שותפים ניתן גם לתרום באתר : www.hamikra.org
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
דבר תורה - וישב תשפו - פלטפורמת הגמלים ו- IMEC
מייקל אייזנברג
פרשת השבוע פרשת וישב היא המשך ישיר של הפרשות הקודמות - עליית הישמעאלים והתמורות הכלכליות באזור, הנושא בו עסקתי בשבועות האחרונים.
בספרי "עץ החיים והכסף" עסקתי בהרחבה בוויכוח שבין יוסף לאחיו על עתיד העסק המשפחתי. יוסף שחולם על אלומות בשדה ועל שליטה בגרמי השמים שמייצגים את עונות השנה, מעוניין היה לערוך שינויים מרחיקי לכת ולעבור מגידול עדרי צאן לחקלאות שדה. גידול תבואה הוא הרבה יותר סקיילבילי מגידול צאן, והוא נדרש למשפחה המתרחבת, שגם קנתה שדה בשכם. לעומתו, אחיו, שמשחר ילדותם היו רועי צאן לצידו של יעקב אביהם, חששו מכניסה לתחום שאיננו מוכר להם. מן הסתם האחים הצביעו בעיקר על בעיות של חשיפה גבוהה לעונתיות (שהחלום על השמש והירח נותן להן מענה), וגם על קשיים במערך ההפצה (שהחלום על האלומות - שלב האריזה לקראת הפצה - מתייחס אליהם).
התהיות לגבי תוכניתו של יוסף קיבלו משנה תוקף נוכח עליית הישמעאלים, חסימת הדרכים על ידם, והבידוד המקומי של בני יעקב לאחר שפגעו באנשי שכם ונאלצו לברוח מהאזור. הבריחה, שהתאפשרה רק בחסות "חִתַּת אֱלֹהִים" (בראשית לה, ה) שהגנה עליהם מזעמם של אנשי הארץ, הובילה מן הסתם להערכה אפילו גדולה יותר של ההון הנייד - שאפשר לברוח איתו אם צריך, הפכה את הספקנות לסימני קריאה ודירבנה את האחים להמשיך ברעיית צאן. יוסף, שלא הלך איתם, אלא נשאר ללחוש על אוזנו של יעקב וזכה להיות הבן המועדף, הפך להיות שנוא האחים, עד שאחיו לא יכלו לדבר איתו. כשההזדמנות באה לידיהם, האחים השליכו את יוסף לאחד הבורות, כדי לקבור את קולו שעימת אותם עם הקיבעון, השמרנות והעתיד הכלכלי הבעייתי, שהגישה שלהם מובילה. ואז:
וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה. (בראשית לז, כה - כח)
הניסוח: "וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה" מבטא משהו מפתיע, שלא ציפו לו. ניסוח זהה קיים גם כשלאחר העקדה אברהם מגלה פתאום איל, אותו הוא מקריב במקום בנו: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו" (בראשית כב, יג) וניסוח דומה מופיע לאחר שהמִצְרִים גירשו את בני ישראל ממצרים כשבני ישראל הופתעו לגלות שפתאום הם רודפים אחריהם: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד…" (שמות יד, י).
אפילו המילה "וְהִנֵּה" עצמה, שמופיעה במקומות רבים בתורה, מסמלת גילוי, כפי שהסביר בעל הטורים על "וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו" (ויקרא יג, ה): "לשון "והנה" נופל על דבר שלא נודע קודם לכן, כמו בכאן שהיה סגור עד עתה. וכן "והנה היא לאה" (בראשית כט, כה)". גם על הפסוק "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם" (בראשית מא, ז) 'שפתי חכמים' הסביר: "ומפני שמילת והנה מורה על הזמן, לומר שעכשיו הוא כך ולא קודם לכן" ורבים פירשו כמוהו. אם כי, יש מי שפירשו שם ש"והנה" מציין סיום אירוע: "הנה נגמר החלום, שלא חלם יותר על זה העניין" (בכור שור); "והנה נשלם חלום והוצרך לפותרים" (מזרחי). בהמשך למהלך של השבועות האחרונים, נראה, ששיירה ישמעאלית מסחרית אכן היתה הפתעה, והיא שינתה את הסיפור מכאן והלאה. בהתאם לפירוש השני ל'והנה' - היתה זו השיירה שסימנה סוף-שלב בחסימה הישמעאלית את המסחר, כפי שמלמדים הסוחרים המדיינים שמשתלבים בסיפור.
המדיינים, כפי שכבר הראיתי בשבועות הקודמים, הם מבני קטורה, והם קרובים מאוד לישמעאלים, וכך גם הסבירו פה ר' יוסף בכור-שור והרד"ץ הופמן. סביר אם כן, שבניגוד לאחים שהופתעו מההזדמנות שצצה, הסוחרים המדיינים שהופיעו משום-מקום דווקא חיכו לשיירה, כי להם היה מידע-פנים שמשהו חדש קורה.
בניגוד לאורחת גמלים בפרשה הבאה נראה שבני יעקב ירדו למצרים על חמורים. למה הם לא נעו למצרים על גבי גמלים שמותאמים הרבה יותר לדרך המדברית? כי בארץ היו רק חמורים. מעבר לכך שהגמל, שמרכז הכובד שלו גבוה יחסית ושהפרסה שלו רכה יחסית, פחות מתאים לדרכי ההר הסלעיות הצרות והמפותלות, פסוקים רבים בתנ"ך מעידים על כך שהישמעאלים שהתיישבו במדבריות שמסביב לארץ היו מזוהים באופן מובהק עם גמלים. בספר שופטים (פרק ו) בתיאור הפשיטה של מדיין, להם יש גמלים בניגוד לשור וחמור של ישראל: "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ" (שופטים ו, ג -ה). אחרי הניצחון של גדעון: "וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב" (שופטים ז, יב) גדעון מבקש מהעם את נזמי הזהב מן השלל: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן: אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה, וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ, כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם, כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם" (שופטים ח, כד). ברשימת הממונים של דוד אנחנו לא מופתעים ממי שאחראי על הגמלים: "וְעַל אֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ עַזְמָוֶת בֶּן עֲדִיאֵל וְעַל הָאֹצָרוֹת בַּשָּׂדֶה בֶּעָרִים וּבַכְּפָרִים וּבַמִּגְדָּלוֹת יְהוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיָּהוּ… וְעַל הַבָּקָר הָרֹעִים בַּשָּׁרוֹן שִׁרְטַי הַשָּׁרוֹנִי וְעַל הַבָּקָר בָּעֲמָקִים שָׁפָט בֶּן עַדְלָי. וְעַל הַגְּמַלִּים אוֹבִיל הַיִּשְׁמְעֵלִי וְעַל הָאֲתֹנוֹת… כָּל אֵלֶּה שָׂרֵי הָרְכוּשׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ דָּוִיד" (דברי הימים א כז, כה - לא), כאשר השם 'אוֹבִיל' אולי חושף דרך אגב את תפקידם העיקרי של הגמלים. בנוסף, יקשן היה מבני קטורה אשת אברהם, ועליו נאמר: "וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא" (בראשית כה, ג) ולכן טבעי שכאשר מלכת שבא מגיעה להיפגש עם שלמה שוב מתוארת שיירת גמלים: "וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה" (מלכים א י, ב), ועוד.
אם כן, סביר שהישמעאלים שמרו לעצמם את כל הגמלים לא רק כמי שיושבים במדבר מגדלים צאן וזקוקים להם להתנהלות השוטפת. "שִׁפְעַת גְּמַלִּים" (ישעיה ס, ו) נועדה לשימושו של המונופול הישמעאלי, שהתחיל להפעיל בבלעדיות את המסעות הארוכים באמת. בניגוד למצב של חסימה, שבו הישמעאלים רק שוכנים במדבר, כשהישמעאלים מפעילים אקטיבית את ערוצי המסחר והלוגיסטיקה, אז באמצעות הגמלים יש להם יתרון תחרותי אמיתי של מרחק וקיבולת, על פני האפשרות התיאורטית לעשות את הדרך באמצעות חמורים (מאות ק"ג משא גמל לעומת עשרות ק"ג לחמור). אפשרות שמופעלת רק בשעת משבר חריף של רעב.
כלומר, אם בהתחלה הישמעאלים היו נוודים שחיים במדבר על צאנם וגמליהם, שודדים שיירות או גובים פרמיית מעבר ופושטים בפלישות זמניות על יושבי הספר, בשלב ההוא הם הבינו שבמקום לחסום את הדרכים ולהקשות על הסחר הבינלאומי, עליהם למנף את משאב השליטה-על-הדרכים שתחת ידם, ולתפעל את הסחר בעצמם. הם הבינו שהמדבר הוא נכס והגמלים הם תשתית לוגיסטית. המסחר הופך להיות בעל ערך דווקא אם קשה להגיע בקלות ממקום למקום. המדבר כחיץ הוא רב-ערך, למי, שבניגוד לאחרים, מסוגל לחיות בו, ולהתגבר עליו.
מה השתנה? מה הפך את הישמעאלים מיושבי מדבר שנדחפו, או אפילו גורשו לשם, והם משביתים את הקשרים בין הציוויליזציות, לסוחרים שרואים במדבר ברכה והזדמנות לפעילות? עשו, עם הצבא שלו, השתלט על שעיר-אֱדוֹם: "וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם" (דברים ב, יב). לפי המתואר בספר במדבר: "נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי" (במדבר כ, יז - יח), הממלכה האדומית פיתחה את החקלאות ואת תשתיות המים בתחומה. לצד העוצמה הכלכלית, רצועה משמעותית מ'דרך המלך', הדרך מצפון לדרום לאורכו של השבר הסורי-אפריקאי, שנקראת גם 'דרך הבשמים', עוברת באזורים שבשליטת אדום. כלומר, עשו הפך לגורם שלא ניתן להתעלם ממנו, או משאיפותיו להפעלה מחדש של הדרכים כדי שישרתו אותו ואת ממלכתו באדום. מעבר להיותו נשוי לבת ישמעאל, מה שהפך אותו לחלק מהמשפחה ולשותף שיח, היו לעשו מנופי לחץ על הישמעאלים שהם בה בעת גם גזרים. הישמעאלים שנעו במרחב, כולל בשטחי אדום, היו זקוקים לבארות המים שפיתחו האדומים ושלטו עליהן. כשותפים וכבני ברית הישמעאלים היו יכולים לסמוך על האדומים, וממילא פחת הסיכון שבהעברת סחורות יקרות וכספים לעסקאות מגוונות. בכלל, כשיש לך בסיס במדינה יציבה, שהיא גם מעצמה אזורית עולה, עם צבא באמצע הדרך, זה מקל מאוד על הלוגיסטיקה. מצד שני, האדומים מצפים מהישמעאלים לכל הפחות לפתוח את הדרכים, ואז אם כבר פותחים, עדיף לישמעאלים לשלוט בעסק, בטח אם יש כאן אינטרס אדומי בהגדלת הפעילות בשוק באדום, שהוא עצמו עשוי להעלות את הרווחיות של המסחר. כלומר, כל המהלכים של עשו, שתיארתי בשבוע שעבר גרמו לכך שבשלב ההוא הישמעאלים היו חייבים לקבל את ההחלטה הנכונה לשנות את תפיסת עולמם ואת מוד-הפעולה שלהם. הם בחרו לשתף פעולה גם מרצון וגם מתוך קריאה מפוקחת של המציאות שהשתנתה.
הישמעאלים והמדיינים הבינו שיש בידיהם פלטפורמה שיכולה לגרוף רווחים עצומים. פלטפורמה היא אמצעי טכנולוגי, או יכולת מסויימת, שמי שמפעיל אותה מרוויח ממנה המון, אבל המשתתפים מרוויחים ממנה יותר, ולכן הם מעוניינים בהמשך פעילות הפלטפורמה, ומוכנים אפילו שזה יהיה מונופול.
אחי יוסף ראו את הגמלים, את הישמעאלים ואת העובדה שנכון לאותה העת, שיירה נושאת את הסחורות היקרות למצרים - המעצמה החשובה בדרום-מערב. אבל הם פספסו. הם לא ראו את כל השיירות שיבואו בעקבותיה, ושעשויות לחולל תמורה משמעותית בארץ, ובאזור כולו. הם לא ראו שהשיירה היא מפתח חשוב לקידום החזון של יוסף - לפתח את ענף גידולי השדה ולהפיץ בכל האזור את הפיתוחים הטכנולוגיים החקלאיים עליהם חלם. דווקא שיירת הגמלים הישמעאלית עשויה הייתה לעורר אותם לתובנה שיש להם נגישות לפלטפורמת סחר בינלאומית, ושחלומות השגשוג של יוסף ברי הגשמה. אבל, הם נשארו רועי צאן מקומיים שלא נהנים מכל הפוטנציאל שסביבם.
גם אנחנו רואים את ה- IMEC באופק. עלינו לבחור להשתנות ומהר לפני שיבנו את המהלך המסחרי הגדול של ימינו בדרך אחרת. יש חלופות כמו דרך סוריה או מצרים ואם לא נהיה נכונים לפעול בזריזות, בסוף ימכרו אותנו. רק אם נדע להתחבר לאמירתים, לסעודים ולירדנים (שיושבים היום בדיוק איפה שישבו ופעלו בזמנו הישמעאלים והאדומים) נוכל לזכות בברכת יוסף: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. כה מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם. כו בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶין לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו".מייקל איזנברג
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -ב"ה. לפרשת וישב תשפ"ו -סיפורה של משפחה
פרשת יוסף ואחיו המשתרעת על פני ארבעה עשר פרקים מלמדת אותנו על מה שראוי ומה שאיננו ראוי ביחסים בתוך משפחה: אבות ובנים, אחים, ואחריות הפרט למערכת היחסים.
נפתח בהתנהלות האב.
"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף.." (לז, ב). הכתוב פותח במשפט האומר הכל. והלא היה עליו לפתוח בראובן? אומר רש"י: תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים: "אחת, שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו, וכל מה שארע ליעקב ארע ליוסף: זה נִשְׂטַם וזה נִשְׂטַם, זה אחיו מבקש להרגו, וזה אחיו מבקשים להרגו...".
הכתוב ממשיך ואומר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים" (שם, ד). כתנת זו היא בגד של בני מלכים. יוסף נולד כשיעקב היה בן 91. בנימין היה עדיין ילד קטן, והולדתו קשורה הייתה במות אמו. על כן מציין הכתוב כי יוסף הוא בן הזקונים. יוסף נשאר לצד אביו. הוא לא נשלח עם אחיו לרעות את הצאן בשכם. לאחר מות אמו בדמי ימיה, הוא היה נחמתו של יעקב. בעל "הכלי יקר" אומר כי יוסף היה בכור לאמו והפך בכור ליעקב, לאחר מעשה ראובן בבלהה. יעקב גם אינו משוחח עם בנו על כך שהוא מוציא את דיבת אחיו רעה לפניו. הוא אינו מודע לקנאה המולידה שנאה של האחים כלפיו, ושולח אותו ללא ליווי לראות את שלום אחיו הרועים בשכם. הוא אמנם גוער בו בספרו את החלום השני לבני משפחתו, לפיו, כל צבא השמים משתחווים לו, ואומר לו: "מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (שם, י), אך אינו נוקט בשום פעולה ממשית כדי לטפל ביחסים הגרועים שבין יוסף לבין אחיו (בני לאה), וגם אינו מודע לחלקו בעניין זה. יעקב גם שומר את דבר החלום השני בלבו, שכן ייתכן כי זהו חלום נבואי. כאשר נפגש יעקב עם יוסף במצרים, אומר יעקב:"אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" (מו, ל). יוסף בניגוד לאחיו זוכה שבניו יהיו שני שבטים בעם ישראל ויזכו להתנחל בארץ כשני שבטים. זהו רצון יעקב. "עַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי " (מח, ה).
מה חלקו של יוסף בפרשה זו?
הכתוב אומר על יוסף: "...יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם " (לז, ב-ג). בפסוק אחד מונה הכתוב מספר טעויות שעשה יוסף. אמנם הוא רק בן שבע עשרה ועל כן אופיו עדיין אינו מגובש. "והוא נער", אינו מציין רק את גילו אלא גם לפי רש"י את התנהגותו: "שהיה עושה מעשה נערות: מתקן בשערו. ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה". מלבד זאת התחבר אל בני בלהה ובני זלפה, ודיבר סרה באזני אביו על בני לאה. מה אמר? לפי רש"י: "שהיו אוכלין איבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות". בנוסף לכך היה בעל חלומות של גדולה, אותם טרח לספר לבני משפחתו. "שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי". חלום האלומות, בו האלומות משתחוות לאלומתו, וחלום שני קשה ממנו, בו השמש, הירח וכל הכוכבים משתחווים לו. החלומות מגבירים את שנאת אחיו כלפיו. יוסף מתואר כמי שאין לו כלל מודעות למעשיו ולסביבתו. בלכתו בשליחות אביו לראות בשלום אחיו הרועים בשכם, הוא הולך לבדו, אינו מוצא את אחיו, ואומר לאיש אותו הוא פוגש בדרכו: " אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ " (לז, טו). אילו היה בוחר לוותר על החיפוש לאחר שלא מצאם, ושב לביתו, היו העניינים (על פניו) מסתיימים אחרת. מכירתו והתגלגלותו למצרים כעבד בבית פוטיפר וכאסיר בכלא, הם תהליך חניכה עבורו. הוא משתנה לנגד עינינו מנער מפונק לאדם בוגר ואחראי. (יעידו על כך כישוריו בבית פוטיפר, התנהלותו מול אשת פוטיפר, התעניינותו בפניהם הרעים של שר המשקים ושר האופים בכלא, הצניעות והאמונה בציינו שפתרון החלומות הוא בידי האל, פועלו כמשנה למלך מול מצרים ומול משפחתו).
ואחיו?
אחיו בני לאה, רגישים במיוחד ליחס אביהם אליו. הם חוו את המתח שבין אמם לבין רחל אחותה שהייתה האישה האהובה על אביהם. השמות שאימם נתנה להם מעידים על כאבה ועל תסכולה. ראובן: "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי". שמעון: "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה" לוי: "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים " (כט, לא-לד). לאחר מות רחל, מעתיק יעקב את משכבו לאוהל בלהה שהייתה שפחת רחל, ומגדלת עתה את בני רחל. גם עכשיו אין לאה האישה הנבחרת להיות עמה. יש מפרשים הרואים בכך את הסיבה למעשה ראובן בבלהה. ראובן כילד המביא דודאים לאמו אולי צפה גם בדיאלוג שבין אמו לאחותה. רחל העקרה המבקשת לקבל מן הדודאים (הנחשבים סגולה לפריון), זוכה לתשובה: "וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי" (ל, טו). העדפתו הגלויה של יעקב את יוסף על פני שאר אחיו, כתונת הפסים שנתן לו אביו, והעדֵר כל תגובה מצד יעקב להתנהגות יוסף, יוצרת קנאה ושנאה עד מוות. כך מגיבים אחיו על החלום הראשון שלו: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ " (לז, ח). כאשר הם רואים אותו בבואו לדרוש בשלומם בשליחות האב הם אומרים איש אל אחיו: " הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: (לז, יט-כ). ראובן כבכור מנסה להצילו. יהודה מציע למכרו והצעתו מתקבלת. האחים משקרים לאביהם בהביאם את הכתונת סמל ההעדפה של יוסף, כשהיא טבולה בדם המוצג כדם החיה שטרפה אותו. הם רואים בצערו של יעקב שכן התאבל על בנו ומאן להתנחם. "וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה" (שם, לה).
מתוך השיחות בין האחים ברדתם לשבור שבר במצרים בימי הרעב,(כאשר דורש יוסף כי יביאו עמם את בנימין כתנאי למכירת מזון נוסף) הם אומרים:" אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: " (מב, כא).
ספר בראשית הוא ספר על המשפחה. יש בו לקח אדיר. הוא מלמדנו כיצד על הורים לפעול אל מול בניהם. על זוגיות ועל השלכותיה על הבנים. על קנאה ושנאת אחים ועל תוצאותיה ההרסניות. אך גם על אחריות כל פרט למעשיו. בתוך הרקמה העדינה והמסובכת הזאת הנקראת משפחה, על כל אחד לפעול בתבונה, ברגישות, במודעות, באחריות ומתוך ביקורת עצמית. המשפחה היא אבן היסוד לחיינו, והיא הבסיס לעם ישראל.
לבלומה דיכטוולד, רעננה. כ' כסלו, תשפ"ו
&
סרטון על הפרשה - בחירה חופשית- הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה כפר גנים ג' פתח תקוה.
&
ב"ה, לפרשת וישב תשפ"ו -הַכֶּר נָא -אריה דיכטוולד.
ההיגד "הכר נא" מופיע פעמיים בתורה ושניהם בפרשתנו. בסיפור מכירת יוסף, כאשר האחים
מביאים את כתונת יוסף המגואלת בדם (פרק ל"ז לב-לג):
וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא: (לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף יוֹסֵף.
בסיפור יהודה ותמר (לח, כד-כו):
וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף:הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ:
חז"ל מקשרים ישירות בין שני הסיפורים ורואים כאן מהלך של מידה כנגד מידה:
מדרש:...וישלחו את כתונת הפסים וגו', אמר ר' יוחנן אמר הקדוש ברוך הוא ליהודה אתה אמרת 'הכר נא' חַיֶּיךָ שתמר אומרת לך הכר נא, "ויכירה ויאמר כתונת בני", אמר לית אנא ידע מה אנא חמי (=אמר יעקב וכי איני יודע מה אני רואה? את..) כתונת בני ... (בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פד, יט לז, כט])
השימוש הכפול בַּהיגד "הכר נא" וסמיכות הפרשיות.
שורש המילה "הכר" הוא נ.כ.ר. מַכָּר הוא מי שאנו מכירים או הכרנו. אם התעלמנו ממישהו/משהו אנו מִתְנַכְּרִים לו. זר הוא נָכְרִי. אם כן, 'הכר נא' הוא אירוע מחשבתי-קוגניטיבי-הכּרתי. שורש נ.כ.ר. משתייך לקבוצת שורשים שמעבָר בין פעלים הופך את המשמעות. דוגמאות, לשרֵש-להשריש, לחטֹא-לחטֵא, לסקֹל-לסקֵל. כך גם להכיר-להתנכֵּר. המופעים האלה נקראים "ניגוד עצמי"
הַפֹּעַל "הכר" הוא צורת ציווי בבניין הפעיל. מצאנו לפועל הזה מגוון משמעויות במקרא, אשר כולן סובבות סביב רעיון של הבחנה וזיהוי (Recognition), מודעוּת והודאה (Acknowledgement/Admission) .
רעיון האבחנה והזיהוי במעשה מכירת יוסף ומעשה יהודה ותמר הם ברורים בפשט הדברים. יעקב מזהה את כתונת יוסף הַמְּגֹאֶלֶת בדם. האם הוא מבחין שמשהו כאן לא תקין? כנראה שלא. הלוא תגובתו היא (לז , לג - לה):
וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:
... וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:
... וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו:
אפשר לומר שגם היסוד השלישי "הודאה" מצוי כאן. יעקב מודה, בתוך תוכו, שיש לו תרומה לא מעטה בהשתלשלות האירועים. זה המשך תגובת אחיו ותגובתו שלו, לחלומות בן זקוניו בפרשתנו (לז, יא) "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו - וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר ". שמר בליבו-בתודעתו עד להתמודדות מול הכותונת הספוגה בדם.
במעשה יהודה ותמר כל היסודות גלויים לעין. זיהוי ואבחנת הפתילים, החותמת, והמטה והודאה שהוא אבי העובּרים שברחמה.
חז"ל למדו מכאן:
א. האדם לא יכול לברוח מעצמו-תמיד יהיה מי שישאלו "אייכה".
מדרש:...והיא שלחה אל חמיה לאמר וגו', בִּקש (=יהודה) לכפור (=להתכחש). אמרה לו "הכר נא" את בוראך שלך ושל בוראך הן, הכר נא למי החותמת... (בראשית רבה (וילנא) וישב פרשה פה)
גרסה דומה בהמשך המדרש:... "הכר נא למי". - אין נא אלא לשון בקשה, אמרה לו: בבקשה ממך, הכר פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני.
ב. ועוד מצאנו כללים חשובים למנהיגות: "...- אמר ר' חמא ברבי חנינא: ב"הכר" בישר לאביו, ב"הכר" בישרוהו; ב'הכר בישר' - הכר נא הכתונת בנך היא, ב'הכר' בישרוהו (=תמר) "
= לקבלת אחריות מנהיגותית ישנה השפעה לחיים ולמוות.
...אבל גם אדם המכיר עצמו מסוגל לשוחד עצמו.
ר' מאיר לייבוש וויזר-מלבי"ם (המאה הי"ט ווהאלין, אוקראינה) על הפסוק:(בדברים כ"ז, כה): "ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי". הוא בסתר שתלוי בלב הדיין והוא מהחמורות ונכלל בזה מי שמאבד את נפשו בשביל הנאת הגוף ואינו מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה ומצאנו ביהודה שמתחלה אמר במעשה דתמר 'הוציאוה ותשרף' ואח"כ כששלחה לו 'הכר נא', הודה ולא שחדו הנאת עצמו שלא יהיה לו בזיון רק הודה כדי שלא ישפוך דם נקי.
ודוק: בתורה שמו של יהודה אינו מוזכר כמי ששאל את אביו 'הכר נא' !!!
מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת וישב פרק לז סימן לב: לב] וישלחו את כתנת הפסים. ביד מי שלח??, ביד יהודה!!! אמר הקדוש ברוך הוא ליהודה אתה אמרת לאביך הכר נא הכתונת, חייך שתאמר לך =תמר] הכר נא למי החותמת וגו' (בראשית לח כה):
# הערה חשובה לפירוש המילה "נא"-בשני המקרים בבראשית, שימוש ב"נא" משרת מטרה כפולה: מצד אחד הוא מכסה על המניפולציה (האחים) או מונע מבוכה (תמר), ומצד שני הוא משמש כדרישה רגשית חזקה יותר להתמודדות עם האמת.
צא ולמד: כשיהודה נטל מראובן את המנהיגות במעשה המכירה, כל האחריות הוטלה על כתפו. אף שכתוב בפרשה: " וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. חז"ל רואים ביהודה כדובר החבורה.
יסודות אמוניים למדנו ממדרשי חז"ל. א. תורת הגמול – מידה כנגד מידה. יהודה השואל את אביו "הכר נא הכותונת בנך", למעשה מבקש מיעקב לקבל אחריות על העדפת יוסף כפי שבאה לידי ביטוי בכתונת הפסים. על כך נענש בהצגתו כמי שבורח מאחריות במעשה תמר.
ב. יחודו וגדלותו של מנהיג ישראלי מתבטאת ביכולת להודות בטעות קָבָל עם ועדה. "צדקה ממני" קובע יהודה ובכך מתווה דרך לבעל התשובה הגדול – דוד המלך. (מציע להשוות עם דרכי התשובה על פי רמב"ם משנה תורה. הלכות תשובה. בפרק ה התייחסות לבחירה החופשית)
ג. הבסיס ליסוד התשובה הוא יושרה אמונית – המאמין לא בורח מעצמו. יכולתו להתבונן פנימה ולהכיר בחטאו היא עוצמה פנימית . בסופו של דבר מי שישר עם עצמו אינו בורח.
התנאי לכל מה שלמדנו הוא ההיגד "הכר נא"!. הכרה הוא מצב בו האדם מבין את המציאות כשכל חושיו פועלים. הכרה הוא מצב קוגניטיבי-שכלי. הכרה היא דעת. אדם בהכרה מלאה יכול להכיר=להבחין בתוצאות מעשיו, לקבל אחריות ולתקן את דרכיו.
אנו רגילים להבחין בשני סוגי תוצאות: תוצאה טבעית ותוצאה הגיונית. תמר מציבה בפני יהודה את התוצאה ממעשיו. נתת עירבון סופך שידרשו אותו ממך. מי שמציב בפני אביו, המנהיג, דרישה לקבל אחריות, סופו שיידרש כמנהיג לקבל אחריות.
אריה דיכטוולד, רעננה. כ' כסלו, תשפ"ו
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 372 -רוח א-להים בו -חיים קופל
1) בפרשתנו: "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר..אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִידוּהוּ שָׁמָּה..וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי" (לט-א..ב). השאלה למה יש כפל לשון, הרי נאמר בתחילת הפסוק "ויוסף הורד מצרימה", וקנה אותו איש מצרי, ולמה לחזור בהמשך "ויהי בבית אדניו המצרי" ? וכן בהמשך "וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר..וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר" (לט,כ). למה בית הסוהר הוזכר פעמיים?
2) בכדי לענות על השאלות, נקדים סיפור בגמרא על רבי יהושע בן חנניה שהגיע לרומי וחיפש בבית האסורים תִּינוֹק טוֹב רוֹאִי, מְיֻחָד בְּמִינוֹ. עמד בפתח בית האסורים וקרא "מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל לְבַזָּזִים" (יְשַׁעְיָהוּ מב,מַד). וְהַתִּינוֹק הֵשִׁיב: "הֲלֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ, וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ, וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ". רבי יהושע התפעל ממנו מאד, וסבר שיוכל להיות מורה הוראה בישראל, לכן, פדה אותו בהרבה כסף (גיטין נ"ח.). יש להבין ממה התפעל רבי יהושע? מהידע שלו בתנ"ך?
3) נראה, שרבי יהושע חש, מתוך דבריו, שהוא לא סתם ציטט פסוק, אלא הבין את משמעותו. בשונה מתינוק רגיל שנשלח לכלא, שֶׁהוּא בְּדֶרֶךְ כְּלָל שָׁבוּר, וְחוֹשֵׁב רַק עַל הַבַּיִת. התינוק הזה מבין, עונה לענין, ומדבר כמו בעל אמונה, שמאמין שאדם בא לעולם הזה כדי למלא שליחות, שהטיל עליו הבורא. וְהַשְּׁלִיחוּת תְּקֵפָה, גם כשהוא בבית הסוהר. לכן, מובטח שיגדל כמורה הוראה, וימלא את שליחותו בכל מקום שימצא. מיד פדה אותו, ואכן, לימים הוא התפרסם כרבי ישמעאל בן אלישע.
4) נחזור לשאלותינו, יוסף הצדיק יכול היה להתלונן על מר גורלו, הוא נותק מהוריו, נמכר למצרים, לשמש כמשרת לאדון מצרי. כל אלה יכלו לגרום לו לשכוח את "בית אבא", וּלְתַפְקֵד רַק כִּמְשָׁרֵת, שֶׁכָּל יֵשׁוּתוֹ, עֲשִׂיַּת רְצוֹן אֲדוֹנוֹ. אך יוסף שמר על עצמיותו, והבין שעתה תפקידו לייצג את הקב"ה במצרים, אצל משפחת פוטיפר. ואכן באירוע שהיה לו עם אשת פוטיפר נאמר "ויעזב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנֹס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (לט,יב). למרות שהיה חזק מאשת פוטיפר, הוא ויתר, והשאיר את בגדו אצלה, מתוך דרך ארץ, והכרת הטוב למי שנתן לו אכסניה.(רבינו בחיי).
5) וכן כשברח מהדירה נאמר " וינס, ויצא החוצה". הוּא נָס בִּמְהִירוּת עַד הַפֶּתַח, וּמִשָּׁם יָצָא בַּהֲלִיכָה הַחוּצָה, לְבַל יִרְאוּהוּ הַשְּׁכֵנִים בּוֹרֵחַ, וְיַחְשְׁדוּ בְּאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר.. שוב דאג שלא יחשדו באשת פוטיפר, בגללו, (ספורנו לט,יב).
6) לכן התורה מציינת פעמיים, את עובדת המצאו של יוסף במצרים, פעם בבית איש מצרי (פוטיפר), ובשנית בבית הסוהר, להדגיש שגם במקומות אלה, בתנאים קשים, יוסף מילא את שליחותו: בבית פוטיפר, כפי שראינו, ובבית הסוהר כשמונה לאחראי על האסירים, ובהמשך כשפתר לפרעה את החלום, לא שכח לציין את הקב"ה והצהיר,
"בִּלְעָדַי, אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". פרעה התרשם ואמר: "הנמצא כזה איש, אשר רוח א-להים בו" (מא,לח). קידוש השם במצרים. (מתוך שיחת הרב ירוחם אסטרייכר שליטא).
7) תשובות לפרשת וישלח
א) אדם שהוא גם בעל חיים? תשובה: חמור
1) "ונפל שמה שור או חמור" (שמות כא,לג) 2) "שכם בן חמור" (לד,ב).
ב) שם שהוא גם זכר וגם נקבה בפסוק אחד בפרשתנו, ציין שם ספר, שו"ת הלכתי, הכולל שם זה, ומה שם מחברו? תשובה: "מחנה" "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶת הַמַּחֲנֶה הָאַחַת (נְקֵבָה), וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר (זָכָר) לִפְלֵטָה". (רש"י אומר, על אתר שמחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה). שם הספר שו"ת "מחנה חיים" 103 שאלות ותשובות גימטרייה "מחנה", מחברו הוא רבי חיים סופר תלמיד החתם סופר.
ותודה לשמואל לרנר, מותיקי הנמענים שלנו, שהציע, כפתרון, את הספר " מחנה ישראל" שחיבר החפץ חיים, לחיילים שמגויסים לצבא הרוסי, ובו הלכות והנהגות לחיילים. נראה שהוא מתאים מאד לתקופה ולפרשה.
8) שאלות לפרשת וישב
א) מה המכנה המשותף לאדם ועז?
ב) מאיזה תמר לא ניתן להפוך דבש?
שבת שלום -מחיים קופל
מעדנים 372 פרשת וישב תשפ"ו
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com- או בווטסאפ 052-3604905
&
..
רעיונות לפרשת " וישב " -תשפ"ו- יגאל גור אריה
ברכות לאיציק שטיין לשבת בר מצווה.
שְׁלוֹמִי כִּשְׁלוֹם עַמִּי, ... כתב חיים גורי, בשנת 1953
איך שמר יוסף על שפיות אחרי טלטלות עזות ממכירתו לעבדות ומאסר קשה לאחר 22 שנה.
הקריאה המהדהדת והנרגשת של יוסף ״*את אחי אני מבקש*״, אינה פרטית אלא היסטורית זו קריאה תמיד נגד ניקור ובעד ערבות הדדית של האמת והחיבור בין חלקי העם!!.
המסר של ״*אחריות אישית- אחדות*״ היא מילת מפתח קח אחריות על גורלך, אל תהיה תלוי או נגרר, אל תהיה נתון לחסדי הגורל (פוליטיקאים).
תיזום, תפעל, תממש את עצמך אל תאשים את הזולת-אחרים, ראה את עצמך אחראי על חייך. זכור שלא הבור נפל עליך אתה נפלת בו. חלץ את עצמך מהבור. אחריות אישית מהסוג הנ״ל מוסיפה אור וברק בעיניים, היא מעצימה היא מעודדת היא לא כואבת לכן רצוי שכולנו ננהג כך.
זו הדרך שתוביל למנהיגות ראויה. האם יהודה היה המנהיג של האחים במכירת יוסף או שיש כאן אחריות אישית של כל האחים.
מעשה אבות סימן לבנים. מכאן עלינו לשאוף באופן מתמיד לאחדות אמיתית- לא אחדות של אחידים, אלא לחיות יחד ממש, למרות האחר והשוני בינינו.
ניצחון המכבים הינו ניצחון האמונה הטהורה על השכל.
היוונים התנגדו לחוקים שאינם מובנים בשכל,
והיהדות רואה באמונה ערך עליון שקודם להבנה השכלית.
"נעשה ונשמע".
יוסף לוקח אחריות.
המילה *א ח ר י ו ת*.
מתחילה ב- א ומסתיימת ב- ת . כלומר מהתחלה ועד הסוף.
*א*- הכוונה לאני. קודם כל אני צריך לקחת אחריות על עצמי.
*אח*- לאחר שלקחתי אחריות על עצמי אני יכול לקחת אחריות על אחי.
*אחר*- השלב הבא הוא לקיחת אחריות על האחר, כל אדם.
*אחרי*- ברגע שלקחתי אחריות על שלושת המעגלים הראשונים אני יכול להוביל אחרי.
*אחריו*- אמונה, יש שיגידו אלוהים, יש שיגידו אנרגיה קוסמית...
ולבסוף – *אחריות* חשיבות גם לסדר.
בכל שנה, אני נרגש מחדש. יהודה מלמד פרק יסודי בחיי המנהיג: קבל אחריות, אל תסתתר, אל תספר לעצמך סיפור כאילו עליך חלים סטנדרטים אחרים.
ומאז אני מצפה מכל מלך, מנהיג, איש רוח; מאז אני מצפה מכל אב ואם, מכל ראש משפחה, מורה מחנך/ת מדריך/ה, לומר, כשצריך: "*טעיתי*".
אינני בטוח שאלה הנמנעים מקבלת אחריות, מודעים להיקף הנזק הרוחני והחינוכי לו הם גורמים.
מנהיגים צריכים ללמד, להורות דרך. הם צריכים ללמד הצלחות, אבל אל להם להתבייש בכישלונות. להתנצל, להצטער, לחזור לאחור ולתקן.
יהודה שמו, מלשון הודאה. לא רק הודאה מלשון הכרת הטוב אלא גם הודעה מלשון הודאה על האמת.
ולנו, קוראים על שמו יהודים. אולי כדאי שנסגל לעצמנו תכונה יהודית קדומה, תכונה הנלמדת מאחד מאבות האומה:
*להודות על האמת.
לקבל אחריות.
להתנצל*.
*להיות טוב לב חשוב יותר מלהיות צודק.
פעמים רבות, מה שאנשים צריכים זה לא מוח מבריק שמדבר אלא לב מיוחד שמקשיב.* (הרבי מלובאוויטש)
שבת שלום!
שבת שקטה שלווה וענוגה!!
*יגאל גור אריה*
