ומכריע בהרכב האתני של האוכלוסייה בחלק משטחי ממלכת ישראל לשעבר, במיוחד באזורים אסטרטגיים ובבירה שומרון. שינוי זה ניכר בממצאים הארכאולוגיים במגידו ובשומרון למשל. לראשונה מאז כניסת בני ישראל לארץ, תגלת פלאסר וסרגון הגלו אוכלוסייה ישראלית אל חלקים שונים של האימפריה האשורית. מספר הגולים היה גדול ורבים גם ברחו מהארץ ביוזמתם. מספר הגולים משומרון לפי סרגון (יותר מ־27,000) גדול בהרבה ממספר גולי ירושלים לבבל כעבור 124 שנה (בגלות יהויכין גלו עשרת אלפים; מלכים-ב כ"ד, יד), אבל ההגליה לא הייתה שלמה. למרות החורבן הגדול שפקד את ממלכת ישראל עדיין נותרה אוכלוסייה ישראלית בשטחי מלכות ישראל לשעבר. למרות זאת חוללו מלכי אשור שינוי דמוגרפי חריף שלא היה כמוהו, והביאו לארץ ישראל אוכלוסייה מארצות שכבשו, ממסופוטמיה ומסוריה ואף מקרב שבטים ערביים.
לפי המסופר בספר מלכים הובלו הגולים משומרון ויושבו "בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי" (מלכים-ב י"ח, יא). נהר חבור נמצא בצפון מסופוטמיה (מזרח טורקיה), חלח שוכנת מצפון לנינוה (צפון עיראק) ומדי ברמה של צפון־מערב אירן, אזורים שאליהם ערך סרגון מסעות בשנים הבאות (713-716 לפנה"ס). גם ההגליה אל ערי שומרון נמשכה בשנים הבאות, בימי אֵסַרחַדּוֹן ואַשּוּרבָּנִיפַּל.2] הגולים שהובאו אל ערי שומרון 'מבבל ומִכּוּתָה' מכונים במקרא 'שומרונים' ובלשון חז"ל 'כּוּתים'. הם ראו את הפולחן שהיה נוהג בממלכת ישראל כ'משפט אלהי הארץ', כלומר כדת וכפולחן הכרחיים לפיוס 'האלים המקומיים'. הם למדו על הפולחן הישראלי מכוהן של מקדש בית־אל (מלכים-ב י"ז, כו), ושילבו חלקים מדת ישראל עם פולחנים אליליים שהביאו עמם:
אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים, וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים, כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם; עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים – אֵינָם יְרֵאִים אֶת ה', וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם, וְכַּתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל (מלכים-ב י"ז, לג-לד).
כך נוצר איום של התבוללות על שארית ישראל בשומרון, ואף איום על דת ישראל, אבל נותרה גם תקווה.
בכל זאת אהבה!
ברגע ששומרון ובית־אל על כל פשעיהן נעלמו מהעין,3] חזרו למוקד בני אפרים הפשוטים, והופיעה שוב האהבה הגדולה, כְּאָב אשר 'מְתַרגֵל' את בניו, "קָחָם =לוקח אותם] עַל זְרוֹעֹתָיו":
כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ
וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי.
...אָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם, קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו;
וְלֹא יָדְעוּ, כִּי רְפָאתִים.
בְּחֶבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם,
בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה...
(הושע י"א, א-ד).
בתודעה הרווחת (עוד מימים קדומים), 'עשרת השבטים' גלו כולם ועקבותיהם אבדו – אבל זה פשוט לא נכון! האשורים הגלו רק את יושבי העיר שומרון, כ־27 אלף. בכל הכפרים נשארו רוב התושבים, שהפכו בבת אחת לנתינים של 'פחוה' אשורית, ועליהם נאמר:
אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם...?
אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה,
אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם ערי סדום ועמורה]?
נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי;
לֹא אֶעֱשֶׂה עוד] חֲרוֹן אַפִּי,
לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרַיִם,
כִּי אֵ-ל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ =שרגיל להתעקש גם בלא סיבה],
בְּקִרְבְּךָ אפרים הנותר בארץ, שוכן] קָדוֹשׁ,
וְלֹא אָבוֹא עוד לשַחֵת] בְּעִיר
(שם, ח-ט).
ואכן הרי אפרים ומנשה, ואף הגליל, לא ידעו עוד מלחמה כזאת תחת שלטון אשור ובבל. השממה שהביאו הבבלים על יהודה ועל מואב ואדום ופלשת בדיכוי המרידות, לא נראתה בנחלות אפרים והצפון.
ברגע שנעלמו הפוליטיקה הרעה והפולחן הזר, יכלו בני אפרים ומנשה, וגם זבולון ואשר, שמעון ונפתלי שנשארו בארץ, לחדש קשרים עם ירושלים; וזה אכן קרה ב'פסח חזקיהו' (דברי-הימים-ב ל'), ובטיהור של יאשיהו (שם ל"ד, ו-ז).
יש דמיון רב בין ירמיהו להושע, בפרט בנבואות האהבה והנחמה לרחל ולאפרים, וכמובן בשליחות ירמיהו (ג', ו-טו) 'בימי יאשיהו המלך' אל שארית שבטי הצפון. 80 עולי הרגל לבית ה' בימי גדליהו בן אחיקם, "מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן" (ירמיהו מ"א, ה), מעידים (דווקא במותם הנורא) על הצלחת השליחות והקרבה שהתחדשה בין שבטי ישראל וירושלים.
קריאת תשובה לנותרים בארץ
לנותרים אז בארץ, השמיע הושע את קריאתו האחרונה, המפתיעה:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ,
כִּי כָשַׁלְתָּ =חרבה שומרון] בַּעֲוֹנֶךָ;
קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים,
וְשׁוּבוּ אֶל ה' – אִמְרוּ אֵלָיו:
כָּל תִּשָּׂא עָוֹן =כל עוון תסלח],
וְקַח מעשה] טוֹב,
וּנְשַׁלְמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ =בווידוי ותשובה בפה]
(הושע י"ד, ב-ג)
במות ומזבחות כבר לא היו בישראל, ולא ממלכה, לא פוליטיקה ולא קרבנות, והנביא ציין זאת דווקא כתיקון לחטאי הממלכה (אשור ומצרים), ול'מקדשי' העגלים –
אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱ-לֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ – אֲשֶׁר רק] בְּךָ =ה'] יְרֻחַם דור] יָתוֹם (שם, ד).
הנה כבר בחורבן שומרון, כ־800 שנה לפני 'יבנה וחכמיה', הציבה הנבואה מפי הושע (ה', ו) לא רק את העדפת החסד על הזבח, אלא גם תחליף לקורבנות – בתפילה, בדברים ובווידוי.
ואז באה תשובת ה' כמענה של אהבה לתשובת ישראל:
אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם =חֶטְאֵיהֶם ששָבוּ מהם],
אֹהֲבֵם נְדָבָה =בלי גבול],
כִּי שָׁב חרון] אַפִּי מִמֶּנּוּ...
אבל האהבה דורשת את סילוק התועבות:
אֶפְרַיִם יֹאמַר]: מַה לִי עוֹד לָעֲצַבִּים =ישליך אלילים] –
אֲנִי ה'] עָנִיתִי =פָּקַדתי אותו לטובה] וַאֲשׁוּרֶנּוּ =ואֶצְפֶּה בו],4]
אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן =בלי עצי סגידה ופסילים], מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא
(הושע י"ד, ה-ט).
גם כשהשמיד יהוא את פולחן הבעל משומרון, נותרו הרבה השפעות אליליות בנוסף לעגלי הזהב – "וְגַם הָאֲשֵׁרָה עָמְדָה בְּשֹׁמְרוֹן" (מלכים-ב י"ג, ו.). אף נמצאו כתובות שבהן הצמידו 'אֲשֵרה' לשֵם 'ה' השוכן] ב'שֹמרֹן'.5]
כאן אנו מגיעים לשיאה של נבואת הושע, שנאבק למען ההליכה בדרכי ה' 'הישרים' ("חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר" הושע י"ב, ז]), נגד כל המכשלות שהניחו 'פושעים' באותן הדרכים. הנביא הושע, היחיד מנביאי התוכחה, הדיבור והמשל, ששפתו וסגנונו מהצפון הישראלי, חותם את נבואתו בפסוק נפלא:
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם,
כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה',
וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם,
וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם
(הושע י"ד, י).
1] מ' כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל, ירושלים תשס"ד, עמ' 64.
2] על המקומות שמהם באו המתיישבים החדשים לשומרון ראו במאמרו של נ' נאמן, 'שינויי אוכלוסין בארץ ישראל בעקבות ההגליות האשוריות', קתדרה 54, 1989, עמ' 69-43.
3] יש רמזים בדברי הנביא לכך שמלך אשור לקח את העגלים ועשה מהם שבבים (הושע ח' ו; י', ו) כנראה עוד לפני ההגליה משומרון.
4] משחק המילים של 'עניתי' ו'אשורנו' מכוון לסילוק האלילות ענת ואשרה.
5] בחורבת תימן (=כונתילת עג'רוד). ראו: זאב משל, 'כונתילת־עג'רוד – אתר מתקופת המלוכה בגבול סיני', קדמוניות 36, תשל"ז, עמ' 124-119.
שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות - החברה לחקר המקרא .
&
פרשת וישב – מסרים חינוכיים בועז חדד-רכז תנ"ך אורט מעלות- חבר הנהלת החברה לחקר המקרא.
בפרק ל"ז פסוק כ"ד נאמר "והבור ריק אין בו מים ", לכאורה המילים "אין בו מים הן מיותרות , שהרי כבר נאמר שהבור ריק . אם כן מדוע נוסף הביטוי "אין בו מים ? מהו המסר החינוכי שמסתתר מאחורי ביטוי זה ? לדעתי, המסר החינוכי הוא ,שבחיינו אין דבר כזה שמשהו נשאר ריק "אין בו מים " , תמיד ימלא את החלל משהו חיובי או שלילי ואנו צריכים לבחור מהו הדבר שימלא את חיינו , יש לזכור שהשעמום , הריקנות עלולה להביא אל האדם כל מיני מזיקים ,לכן בכל עת בחיינו גם כאשר אנו יוצאים לגמלאות ,תמיד צריך להמשיך ליצור ,לגלות עולמות חדשים ולא להפסיק לפעול ולתרום לא רק בשביל עצמנו ,אלא במיוחד ,בשלב זה של חיינו ,לתרום לחברה ככל יכולתנו . התרומה לחברה היא סם החיים ,עבור אותם אנשים שכבר עשו עבור ביתם מבחינה חומרית וגם מבחינה רוחנית .כעת הגיע הזמן לתרום לחברה כולה שהרי ,כאשר אתה מאיר את דרכם של אחרים ,באופן טבעי אתה מאיר גם את דרכך שלך .
ישנם אנשים שיצאו לגמלאות והצליחו לצבור שפע של נכסים , אולם בתוך תוכם הם מרגישים ריקנים ולא מסופקים , ולכן הם קמלים אט אט ,הרגשת חוסר הריקנות תתבטל רק כאשר האדם יוכל למלא את הריקנות בעשייה .בנתינה לחברה ,שהרי מה נישאר לאדם לאחר מותו ? כפי שכתוב בספר בראשית פרק ג' פסוק י"ט "כי עפר אתה ואל עפר תשוב ".
בתחילת הפרשה נאמר בפרק ל"ז פסוק א "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". השאלה היא מה משמעות המילה "וישב " ? מדוע לא כתוב וילך יעקב לארץ כנען ? לדעתי המילה "וישב" מתייחסת שוב לרעיון של שלילת הבטלה ,חוסר העשייה ,. יכולנו לומר שיעקב מבוסס מאוד ,עבר הרבה דברים בחייו וחשב שזה הזמן לנוח ,קרי ,לצאת לפנסיה , אבל בורא עולם לא רואה זאת בצורה חיובית ,ניתן לראות זאת לפי המשך סיפורי יעקב באים עליו רעות לא פשוטות , סיפור יוסף ואחיו – השנאה התהומית שהייתה ביניהם , סיפור יהודה ושני נכדיו של יעקב , לכן המסר החינוכי כפי שכבר ציינתי , הוא ,למרות שהאדם מרגיש ,שהוא הגיע למנוחה ולנחלה , הוא תמיד צריך לפעול במשך כל חייו , עבור שלום בית בחייו האישים וגם עבור החברה כולה .
בספר דברים פרק ה' פסוק ט"ז נאמר "כבד את אביך ואת אימך כאשר צווך יהוה אלוהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ".
יעקב אומר ליוסף בנו בפרק ל"ז פסוק י"ג "ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר הנני ". הרי מספיק היה לומר , "לך" מדוע הוסיף הכתוב את המילה "ואשלחך " ? לדעתי , כדי להדגיש את מצוות כיבוד הורים , אם אבא שלח אז אני מצבע את בקשת אבי ולא מנסה לחלוק עליה , או למצוא תירוץ מדוע לא לבצע את השליחות.
יוסף יודע טוב מאוד שאחיו שונאים אותו , הוא יודע שהוא הולך "ללוע הארי " וההליכה לעבר האחים זו סכנת מוות בעבורו , הוא יודע ששיקול הדעת של אביו ,כאשר הוא שולח אותו לעבר אחיו הוא שיקול דעת מוטעה , אולי ,כי יעקב היה כבר אדם מבוגר ושיקול הדעת שלו כבר לא כמו בעבר ,אבל הוא בכל זאת אומר לאביו ,"הינני " ,אני כאן לשרותך אבא יקר , מה שתבקש אני מוכן לעשות גם אם זה יעלה לי בחיי . יוסף מלמד בדרך זו את אחיו וגם אותנו מהו כיבוד אב . יוסף יכול היה לחזור כאשר לא ראה את אחיו בשכם ולמר לאבא שהוא לא מצא את אחיו , אבל כאשר האיש שפגש אמר לו שאחיו עברו לרעות בעמק דותן , הוא ממשיך לכיוונם למרות הסכנה הגדולה , רק כדי למלא את בקשת אביו .
המסר החינוכי הוא ברור החשיבות של כיבוד הורים שלצערנו התרופפה לא מעט בדורות האחרונים ואנו רואים זאת היטב כאנשי חינוך , כאשר פעמים רבות ,ההורים חסרי אונים ולא יכולים להשפיע על ילדיהם בדרך החינוך הראויה ולכן אנו רואים פעמים רבות אלימות ברחובות , בבתי הספר ובכלל בחברה כולה , יש לזכור שגם לחברה יש השפעה על היחיד , גם לכל מוסדות החינוך אבל החינוך בא בעיקר מהבית כפי שאמר שלמה המלך בספר משלי פרק כ"ט פסוק י"ז "יסר בנך ויניחך וייתן מעדנים לנפשך ".
בספר ויקרא פרק י"א פסוק י"ז נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא ". אם אתה לא אומר לאחיך היכן הוא לא בסדר , אתה לא בסדר שאתה לא אומר לו והוא ממשיך להיות לא בסדר כי הוא לא יודע מה הטעות שלו.
בפרשתנו בפרק ל"ז פסוק ד' נאמר "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום " . לאחר מכן מסופר שעוד לפני שהגיע אליהם יוסף הם כבר תכננו להורגו , ללא שום שיג ושיח פסוק י"ח "ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו ".
מדובר פה על שנאה שבלב , שהייתה לאורך תקופה לא מעטה בחייהם של האחים , כאשר האחים לא ראו צורך לדבר עליה עם אביהם ועם אחיהם הצעיר ,יוסף. זוהי השגיאה הגדולה של האחים . לפני שהכול יתפרץ לממדים של רצח אח , אחים יכלו לדבר עם אבא יעקב , עם יוסף ולשפוך בפניהם את הרגשתם הקשה , אבל האחים טעו טעות חמורה ולא התנהלו באופן כזה .
המסר שאנו צריכים ללמוד מכך לחיינו , גם בחיי הזוגיות , גם בחיי חינוך ילדינו , גם במקום העבודה שלנו , אסור לנו להשאיר דברים שמציקים לנו בתוך הלב , אלא להוציא אותם החוצה תוך כדי שיחה עם האדם אתו אתם נמצאים במשבר , בדרך זו יש סיכויים גדולים מאוד שהבעיה תיפתר ולא נגיע לידי מצב קיצון של ,עויינות ,פרידה ,או חלילה מוות , שלא נגיע לידי מצב של "ויראו אותו מרחוק ". ,קרי ,ניתוק מוחלט וחלילה מחשבות רעות , עד כדי מוות . עלינו תמיד להתמקד בעשיית הטוב ובהפצת האור "באנו חושך לגרש ".
אלברט איינשטיין אמר "אני אסיר תודה לכל מי שאמר לי לא , הם הסיבה שעשיתי זאת בעצמי ".
יוסף הוא ילד בן שבע עשרה , ילד מחונן , שיש לו חלומות ,שאולי נראים בתחילה כבלתי מציאותיים ,אבל אנו רואים שבסוף הדרך ,אותם חלומות התגשמו . אחי יוסף מנסים לגרום לכך שחלומותיו לא יתגשמו , הם מוכרים אותו לישמעאלים תמורת עשרים כסף ולא מוכנים לקבל את המסר שמעביר להם יוסף בחלומותיו ,קרי, למה הוא שואף להגיע בעתיד , דמות משמעותית וחשובה שכולם ירצו להיות בקרבתה ,דמות מוערכת שכולם ישתחוו לה מתוך כבוד . בסופו של דבר יוסף הצליח בזכות השם אבל גם בזכות עצמו כמו שכתוב "ויהי יהוה את יוסף ויהי איש מצליח " הרי זה ברור שאם השם היה עם יוסף הוא יהיה איש מצליח , לכאורה הביטוי "איש מצליח " מיותר , אבל הכתוב בא להדגיש לנו שההצלחה צריכה להיות גם בעשייה שלנו ולא רק להסתמך על בורא עולם . מסר נוסף ,ללמד את ילדינו , תלמידינו שכדי להצליח זה לא מספיק לסמוך רק על בורא עולם , או על ההורים או ,המורים שיעשו את העבודה בשבילם, אלא גם לעשות בעצמם למען עצמם .
מסר חינוכי נוסף שניתן ללמוד מכך הוא ,שאל לנו ההורים , המורים לנסות "לסתום את הפה " לילד מחונן שיש לו חלומות ,עלינו לטפח את הילד לעודד אותו להשקיע בו ולא לנסות להתעלם מאותו תלמיד . לעיתים ,אנו המורים כאשר יש לנו כיתה שהיא מעורבת בילדים מכל הרמות ,נוטים להתעלם מהתלמידים המצוינים ,שזה כמעין מכשול לאותם תלמידים ושמים את כל יהבנו על התלמידים הבינוניים , אולי ,בגלל מספר התלמידים הרב שיש בכיתה אחת , ולכן ישנה סכנה שהתלמידים המצוינים לא יקבלו מאיתנו את מלאו תשומת הלב כדי להפוך אותם לתלמידים מצטיינים . לכן למרות כל הקושי שבדבר עלינו לעשות מאמצים לקדם גם את התלמידים המצוינים להציב בפניהם אתגרים משמעותיים ,להשקיע בהם יותר ,כדי לקדם אותם להיות תלמידים מצטיינים ,כאשר בעתיד , הצלחתם האישית ותרומתם לחברה תהיה משמעותית יותר .
בפרק ל"ז פסוק א כתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען " נשאלת השאלה ,מדוע כתוב בארץ מגורי אביו ? מדוע לא הסתפק הכתוב "וישב יעקב בארץ כנען " . הביטוי בארץ מגורי אביו " נראה לכאורה מיותר !מהו המסר החינוכי שנתן ללמוד מתוספת זו ? יעקב חזר לאותה חלקת אדמה שבה חי אביו בארץ כנען .כדי להרגיש שאתה חלק מהמקום ,זה לא מספיק לשהות דור אחד אלא מספר דורות ולכן יעקב חוזר בדיוק למקום שבו היה אביו , למרות כל המגור ,קרי, הפחד שניסו אנשי המקום הזרים לטעת בנו, כדי שלא נמשיך להיות בנחלת אבותינו .
המסר החינוכי הוא לדעתי , שעלינו להיות קשורים לארצנו לא רק בממד הרוחני אלא גם בממד הפיסי ,עלינו לשכנע את היהודים בעולם ,כמה חשוב להגיע חזרה לארץ אבותינו ,כדברי הנביא ירמיה פרק ל"א פסוק ט"ו "ושבו מארץ אויב " ואז שום אויב לא יצליח להכניע את עם ישראל כאשר נהיה כולנו מאוחדים ,כמו שאמר הנביא ישעיהו בפרק ל"א פסוק ט' "וסלעו ממגור יעבור ויחתו מנס שריו נאום יהוה אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים " ,כלומר האויב שמדומה לסלע חזק ייחלש ,הם יפחדו מפני הניסים שיעשה השם לעמו , קרי החזרה ההמונית של יהדות העולם לארץ ישראל, ואם ינסו לפגוע בעם ישראל תהיה אש שמוכנה לשורפם .
6.כאשר אתה מגיע למקומות אפלים , אתה חייב לדעת מהו היעד שאליו אתה רוצה להגיע , הגדרת היעד , הוא בעל חשיבות עליונה להתוויית הדרך בחיינו ולהשגת היעד . במידה ואתה מגדיר לעצמך מהו היעד ,הסביבה החיצונית לא תוכל להשפיע עליך לרעה .
בפרק ל"ז פסוק ט"ו כתוב "וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו האיש לאמור מה תבקש? " לכאורה המילה "לאמור", היא מילה מיותרת . שהרי מספיק היה לומר , "וישאלהו האיש " ! אם כך מהו המסר החינוכי שניתן לדלות מהתוספת של המילה "לאמור " ? כאשר אתה מגיע למחוזות אפלים בחיים , מה שיכול להציל אותך מזה ,זה "לאמור " , קרי לומר לעצמך שתי מילים "מה תבקש " שהם יהיו נר לרגליך . תאמר לעצמך את זה , בנחישות,
כל הזמן , מה אני רוצה ,מה היעד ,מה המטרה , אדם שיודע מה המטרה של חייו ,כאשר הוא יודע לאן הוא חותר להגיע בחיים , אז , הסביבה לא משפיעה עליו ,כל הקשיים אפילו מחשלים אותו עוד יותר ,כפי שכתוב בספר שופטים פרק י"ד פסוק י"ד "מעז יצא מתוק", אתה צריך לשאול את עצמך היכן אתה רוצה להציב את עצמך עוד כמה זמן ואז אפילו למרות כול הקשיים בחיים אתה תגיע בסופו של דבר תגיע ליעד שהצבת לעצמך . זהו המסר החינוכי שאנו צריכים ללמוד וללמד את ילדינו ותלמידינו .
7.במידה ותעזור לאחרים בסופו של דבר תעזור גם לעצמך .
שלמה המלך ,החכם באדם ,אמר בספר קהלת פרק י"א פסוק א' "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאהו ".בפרשתנו מסופר על יוסף שפתר את החלומות לשר המשקים ולשר האופים ,לפני ששר המשקים יצא מהכלא ביקש ממנו יוסף להזכיר את שמו בפני פרעה ,כדי שיוסף ישוחרר מהכלא ,אומנם ,לאחר שיצא שר המשקים מהכלא הוא לא זכר מיד את הבטחתו ליוסף , אבל לאחר שנתיים ימים זה אכן קרה ויוסף שוחרר מהכלא ,אירוע שהוביל אותו לאחר מכן, להיות דמות מרכזית וחשובה בארץ מצרים .
המסר החינוכי החשוב הוא , אל תמנע מעזרה לאנשים ,כאשר אתה יכול לעזור להם במצב של מצוקה , יום יבוא ,גם אם לא מיד כפי שציפיתה ,העזרה שנתת תניב פירות ,גם לך באופן אישי .מסר חינוכי נוסף הוא , כאשר אדם מצליח עושה חסד עם האחר ,אז אין קנאה ,אלא ההפך ,אבל אם ההצלחה היא רק לעצמו ,על חשבון האחר אז זה בהחלט יוצר קנאה שעלולה להוביל למקומות אפלים ביותר ,עליך לבחור באור ולא בחושך ,בעשיית הטוב ולא בעשיית הרע .
ואסיים בדברי הפילוסוף והסופר אהרון דוד גורדון שאמר "לא יהיה ניצחון על החושך ,כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה ,שבמקום להילחם בחושך עלינו להגביר את האור .
שבת שלום וחנוכה שמח לכולם ממני באהבה גדולה חדד בועז !
