הרצאה ראשונה:
https://open.spotify.com/episode/6i3p4QbMYJQpigE2tlNbch
..................................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
.............................................................................
הרב עמיהוד סלומון -דקה וחצי על פרשת וישב-תשפ"ג- "בחירה חופשית"
...........................................................................
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
'מקראות' בינה בתורה, לפרשת 'וישב'.
גאווה, קנאה ושנאה בין אחים – אין שם שמים!
בכל הפרק הזה אין שם ה' ואין שם א-לוהים!
במקום בו שוררת גאווה, קנאה, שנאה ופירוד בין אחים, אין מקום לשם שמים, כאילו ה' בעצמו אמר (כפי שיאמר יעקב על שמעון ולוי, מ"ט, ו): "בסֹדם אַל תבֹא נפשי".
עם ההתיישבות בארץ הפקיד יעקב את יוסף על בני בלהה וזלפה "נשי אביו" (ל"ז, ב); עד אז הן היו שפחות, ויעקב (מכוח סמכות האב) הפך אותן לנשים ואת בניהן לשבטים יורשי נחלה בישראל. כך נוצרו שנים עשר שבטי ישראל, כמספר חודשי השנה – מול ששת בני לאה החזקים הופיעו בני רחל ובני בלהה וזלפה (סך הכל ששה) בהנהגת יוסף. כתונת פסים של יוסף איננה פיג'מה, אלא (כמו שלמדתי מאבי מורי ז"ל) בגד מלכותי ארוך ("פסים" = עד פיסת היד). כאן החל הכעס של בני לאה, ומכאן הדיבה הרעה שהביא יוסף אל אביו (על יחסם של בני לאה אל בני בלהה וזלפה). אחר כך באו חלומות המלכות והשנאה הבוערת.
ככל הנראה, שמעון ולוי שנקמו וטבחו בשכם בעת שחרור דינה, הם שהובילו את אחיהם שוב לשכם, כדי לנסות לשוב ולהיאחז בה. לכן יפגוש יוסף בשכם איש בשדה, שהכיר את האחים וידע שהלכו לדותן.
חז"ל (תנחומא ויחי, ט') הבינו, ששמעון ולוי הם הם "איש אל אחיו" (ל"ז, יט) המוזכרים כמי שרצו להרוג את יוסף, ושמעון היה היוזם (אותו יאסור יוסף !); גם מן הסיפור בפרק ברור, ששמעון ולוי רצו להרוג – ראובן ויהודה הרי ניסו להציל את חייו, והיתר היו צעירים מדי.
כאשר השליכו שמעון ולוי את יוסף לבור, בוודאי לא העלו על קצה דעתם, שבזה הם השליכו לבור גם את תכניות ההתנחלות שלהם במרחבי ארץ שכם (השומרון). כאשר יוסף יאסור את שמעון במצרים, והוא יישאר שם לבדו כ'בן ערובה' עד שיחזרו האחים עם בנימין, יוכל שמעון להרהר בחטא ובעונשו זמן רב. בסופו של דבר, יעקב יפקיע את ארץ שכם (שלדבריו, הוא, ולא שמעון ולוי, לקח "מיד האמֹרי...", מ"ח, כב), וייתן אותה ליוסף ולבניו לנחלה.
ה' עם יוסף מבית פוטיפר עד בית הסוהר
יוסף הוא היחיד מכל משפחת יעקב שלא ירד מצרימה, משום שהוא נלקח בכוח ו"הוּרַד מצרימה", כעבד. והנה, למרבה ההפתעה, למרות שהוא היה עבד במצרים, ה' היה עמו בכל מה שעשה, בבית פוטיפר ובבית האסורים. זהו היפוך גמור לפרק השנאה והמכירה (ל"ז), שם לא נזכר כלל שם שמים! ה' הסתיר את פניו מחלומות יוסף, משנאת האחים, ממכירת יוסף ומהטעיית יעקב – אבל ה' הופיע בחיי העבד יוסף, במצרים, בבית פוטיפר, "וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (ל"ט, ג).
גם אשת פוטיפר הבינה זאת, וראתה בעבד, ביוסף, את האדון האמיתי שם. אולם הפיתוי שלה נכשל, כי יוסף היה צדיק והתגבר, משום שניאוף כזה איננו רק פגיעה באדונו, "...וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהים (ל"ט, ט).
יהודה היה בעל תשובה, אך יוסף היה צדיק!
אז הפכה הגברת את האשמה: יוסף 'הואשם' בניסיון האונס, והיא 'התנגדה בחירוף נפש'; אילו האמין פוטיפר לאשתו היה מוציא את יוסף להורג; על כן נראה, שפוטיפר הכיר את הגברת ודאג רק להפריד ביניהם; בית סוהר הוא לא רק עונש, אלא (פעמים רבות) גם הגנה על אסירים מפני נקם.
והנה, גם בבית הסוהר היה ה' עם יוסף: "וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ"! (ל"ט, כג).
אבל זוהי ההופעה האחרונה של שם ה' בספר בראשית (חוץ מ"לישועתך קִויתי ה' " בברכת יעקב לדן מ"ט, יח, שהוא ביטוי של תקווה ותפילה, ולא של נוכחות). מפרק מ' עד סוף בראשית (וגם בתחילת שמות) יש רק שם א-לוהים, הידוע ומובן גם לפרעה, לחרטומיו ולשריו! כך גם בהתגלות ליעקב כשירד מצרימה (מ"ו).
או נוכחות ה', או שלטון פרעה
מרגע שפגש יוסף בבית האסורים את שני השרים המצריים, שר המשקים ושר האופים, החל הקשר שלו עם בית המלוכה המצרי – קשר זה יביא אותו אל פרעה, שם יקבל הכרה מצרית כ"צפנת פענח" (מ"א, מה), 'פותר חלומות'. כאן נכנס יוסף אל תוך התרבות המצרית, תוך שהוא מכיר בפרעה כשליט הממונה על צדק ומשפט במצרים.
לשרים השפוטים אמר יוסף: "הֲלוֹא לֵאל-ֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (מ', ח). באותה לשון יאמר גם לפרעה: "בִּלְעָדָי, אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מ"א, טז). גם פרעה יענה לו באותה לשון ויאמר: "...אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (מ"א, לט).
שם א-לוהים הוא שם כללי (אוניברסלי), ויש לו משמעות אובייקטיבית והיררכית. כמו כל שם כללי, הוא מקבל ה"א הידיעה ('הא-לוהים'), והטיות ('א-לוהי', 'א-לוהיך', 'א-לוהינו וא-לוהי אבותינו'). הצורות המקוצרות ('א-ל' 'א-לוה') היו ידועות ומוכרות גם במקרא וגם בשפות עתיקות אחרות.
לעומת זאת, שם ה' הוא שם פרטי (פרטיקולארי) – אי אפשר להוסיף לו ה"א הידיעה, ולא הטיות. במדע הלשון, אין אלה שני שמות מקבילים (כפי שחושבים רבים מחוקרי המקרא), אלא שמות משלימים: שם פרטי ושם כללי.
לאור זאת, שם ה' מבטא את ההשגחה הפרטית ואת הקשר הבלתי אמצעי עם ה', וזה הדבר שנעלם בגלות מצרים. מרגע שנוצר הקשר של יוסף אל התרבות ואל השלטון הפרעוני אין שם ה' מופיע עוד. אולם, משה הוא היפוכו של יוסף – הוא יגדל בבית פרעה, ויֵצֵא משם. כאשר יברח משה מפני פרעה ויֵצֵא ממצרים, יתגלה אליו שֵם ה', במעמד הסנה.
הרב ד"ר יואל בו-נון
&
יגאל גור אריה-"אחריות"
שבת פרשת " וישב "
איך שמר יוסף על שפיות אחרי טלטלות עזות ממכירתו לעבדות ומאסר קשה לאחר 22 שנה.
הקריאה המהדהדת והנרגשת של יוסף ״את אחי אני מבקש״,, אינה פרטית אלא היסטורית זו קריאה תמיד נגד ניקור ובעד ערבות הדדית של האמת והחיבור בין חלקי העם!!.
המסר של ״אחריות אישית- אחדות״ היא מילת מפתח קח אחריות על גורלך, אל תהיה תלוי או נגרר, אל תהיה נתון לחסדי הגורל (פוליטיקאים).
תיזום, תפעל, תממש את עצמך אל תאשים את הזולת-אחרים, ראה את עצמך אחראי על חייך. זכור שלא הבור נפל עליך אתה נפלת בו. חלץ את עצמך מהבור. אחריות אישית״ מהסוג הנ״ל מוסיפה אור וברק בעיניים, היא מעצימה היא מעודדת היא לא כואבת לכן רצוי שכולנו ננהג כך.
זו הדרך שתוביל למנהיגות ראויה. האם יהודה היה המנהיג של האחים במכירת יוסף או שיש כאן אחריות אישית של כל האחים.
מעשה אבות סימן לבנים. מכאן עלינו לשאוף באופן מתמיד לאחדות אמיתית- לא אחדות של אחידים, אלא לחיות יחד ממש, למרות האחר והשוני בינינו.
ניצחון המכבים הינו ניצחון האמונה הטהורה על השכל.
היוונים התנגדו לחוקים שאינם מובנים בשכל,
והיהדות רואה באמונה ערך עליון שקודם להבנה השכלית.
"נעשה ונשמע".
יוסף לוקח אחריות.
המילה *א ח ר י ו ת*.
מתחילה ב- א ומסתיימת ב- ת . כלומר מהתחלה ועד הסוף.
א- הכוונה לאני. קודם כל אני צריך לקחת אחריות על עצמי.
אח- לאחר שלקחתי אחריות על עצמי אני יכול לקחת אחריות על אחי.
אחר- השלב הבא הוא לקיחת אחריות על האחר, כל אדם.
אחרי- ברגע שלקחתי אחריות על שלושת המעגלים הראשונים אני יכול להוביל אחרי.
אחריו- אמונה, יש שיגידו אלוהים, יש שיגידו אנרגיה קוסמית...
ולבסוף – אחריות חשיבות גם לסדר.
בכל שנה, אני נרגש מחדש. יהודה מלמד פרק יסודי בחיי המנהיג: קבל אחריות, אל תסתתר, אל תספר לעצמך סיפור כאילו עליך חלים סטנדרטים אחרים.
ומאז אני מצפה מכל מלך, מנהיג, איש רוח; מאז אני מצפה מכל אב ואם, מכל ראש משפחה, מורה מחנך/ת מדריך/ה, לומר, כשצריך: "*טעיתי*".
אינני בטוח שאלה הנמנעים מקבלת אחריות, מודעים להיקף הנזק הרוחני והחינוכי לו הם גורמים.
מנהיגים צריכים ללמד, להורות דרך. הם צריכים ללמד הצלחות, אבל אל להם להתבייש בכישלונות. להתנצל, להצטער, לחזור לאחור ולתקן.
יהודה שמו, מלשון הודאה. לא רק הודאה מלשון הכרת הטוב אלא גם הודעה מלשון הודאה על האמת.
ולנו, קוראים על שמו יהודים. אולי כדאי שנסגל לעצמנו תכונה יהודית קדומה, תכונה הנלמדת מאחד מאבות האומה:
*להודות על האמת.
לקבל אחריות.
להתנצל*.
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!!
יגאל גור אריה
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 212
תוכו כברו - חיים קופל
1) בפרשתנו אומרים אחי יוסף:" ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הַבֹּרוֹת ..וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש..השליכו אתו אל הבור הזה ..ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם" (ל"ז..כ-כ"ב).
2) התורה מעידה, שראובן בהצעתו, רצה להציל את יוסף. לכאורה איזו הצלה יש בהצעתו, להשליך נער לתוך בור שאין בו מים ובנוסף יש בו נחשים ועקרבים? איזה סיכוי יש לו לשרוד ולהישאר בחיים?
3) חשבתי לתרץ, שראובן חשב, שלמרות הסיכוי הנמוך בהצעתו שיוסף ינצל, זאת ההצעה היחידה שעשויה להתקבל ע"י האחים, במקום להרגו, כפי שרצו הם. ואכן, התורה מעידה שכוונתו הייתה להציל את יוסף ועובדה שבסוף התהליך יוסף ניצל.
4) על הפסוק" וישמע ראובן ויצלהו מידם" אומר המדרש : אילו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו "וישמע ראובן ויצלהו מידם", בכתפיו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אילו היה אהרון יודע שהקב"ה כותב עליו " וגם הנה יֹצֵא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד-י"ד). בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו (ילק"ש פרשת וישב קמ"א).
5) ויש להבין וכי ראובן ואהרון רצו פרסום על מעשיהם? האם הם תלו עשיית מעשה טוב בפרסומו ע"י התורה?
6) מסביר "ברכת מרדכי" (הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א),שראוי לעשות מצווה כשפיו ולבו שווים. היות שאדם לא תמיד יודע מה בלבו פנימה, עתים יש לו נגיעה אישית, והוא נוטה לשכנע את עצמו שמניעיו טהורים,בעשותו את המצווה, גם כשלא תמיד הם כאלה. לכן נזקק ראובן לעדות של הקב"ה שכל מטרת פעולתו היא להציל את יוסף (פיו ולבו שווים) ואז היה הוא נושא את יוסף על כתפיו ומביאו לאביו יעקב.
7) וכן אהרון, היה מבוגר ממשה, ובנוסף הוא חי כל התקופה במצרים, ונשא בעול יחד עם בני ישראל, בעוד משה היה תקופה ארוכה במדין, בכל זאת דווקא משה עומד לקבל את ההנהגה על עם ישראל. אהרון "חשד" בעצמו ששמחתו אינה שלמה. אבל לו ידע, שהקב"ה יעיד עליו, ששמחתו בקבלת ההנהגה ע"י משה אחיו היא שלימה, היה יוצא במחול ובתופים לקראת משה.
8) מדברי המדרש מוכח, ששמחת חברו, או אחיו, צריכה לגרור "יציאה במחול", אבל זאת בתנאי שהריקוד החיצוני, מביא לידי ביטוי את השמחה הפנימית,בלב. אבל אם אין שמחה מקבילה בלב, הריקוד החיצוני נראה "מוזר משהו". לכן אהרון היה צריך חיזוק מהקב"ה על שמחתו הפנימית, ורק אחריה היה יוצא בריקודים. (מתוך מאמרו של "ברכת מרדכי" על פרשת שמות).
9) הרעיון של "פה ולב שווים", מופיע כבר בתחילת פרשת שמות . על הפסוק: "ויהי בימים ההם ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בְּסִבְלֹתָם" (ב-י"א) אומר רש"י במקום: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. בדרך כלל אנו מבטאים את התחושות שלנו רק באמצעות הלב, מדוע נוספו כאן גם העיניים? לדברינו זה מובן. משה ראה שהן העיניים הגשמיות", החיצוניות והן הלב הפנימי רואים ומרגישים אותו דבר, פיו ולבו שווים, וראוי הוא לפעול בשליחות ה'.
10) תשובות מפרשת וישלח
א) היכן מצינו בפרשה שכתוב:" ויאמר יעקב" ולא אמר מאומה בהמשך? תשובה: "ויאמר אליו מה שמך? ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך" (ל"ב-כ"ח).
ב) באיזה תאריך עברי מתה רחל, ומנין יודעים זאת? תשובה: כתוב בפרשה " ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת"
(ל"ה-י"ט). בתורה לא נזכר תאריך פטירת רחל. אבל ידוע שרחל ילדה את בנימין ומתה בלידה..מובא בילקוט שמעוני (שמות פרק א)שבנימין נולד ב-י"א חשון , ממילא זה תאריך פטירת רחל.
11) שאלות מפרשת וישב
א) מילה (כולל הטיה) שמוזכרת ארבע פעמים בפרשה, תוך שלשה פסוקים רצופים?
ב) באיזה בגד חורפי נעשה שימוש בפרשה, שלא על מנת להגן מקור או גשם?
שבת שלום
מחיים קופל מעדנים 212 פרשת וישב תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/ ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail,
&
רו"ח יעקב זיצר-חיפה - פרשת וישב- "הַמֶּנְטְשׁ"
בפרשת ״וישב״ מתואר מסע חייו של יוסף לאורך כשני עשורים.יוסף נמכר בגיל 17 והגיע למצרים ונמכר פעם נוספת לפוטיפר סריס הטבחים(בעל תפקיד בכיר בארמון המלוכה).
התורה מספרת לנו: ״ויהי ה׳ את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי״.
הספר ״א-חסידישער ווארט״ מביא את דברי הצדיקים שהמילה״ויהי״ מופיעה 3 פעמים בפסוק ללמדנו שישנן שתי סיבות העלולות להביא את האדם לידי כפירה:
א)כאשר ההצלחה מאירה פנים עלול האדם לחשוב כי ״כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה״. ב) כאשר אדם במצוקה עלול הוא ,חו״ח, לשכוח את בורא עולם.
לפיכך התורה מעידה על יוסף כי גם כאשר היה במצוקה וגם כאשר היה ״איש מצליח״,לא סר לבו בכפירה ותמיד היה השם במחשבתו.
רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב אמר לתלמידו ,שהתעשר עושר גדול,שיסתכל דרך החלון ,קרי דרך הזכוכית, ואז יראה אנשים עוברים ושבים, אבל באם האדם יסתכל באותה זכוכית כאשר מצידה האחר מרוח כסף אזי היא הופכת למראה, והאדם רואה רק את עצמו.
המסקנה הינה שחשוב שכל אדם ידע בכל מצב לא ליפול לכפירה וישמור את ה״איש״(המנטש) שבו , ותמיד יקפיד לראות את האחרים,את העוברים והשבים שלכאורה אינם חשובים,ואני מוסיף את צרכיהם ובעיותיהם, ויזהר האדם מלראות רק את עצמו כפי שנראה האדם המסתכל במראה.
שבת שלום וחג חנוכה שמח. הזיצרים
&
בע"ה
בלומה טיגר-דיכטוולד
יוסף, חלומותיו ותחושת השייכות שלו
אורן/ לאה גולדברג
.... אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת-
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם -
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.
אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים
(לאה גולדברג, שירים ב, ספרית הפועלים 1973)
מאמר זה עוסק בדרכים להשגת תחושת שייכות ובשאלה כיצד השפיעה סוגיה זו על מסלול חייו של יוסף.
הצורך בשייכות הוא צורך מולד ואוניברסלי. אנו חלק ממשפחה, קהילה, לאום ומדינה. האדם הוא יצור חברתי וכבר נאמר בפרשת בראשית, לא טוב היות האדם לבדו. האדם לא יוכל לשרוד פיזית ויחוש בדידות קיומית ללא זיקה חברתית.
כיצד נבנית תחושת שייכות?
תחושת שייכות נבנית על ידי התייחסות אישית. האדם חש שהוא חלק ממשפחה, משתף פעולה, נוהג לפי הכללים המקובלים ויחד עם זה שומר על ייחודו.
הוא חש שווה על בסיס של כבוד הדדי, נתינה וקבלה. אין בעלי זכויות יתר. הוא יכול לצמוח ולהתפתח, יש לגיטימציה לרגשותיו והוא זוכה לעידוד.
הוא מועיל ותורם לחברה , יודע שיש עוד אנשים מלבדו, ותרומתו לחברה הופכת אותו לנחוץ ובעל ערך. כך נוצרת תנועתיות מהפרט אל החברה ומהחברה אל הפרט. אנו חשים שייכים. תחושת השייכות היא סובייקטיבית.
יש גם אסטרטגיות מוטעות ליצירת תחושת שייכות והן הגנת יתר או פינוק, כוחנות, נקמה וייאוש. פעמים רבות הן נוצרות כשהאדם לא חווה כילד אסטרטגיות חיוביות.
לפי הפסיכולוגיה הָאַדְלֵרִיאנית (אלפרד אדלר, רופא יהודי אוסטרי 1870-1937), תפקיד החלום הוא לעורר מצב רוח שיוליך את החולם לכיוונים שסגנון חייו מוליך אותו. החלום נועד להקל על החולם לממש את תפקידו. מאורעות ומקרים המתאימים לסגנון חייו של החולם, עולים בזיכרונו ובאים לידי ביטוי בחלומו. חלום שנשנה הוא חלום שקנה אחיזה בנפש החולם, לעיתים יש בו הפרזה והוא נועד לטעת אומץ בחולם.
נבדוק כיצד עקרונות אלה באים לידי ביטוי במסלול חייו של יוסף
יוסף נולד לרחל האישה האהובה לאחר שנות עקרות. יעקב רואה בזה סגירת מעגל והוא מודיע ללבן " שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי " (ל, כה, ויצא). במפגש עם עשו מציב יעקב את רחל ואת בנה אחרונים. הם חביבים ביותר וזוכים להגנת יתר (לג, ב, וישלח).
"אלה תולדות יעקב יוסף" מדגיש את מקומו המיוחד של יוסף במשפחה. יוסף בן השבע עשרה מתחבר אל בני השפחות ומוציא את דיבת אחיו. מפרש רש"י, "והוא נער- שהיה עושה מעשה נערות. מתקן בשערו, ממשמש בעיניו כדי שיהיה יפה", "את דיבתם רעה -מגיד לאביו שהיו אוכלין איבר מן החי" וכו'.
יוסף אינו מרגיש שייך. הוא אהוב על אביו, יפה תואר כאימו, יתום מאם, וזוכה בכתונת פסים כביטוי לאהבת אביו. קבוצת השייכות שלו הם בני השפחות, ואת בני לאה הוא משמיץ באוזני אביו. הפינוק שנוהג בו אביו הוא אסטרטגיה מוטעית. ייתכן שאביו מתכוון לפצותו על אובדן אימו. יעקב נוהג כלפיו גם בהגנת יתר. הוא נותר עם אביו ולא נשלח לרעות את הצאן בשכם עם אחיו.
חלומות הגדלות של יוסף הם ביטוי למסלול שהוא מעונין ללכת בו. הוא מוצא ענין רק במה שיועיל לשאיפות האישיות של מי שגדל כנסיך. יוסף אינו מודע לשנאה ולקנאה של אחיו. חלומותיו אותם הוא טורח לחזור ולספר באוזניהם ובכך מגביר את שנאתם אליו, מוכיחים זאת. יוסף מנותק.
יעקב גוער בו לאחר החלום השני "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (לז, י, וישב) ובהמשך, "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר". האם חש יעקב שיש כאן נבואה או שהוא מודע לשנאת האחים אל יוסף?
אביו שולח אותו לשאול לשלום אחיו. יעקב חושב ששליחות כזאת, עשויה לקרב את האחים אליו. יוסף הולך ברצון - "הנני" . כשאינו מוצא את אחיו בשכם, הוא אינו שב על עקבותיו אלא מתאמץ. הוא אומר לאיש שהוא פוגש בשדה, "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים"( לז, טז, וישב) . הוא אינו מודע כלל לעומק השנאה ולסכנה.
מכירתו לעבד בארץ זרה היא טראומה ליוסף. העובדה כי אביו שלח אותו למשימה מגבירה את תחושת חוסר השייכות שלו. כיצד שלח אותו אביו האוהב שעליו הוא סומך לשליחות שזה סופה? כל רשת הביטחון של יוסף נפרמה. היא תגרום לו לבחון מחדש את דרכו.
מכאן נפתַח תהליך של מודעוּת עצמית ובניית תחושת שייכות המבוססת על צמיחה אישית, ראיית האחר וצרכיו ונקיטת צעדי מועילוּת ותרומה. הוא אינו שם את עצמו במרכז.
בבית האסורים הוא זוכה ליחס מועדף, אבל הוא משרתם של שר האופים ושר המשקים. הוא שם לב שפניהם רעים ושואל "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם" (מ, ח וישב). הוא פותר את חלומותיהם אך אינו מייחס את הפתרון לחוכמתו אלא לאלוהים. כך גם בהופיעו לפני פרעה. "בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה " (מא, טז, מקץ), ובחלום השני של פרעה " כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ". (שם, לב)
יוסף יוצר לו קבוצת שייכות חדשה. הוא משנה למלך, לבוש בגדי שרד, סמכויות אדירות מועברות אליו. פרעה מעניק לו שם חדש, צָפְנַת פַּעְנֵחַ, משיא לו את אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹון לאישה והוא אב לשני בנים: מנשה " כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (מא, נא, מקץ), כלומר השם מסמל את העובדה שהא-ל גרם לו לשכוח את בית אביו, אפרים " כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (שם, מא, נב), ארץ הגלות הפכה למקום פורה.
אחיו מגיעים למצרים כעבור 22 שנים עקב הרעב בכנען. המפגש עם אחיו מאלצו לבדוק שוב את קבוצת השייכות שלו. הוא בוחן אותם. האם חל בהם שינוי? האם הם מלוכדים? מה מידת הרֵעות ביניהם, האם הם מחויבים לבנימין? האם הם זוכרים אותו ומצטערים על מכירתו? מה יודע עליו יעקב, מה סיפרו לו האחים?
כשיהודה דורש להיות עבד במקום בנימין שגביע הכסף נמצא באמתחתו ואומר " כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי... כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (מד, לב-לד, מקץ) , יודע יוסף כי לפניו משפחה שעברה תהליך תיקון.
הפעם נקודת המוצא של יוסף היא ענווה וקבלה. "...אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: " (מה, ד-ה, ויגש). ירידתי למצרים הייתה חלק מתוכנית אלוקית על כן אין אשמה אומר יוסף. הוא מזמין אותם לגור במצרים בארץ גושן. יעקב מברך את אפרים ואת מנשה, ואומר "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי (מח, ה, ויחי)). רק בני יוסף נמנו על שבטי ישראל למרות היותם נכדים ולא בנים. ייתכן כי היה חשוב ליעקב לשלבם כשני שבטים דווקא משום היותם בני משנה למלך מצרים השייכים לאצולה המקומית. יעקב ניסה להבטיח שענף זה לא ייכרת ממשפחתו. השלמת התהליך היא כאשר יוסף משביע את אחיו " פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (נ, כה, ויחי)). נסגר המעגל. העקוב היה למישור. יוסף ובניו היו לחלק ממעגל השייכות השלם של משפחת יעקב.
י"ט כסלו תשפ"ג- בלומה טיגר-דיכטוולד.
