הרב עמיהוד סלומון- מסר מוקלט דקה וחצי-"מלחמה ושלום"
.................................................................................
בע"ה , בלומה טיגר-דיכטוולד
ראובן ויהודה, האם שם קובע ייעוד?
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים
וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ....
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו
וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו
וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ...
(זלדה, "אל תרחק", 1974)
במאמר זה נדון במשמעות השמות שנתנה לאה לשניים מבניה, ראובן ויהודה, ובשאלה האם שמות אלה עצבו את חייהם. (אין הכוונה במאמר זה לטעון כי שמם הוא ההסבר היחיד לתפקודם).
" וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה. וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי: " (בראשית כט, לב, פרשת ויצא).
לאה שיודעת כי יעקב אוהב את רחל, מקווה שהולדת בנו הבכור תשנה את יחסו של יעקב אליה. היא תזכה באהבתו. השקפה זו מלווה אותה בבחירת השמות לשני ילדים נוספים. שמעון, " כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה ". לוי, "ַאתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים" (שם, לד-לה).
יש תהליך של התפכחות אצל לאה הבא לידי ביטוי בשמות שהעניקה לבניה. בהולדת הבכור היא מקווה לאהבת יעקב. בהולדת שמעון אין ציפייה לאהבה, היא יודעת שהיא שנואה, ורואה בבנה חסד שעשה עמה הא-ל כפיצוי על מצבה. לוי סוגר מעגל. הפעם ילווה אלי אישי. לא מדובר באהבה, אלא בזוגיות שסיבתה, "ילדתי לו שלושה בנים". מקומה יישמר לה בזכות האימהות והקמת המשפחה.
כיצד השפיע שמו של ראובן הבכור על התנהלותו. האם ראובן קיבל באמצעות שמו, "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי", ייעוד? משימה לחיים?
" (יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ " (שם, ל, יד). על פי חז"ל, היה ראובן בן ארבע או בן חמש בלבד כשהביא דודאים לאמו, שהם כידוע מעוררי תאווה וגם סגולה לבנים. מעמדה של לאה נגזר מהיותה אם הבנים, ואכן רחל מבקשת לקבל
חלק מן הדודאים ובתמורה מעניקה את זכות הלילה שלה עם יעקב ללאה, שגם מתעברת בלילה זה.
כיצד מתנהג ראובן לאחר מות רחל?
" וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל ... " ( שם, לה, כב, וישלח). מה ראה ראובן לעשות מעשה כזה, וכיצד הגיב על כך אביו? מבאר רש"י, "כשמתה רחל נטל יעקב מיטתו שהייתה נתונה תדיר באוהל רחל ונתנה באוהל בלהה". ראובן תובע את עלבון אימו. ממשיך רש"י, "אם אחות אמי הייתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי?"
ראובן ממלא את תפקיד המגן על מעמדה ועל כבודה של אימו. תפקיד המשתמע משמו. יעקב אינו מגיב על מעשה זה מיד. התגובה תגיע בדברי יעקב לבניו לפני מותו.
" רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז:(ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה: ". (מט, ב-ד, ויחי). עונשו של ראובן היה "אַל תּוֹתַר". אינך זכאי ליתרונות הבכורה. (חז"ל מציינים כי ראובן הצטער על מעשה בלהה, היה שרוי בתענית וחזר בתשובה). ראובן שילם מחיר יקר על תפקידו להגן על אימו.
שמו של יהודה יוצא דופן. בניגוד לשמות שמעניקה לאה לבניה הקשורים כולם לביסוס מקומה בזוגיות עם יעקב, (הדבר נכון גם לגבי יששכר וזבולון), יהודה הבן הרביעי מסמן שינוי תודעתי אצל לאה. " וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (כט, לה, ויצא).
יהודה הוא היחיד מבין הבנים ששמו אינו קשור למערכת היחסים של לאה עם יעקב. יהודה נולד חופשי. האם אִפשר הדבר ליהודה בניגוד לראובן הבכור, להיות משוחרר מייעוד הקשור בשמו ולפעול כמנהיג?
נעקוב אחר תגובות ראובן ויהודה בשלושה אירועים: מכירת יוסף, הירידה למצרים כדי לשבור שבר בימי הרעב בכנען, וההתמודדות עם יוסף במצרים.
מכירת יוסף
" וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". ראובן חש להצלתו. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו: " (שם, לז, כא, כב, וישב). ראובן חש אחריות לגורל המשפחה. המעשה רע בעיניו. בהעדרו של ראובן עוברת ההנהגה ליהודה והוא קובע את גורל יוסף. לנוכח אורחת הישמעאלים המתקרבת נאמר, "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ:
לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו:" (שם, כו, כז). הצעתו של יהודה מתקבלת על ידי האחים ומתבצעת.
ראובן שב ומגלה כי יוסף אחיו איננו. תוכניתו להשיב אותו לאביו נכשלה. " וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: (ל) וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא: " (שם, ל). מפרש רש"י : "אנה אני בא - אנה אברח מצערו של אבא". ראובן חש אחריות למקומה של אימו ולשלום אביו. פגיעה ביוסף יכולה להשבית את השלום במשפחה, ולהשפיע גם על מקומה של אימו. חשוב לציין כי עניין זה אינו מטריד את יהודה בפרשה זו.
הירידה למצרים
לנוכח הרעב הכבד בכנען יורדים בני יעקב למצרים כדי להצטייד במזון. יוסף דורש מאחיו להביא עימם את בנימין כתנאי לקבלת מזון. יעקב מתנגד. ראובן ויהודה מנסים לשכנע את אביהם לאפשר זאת. כיצד?
" וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ ". (מב, לז, מקץ) על זה נאמר בכור טיפש, וכי מה יועיל ליעקב תנאי נורא זה.
ליהודה אסטרטגיה שונה. הוא ממתין עד שיכלה כל המזון שהביאו ממצרים, וכאשר אביו מבקש "שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל ". יהודה משיב בפשטות, "אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל " (מג, ד, מקץ ). כאשר יעקב קובל על כך שסיפרו למושל מצרים שיש להם עוד אח, משיב יהודה חד וחלק, אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים ", וברוח של מנהיג מעשי הוא מוסיף סוג של נזיפה "כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם ". (שם, ט-יא)
ההתמודדות מול יוסף במצרים
המשא ומתן מול יוסף מתנהל למעשה על ידי יהודה. כאשר נתפס בנימין עם הגביע שהוטמן באמתחתו, ויוסף דורש להשאיר את בנימין כעבד, מתייצב יהודה מול השליט ומציע " (לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי". (מד, לג, לד, ויגש).
מכאן ואילך יהודה, למעשה, הוא המנהיג. ברדת כל המשפחה למצרים נאמר על יעקב "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן".(מו, כט, ויגש). בדברי יעקב לבניו טרם מותו מוכתר יהודה למנהיג: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ" (כלומר כולם). " גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ: לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים: אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב: " ( מט, ח-י, ויחי).
"אוֹדֶה אֶת ה' " שאומרת לאה, כשקראה לבנה יהודה, מהדהד בדברי יעקב "אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ". יהודה מקבל בברכת אביו את תפקידי המלך, המצביא והשופט. יהודה שאינו כבול ליעוד שקובע לו שמו, יכול לצמוח כמנהיג עצמאי.
י"א כסלו תשפ"ג - בלומה טיגר-דיכטוולד
&
רו"ח יעקב זיצר-חיפה - ״אוהבה -כגופו,ומכבדת -יותר מגופו״.
בפרשת״וישלח״מופיע סיפור דינה ,בת יעקב, ושכם בן חמור. התורה מתארת לנו ששכם ,שהיה בנו האהוב של חמור נשיא הארץ אנס את דינה והתאהב בה עד כדי שלא נתן לה לחזור לביתה. ואביו,חמור, היה מוכן לשלם כל מחיר כדי שבנו ,הנסיך האהוב עליו יקבל את מבוקשו.
אהרוני בספרו ״פעם בשבוע״ כותב כי שכם בן חמור אהב את דינה אך ״לא ספר אותה ממטר״ ולא כיבד אותה,אלא אף אנס אותה כי היה מרוכז בעצמו מבלי לראות את העומדת מולו.
חכמינו יעצו לנו (לבעלים):
״אוהבה -כגופו,ומכבדת -יותר מגופו״.
חז״ל למדו אותנו שהכבוד לרעיה גורם לנו לפנות את עצמנו מהמרכז של התא המשפחתי וכאשר אני מכבד את אשתי ושם אותה במרכז המסך והעניינים ,אזי נזכה לאהבה אמיתית.
כאשר אנחנו מכבדים ואין אנו לוקחים את האהבה בכח, אזי אנחנו מקבלים את האהבה האמיתית ויותר מכך מעניקים אהבה אמיתית,ובעה אהבה זו גם תביא לנו את האושר האמיתי.
ישנו משפט האומר:״אם אתה רוצה להיות מלך תנהג עם אשתך כמלכה״.
שבת שלום. הזיצרים.
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מקראות' בינה בתורה –חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא,
בראשית-שמות, טורים לפרשת וישלח:
גם יעקב הבין: כשאין ברירה צריך להילחם!
יעקב הכין את עצמו (על פי חז"ל, קהלת רבה ט'), לשלושה דברים: לדורון (המנחה שנשלחה לעשו), לתפילה (ל-ה' א-לוהי אבותיו), ולמלחמה; רוב המפרשים הסבירו, שהכוונה ב'מלחמה' היא למצוא תחבולות לברוח. בהתאם לכך, פירש רשב"ם את מאמציו המיוחדים של יעקב לעבור את מעבר יַבּוֹק בלילה לפני שעֵשָׂו יגיע, בניסיון לברוח מן המפגש הצפוי ברגע האחרון, ורק האיש הפלאי מנע זאת.
כך פירש גם רמב"ן.
רק רש"י כתב, שיעקב התכונן גם למלחמה חזיתית אם לא תהיה לו ברירה אחרת: "על כורחו אֶלָחֵם בו" (רש"י ל"ב, ט). בפירושו לפסוק "וַיִירָא יעקב מאד, ויֵצֶר לו" (לב, ז), רש"י אף פירש: "וַיִירָא יעקב מאד – שמא ייהרג, ויֵצֶר לו – שמא יהרוג הוא את אחרים".
על פי רש"י, יעקב ירא מלהילחם לא רק מפני שחשש לחייו ולחיי משפחתו, אלא גם מפני שחשש לשפוך דם של 'אחרים'. מי יודע מי ייפגע במלחמה?! לכן, רק באין ברירה יילחם יעקב, וכל דרך שבעולם ראויה אצלו כדי למנוע מלחמה. מכאן בא הרעיון שלו לשלוח מנחה חריגה ביותר לעֵשָׂו אחיו, ואפילו להשתחוות "ארצה שבע פעמים עד גִשתוֹ עד אחיו" (ל"ג, ג).
אבל ה' רצה אחרת.
במעבר יבוק, בלילה לבדו, נאבק יעקב מול איש מסתורי-פלאי. בעלות השחר נולד השם 'ישראל', כי שם שָׂרָה יעקב "פנים אל פנים" (ל"ב, ל), באין ברירה, ובפעם הראשונה ואולי היחידה בחייו, הוכיח יעקב כושר מאבק והישרדות.
רק אז זכה יעקב באמת לשם ישראל, "כי שָׂריתָ עם מלאך] א-להים ועם אנשים, ותוּכָל" (ל"ב, כט). רק אז זכה יעקב בצדק לברכות שקיבל מיצחק אביו במרמה. יצחק ברך מישהו שלא היה אז בעולם, אדם שקולו קול יעקב וידיו ידי עֵשָׂו (כ"ז, כב). אולם ישראל 'נולד' כאשר רכש יעקב את ידי עֵשָׂו, כשעמד על נפשו ונאבק לבדו במעבר יבוק, אחרי עשרים שנה שחי בשדה עם "עֹרֹת גדיי העזים" (כ"ז, טז) שהלבישה לו אמו במרמה.
ישראל שנולד מתוך יעקב, ראוי לקבל את הברכה באמת.
וכך הוא פירוש הכתוב לפי רש"י:
"ויאמר האיש] שַלחֵני כי עלה השחר: ויאמר יעקב] לא אֲשַלֵחֲךָ כי אם בֵּרַכתָני" (ל"ב, כז-כח)
יעקב דרש ממנו: 'הוֹדֶה לי על הברכות שבֵּרכַני אבי שעֵשָׂו מערער עליהן!'.
על כך הגיב המלאך:
"ויאמר לא יעקב יֵאָמֵר עוד שמך כי אם ישראל" (לב, כט)
רק כאשר יעקב נאבק לבדו במעבר יבוק הוא זכה לשם ישראל, ורק אז הוא זכה באותה הברכה של יצחק באופן שלם, מאחר שהוכיח, שהוא יכול להשתמש בידי עשו ולשמור על קול יעקב!
וזהו שפירש רש"י:
"לא יעקב יֵאָמֵר עוד שמך כי אם ישראל' – לא יֵאָמֵר עוד שהברכות באו לך בעָקְבָּה וברמיה, כי אם בשררה ובגילוי פנים! (רש"י שם, כט)
ברכת יצחק חלה, אם כן, על ישראל דווקא, כי הוא זה שנתברך, באשר הוא יודע להשתמש בידי עשו הלוחמות, תוך שהוא שומר על קול יעקב התם.
טוהר הנשק
לפי סדר התורה, המעשה הראשון של יעקב בארץ, עוד לפני תשלום הנדר שלו בבית-אל ולפני החזרה לבית אבא, הוא קנייה של חלקת השדה הסמוכה לשכם "במאה קְשׂיטה" (ל"ג, יט), ובניית מזבח "ל-ה' א-לוהי ישראל". אולם, ההתנחלות הישראלית הזאת בשכם נכשלה.
מדוע? בגלל חטיפת דינה, וחילוצה בכוח, עם הטבח באנשי העיר.
יש לשים לב שדינה נחטפה, והוחזקה בבית שכם וחמור, כל זמן המשא ומתן! כך נאמר בסיום מעשה הנקמה של אַחֶיהָ: "...ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו" (ל"ד, כו); שכם וחמור ניסו לכפות על יעקב ויתור על בתו, כאילו לא היה אונס, וכאילו מדובר בחתונה מתוך רצון להשתלב עם יושבי הארץ.
לאור זאת, מובנת לגמרי המרמה של יעקב ובניו בהציבם ברית מילה כתנאי נחרץ במשפחתם לחתונה כזאת; ניצול חולשתם של בני העיר "ביום השלישי בהיותם כֹּאבים" (ל"ד, כה) הוא תכסיס מוצלח ונכון. היה זה הדבר הנכון לעשות על מנת לחלץ את דינה החטופה, ועל מנת לפגוע בכל מי שיעמוד מולם, בייחוד בחוטף האנס ששמו כשם עירו, שכם בן חמור.
אכן, כך פירש הרמב"ן את תכנית המרמה, שיעקב הסכים לה –
כן למרמה, כן לחילוץ דינה בכוח, אך לא לנקמה, ולא לטבח!
אולם, שמעון ולוי "אחֵי דינה" רצו נקמה על כבוד אחותם שחולל, וכנראה רצו גם הרתעה לעתיד. הם טבחו בכל אנשי העיר, ועל זה כעס יעקב וחרד. בפרקנו הוא רק הביע את חרדתו, אבל בסוף ספר בראשית הפקיע יעקב משמעון ולוי את זכותם לנחלה בארץ, באומרו: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מְכֵרֹתֵיהֶם; בסֹדָם אל תָבֹא נפשי... אֲחַלקֵם ביעקב וַאֲפיצֵם בישראל" (מ"ט, ה-ז). רש"י כתב שם: "אומנות זו של רציחה... מברכת עֵשָׂו היא זו, אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה ממנו".
עם ישראל צמח מיעקב הנזהר גם במלחמה, באין ברירה, מנקמות וטבח –
עמים כמו עֵשָׂו יש הרבה בעולם, ולא לשם כך נבחר ישראל.
זהו מוסר 'טוהר הנשק' בתורה.- הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'נביאים מול מעצמות', פרק י"ד –
תיאור ממלכת ישראל לפני חורבנה בפי הנביא הושע:
"כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל,
וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן, כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר, וְגַנָּב יָבוֹא, פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ;
וּבַל יֹאמְרוּ לִלְבָבָם: כָּל רָעָתָם זָכָרְתִּי, עַתָּה סְבָבוּם מַעַלְלֵיהֶם, נֶגֶד פָּנַי הָיוּ;
בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ מֶלֶךְ, וּבְכַחֲשֵׁיהֶם שָׂרִים;
...
אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל, אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה;
אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע, גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע;
וְעָנָה גְאוֹן יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו, וְלֹא שָׁבוּ אֶל ה' אֱ-לֹהֵיהֶם, וְלֹא בִקְשֻׁהוּ בְּכָל זֹאת;
וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב, מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ";
(הושע ז', א-ג; ח-יא).
נתחיל את ההתבוננות בפסוק האחרון בנבואה, הקל להבנה:
"מִצְרַיִם קָרָאוּ, אַשּׁוּר הָלָכוּ", כלומר אפרים ה'יונה' חיפש משענת במצרים, וצעדו זה יגרום להגלייתו לאשור. אין פרק נוסף בהיסטוריה של ממלכת אפרים שהפסוק הזה יכול להתפרש בו כפשוטו, מלבד תקופת המרד של הושע בן אלה. כבר המלבי"ם העיר על כך בפירושו להושע (ז', א), ועל פי זה תיארך את כל הפרק לתקופת מפלתם של ישראל בידי אשור. לדבריו הפרק מתאר את החורבן הפנימי של הממלכה שקדם לחורבן החיצוני.
מבירור קצר זה, המשייך את הפרק לימי הושע בן אלה, המלך האחרון בשומרון, ננסה להבין את משלו של הושע הנביא. פתיחת הפרק ("כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל") מתפרשת היטב על חיסולו של פקח בן רמליהו עם מלחמות האחים שניהל, ועל ההזדמנות האחרונה של שומרון לשרוד כממלכה קטנה (בחסות אשורית), אם תתרכז במאמץ לתיקון פנימי (שאכן נרמז בהושע ו', א ומפורש בפרק י"ד). מאמץ כזה יכול היה להתנהל במקביל לתיקון של חזקיהו ביהודה. לשם כך היה צורך במנהיג בעל שיעור קומה, שיתרחק מכל רעיונות המרד באשור ויתרכז ברפואה לישראל. אולם הנביא אומר שבבדיקה שעשה ה' לשומרון מתגלה כל עומק חטאיה. השקר והרמייה שולטים בארץ ואין זכר לתשובה של תיקון. המחשבה שכל חטאי שומרון כבר נמחו באמצעות המכות שהנחית עליהם תגלת פלאסר, ומעתה נתכפר עוונם לפני ה' ויחול מפנה מדיני לטובה, היא חסרת שחר – "וּבַל יֹאמְרוּ לִלְבָבָם: כָּל רָעָתָם זָכָרְתִּי"; כל רעתם ומעלליהם של ישראל חוזרים ועולים לנגד עיני ה'.
בפסוק ג מהדק הנביא את דברי תוכחתו, ומבלי לסמן עדיין את מקור הרשע הוא מכוון את חציו אל אלה שברעתם משתדלים לשמח את המלך ואת השרים. זו תמונה מוכרת של השחתה פוליטית, חברתית ומוסרית, אשר הובילה לעיוורון המוחלט במרד האחרון. במקום תיקון פנימי הופיעה מהדורה נוספת של הזיות פקח (תמיכה מצרית נגד אשור), עם העמקת השחיתות מבית – "אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל =יתערבב], אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה" – עוגה שאין הופכים אותה בתנור (של אז), והיא נשרפת מצד אחד ולא נאפית מן הצד השני.
בפסוקים ד-ו הנביא מתאר את הממלכה כולה בדמות מאפייה בוערת באש:
"כֻּלָּם מְנָאֲפִים – כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה, יִשְׁבּוֹת מֵעִיר, מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ;
יוֹם מַלְכֵּנוּ – הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן, מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים;
כִּי קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם בְּאָרְבָּם, כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם, בֹּקֶר הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה";
לפנינו תמונה מוזרה של מאפייה שתנוריה מוסקים ומוכנים לקבל את הבצק התופח, אך האופה שובת – במקום ללוש את הבצק "עַד חֻמְצָתוֹ" הוא מארגן מסיבת שיכורים־מנאפים בתוך המאפייה. כטוב לבם ביין ישנים האופה וחבר מרעיו, והנה כאשר יקומו בבוקר הם מגלים כי המאפייה כולה עולה באש!
הנמשל שאליו חותר הושע נראה כמעט מובן מאליו. הנביא עצמו מקדיש לו רק פסוק אחד, פסוק ז:
"כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר וְאָכְלוּ אֶת שֹׁפְטֵיהֶם, כָּל מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ, אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי";
המאפייה היא שומרון בימיה האחרונים. התמונה מסמלת את מצבה המדויק של הממלכה, על מנהיגיה ושריה הפונים לניאוף, להוללות ולשכרות, ושוכחים 'להשגיח על הפת המונחת בתנור', שתוארה כבר לפני כן כעוגה שהודבקה לתנור מצד אחד ולא נהפכה. ההשגחה על התנור נחשבה לחכמה פשוטה שנדרשת מכל אדם בביתו. הפקרת תנור בוער תביא בהכרח לאסון על הבית כולו. כל אחד מבין זאת, ואף על פי כן מרשים לעצמם שליטי שומרון לאבד את הערנות ולהחריב על עצמם את ביתם. האסון שמתרחש במאפייה מקורו בהזנחה ובעיוורון, והוא היה יכול להימנע.
כאמור, הפסוק "מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ" מסייע לתיארוך הנבואה לימים הסמוכים למות תגלת פלאסר. הושע בן אלה הרים ראש וניסה (או נגרר) להקים שוב ברית אזורית עם מצרים נגד אשור, כאילו היה מלך בעל משקל, אולם סביבו הייתה רק עדת חנפים הרודים בעם, מתהוללים עם המלך, ואינם עושים דבר לעצור את האש. את דבר ה' על מלכי ישראל בדור ההוא סיכם הנביא הושע –
"הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי – הֵשִׂירוּ מינו שרים] וְלֹא יָדָעְתִּי..."; (הושע ח', ד).
ואת מאסרו של המלך האחרון סיכם הנביא בדבר ה':
"אֶתֶּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי =בכעסי], וְאֶקַּח אותו] בְּעֶבְרָתִי"; (הושע י"ג, יא).
שכרות אפרים בנבואת ישעיהו (פרק כ"ח)
ממלכת שומרון ההלומה מיין והאבודה, מתוארת להפליא גם באחת מהנבואות המעטות שניבא ישעיהו על ממלכת ישראל. נבואה זו היא אזהרה ל"אַנְשֵׁי לָצוֹן, מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיהו כ"ח, יד.), אשר עשו כמעשי אפרים. תיאור אפרים כאן (אולי כבר במבט לאחור ולשם הפקת לקחים), תואם לגמרי את תיאורו של הושע ומשלים אותו:
"הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם, וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים, הֲלוּמֵי יָיִן;
הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַה', כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב, כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים, הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד;
בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה, עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם;
וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים –
כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה;
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה, לִשְׁאָר עַמּוֹ;
לְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט, וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה;
וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ, כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה;
כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה, בְּלִי מָקוֹם;
אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה, גְּמוּלֵי מֵחָלָב, עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם;
כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם;
כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה;
אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם: זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ;
וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה' צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם,
לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ";
(ישעיהו כ"ח, א-יג).
השאלה הגדולה בנבואה זו היא מי הם "שאר עמו"? האם זו עדיין שארית שומרון לפני חיסולה והגליית תושביה, או שהנביא כבר מדבר כאן על ירושלים שלא למדה את לקחי שומרון?
ישעיהו מתאר בפתיחה את שכרונה וגבהות לבה של ממלכת אפרים לפני חורבנה. הממלכה יושבת בראש גיא שמנים במובן הגאוגרפי (הרי שומרון צופים על גיאיות רחבים הנטועים זיתים נוטפי שמן), ובמובן המנטלי (ראשיה שקועים בשיכרון חושים ובגאווה). חורבנה של שומרון מתואר "כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים", כזלעפות של ברד וכסופה וסערה ("שַׂעַר קָטֶב") שאי אפשר לעצור בעדם, עד ששומרון תירמס ברגלי כובשיה.
העם (או מנהיגיו) לעגו לנביא על נבואותיו: "אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה, גְּמוּלֵי מֵחָלָב, עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם" – דברי הנביא מתאימים לגיל הרך ולא לחברה מפוארת ומבוגרת. דבריו הם "צַו לָצָו קַו לָקָו" – כך מלמדים ילדים קטנים לקרוא, במילים שאינן מתחברות למשפט הגון. כך מתאר ישעיהו את לעגי המנהיגות המתנשאת, אולם הנביא חושב שהם עצמם מתנהגים כילדים קטנים חסרי אחריות והבנה, וכך דבר ה' נראה להם כמשפטים חסרי פשר ומבשרי פורענות: "וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ". משתה השיכורים הגאים, העיוורון וחוסר האחריות של מנהיגי אפרים, מחברים את משל האופה הישן במאפייה הבוערת בהושע עם משל הילדים הקטנים הלועגים לנביא־המורה בישעיהו.
המאבק נגד פולחן העגלים – האם הנביא נגד יעקב?
במבט ראשון, קשה להבין מדוע בחר הושע להתעמת עם סיפור יעקב מספר בראשית.1] עד שנכנסים לעולמם של 'חסידי' בית־אל ומקדש העגל, שהיה ל"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ...וּבֵית מַמְלָכָה" (עמוס ז', י"ג), מימי ירבעם בן נבט עד ירבעם בן יואש. ה'חסידים' ההם נשענו על סיפור יעקב כדי להוכיח את קדושת בית־אל עוד מימי האבות, ואת עדיפותה על פני ירושלים של בית דוד. הוויכוח של הושע נגד 'יעקב', התנהל באמת מול נושאי שמו לשווא, בעודם אוחזים ב"עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות ל"ב, ד), ומספרים על חלום יעקב בבית־אל – נגד תורת משה.
במרכז העימות הדתי בין 'בית־אל' לבין 'ירושלים', עמדה השאלה 'מהו הבסיס המחייב של אמונתנו'? – 'מסורת אבות', או 'יציאת מצרים ותורת משה'?
"וְרִיב לה' גם] עִם יְהוּדָה,
אך כעת יש לריב]
וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו,
כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ;
בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו עֵשָׂו],
וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה =בכוחו ניצח] אֶת מלאך]
אֱ-לֹהִים;
וַיָשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל לנַצחוֹ],
בָּכָה המלאך] וַיִּתְחַנֶּן לוֹ,
בֵּית-אֵל יִמְצָאֶנּוּ =ה' את יעקב],
וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" =עם כולנו];
(הושע י"ב, ג-ה).
בגלל ההתגלות ליעקב בבית אל, ודברו "וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כ"ח, יז), זבחו אנשי ממלכת ישראל בבית אל, וראו בו את המקדש העיקרי עוד מימי האבות. אבל ה' לא דיבר עם יעקב על פילוג בין יהודה לישראל, כי אם אודות כל זרעו, שיצא ממצרים וקיבל תורת ה' מפי נביאו. בתורת משה העגל הוא חטא חמור, ונאסר פולחן גם במקומות בהם זבחו האבות, כי אם במקום אשר יבחר ה'. לכן עם ישראל אינו יכול ל'השמר' כראוי רק על בסיס סיפורי האבות והוא חייב לזכור את דברי התורה:
"וַה' אֱ-לֹהֵי הַצְּ-בָאוֹת, ה' זִכְרוֹ;
וְאַתָּה אפרים] בֵּא-לֹהֶיךָ תָּשׁוּב
ולא בסיפורי יעקב],
חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר,
וְקַוֵּה אֶל אֱ-לֹהֶיךָ תָּמִיד;
...
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם,
וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה =רחל],
וּבְאִשָּׁה שָׁמָר =לאה];
אבל] וּבְנָבִיא =משה]
ֹהֶעֱלָה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם,
וּבְנָבִיא נִשְׁמָר העם מחטא];
...
וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא בעֵגֶל],
וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים,
מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה =פסלים, מעשה ידי אדם],
לָהֶם הֵם אֹמְרִים: זֹבְחֵי אָדָם,
עֲגָלִים יִשָּׁקוּן =ינַשקו בחטא];
...
וְאָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,
וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע,
וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי" =בִּלעָדַי];
1] בהושע ח' ופרק י"ב עד פרק י"ג, פסוק ה.
&
מעדנים לשולחן שבת 211 פרשת וישלח תשפ"ג דבר תורה מחיים קופל
יום רביעי לפרשת וישלח תשפ"ג מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 211
האדם ומקומו
1) בסיום פרשתנו יש פירוט של שושלת עשו, ובסיום הקטע יש ביטוי די נדיר :" אלה בני שעיר הַחֹרִי יושבי הארץ לוטן ושובל" (ל"ו-כ). הגמרא במסכת שבת שואלת: וכי רק הם יושבי הארץ, והשאר יושבי רקיע? אלא, שהיו בקיאים בישובה של ארץ וידעו היכן לזרוע כל ירק וכל פרי. (שבת דף פ"ה.).
2) רעיון זה מביא גם הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל (חייא ראש לגולי פורטוגל, או פולין. היה ראש ישיבת מרכז הרב ורב שכונת שערי חסד בירושלים) בספרו "מי מרום".
3) הרב שואל על תחילת פרשת ויצא, שם כתוב :" ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום ..ויקח מאבני המקום .. וישכב במקום ההוא" (כ"ח..י-י"א). שלוש פעמים בפסוק אחד מוזכרת המילה "מקום", ולא מצוין, אף לא פעם אחת, מה שם המקום, כפי שמוזכר בהמשך, "לוז", ויעקב שינה שמה לבית אל (פסוק י"ט).
4) תשובת הרב חרל"פ מבוססת על "מציאת מקומו הראוי". כל דבר מתברך ממקומו המיוחד לו, ואין הברכה מצויה אלא כשהוא על מקומו, דבר הגורם לו גם אושר רב.
5) כך מסביר הרב חרל"פ את המונח "ויפגע במקום". התורה מספרת על יעקב: "ויפגע במקום", הוא פגע והגיע למקום המיועד לו, שם יוכל להתעלות ולממש את גדולתו.
6) שם, בחלום הסולם", נתגלה לו החזון הנצחי: סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה ומלאכי א-להים עולים ויורדים בו.
7) יעקב הגיע ללוז, היא בית אל, ערום וחסר כל. אך מבחינה ערכית הוא מצא את מקומו. הוא הגיע למקום המתאים לו שבו יוכל לגלות את שיא תפקודו ויעודו בעולם הזה. ואישיותו תגיע להשלמה.
8) "ויפגע במקום", זה לא רק מיקום גיאוגרפי, אלא הכוונה להדגיש הגעתו למקום המתאים לו- הר המוריה מקום המקדש.
9)בדומה, כתב כבר המהר"ל, בספרו "דרך החיים" על פרקי אבות: "משה קבל תורה מסיני" (א-א)מדוע לא מהקב"ה? מסביר המהר"ל שהר סיני היה "המקום" של משה עוד לפני מתן תורה, לשם הלך לרעות את צאן יתרו, ושם קיבל את שליחותו ויעודו מהקב"ה, להוציא את בני ישראל ממצרים ולתת להם תורה. משה רעה את הצאן "בהר הא-להים" חרבה, שהוא הר סיני, והר סיני היה מקומו של משה.
10)לכן בימינו, כשאנו מגיעים "לצמתים" חשובים בחיינו, בהקשר לחיינו האישיים, או לעבודה, עתים אנו "מובלים" למדי ומחליטים לפי ההיצע והתנאים בנסיבות המיידיות. הדרך הנכונה לבחור היא, מציאת מקומנו המתאים שם נוכל לממש את "האני הפנימי" שלנו שמבוסס על רצון הא-להים.
11) תשובות מפרשת ויצא
א) מה הועיל חיבור האבנים לאבן אחת גדולה, הרי יעקב יניח ראשו רק על שטח אבן קטן ורוב חלקי האבן יישארו "מקופחים"? תשובה: היות שכל האבנים התאחדו לאבן אחת, נוצרה אחדות, ואז כולם מוותרים ואין מריבות.(בשם "החידושי הרי"מ "זצ"ל).
ב) מדוע רק כשנולד ראובן התורה כותבת קודם את השם שנקבע לו ורק אח"כ את הסיבה. ואילו לגבי שאר האחים, תמיד נכתב קודם הסיבה לשם ורק אח"כ השם עצמו, מה הסיבה לשוני? תשובה: את השאלה שואל "בעל הטורים" במקום, ואינו עונה תשובה. "העמק דבר" הנצי"ב (נפתלי צבי יהודה ברלין) ג"כ שואל את השאלה ועונה שבא ללמד אותנו שישנה סיבה נוספת לקריאת השם, וכדברי הגמרא במסכת ברכות (דף ז:) שלאה אמרה: ראו מה בין בני לבן חמי(חמיה של לאה היה יצחק, ובנו עשו מכר מרצון את הבכורה ליעקב, ואע"פ שקיבל תמורה מוסכמת הוא שטם את יעקב. ואילו בנה, ראובן, אע"פ שהבכורה הועברה ממנו ליוסף לא קינא בו, ואף הצילו בתהליך מכירתו ע"י האחים.
12) שאלות מפרשת וישלח
א) היכן מצינו בפרשה שכתוב "ויאמר יעקב" ולא אמר מאומה?
ב) באיזה תאריך עברי מתה רחל, ומנין יודעים זאת?
שבת שלום
מחיים ק.
מעדנים 211 פרשת וישלח תשפ"ג מעודכן
תגובות/הערות/הארות/ ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
הגיליון מוקדש לע"נ ר' חיים אריה בן דוד מרדכי הכהן נפטר ב-כ"א כסלו תשפ"א.
