ael
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
בית מדרש למקרא בפרויקט בחמ"ד (80 בתי ספר)של החברה לחקר המקרא של לימוד אחרי שעות הלימודים עם רבני בתי הספר כיתות ג' עד ו' בו לומדים תנ"ך,טעמי מקרא, ביאורי תפילה, פרשת השבוע. בתמונה כבוד הרב הראשי לשעבר מורנו הרב דוד לאו שליט"א בכנס עם תלמידים בקרית גת.
**************************************************************************
פרשת וישב – "וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים" - גלגולה של כְּתֹנֶת הפַּסִּים, מחושך לאור- ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
כך מציגה לנו פרשתנו את הופעתה הראשונה, של כתונת הפסים: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, אֶל אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית, לז', ג').
כתונת הפסים בפרשתנו, מעוררת בנו סקרנות מיוחדת.
מהו ייחודה? מהי משמעותה? מה היא באה ללמדנו? האם פסיה היו מצבע אחד או מכמה צבעים? האם פסיה היו לאורך, או לרוחב? האם פסיה היו ישרים או עגולים?
כתונת הפסים היא מרתקת וקוראת לנו להעמיק בה חקר ודעת.
כך מתגלגלת לה כתונת הפסים בנתיב הטרגדיה, האובדן והשכול, כבורחת מפני בשורה.
הנה כי כן, מחליטים האחים כיצד להפיק את - מעמד בשורת השכול לאביהם, על מותו הטראגי לכאורה, של יוסף. הם שוחטים שעיר עיזים ואת דמו הם מורחים על כתונת הפסים ובכך הם משנים, את דמותה וזהותה:"וַיִּקְחוּ, אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף. וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים" (בראשית, לז', לא'-לה')
כתונת הפסים שהיא ייצוג מושא קנאתם ושנאתם של האחים באחיהם יוסף - עוברת טרנספורמציה של האנשה ( פרסוניפיקציה) ומשנה את זהותה. האחים נוקמים בה, בכל מה שהיא ייצגה ועוללה. האחים הופכים אותה- מכתונת פסים זוהרת, רבת צבעים וגוונים, לכתונת אדומה מוכתמת וכבויה, בעלת צבע אחיד. הכתונת, מבטאת יותר מכל, את נפשם הסוערת. בצביעת הכתונת בצבע אדום של דם, הם מעבירים ליעקב אביהם, באמצעות הכתונת בעלת הזהות החדשה, מסר ברור לדורות - כולנו צבע אחד אדום. אין יותר מקום ליצירת שסעים, של סוגי צבעים מועדפים בינינו. אין יותר מקום להעדפה של צבע מסוים בינינו, אין יותר מקום להעדפה של אח מסוים בינינו. כי כולנו -רקמת אחים, אנושית אחת. דומה שמעשה שינוי זהות הכתונת, על ידי אחי יוסף, משתקף בנבואת ישעיהו הנביא:" לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ד', אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ". כאומרים הם ליעקב אביהם: "אבא, ההעדפה המוחצנת של הורים לבן מסוים, היא הרת אסון, סופה מי ישורנה. יש להפסיק את תסמונת ההעברה הבין דורית של כתונת הפסים וגלגולה לאורך דורות בראשית, שהחלה בהעדפת אברהם את יצחק על פני ישמעאל ונמשך, בהעדפת רבקה את יעקב על פני עשו ובהעדפת יצחק את עשו על פני יעקב. עתה ברגע האמת, העדפתך את בנך יוסף והחצנת אהבתך אליו בדמותה של כתונת הפסים, היא קלקול גדול". כתונת הפסים הספוגה בדם בצבע האדום - "חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים", עליה לעבור תיקון גדול על ידי יוצרה, בכך שתהפוך לכתונת לבנה וצחה - "כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ". רק כך תישמר שלמות המשפחה ואחדותה, של כתונת פסים קולקטיבית אחת , לכולנו.
קריעת כתונת הפסים וגם קריאתה של הכתונת ליעקב, באמצעות האחים, במעמד הבשורה המרה, נוכחת במלוא עוצמתה ביצירתו של הצייר הספרדי דייגו ולסקז( 1599 – 1660 ).כנראה יהודה, הוא הדמות הנוכחת בציור, הפורסת את הכתונת בפני יעקב. הנה גלגולה של כתונת הפסים בתוכחתו של יהודה - הבן של אמו לאה, שסבלה מהעדפת בעלה יעקב את רחל שאותה אהב: "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה"( בראשית, כט', ל') .עד כמה השפיעה על לאה, העדפת אהבתו של יעקב את רחל: "כִּי רָאָה ד' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי...כִּי שָׁמַע ד' כִּי שְׂנואָּה אָנֹכִי" (בראשית, כט', לב' – לג').יהודה הבן של לאה, המרגיש פגוע ,מציג לאביו יעקב , את כתונת הפסים המרוחה בדם, ובכך הוא תובע את עלבונה של לאה, בהעדפת יעקב אביו, את רחל ולא את אימו. ההעדפה הבין דורית, שממשיכה באהבתו המוחצנת של יעקב, את יוסף הבן של רחל, על פני שאר בניו. במעמד הבשורה המרה באוהל יעקב, כתונת הפסים הרוויה בדם שחיטת העיזים, זורעת את זרעי השנאה והמאבק הבראשיתיים, בין בית יהודה לבית יוסף, שאותו נפגוש במלוא עצימותו לראשונה, בפרשות הבאות- מקץ, ויגש.
כתונת הפסים מתגלגלת לה בנתיב הייסורים. כך מלמדנו רש"י את משמעות אותיות המילה-פסים, בנתיב גלגולה של הכתונת: " כְּתֹנֶת פַּסִּים - ומדרש אגדה על שם צרותיו, שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינה".
הנה כְּתֹנֶת הפַּסִּים צופה בהתפתחות הדינמיקה של הקנאה והשנאה של האחים ליוסף:" וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ...וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו, וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ: הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲו�ת לְךָ, אָרְצָה. וַיְקַנְאוּ בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית, לז', ב'-יא').
גלגולה של כתונת הפסים נוכחת בתנ"ך בעוד מקום, בסיפור הטרגי של האחים - אמנון ותמר: "וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר, הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר, וְאֶבְרֶה, מִיָּדֵךְ; וַתִּקַּח תָּמָר, אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה, וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ, הֶחָדְרָה. וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו, לֶאֱכֹל; וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל: אַל תַּעֲשֵׂה, אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל...וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן, שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ, מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ; וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן, קוּמִי לֵכִי... וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים; וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ, וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה...וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר לוֹ, מְאֹד. וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן, לְמֵרָע וְעַד טוֹב: כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם, אֶת אַמְנוֹן, עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ" ( שמואל ב', ו'- כא').
כך נלמד חשיבות פסי צבעי הכתונת, כהצבת גבולות בין צבע לצבע. תמר זועקת לאחיה אמנון, לשים גבולות ליצריו ודחפיו. כאומרת לו: "ראה את כתונת הפסים שאני לובשת. דע לשלוט על עצמך ושים גבולות לתאוותך, כפי שפסי כתונתי, יודעים לשים גבולות ולכבד אחד את השני, באחווה וברעות".
אך לצערנו באירוע של אמנון ותמר, הנכחתה של כתונת הפסים, היא בסיטואציה של חושך, ששרויה - ביצרים, קנאות, ושנאות. גם כאן, חווים אנו את גלגולה של כתונת הפסים, בשינוי זהותה ומעמדה. מכתונת פסים שלמה, נוצצת ומאירה, היא נקרעת לגזרים ומתגלגלת לכתונת מלנכולית ואובדנית, של שק ואפר. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא , תהליך דומה מתרחש, לכתונת הפסים של יוסף וכך גם לכתונת הפסים של תמר.
אבל דומה שגלגולה של כתונת הפסים, שראשיתה בחושך, אבל סופה באור, במעמד התוועדותו של יוסף לאחיו בפרשת ויגש, שאותה נקרא בעוד שבועיים: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו". בדומה לפעולתו של אמנון: " וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן, הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי, וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ, מֵעָלָיו". אך ראו , מה רב ההבדל בין שני האירועים הללו, שכן גלגולה של כתונת הפסים, בהתוועדות יוסף לאחיו, היא שונה במהותה ומאירה באור גדול וחיובי את תיקון העולם, של כתונת הפסים בבית יוסף:" וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" ( בראשית, מה', א'- ז').
כתונת הפסים מתעתעת בנו, כאותה זברה בעלת הפסים, שבעת מנוסתה מהנמר , הפסים שעל גופה ,מקבלים תמונה פסיכודלית ומתעתעים בנמר המנסה לטורפה, אך אינו מצליח. כך גם להבדיל, כתונת הפסים מבית המלוכה של פרעה ,מצליחה לתעתע באחים הניצבים ,בפני יוסף המשנה למלך מצרים ועדיין לא יודעים שהוא יוסף אחיהם.
טרם התוועדותו של יוסף לאחיו. האחים ניצבים בפני המשנה למלך. דומה שהיה לבוש בבגדי מלכות, סוג של כתונת פסים מצרית. הנה כאן מתרחשת הדרמה בהתוועדות יוסף לאחיו. יוסף "פושט " מעליו את כתונת הפסים המייצגת את סממני בית המלוכה, בדמות כל הניצבים מעליו, כאילו מבקש יוסף ,להסיר מעליו את אובייקט כתונת הפסים שהייתה כל השנים ספוגה בדם הקנאה והשנאה של אחיו כלפיו. רק כאן בדמות הסרת כתונת הפסים של סמלי בית המלוכה, נעשה התיקון הגדול לכתונת הפסים, ששמה -קנאה ושנאה. יוסף סוגר פער של נתק בן 20 שנה. הוא חוזר במעמד זה, להיות יוסף הנער בן ה17 הרועה את אחיו, כמתואר בראשיתה של פרשתנו: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו"( בראשית, לז',ב').
אך מסתבר שכתונת הפסים איננה נחה לרגע, היא ממשיכה בגלגולה לנתיב גזרותיו של פרעה השני, אותו נכיר בספר שמות. כתונת הפסים פושטת צורה ולובשת צורה חדשה, היא נצבעת בצבע כחול שהיא ייצוג לדם הכחול שזורם במעמד האצולה והנבחרות. אכן עם ישראל משתקע בגלות מצרים וכנראה - הצלחתו, שגשוגו ועליונותו בדמות כתונת הפסים הכחולים הרווים בדם כחול, הופכים להיות מושא לקנאה , שנאה ואנטישמיות בדמותו של פרעה החדש בפרשת שמות, הגוזר את גזירת הפתרון הסופי.
כך הצייר וחוקר האמנות מיכאל סגן כהן ( 1944-1999 ) יצר את היצירה - כתונת הפסים, בשנת 1981, שבה נראית דמות ללא גוף , בכתונת פסים בצבע כחול דמוי דם כחול שניגר. יש ביצירה רמז ,לדם כחול שמתקשר למושא קנאה ושנאה, בגלל הצלחתה ועליונותה של הכתונת. גלגולה של כתונת הפסים לדיראון עולם, בלבוש היהודים במחנות הריכוז בשואה. המשורר והמדען אבנר טריינין ( 1928- 2011 ) ביטא זאת בשירו-" כתונת איש המחנות":" וְלֹא קִנְּאוּ בּוֹ הָאַחִים עַל כְּתֹנֶת הַפַּסִּים. שֶׁבָּה הִלְבִּישׁוּ גַּם אוֹתָם כְּשֶׁהוּרְדוּ מִן הַפָּסִים".
בחיבור שבין יצירתו של מיכאל סגן כהן לבין שירו של טריינין, זורם הדם הכחול , בגלגולה של כתונת הפסים, הרומזת לעם הנבחר מכל העמים: "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אותָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ וְרומַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁונות", שירד לגלות והיווה מוקד ומטרה לקנאה, שנאה, ואנטישמיות, שהביאה לפוגרומים, פרעות ולהשמדת 6 מיליון מעמנו בשואה. כך קינאה בין אחים, שבטבורה כתונת הפסים, שהביאה לירידה לגלות , לעליונות , נבחרות ושגשוג עד לאיגרא רמא ועד לנפילה לבירא עמיקתא ,בגזירות פרעה השני להשמדת עם היהודי: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻה" ( שמות,א',כב').
כתונת הפסים מתחברת לגלגולו של ניגון, בשיר – גלות, של המשורר בלפור חקק ומעבירה לכולנו מסר ברור- אנא שמרו על זהותי, תרבותי ומורשתי, כפי שבני ישראל בגלות מצרים שראשיתה בפרשתנו, היו מצוינים בשמירת זהותם, בכך,שלא שינו את - לשונם, שמם ולבושם:" סָבִי הָיוּ לו בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שְקוּפִים וְרָקְמָה לו אִמּו בְּדַש הַכֻּתּונֶת הַתְּכֻלָה פַסֵי זָהָב יָפִים וְחָקְקָה לו אֶת שְמו בְּעונֶג בְּאותִיות שֶל כֶּסֶף, אור מְזֻקָק סַבָּא שֶלִּי. מורָד בֶּן רְפָאֵל חַקָק. וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר ,מֵאוֹתָה אֶרֶץ עַל פִּי אותו דִבּוּר. עָלה עָלָה אֶל אוֹתָה אַדְמַת מוֹלֶדֶת וְלא הָיְתָה לוֹ עוֹד הַכֻּתּוֹנֶת הַנֶחְמֶדֶת. סַבָּא שֶלִּי מֶלֶךְ עָצוּב. נוֹלַד בְּבִגְדֵי מֶשִי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת. וְכַאֲשֶר גָלָה אֶל אֶרֶץ נִשְחֲתוּ בְּגָדָיו, נִשְחָת הוֹדוֹ. רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת טַלִּית שֶקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָה חֲקוּקָה תכֵלֶת אותִיּות שֶל קְדֻשָּה. וְלְאוֹרֶךְ הַטַּלִּית דִמִּיתִי לִרְאוֹת פַּסֵּי זָהָב יָפִים. אוֹר מְזֻקָּק. סַבָּא שֶלִּי. מוּרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק". מתוך "ואז בקץ היוחסין", 1987).
בימים ההם בזמן הזה, כתונת הפסים הקולקטיבית העכשווית בימינו, מאירה באור יקרות את צבעיה, וקוראת לכולנו באור נרות חג החנוכה, לגרש את חושך הקנאה והשנאה מקרבנו. ימי החנוכה והדלקת נרות החנוכייה, עוטפים אותנו במישורי חיינו השונים, באור של תקווה.
חג החנוכה הצרוב בזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של עמנו לאורך הדורות, והנושא עמו מסר חשוב:"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" (רבנו בחיי, ספר חובות הלבבות, שער ייחוד המעשה), מהדהד בשירה של שרה לוי תנאי: "בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ. בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ. כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ - אוֹר אֵיתָן. סוּרָה חֹשֶךְ, הָלְאָה שְׁחוֹר, סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר".
שבת שלום
חג חנוכה של אורה ושמחה
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
פרשת וישב-תשפ"ו -דובי פריצקי קק"ל
שני דורות לפני המאורעות המתוארים בפרשה נאמר לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה".
כלומר, לא ריב אחים, לא שנאה וקנאה, לא מכירת יוסף ולא הורדת בית יעקב למצרים הם שגרמו לירידה אל גלות מצרים, אלא גזֵרה קדומה שנקבעה מלכתחילה: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם".
בשפה פילוסופית זה נקרא דטרמיניזם — תפיסה שלפיה כל אירוע בעולם, כולל מחשבות, רגשות, החלטות והתנהגויות של בני אדם, נקבע מראש על־פי סיבות קודמות. האל יודע כבר מה יקרה, ולכן העתיד נקבע מראש.
שאלת חופש הבחירה עומדת במחלוקת: יש הטוענים שידיעה מקדימה וחופש בחירה יכולים לדור בכפיפה אחת, ויש הסבורים שהם סותרים זה את זה.
על המוות אנו יודעים שהאדם הראשון חטא ולכן אין חיי נצח, אולם חז"ל לימדו שכבר ביום הראשון נברא מלאך המוות — "וחושך על פני תהום". גם המסורת שהתורה קדמה לבריאת העולם ב־2000 שנה, ובה כתוב "אדם כי ימות באוהל", מלמדת שהמוות איננו תוצאה בלעדית של חטא האדם.
אף אצל משה אנו מוצאים שנגזרה עליו מיתה עוד לפני חטאו במי מריבה, כפי שמוכיחים המדרשים.
בפרקי אבות נאמר: "הכול צפוי והרשות נתונה" — הכול ידוע מראש, ואף על־פי כן נתונה בידי האדם היכולת לפעול, לבחור ולהיות אחראי למעשיו.
נותרת השאלה: האם העולם פועל תמיד על־פי חוקיות של סיבה ותוצאה, או שיש בטבע גם מקריות? (כמו פגישתו של יוסף עם "האיש" שמכוון אותו לאחיו בדֹתן.) כלומר, האם קיימים אירועים שאינם מחויבים בסיבה קודמת?
ואם אכן כל הטבע פועל על־פי סיבתיות — האם גם התודעה האנושית היא חלק מן הטבע וכפופה לחוקיו, או שמא יש בה מימד של חירות שאינו קיים בשאר הבריאה?
שאלות אלה מרומזות בדרשה על שלוש המילים הפותחות את פרשתנו: "ויוסף הורד מצרימה".
שבת שלום מירושלים.️דובי פריצקי קק"ל
