אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46
במס הכנסה.
.....................................................................
פרק יומי בנביא החל מספר יהושע, מוגש מפי
הרב רפאל נוסבוים,
להשמעת הפרק לחצו כאן:(בגלל עומס הפרק עולה תוך 30 שניות סבלנות בבקשה, זה כדאי)
https://www.kolhalashon.com/new/Media/PlayShiur.aspx?FileName=31470116&Video=True
.............................................................................................
https://hilabenitzhak.wixsite.com/hamikraharavsacks
ריכוז הרצאות בהגותו של הרב זקס שנעשו בשנה שעברה.
.......................................................................................................
הרב עמיהוד סלומון: דקה וחצי מוקלט- פרשת ויצא תשפ"ג
.............................................................................................
פרשת ויצא -" וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו " –לִמּוּד הָאֲבָנִים בְּשָׁלוֹשׁ מַעַרְכוֹת
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
כך פותחת פרשתנו : "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה"( בראשית, כח', י').
הנה המערכה הראשונה של לימוד האבנים. פרשתנו מתארת התרדמה הנופלת על יעקב, ועמו החלום הקאנוני, שבו מופיעים ייצוגים של - סולם, מלאכים ואבנים :" וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ ".( בראשית, כח', יא'-יב').
הבה נעמיק בדינמיקה ובאינטראקציה של האבנים בסיטואציה המיוחדת, הפוגשת את ראשיתו של מסע בריחתו של יעקב. רש"י מאיר את עינינו בפרשנותו :" עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו (האבנים) מריבות זו את זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנאמר, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו ".
מה כל כך חשוב בתיאור האבנים בפרשתנו ? מדוע רש"י נדרש בפרשנותו, לדינמיקה של האבנים?
אבקש לטעון ,שהאבנים בפרשתנו הן ייצוגי סמלים ,כמטאפורה וסוג של האנשה (פרסוניפיקציה). לנגד עינינו מתרחש מאבק הבכורה של האבנים. כל אחת מהאבנים, מנסה לזכות בבכורה, שרק עליה יניח יעקב את ראשו. יש להניח שכל אבן תנסה בדרכים עקלקלות ובמניפולציות, להשיג את הבכורה , שכן – המטרה מקדשת את האמצעים. מסתבר, שמצב זה פוגם בשלום הבית ,באחווה וברעות של - "חבורת האבנים". כל אבן רואה את עצמה כראויה רק היא- לבכורה. אם בכל זאת, אחת מהאבנים, הייתה זוכה בבכורה ומשיגה את מבוקשה, הרי נוכל לתאר , כיצד תרגשנה האבנים האחרות שלא זכו הן בבכורה.
כך לימדנו הרצי"ה - הרב צבי יהודה הכהן קוק ( 1891-1982) בהאירו את האנשתן של אבני הכותל: "יש אבנים ויש אבנים, יש אבני דֻמָּה (השייכות למדרגת הדומם), ויש אבנים – לבבות" ('לנתיבות ישראל', מאמר "מאחר כותלנו"). הנה כי כן, מאבק הבכורה של האבנים – "עלי יניח יעקב הצדיק את ראשו", איננו מאבק של - אבנים דוממות, אלא מאבק של - אבנים, עם לבבות פועמים.
מחול הלבבות הפועם של האבנים, מתעצם נוכח קדושתו של המקום בו ומתרחש חלומו של יעקבַ:" וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה". מפרש רש"י :" הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש...נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים... שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ, שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל וזהו ויפגע במקום... שהייתה עיר האלוקים, קראה בית אל והוא הר המוריה, שהתפלל בו אברהם והוא השדה שהתפלל בו יצחק".
כך האבנים עם לב אדם, נוכחות באבני הכותל, שריד בית מקדשנו, בשירו של יוסי גמזו ( 1938 -2020):" עמדה נערה מול הכותל, שפתיים קרבה וסנטר. אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן, אבל השתיקה עוד יותר... אמרה לי- ציון הר הבית, שתקה לי- הגמול והזכות, ומה שזהר על מצחה בין ערביים היה ארגמן של מלכות. הכותל - אזוב ועצבת, הכותל - עופרת ודם. יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן, יֵשׁ אֲבָנִים עַם לֵב אָדָם".
מחול האבנים עם לב אדם, בהר המוריה מקום מקדשנו, מציג לנו את מאבקן של שתי אבנים לזכות בבכורה – מי תהא האבן שעליה יוקם בית המקדש. כך הנביא ישעיהו מתנבא על בניינה של העיר ירושלים:״ וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ". (ישעיהו נד׳,יב׳).
המדרש דן במילה ״ כַּדְכֹד ״,בה משתמש הנביא ישעיהו, לתאר את אבני חומות העיר, ומציג מחלוקת בין המלאך גבריאל לבין המלאך מיכאל: לפי גבריאל, ירושלים תיבנה מאבן השוהם ולפי מיכאל, מאבן הישפה. בא הקב״ה ומכריע ביניהם ,״כדין וכדין״. כלומר, ירושלים נבנית גם מאבן השוהם וגם מאבן הישפה, וזאת המשמעות של המילה היחידנית והנדירה בתנ״ך-״כדכד״.
המהרש״א -רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס( 1555 - 1631), בדבריו על הגמרא במסכת בבא בתרא עמ' ה', בסוגיית אבני ירושלים, אומר, כי שוהם, היא אבנו של יוסף והיא מסמלת את הכוח הגשמי והחומרי בישראל ואילו הישפה ,מסמלת את הכוח הרוחני בישראל, היא אבנו של בנימין שבחלקו הוקם בית המקדש.
דומה שאבן השוהם, מייצגת את הגשמיות- ירושלים דמַטָּה, אתערותא דלתתא. (ארמית) התעוררות מלמטה .האבן מייצגת את הפרקטיקה והשגרה, בהקשר למילוי הצרכים הקיומיים החומריים היום יומיים. היא ייצוגו של יוסף המשביר הלאומי בתקופת שנות הרעב במצרים.
אבן הישפה לעומתה, מייצגת את הרוחניות- ירושלים דמעלה, אתעררותא דלעילא( ארמית) – השפעה אלוקית, הבאה מלמעלה כלפי מטה. היא ייצוגו של בנימין, במרחב הרוחני של בית המקדש.
הנה באה ירושלים, מקום אמצע שיפועו של סולם חלום יעקב בפרשתנו, היא עיר שלם, שאוחדה בתשכ"ז וקוראת לשילוב וסינרגיה של שתי האבנים - גם וגם : " כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכב', ג').
ירושלים קוראת להפסקת מאבק הבכורה של האבנים עם לב אדם, וקוראת לשילוב ידיים, של האבנים. ירושלים קוראת לחיבור אנשי השמים, העוסקים כביכול ,בנושאים הגדולים ברומו של עולם, עם אנשי הארץ, העוסקים כביכול, בנושאים הקטנים, בקרקע המציאות. ירושלים קוראת לחיבור של אנשי מַטָּה עם אנשי מַעֲלָה : "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם, הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם"( ישעיהו, מ', ט').
ירושלים משמיעה קולה ומביאה את בשורתה לאבנים עם לב אדם- אלו חשובים וגם אלו חשובים, אל תבטלו אחת את השנייה. כן, שתיכן חשובות, אך עליכן להעניק כבוד הדדי של אבן אחת לרעותה ולחבר את לבבות האבן- כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" ( משלי, כז', יט').
מחול האבנים במאבקן על הבכורה בפרשתנו, משקף את מאבק הבכורה הדרמטי לאורך כל הדורות , בין יעקב לאחיו עשו.
כך נוכח לימוד האבנים בפרשתנו במערכה השנייה, במפגש של יעקב עם הרועים: " וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ...וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן." ( בראשית, כט' ,ב'-ח' ).
התמיהה הגדולה בהתנהגות הרועים, היא בעובדה שכולם באים ביחד ללא יוצא מן הכלל, לגול את האבן מעל הבאר ולהשקות את עדריהם. מדוע כולם באים ביחד באותה נקודת זמן, לבצע פעולה כה פשוטה של הסרת האבן מעל פי הבאר ? האם הייתה מחויבת נוכחותם של כל הרועים לגול את האבן ?. רש״ר הירש (הרב שמשון בן רפאל הירש 1808-1888) בפרשנות נפלאה ,מנתח את הסיטואציה של קהילת הרועים: ״ באר של ציבור יש לכסותה דרך כלל בכיסוי קל ונוח, לנוחיות הרבים הנזקקים לה. אולם כאן לא היו הבריות נותנים אמון זה בזה ועינו של האחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מן השני. משום כך היה הכיסוי כה כבד. שרק במעמד כולם ובכוחות משותפים יכלו להגיע אל מי הבאר״.
מחקרים (Norris et al., 2008, Leykin D. et al. 2013) מלמדים כי חוסן קהילתי ותרבות קהילתית מאופיינים בפרמטרים הבאים: באמון במנהיגות, ביעילות ובפעילות קולקטיבית של "כולנו רקמה אנושית אחת", בקשר, בהשתייכות ובמחויבות לקהילה, במוכנות לסייע , ביכולת של קהילה לשיתוף פעולה פנימי וחיצוני ,ביכולת לסיוע הדדי- "כולם בעד אחד ואחד בעד כולם", בקשרים ובתקשורת בין חברי הקהילה, באמון החברתי, ביחסים הטובים בין החברים. ביכולת של קהילה לגייס ולתעל משאבים, בתמיכה בצרכים ייחודיים ובאנשים הנמצאים במצב נזקקות, ברוח הקהילה – באמונה ביכולת, במשמעות ובתקווה.
קהילת הרועים בפרשתנו, הייתה נטולה- חוסן קהילתי ותרבות קהילתית.
יש להניח שאם לא היו מניחים אבן גדולה , שהסרתה תלויה בנוכחות פיזית של כל הרועים, הרי כל אחד מהרועים, היה מנסה לרמות את הרועים האחרים, בכך שהיה מצליח לדאוג רק לצאנו ולשאוב מים רק לעצמו שהיה מותירחֶסֵר לרועים האחרים. הנה גם כאן, משחקת האבן על פי הבאר, תפקיד בעל משמעות במערכה המתרחשת במפגש יעקב עם הרועים. יעקב לומד לימוד מהרועים, שעל מנת למנוע כל מעשה רמייה ואורבות שבין רועה אחד לשני, הרי יש לייצר אבן אחת גדולה וכבדה ,שרק איחוד כוחות של הרועים ,יאפשר לגול אותה ולאפשר שאיבת מים. אך אם קהילת הרועים ,הייתה מאופיינת בערבות הדדית ולא באורבות הדדית של - אנשים עם לב של אבן, הרי לא היה צורך לייצר מנגנון של האבן הגדולה , כדי למנוע רמייה. כמו שבתחנה הראשונה, הפתרון שהאיר רש"י, בהפיכת כל האבנים , לאבן אחת גדולה , כדי למנוע תרבות של רמייה ואוֹרְבוֹּת בין האבנים, כך גם קורה, באבן הגדולה מעל פי הבאר במפגש של יעקב עם הרועים .
הנה הגענו ללימוד האבנים במערכה השלישית ,בסופה של פרשתנו: "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי... וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ". כך באופן לא מפתיע, חוזרות האבנים לבמה, כאילו הן צאצאיהן של אותן האבנים במערכה הראשונה בפרשתנו. שם אבנים וגם כאן אבנים. שם מצבה וגם כאן מצבה. כך מתארת זאת פרשתנו:"וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל-הַגָּל. וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. וַיֹּאמֶר לָבָן, הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם... וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק ".( בראשית, לא', כו'- נד').
השבוע ציינו אירוע דרמטי – כט' בנובמבר. יום הכרזת האו"ם על הקמתה של מדינת ישראל. בהצבעה הדרמטית, הצביעו 33 מדינות בעד ו-13 מדינות נגד. כך נוכחות 13 האבנים- ללא לב, בדמותו של לבן- "וַיִּקְרָא-לוֹ( לגל האבנים) לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא". יְגַ,בגימטרייה = 13 מדינות ללא לב, שהצביעו נגד הקמת מדינת ישראל. לעומתן, 33 אבנים עם לב ,בדמותו של יעקב – "וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד". גַּלְ, בגימטרייה= 33 מדינות עם לב, שהצביעו בעד הקמת מדינת ישראל.
בימים ההם בזמן הזה.
שירה של רחל המשוררת (1890-1931) מתנגן בלימוד האבנים על שלוש מערכותיו בפרשתנו: "בְּטֶרֶם אתא הליל – בּוֹאוּ בּוֹאוּ הַכֹּל. מַאֲמָץ מְאֻחָד עַקְשָׁנִי וְעֵר, שֶׁל אָלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יְבַצֵּר לְגוֹל אֵת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר ".
אכן, - " יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן, יֵשׁ אֲבָנִים עַם לֵב אָדָם".
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
הרב חיים אריה כהנא-חבר הנהלת החברה לחקר המקרא.
פרשת ויצא- תשפ"ג - סגולת הבאר.
סגולת הבאר - מסייעת
להתהוותו של עם הסגולה.
המפגש בין שמים לארץ!
אליעזר מצא את השידוך ליצחק בבאר.
יצחק פוגש את רבקה כשהוא "בא מבוא באר לחי רואי".
יעקב בבריחה - פוגש את רחל בבאר.
משה בבריחה - פוגש את צפורה בבאר.
מעבר לתכונות והסגולות המיוחסות למים, מה המיוחד בבאר עצמה?
השפעת ה' נקראת - 'באר מים חיים',
מקור הטוב והאושר.
המילה באר - מובנה גם - באור.
הבאר מהווה את מקור החיים.
היא מספקת את החיים עצמם. מפאת חשיבות הבאר היא מהווה מקום כינוס.
יש להניח שראו בבאר נס - נס הקיום!
ניתן לראות בבאר יצירה מקורית של הקב"ה. ללא מגע יד אדם וללא התערבותו המים נובעים ישירות מפאת רצונו יתברך.
הברכה מצויה בשפע...רק לחפור ולגלות. בהכרח קיימת 'אווירה' מאד מיוחדת של חיבור שמים וארץ, גשמי ורוחני -
הופעה ישירה של הקב"ה.
כל מה שמתרחש סביב הבאר מקבל ממדים מאד משמעותיים!
אישור חיזוק וגושפנקה, השגחה מיוחדת -
כל אמירה, קבלה ומעשה מבארים ומבהירים את המתרחש!
הארוע העכשווי משליך על העתיד. מעשה אבות סימן לבנים - מעשה האבות בבאר פותח עידן חדש המשפיע לדורות.
דווקא השידוך המצריך הרבה ס"ד -
קל וחומר אצל האבות.
הבאור צריך להיות ייחודי ומושלם!
בשילוב 'התפאורה' של הבאר - כולל האווירה, הסגולה וההתערבות שלו יתברך!
'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף'.
להצלחת הזיווג דרושה התערבות הכרוכה בנס. נדרשת השתדלות האדם ע"י החפירה, הגילוי של השפע הקיים מששת ימי בראשית.
כך ההתרחשות סביב הבאר - 'נס הקיום'!
שבת שלום- הרב חיים אריה כהנא-חבר הנהלת החברה לחקר המקרא.
&
פרשת ויצא -תשפ"ג- הקצאת מקורות
מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון "אלפא"
בתחילת הפרשה יעקב נס לחרן ובדרך ה' מתגלה אליו בחלום הלילה. בבוקר יעקב קם ונודר: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".
ר' אברהם אבן עזרא פירש: "וטעם יהיה בית אלהים — מקום קבוע לתפילתי, ולהוציא שם מעשר מכל אשר תתן לי, ממון, לתתו למי שהוא ראוי לקחתו לכבוד ה'. ולהיות לוי עשירי – דרך דרש, כי אין בתורה שיתן האדם מעשר בניו, רק מעשר בקר וצאן ותבואה". כיצד לוי -- הבן של יעקב -- נחשב מעשר?
בתורה יש שני מודלים של מעשר - מעשר בהמה ומעשר תבואה. במעשר תבואה החקלאי מודד עשירית מהיבול שלו. במעשר בהמה, מעבירים את כל הבהמות שנולדו בשנה האחרונה בפתח צר, וכל בהמה עשירית הופכת להיות מעשר. אם כן, במודל של מעשר בהמה, כשסופרים את בניו של יעקב מהסוף להתחלה אז לוי הוא העשירי (ואינני יודע למה לא מההתחלה לסוף). לוי באמת הוקדש והתמנה לעבודת בית המקדש ולמשימות לאומיות של חינוך, שיקום עבריינים ועוד.
מה שמיוחד במעשר בהמה הוא שלא נותנים אותו לאף אחד. הבעלים מקריב את הבהמות של המעשר בירושלים והוא אוכל אותן שם בקדושה לפני ה', יחד עם משפחתו ומעגלים נוספים (בדומה למעשר שני). בפועל, הדרישה היא להקצות חלק מהמקורות העומדים לרשותו של אדם לטובת מימון פעילות רוחנית-חברתית בירושלים. (בהסבר מצוות קורבן תמיד, הקורבן שמקריבים פעמיים כל יום, בוקר וערב -- ספר החינוך דרש אפילו רף גבוה יותר והשווה בין מה שאדם משקיע בחיי החול לבין ההשקעה הנדרשת בפעילות דתית-ערכית: "ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים, לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתרה על עבודתו לרבו".)
בימינו נהגו לתת מעשר כספים - עשרה אחוזים מההכנסה. בהלכה המקובלת, קיימות שתי אפשרויות: האחת, לתת את הכסף לצדקה, מה שמזכיר את נתינת מעשר מהתבואה ללויים. האחרת, לרכוש ספרי-קודש ולממן פעילויות רוחניות-דתיות אחרות, מה שמקביל למודל ההקצאה של מעשר בהמה. הבעיה ביישום של נתינת צדקה היא: הלויים קיבלו את המעשר בתמורה לעבודתם בשירות הציבור. בעידן שלנו - מה מקבל הצדקה של מעשר הכספים אמור לעשות? הבעיה ביישום של מודל ההקצאה היא: שקניית ספרים לבית אולי מייצרת חוויה רוחנית אישית, אבל מי שאכל מעשר בהמה בירושלים יצר סעודה משותפת, שיתף אחרים וחווה חוויה רוחנית חברתית ולא אנוכית. מה הייתם מציעים? כיצד ניתן לתרגם לימינו את נתינת המעשר כבעלת אפקט משמעותי של מעורבות ולכידות חברתית (ולא רק כעוד חובת תשלום שצריכים להיפטר ממנה)?
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
ספר בראשית בפתח: האם כבר קראתם את ״עץ החיים והכסף״ על ספר בראשית?
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'מקראות' – בינה בתורה (לפרשת "ויצא יעקב"): חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
בין חלום של סולם משמים ארצה, למציאות של גולה
יעקב יצא מבאר שבע, ומרגע שהוא יצא, אין התורה מספרת על יצחק ורבקה אפילו מילה אחת. לכאורה, ניתן היה לצפות שיקרה להיפך: השראת השכינה תישאר עם יצחק ועם רבקה בארץ, ויעקב יברח ויישכח, לפחות עד שישוב. גם יעקב חשב כך. הוא הרי ברח ל"פַּדָן ארם", ואילו עֵשָׂו אחיו נשאר עם אביו בארץ! לא עלה על קצה דעתו של יעקב, ש-ה' ילך אתו לגולה!
אולם, כאמור, בתורה הכול התהפך. לא נזכר כלל מה עבר על הנשארים בארץ: מה אירע לרבקה עד מותה, במיוחד מבלי לראות עוד את יעקב בנה האהוב (כפי שאמרה בפיה: "עָלַי קִלְלָתְךָ, בְּנִי", כ"ז, יג)? מתי חזר יצחק מבאר שבע לקרית ארבע, ולמה? מה קרה לעֵשָׂו ואיך נהיה ראש גדוד של ארבע מאות לוחמים? על כל אלה לא נאמר דבר. הכתוב יחזור ויספר לנו על עֵשָׂו רק כאשר ישוב יעקב לארץ האבות.
יעקב הופתע מעצם העובדה ש-ה' התגלה אליו בלשון דומה מאד לזו שאמר לאברהם סבו, ובאותו המקום, "מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל" (י"ב, ח): "אני ה' א-להי אברהם אביך וא-להי יצחק, הארץ אשר אתה שֹכֵב עליה לך אתננה ולזרעך" (כ"ח, יג).
בכל זאת, הבדל משמעותי היה בין השניים: אברהם עמד וראה, ויעקב שכב וחלם, אברהם ביום ויעקב בלילה, אברהם התהלך בארץ ויעקב הלך לגלות.
ועם זה, בנקודת המפנה, התגלתה הבטחת "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת..." (כ"ח, טו). כסולם מגשר בין חלום גאולה שמימי של יעקב הבורח, ובין ארץ ממשית עתידית.
לשון המקרא (במיוחד בספרי בראשית ושמות) משתמשת גם ב"אני" וגם ב"אנכי" ובגיוון משמעות. בשפות השמיות, לעומת זאת, משתמשים או ב'אנא' או ב'אַנַכּוּ'. במקרא, 'אני' הוא חיווי פשוט, כמו שקראנו בפרק הקודם: "אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו" (כ"ז, לב), ואילו 'אנֹכי' הוא ביטוי מורחב ומחוזק, והוא נאמר כלפי מתח גדול וחששות עצומים, כמו שאמר שם יעקב הרועד כולו: "אנכי עשו בכֹרך" (כ"ז, יט).
לפעמים, כפי שרואים ושומעים בעשרת הדברות, הביטוי 'אנֹכי' מופיע בכל עוצמתו בברית שבועה ובקריאה מחייבת – 'זכור ואל תשכח'!
בין שידוך (רבקה ליצחק) לאהבה ממבט ראשון (יעקב ורחל)
מה רב ההבדל בין עבד אברהם שהגיע לחרן (פרק כ"ד), לבין הגעתו של יעקב – העבד הגיע עם עשרה גמלים עמוסים כל טוב, ואילו יעקב הגיע חסר כול. יעקב, שהיה "יֹשב אֹהלים", פגש את רחל כרועָה על הבאר, והמפגש ביניהם נתן ליעקב כוח יותר מאשר לכמה רועים ביחד לגלול את האבן מעל פי הבאר. בסיפור עבד אברהם רבקה היא השואבת, ואילו כאן יעקב הוא השואב.
גם מודל הנישואין של יצחק ורבקה שונה לחלוטין ממודל הנישואין של יעקב ורחל – אצל יצחק ורבקה הנישואין נעשו באמצעות שליח (כמו בשידוך), והאהבה תבוא אחר כך; לצורך ההמחשה, אם היו מביאים ליצחק אחות של רבקה הוא בוודאי לא היה יכול לדעת; אצל יעקב ורחל האהבה הגדולה נולדה על הבאר, ממבט ראשון, ולא תכבה לעולם.
לכל מודל נישואים יש מחיר – מחיר הנישואין על ידי שליח הוא הפער שנותר בין שני השתקנים ההם, יצחק ורבקה – הפער היה עמוק כל כך, עד שרבקה לא יכלה לספר ליצחק על נבואת ה' לה, על "שני גוֹיִם בבִטנֵךְ, ושני לאֻמים מִמֵעַיִךְ יִפָּרֵדוּ" (כ"ה, כג).
מחיר הנישואים של אהבה ממבט ראשון על הבאר, הוא הטרגדיה הגדולה, שהתחילה בלילה בו האהבה הייתה חייבת להתממש. יעקב היה שקוע כל כך בעצמו ובאהבת רחל שבו, עד שלא הרגיש בתרמית של לבן שהביא לו את לאה. בשידוך מרחוק, צפוי שחתן לא יכיר את בת זוגו, אבל יעקב היה אמור להכיר את רחל ממבט ראשון. דווקא כאן שילם יעקב את מחיר התרמית שלו לפני אביו (כמו שאמרו חז"ל במדרש 'תנחומא' כאן).
המחיר עוד יתעצם בפרקים הבאים, בעקרות ובלידות, במות רחל ובקבורתה, ואחר כך במהלך הדורות. השיא יהיה בנבואת ירמיהו (ל"א, יד-טז), המתאר את רחל המבכה על בניה וממאנת להתנחם "על בניה כי איננו". והנביא ניחם אותה בשם ה' ואמר "כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
הרב יואל בן-נון
&
פרשת ״ויצא״ - תשפ"ג - יגאל גור אריה
הנאום שנחשב לטוב ביותר במאה העשרים נקרא יש לי חלום ,I have a dream. מרטין לותר קינג נואם על שוויון בארצות הברית. *חלום מניע מהלכים, משנה מציאות, גורם למהפכות*. צריך חזון כדי לשנות דברים בפועל. גם ביסוד הקיום שלנו מונח חלום. השבוע בפרשה, לפני שיעקב מתחיל את מסע חייו, מופיע החלום המפורסם עם סולם יעקב. מלאכים עולים ויורדים, יעקב שומע בשורות גדולות והבטחות על עתיד מפואר, ומכוח החלום הוא הופך לאביהם של 12 השבטים והמשפחה הזו הופכת לאומה. פרשני הפרשה מסבירים מה היה עוצמתי כל כך בחלום הזה, שהפך גם לסמל בתרבות העולם. עד אותו חלום חשבו כולם שהמציאות היא חד ממדית. יש את המישור האופקי בלבד, את מה שרואים מול העיניים וזהו. החלום חשף בפנינו שיש עוד מישור, אנכי, רוחני, נסתר, מלמעלה למטה, שלא רואים אותו. על הסולם נאמר שהוא "מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", כלומר: יש חיבור בין שמיים לארץ, בין הרוחני לגשמי, והחלום הזה מונח. מעתה בבסיס הדרך של עם ישראל.
יעקב בורח מאחיו עשיו והולך אל הלא נודע. בלילה הראשון מחוץ לבית הוא חולם: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ".
*חלום* הוא חוויה סובייקטיבית של מראות דמיוניים ותחושות במהלך השינה. לחלום שגרתי מספר מאפיינים, ובהם חוסר מודעות לכך שמדובר בחלום, אי יכולת לשלוט בחלום ולכוון את השתלשלותו, וחוסר הפעלה של מנגנון הביקורת והשיפוט. החלום הוא תופעה כלל- אנושית חוצה תרבויות, שגם נצפתה בחיות, ושגם ילדים לומדים לזהותה כבר בגיל צעיר. משערים כי כרבע מהשינה מוקדשת לחלום. דמויות היסטוריות רבות ידועות כמי שהיו מושפעות מחלומותיהן. לפותרי חלומות היה מעמד מיוחד בחצרותיהם של מלכים, ולרוב הם שימשו ככוהנים, בשל החשיבות הרבה שבני אדם ייחסו לחלומות בעולם העתיק.
ישנם סוגים שונים של חלומות, ביניהם הסיוט, שהוא לרוב חלום בעל השפעה גבוהה יותר על רגש האדם, בדרך כלל גורם לו לבהלה, אימה או חשש, וחלום טוב, הגורם לאדם להתעורר בהרגשה חיובית וטובה. ישנם גם חלומות ארוטיים, המערבים תמונות, מראות ואף תחושות הקושרות אותו למין קיימות גישות רבות להסברת מהותו של החלום, מתגובה לגירויים חיצוניים או פנימיים, וגלישה של הכוחות המודחקים שנכבשו על ידי האגו לעבר המודעות, ועד להבעת התודעה באופן סימבולי, והתקשרות אל מה שמעבר לאינדיבידואל, אם אל התת-מודע הקולקטיבי ואם אל הנשגב והנאצל.
הבחירה בסולם אינה מקרית. סולם הוא משל לעליה הדרגתית, לטיפוס עיקש אך עקבי, לחריקת שיניים עם כיוון ברור.
האדם המטפס על מדרגה מסוימת משתנה באישיותו בעצם הטיפוס. אם האדם הצליח לטפס גבוה סימן שהוא לא רק התקדם אלא הוא גם השתנה. בתחום הכושר הגופני נהוג להשתמש במושג "*סרגל מאמצים*". תוכנית אימונים בנויה מסרגל מאמץ שבסופו האדם מגיע ליכולות גופניות, אך גם נפשיות, שבכוחם לגרום לו לשבור שיאים. גם במאמץ הרוחני אפשר וצריך לדבר על סרגל, או יותר נכון על סולם, סולם מאמצים רוחני, אשר בכוחו להביא את האדם ליכולות גבוהות יותר, לשבור שיאים, לנפץ תקרות זכוכית רוחניות ולגעת בשמים.
בכל אחד מאיתנו יש משהו מחלומו של יעקב, כולנו חולמים להגיע רחוק, גבוה. בין כולנו מסתובב לו יעקב עם סולם על הגב ומתחנן בפנינו אל תפסיקו לחלום תמשיכו לשאוף תמשיכו להתקדם. המפתח לשינוי נמצא בשאיפה לעלות גבוה. ועלינו לזכור כי כאשר אנו מטפסים אנו מחדשים אנו משתנים אנו הופכים לאנשים גבוהים יותר. ובסופו של הסולם אפשר לפגוש אנשים טובים יותר. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו זהו החידוש בטיפוס המתמשך והסיזיפי בסופו אפשר להפוך לאנשים *ערכיים טובים ואוהבים יותר*..
שבת שלום !
שבת שלווה וענוגה!
יגאל גור-אריה
