אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים לקבל את תרומתך על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
בועז חדד תיכון רכז תנ"ך אורט מעלות וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא.
פרשת ויצא – תשפ"ג- מסרים חינוכיים
אז מדוע הוסיף יעקב את המילה "לאכול " ? מה המסר החינוכי שיעקב אבינו בא ללמדנו ? לדעתי יעקב בא ללמדנו מסר חינוכי חשוב ביותר והוא להודות לבורא עולם על כל דבר ,שלנו נראה פעוט ביותר , לא תמיד , כאשר לאדם יש לחם , הוא יכול לאכול את הלחם ,יתכן מחמת מחלה ,או זקנה כמו שאמר שלמה המלך בספר קהלת פרק י"ב פסוק ג' "ובטלו הטוחנות " ,כאשר אדם זקן השיניים הטוחנות כבר לא מתפקדות ואפילו לחם לא יוכל הקשיש לאכול . לכן צריך להודות לבורא עולם גם על דבר שנראה בעינינו פעוט בפרק הזמן , שאנו נמצאים בחיינו .
אנו רואים שהתנהגותם של שלושת ילדיה הראשונים של לאה הושפעו ממערכת היחסים הקלוקלת שבין יעקב ולאה :
מערכת היחסים הקלוקלת בין יעקב ללאה ,בשלב הראשון של הנישואין ,לפני שמערכת היחסים הייתה יציבה , השפיעה באופן שלילי על שלושת הבנים הראשונים שנולדו .
אבל בהולדת הבן הרביעי ,יהודה, מערכת היחסים התייצבה ולכן לאה קוראת לבנה יהודה "ותאמר הפעם אודה את יהוה " יהודה היה הבן המוצלח שממנו יצאו מלכים ,אנו נקראים יהודה על שמו של יהודה בנה הרביעי של לאה שממנו יגיע המשיח מבית דוד .
אנא התנהגו ביושר לילדיכם ולתלמידיכם , העניקו להם את כל החינוך הראוי מתוך אהבה ,אל תתנו להם הרגשה שמנצלים אותם לצורך הגשמת חלומנו אנו ,אלא להגשמת חלומותיהם גם אם לנו זה לא נראה .
שבת שלום ומבורכת ממני באהבה גדולה חדד בועז
&
בע"ה
לפרשת ויצא-תשפ"ג : על קשב, אמפתיה ועידוד זוגי - בלומה טיגר-דיכטוולד
רחל וחנה, הן שתי נשים אהובות על בעליהן ועקרות. שתיהן אינן הנשים היחידות בחיי בני זוגן. יעקב נשוי ללאה ולרחל, אלקנה לחנה ולפנינה. רחל היא האישה שיעקב אהב והיה מוכן לעבוד עבורה שבע שנים. הכתוב מעיד: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כט, כ). גם לאחר שיעקב מגלה כי השיאוהו במרמה ללאה ולא לרחל, ולמרות שרחל שיתפה פעולה בתרמית זו, הוא מוכן לעבוד עבור רחל שבע שנים נוספות.
רחל צופה באחותה לאה שילדה כבר ארבעה בנים: ראובן ,שמעון, לוי ויהודה, ובכך מבססת את מעמדה כאם המשפחה הבונה את שושלת יעקב. " וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (ל, א) . רחל יודעת כי היא העקרה. זו אינה תלונה. זו זעקה מתוך מצוקה קשה. ללא בנים אני חשובה כמת. יצחק אביך התפלל על רעייתו העקרה, רבקה. " וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (כה, כא). ייתכן כי לכך התכוונה רחל. התפלל עלי כפי שנהג אביך. תפילת צדיק בן צדיק נשמעת. העקרות שלי היא הבעיה של שנינו. כפי שאמר הרב אריה לוין, "הרגל של אשתי כואבת לנו".
נתבונן בתגובתו של יעקב לזעקה זו. "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן " (ל, ב). מה שמע יעקב שהעלה את חמתו? הוא שמע האשמה. "הבה לי בנים". מכאן תגובתו. לי יש בנים, לך אין. הבעיה שלך לא שלי. ממך מנע ה' פרי בטן לא ממני. יצחק ראה את העקרות כבעיה של אנחנו. יעקב ראה את העקרות כבעיה של רחל.
קשב בניגוד לשמיעה, הוא אמנות. קשב הוא היכולת לרוקן את המיכל הפרטי שלי ולעשותו בית קיבול לזולת. זו אמנות נרכשת משום שהיא דורשת לכבות את כל הרעשים שלנו, ולהיות שם באופן מלא עבור הזולת. משימה לא פשוטה. יעקב אינו מסוגל להקשיב למצוקתה של רחל, משום שהוא עסוק בשיקום תחושת הערך העצמי שלו שנפגעה. לכן תשובתו בוטה. בסיטואציה כזאת אין אמפתיה. אמפתיה היא היכולת להבין לליבו של הזולת מבלי להזדהות עימו. בהעדר קשב ואמפתיה, יעדר גם המרכיב השלישי שהוא עידוד. עידוד הוא כל דבר המעלה את תחושת הערך העצמי של האדם בעיני עצמו, ומחבר אותו לכוחותיו.
חנה רעייתו האהובה של אלקנה נמצאת בסיטואציה דומה. " וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פנינה וַיְהִי לפנינה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים " (שמואל א, א, ב). אלקנה מרעיף אהבה על חנה. " וּלְחַנָּה ייתן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ" (שם, ה, ו). פנינה המקנאה באהבת אלקנה לחנה, מכעיסה אותה ומקנטרת אותה על עקרותה. וכך מידי שנה בעלותם אל המשכן בשילה, חנה בוכה ומסרבת לאכול. " וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים " (שם, ח).
חנה בניגוד לרחל אינה מתפרצת, אינה מגיבה מילולית. היא מופנמת בתגובותיה. בוכה ואינה אוכלת. אלקנה מבחין במצוקתה. לכאורה הוא קשוב ואמפתי שלא כיעקב. האם הוא מסוגל לעודד אותה? על פניו, דבריו אמורים לעודד אותה. הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים שיש לפנינה.
בתגובה לדבריו, חנה אמנם אוכלת ושותה, אך " וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ ונתת לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ " (שם י, יא). תשובת אלקנה אינה מעודדת את חנה. האם רק משום שהיא עדיין רוצה את הילד שאין לה?
האם דברי אלקנה עומדים במבחן הגדרת מהו עידוד? האם הם מעלים את תחושת הערך שלה בעיני עצמה, ומחברים אותה לכוחותיה? אלקנה אומר לה "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים". אלקנה עסוק בעצמו. הוא הבעל המושלם. איך היא לא רואה את זה. איך היא יכולה להיות עצובה. למה לה בנים אם יש לה אותו? תשובתו אינה עוסקת בה, בחשיבותה ובמעלותיה.
דבריו אינם מעלים את תחושת הערך שלה בעיני עצמה, ואינם מחברים אותה לכוחותיה. האם הרגשתה הייתה משתפרת אילו אמר לה אלקנה "למה תבכי... הלא את טובה לי מעשרה בנים"?
מה עושות רחל וחנה בעקבות תגובת בני זוגן?
רחל, כדרכה, מעשית. היא פותרת דברים. " וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה" (בראשית ל, ג).
חנה מתפללת. היא נודרת נדר. זהו הנדר שלה. אם תזכה בבן הוא יהיה ילדו של הא-ל, הא-ל שהקשיב לה. היא משתמשת בפועל שבו השתמשה לאה. ראה. "אם ראה תראה בעני אמתך", המזכיר את "ראה ה' בעניי", שאומרת לאה לאחר הולדת ראובן.
את ההחלטה הזו, מקבעת חנה בנדר. זו אינה החלטה משותפת לה ולאלקנה. על עתידו של הילד הזה רק היא תחליט.
כשנולד הילד לחנה, היא מקיימת את נדרה. כשהיא מוסרת אותו לידי עלי הכהן היא אומרת: "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' " (שמואל א, א, כז, כח).
כסלו תשפ"ג
&
מעדנים לשולחן שבת תשפ"ג ד"ת מספר 210- חיים קופל
מקומה של תפילה
1) בפרשת וישלח לאחר לידת בנימין, מונה התורה את כל בני יעקב:" ויהיו בני יעקב שנים עשר. בני לאה בכור יעקב ..בני רחל יוסף ובנימין..אלה בני יעקב אשר יֻלַּד לו בפדן ארם" (לה..כ"ב..כ"ו).
2) שואל "החזקוני" (רבינו חזקיה ב"ר מנוח), הרי בנימין לא נולד בפדן ארם, אלא בדרך לארץ כנען, או בארץ כנען עצמה שנאמר:" ויסעו מבית אל ויהי עוד כִּבְרַת הארץ לבוא אפרתה ותלד רחל ותקבר בדרך אפרתה" (ל"ה..ט"ז-יט)?
3) מתרץ "החזקוני", אחרי לידת יוסף התפללה רחל שיוולד לה בן נוסף שנאמר:" ותקרא את שמו יוסף לאמר יֹסֵף ה' לי בן אחר" (ל"ד-כ"ד). ואומנם, בהמשך נולד בנימין, כפי שנזכר לעיל. הגם שהוא נולד בדרך לארץ כנען, הכתוב מחשיב אותו עם שאר הבנים שנולדו בפדן ארם, מכיוון שהוא נולד בעקבות תפילתה של רחל בפדן ארם. שם שמע ה' לתפילתה, וגזר שהיא תיפקד בבן נוסף. ההמשך הוא כבר תהליך ביולוגי עד שהוא נולד בפועל, בדרך לארץ כנען.
4) רואים מדברי "החזקוני" שמקום הולדת האדם אינו הטריטוריה בו יצא לאוויר העולם, אלא המקום בו נפקדה אמו.
5) ראיה לדבר, ניתן למצוא במסכת ברכות. המשנה אומרת: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר, ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. הגמרא בהמשך מביאה דוגמאות לנושא: הרואה מעברות הים ומעברות הירדן..ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק..על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום. נוסח הברכה כתוב במשנה: "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה".
6) לכאורה, הרי משה עלה לראש הגבעה, מקום גבוה, שנאמר:" ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה" (שמות י"ז-י). אך יהושע נלחם במקום מרוחק משם- א"כ הנס נעשה במקום שלחם בו יהושע ולא ליד האבן שישב עליה משה? מכאן
שתוצאות המלחמה נקבעו במקום התפילה, בראש הגבעה, ליד האבן עליה ישב משה והתפלל יחד עם כלל ישראל.
7) המשנה במסכת ראש השנה אומרת "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" (שמות י"ז-י"א). וכי ידיו של משה עושות מלחמה..אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. (רה"ש כ"ט.).
8) כך שהתפילה אינה סיבה לנס, אלא הנס עצמו! באותו רגע נקבע הניצחון במקום התפילה.
9) תשובות לפרשת תולדות
א) מילה בפרשה שהגימטרייה שלה שווה 1,000 היא :" כִּמְתַעְתֵּעַ " (כ"ז-י"ב).
ב) שני אחים תאומים, חיברו יחד ספר על הש"ס, מה שמם, מה שם הספר, ובמה הוא עוסק? תשובה: האחים למשפחת רבינוביץ תאומים הם. אליהו דוד (אדר"ת) וצבי יהודה. שם הספר "שבת אחים, עוסק בכללי פסיקה בתלמוד, הם חיברו אותו בהיותם בני 13-14 שנים!. (האדר"ת לקח את הרב אברהם יצחק הכהן קוק לחתן לבתו, הבת נפטרה ללא ילדים והרב קוק נשא לאשה את בתו, של אחיו התאום של אדר"ת, צבי יהודה).
10) שאלות לפרשת ויצא
א) "ויקח מאבני המקום"(כ"ח-י"א) ובהמשך "ויקח את האבן"(כ"ח-י"ח).תחילה "אבני" לשון רבים ובהמשך "אבן" לשון יחיד? ואומר רש"י שהייתה מריבה וכל אבן רצתה שיעקב יניח את ראשו עליה, והתאחדו כולן לאבן אחת.
השאלה: מה הפתרון? הרי יעקב יניח את ראשו רק על שטח קטן מהאבן, ואז שאר החלקים שוב יצאו מקופחים?
ב) "ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בְּעָנְיִי" (כ"ט-ל"ב). נשים לב בכל השמות של השבטים קודם כתוב הנימוק לשם ורק אח"כ נקבע השם ורק אצל ראובן זה הפוך, קודם הוזכר השם שנקבע ורק אח"כ הנימוק? למה השוני?
שבת שלום
מחיים קופל - מעדנים 210 פרשת ויצא תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/ ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
&
וילך חרנה״- יעקב זיצר- חיפה -
מועמד להקמת סניף של החברה לחקר המקרא לבני הדור השלישי "בן 70 למקרא" (למעוניינים נא להרשם)
בהמשך ״ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו”. רש״י אומר :”עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות״ֶ
בחוברת ״ותן חלקנו״ֶמובאים דברי ״הסבא מקלם״ֶהאם אותן אבנים למראשותיו של יעקב יכלו להצילו , באותו מקום שומם השורץ חיות רעות -מפני חיות רעות-אלא הדבר בא ללמדנו שעלינו לסמוך על בורא עולם משום שכל חיינו הם נס אחד גדול ועם כל זאת עלינו החובה לעשות את ההשתדלות שלנו והקב״ה יעזור.
בסוף הפרשה מתוארת פגישת ההיפרדות בין יעקב ללבן (שרדף אחרי יעקב), כאשר בסיומה מלקטים אבנים ויעשו מהם גל /מצבה,כדי שתשמש כעד שאף אחד לא יעבור לצדו של השני :
״עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה״.
האם הגל/המצבה הינה בטוחה לעניין??, אך ישנה חשיבות שאנחנו נעשה את מה שאנחנו יכולים לעשות ובורא עולם ישמור עלינו. בנותינו היו כותבות בראש המכתבים שכתבו :
בס״ד ובהשתדלותנו.
שבת שלום. הזיצרים.
&
"לחם לאכול ובגד ללבוש – כורח או בחירה"- הרב אבי רזניקוב רב בית החולים איכילוב תל אביב.
בפרשת 'ויצא' , מסופר על בריחתו של יעקב לחרן, בעקבות ניסיון אחיו עשו להורגו. עם צאתו מארצו ומבית אביו אל עבר הלא-נודע, הוא מבקש מא-לוקים, " וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי" (בראשית, כ"ח, כ'-כ"א).
בקשה זו משמשת לנו כגורם מזמן לבירור ההסתכלות התורנית על צרכיו ההכרחיים של אדם.
רבינו בחיי שהיה הוגה דעות ובעל מוסר שחי בסרגוסה שבספרד במאה ה-11. רואה בדברי יעקב בקשה מאת ד’ שייתן לו את צרכיו הבסיסיים, הוא מצביע על כך שבעולם הטבע ככל שהדבר הכרחי יותר לקיומו של האדם כך הוא מצוי יותר.
מחשבה מעניינת על כך שאין להקל ראש בסיפוק הצרכים הבסיסיים של האדם אנו מוצאים בדברים שנכתבו בסוף המאה ה-18, כאשר התגבר הזרם הרציונלי בחשיבה באירופה. כלכלן בשם מלתוס, הגיע להכרה שהעולם הולך לקראת שואה. מלתוס חשב ומצא תאריך מדויק שבו לא יהיה לחם לאכול, כל כך למה? הוא מצא שאוכלוסיית העולם מכפילה את עצמה כל 25 שנה, ומצד שני מלאי המזון והתוצרת החקלאית גדלים בשיעורים הרבה יותר נמוכים. למי שיש לו מעט ידע במתמטיקה, מסביר לו מלתוס, שאוכלוסיית העולם גדלה בטור הנדסי, ואילו מלאי המזון גדל בטור חשבונאי. לפיכך העולם צפוי לרעב גדול שיביא בסופו של דבר לכיליון המין האנושי.
זה כמובן לא קרה, כיוון שהוא לא לקח בחשבון משתנים נוספים. יחד עם זאת אין מקום לשאננות. מן הראוי לקחת את הנוסחה ולהוסיף וקטורים אחרים שצצו עם הזמן ושמשפיעים על המשוואה, כגון, גידול בצריכת חלבון מן החי, התחממות גלובלית, גידול בכמויות הפסולת ועוד.
האם לא יהיה זה נכון לחשוב על “לחם לאכול ובגד ללבוש” לא רק כמידת חסידות וצניעות, אלא גם כצורך קיומי ראשוני, כמו שראה זאת יעקב אבינו?
צורך בסיסי זה נוגע גם לשאלת טיפול בחולה הנוטה למות, הפסקת טיפול רפואי מציב לפנינו מתח בין ערכים, מצד אחד ערך החיים וקדושת החיים, ומצד שני ערך האוטונומיה של האדם על גופו וערך איכות החיים. מעמדה ההלכתי של הזנה מלאכותית שונה ממעמדן של פעולות רפואיות אחרות. אכילה ושתייה אינן פעולה רפואית אלא צורך חיוני לחייו של האדם וחלק מההתנהלות הטבעית שלו. על כן, אף שבתנאים מסוימים ניתן להימנע ממתן טיפול רפואי, היחס להפסקת הזנה שונה.
אני מזמין אתכם לקרוא לקרוא על צרכיו הקיומיים של אדם, ועל שאלה ההזנה במקרי קצה. צירפתי כתובה יוטיוב להרצאה שהעברתי השבוע בהקשר זה,
שבת שלום ובשורות טובות
הרב אבי רזניקוב
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון, 'נביאים מול מעצמות', פרק י"ג.
חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952)
מהפכת חזקיהו
הכובש הגדול תִגְלַת פִּלְאֶסֶר (השלישי) ואחז מלך יהודה שנכנע לו, מתו באותה שנה (727 לפנה"ס). שַלְמַנְאֶסֶר (החמישי) לא נראה דומה לאביו ומרידות פרצו בצפון סוריה ובפניקיה. את הממלכות הארמיות בצפון סוריה כבש שלמנאסר, אבל צור הימית, ששכנה אז על אי (כק"מ מהחוף ומצור היבשתית), החזיקה מעמד מול העוצמה האשורית, וכישלון זה עודד מרידות נוספות. רוחות המרד השפיעו גם על שומרון, והושע בן אֵלה מרד באשור בסיועו של סוֹא מלך מצרים, והביא על שומרון את חורבנה. שלמנאסר צָר על שומרון שלוש שנים (מלכים-ב י"ז, ה), מת לפתע בזמן המצור, וסַרְגוֹן (השני, כנראה אחיו הצעיר) כבש את שומרון והגלה את יושביה.
השנים האחרונות בשומרון הישראלית משתקפות בנבואות הושע (ז' עד י"ד), ובפרק אחד בישעיהו (כ"ח). יחד עם תיאור אבדן הדרך של הנהגה שיכורה ונרדמת כשהכול עולה באש – הושע מגלה יחס של אהבה לבני 'אפרים' שנותרו בארץ.
מצד שני, מות אחז ביהודה (יחד עם מות הכובש הגדול) פתח את השער למהפכה פנימית, דתית ורוחנית, ברוחו של ישעיהו. הייתה זו אחת המהפכות החשובות ביותר בתולדות עם ישראל ובתולדות ירושלים ובית דוד. ככל הנראה היה חזקיהו תלמיד מובהק של הנביא, שהיה קרוב לבית המלוכה. במקביל צמח בשפלת יהודה הנביא מיכה. חלקים גדולים מנבואות ישעיהו ומיכה משקפים את ימי חזקיהו.
כפי שראינו לעיל (פרק <יב>) יש הקבלות רבות בסגנון וברעיונות בין נבואות מיכה לנבואות ישעיהו, וניתן ללמוד מכך על קשר בין שני הנביאים. מכיוון שמיכה צעיר מישעיהו1] ומכיוון שהיו לישעיהו תלמידים (כפי שראינו לעיל), יש מקום להשערה שמיכה המשיך נבואות שנאמרו על ידי ישעיהו. אבל בנבואות מיכה אנחנו מוצאים דגש 'לאומי' ופחות 'אוניברסלי'. כך למשל, מיכה ידוע כממשיך לישעיהו בנבואת החזון ל'אחרית הימים' (מיכה ד', א-ה), שנאמרה אצלו ממש בלשון ישעיהו בשינויים קלים, אך בהוספה משמעותית:
וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד,
כִּי פִי ה' צְ-בָאוֹת דִּבֵּר;
כִּי כָל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱ-לֹהָיו,
וַאֲנַחְנוּ נֵלֵך בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד
(מיכה ד', ד-ה).
בהוספה זו יש נימה קצת שונה לעומת האופק האוניברסאלי בישעיהו, תוך הדגשת הנבדלות באמונה הישראלית. מיכה גם מצייר כאידיאל את תקופת שלמה,2] בעוד ישעיהו מתח ביקורת חריפה נגד הכסף והזהב, הסוסים והמרכבות, והאלילים – תוך רמיזה ברורה לימי שלמה.3]
מהפכת חזקיהו – החזרת עטרה ליושנה
טיהור המקדש
יְחִזְקִיָּהוּ מָלַךְ בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם ...
הוּא בַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן פָּתַח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה' וַיְחַזְּקֵם;
וַיָּבֵא אֶת הַכֹּהֲנִים וְאֶת הַלְוִיִּם וַיַּאַסְפֵם לִרְחוֹב הַמִּזְרָח;
וַיֹּאמֶר לָהֶם:
שְׁמָעוּנִי הַלְוִיִּם עַתָּה הִתְקַדְּשׁוּ וְקַדְּשׁוּ אֶת בֵּית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנִּדָּה מִן הַקֹּדֶשׁ;
כִּי מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ וְעָשׂוּ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וַיַּעַזְבֻהוּ וַיַּסֵּבּוּ פְנֵיהֶם מִמִּשְׁכַּן ה' וַיִּתְּנוּ עֹרֶף;
גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם,
וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל;
וַיְהִי קֶצֶף ה' עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם ...
עַתָּה עִם לְבָבִי לִכְרוֹת בְּרִית לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב מִמֶּנּוּ חֲרוֹן אַפּוֹ
(דברי-הימים-ב כ"ט, א-י).
תיאור חריף כל כך של סגירת המקדש בימי אחז וטומאה אלילית (='הנדה') שחדרה אליו, לא מפורש לפנינו בספר מלכים. אבל גם התיאור במלכים מצביע על שינויים דרמטיים במקדש ביוזמת המלך אחז. בראש וראשונה מתואר קיצוץ הסמלים המובהקים שעשה שלמה בחצר (הים והמכונות)4] – ואחר כך את הבנייה של מזבח חדש, בדמות מזבח הניצחון של תגלת פלאסר מלך אשור בדמשק, עם כיבושה וחיסולו של רצין מנהיג המרד –
וַיְקַצֵּץ הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת הַמִּסְגְּרוֹת הַמְּכֹנוֹת וַיָּסַר מֵעֲלֵיהֶם אֶת הַכִּיֹּר,
וְאֶת הַיָּם הוֹרִד מֵעַל הַבָּקָר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל מַרְצֶפֶת אֲבָנִים;
וְאֶת מוּסַךְ הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר בָּנוּ בַבַּיִת וְאֶת מְבוֹא הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה הֵסֵב בֵּית ה' מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר;
וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ אָחָז לִקְרַאת תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר דּוּמֶּשֶׂק, וַיַּרְא אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּדַמָּשֶׂק,
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶל אוּרִיָּה הַכֹּהֵן אֶת דְּמוּת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת תַּבְנִיתוֹ לְכָל מַעֲשֵׂהוּ;
וַיִּבֶן אוּרִיָּה הַכֹּהֵן אֶת הַמִּזְבֵּחַ כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז מִדַּמֶּשֶׂק,
כֵּן עָשָׂה אוּרִיָּה הַכֹּהֵן עַד בּוֹא הַמֶּלֶךְ אָחָז מִדַּמָּשֶׂק;
וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ מִדַּמֶּשֶׂק וַיַּרְא הַמֶּלֶךְ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיִּקְרַב הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעַל עָלָיו;
וַיַּקְטֵר אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת מִנְחָתוֹ וַיַּסֵּךְ אֶת נִסְכּוֹ וַיִּזְרֹק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ;
וְאֵת הַמִּזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה', וַיַּקְרֵב מֵאֵת פְּנֵי הַבַּיִת מִבֵּין הַמִּזְבֵּחַ וּמִבֵּין בֵּית ה',
וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה;
וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן לֵאמֹר:
עַל הַמִּזְבֵּחַ הַגָּדוֹל הַקְטֵר אֶת עֹלַת הַבֹּקֶר וְאֶת מִנְחַת הָעֶרֶב,
וְאֶת עֹלַת הַמֶּלֶךְ וְאֶת מִנְחָתוֹ וְאֵת עֹלַת כָּל עַם הָאָרֶץ וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם,
וְכָל דַּם עֹלָה וְכָל דַּם זֶבַח עָלָיו תִּזְרֹק וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת יִהְיֶה לִּי לְבַקֵּר;"
(מלכים-ב ט"ז, י-יח)
כיוון שהשינויים הגדולים של אחז במקדש נעשו כולם בחצר, וההיכל פנימה כלל לא מוזכר, לא קשה לצרף את התיאור מדברי הימים ולהשלים את התמונה – ההיכל עצמו נסגר. בחצר הבית, כל מה שעשה שלמה המלך כדי לבטא את שכינת ה' קוצץ – ומזבח הנחושת "אשר לפני ה'" הוצב "על ירך המזבח" החדש, ולא שימש עוד לפולחן, אלא אם רצה המלך בכך – המזבח החדש ביטא את כפיפות הפולחן בירושלים לריבונות המוחלטת של מלך אשור, דבר שמלכי אשור מעולם לא דרשו ממלכים ואסאליים שהיו נתונים למרותם בתשלום מס.
הדבר היחיד שלא נזכר כאן הוא הצבת 'צלם בהיכל' מאלילי אשור 'המנצחים'. ייתכן שהמלך אחז נזהר מלחצות את הקו האדום האחרון מתוך חשש מתסיסה מסוכנת, אבל השינויים שחולל די היה בהם כדי לשנות את עבודת ה' במקדש מקצה לקצה, ולבטא בכך את קץ התקופה בה היה ה' א-לוהי ישראל שוכן במקדשו כריבון עצמאי – זו מעין ההכרזה: "עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ח', יב). מעניין שקיצוץ המכונות עם הכרובים על ידי אחז, קדם דורות רבים לחזון יציאת הכרובים מהמקדש, במראות הנבואה שהראה ה' ליחזקאל (פרק י')ׁׁ, אך יש דמיון במשמעות. שלמה יצק את הכרובים כדי לבטא את השראת השכינה. אחז קיצץ אותם כדי להכריז 'עזב ה' את הארץ, ויחזקאל ראה את הכרובים יוצאים ומסתלקים מהבית, עם כבוד ה', כביטוי לסילוק כבוד ה' ולחורבן.
עוד גילוי מפתיע עולה מתעודה אשורית מרשימותיו של תגלת פלאסר,5] בה נקרא המלך אחז: יַאוּחַזִי מלך יַאוּדַי (=יהואחז מלך יהודה). השם 'יהואחז' (כמו 'אחזיה')6] אכן הולם את המלכים בישראל וביהודה הרבה יותר מאשר 'אחז', ולכן יש להניח שהמקרא קיצץ את שם ה' משמו של המלך, שקיצץ את שם ה' מהיכלו, ושמא אחז בעצמו קיצץ גם את שמו שלו.
על רקע זה ברור מאד הצורך במאמץ הטיהור של חזקיהו בבית ה', מיד עם עלותו על כס המלוכה: טיהור המקדש, פתיחת האולם וההיכל וחידוש העבודה לה' א-לוהי ישראל בטהרה. לטיהור הזה יש לצרף גם את כיתות נחש הנחושת, שכעת בוודאי נחשב גם הוא כשיקוץ אלילי.
כיתות נחש הנחושת
במשך דורות היה תלוי בחצר בית ה' בירושלים טס נחושת בצורת נחש. על פי המסורת היה הטס הזה שמור בידי הכוהנים מאז ימי משה רבנו, כזיכרון. היה זה אותו "נְחַשׁ נְחֹשֶׁת ... עַל הַנֵּס", שהוזכר בתורה כמרפא מאת ה' לנשוכי הנחש שהביטו אליו במדבר:7]
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:
עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס
וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי;
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס
וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ,
וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי
(במדבר כ"א, ח-ט).
כעת בחר חזקיהו הצעיר לקחת את הטס הזה, שהפך לצלמית, ולכתת אותו לאבק דק. כיתות נחש הנחושת היה ביטוי חריף למהפכה של הסרת כל סממן פולחני שאינו חלק נקי וטהור מעבודת ה' א-לוהי ישראל. אחרי הסטייה האלילית של אחז, כל סמל שהיה בו שמץ אלילות, הפך לאבק. כך הבינו הכול בחדות שהמלך החדש אינו מתכוון להמשיך את פולחני האלילות האשורית שמילאו את ירושלים.
הסרת הבמות
אחרי הפעולות הראשונות שהבהירו לכל את מגמת פניו של המלך החדש, החליט חזקיהו לבצע את השלב האחרון והקשה ביותר במהלך התיקון הדתי שערך במסגרת המהפכה. במשך מאות שנים היו "הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת",8] בניגוד לצו התורה שדרשה באופן תקיף וברור לעבוד את ה' רק במקום מרכזי אחד "אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ" (דברים י"ב, ה), כלומר בכינוס מרכזי אחד,9] במשכן או במקדש. למרות זה המשיך העם להשתמש לפולחן מקומי גם בבמות ציבוריות ברחבי הארץ. מהפכה זו של חזקיהו יש לה עקבות ברורים בארכיאולוגיה: בתל לכיש, בתל שבע, בתל ערד, ובעיר דוד, בהם נמצאו גם עקבות של ניתוץ וחילול מזבחות, וגם גניזות זהירות של מצבות ומזבחות, כנראה במקומות שלא הייתה בהם עבודת אלילים ושמשו כבמות לעבודת ה'. כולם מסוף המאה השמינית לפני הספירה – ימי חזקיהו.10]
כמו בסיפורו של נחש הנחושת שהיה (כנראה במקדש) בכל ימי המלכים ואיש לא הסירו, כך גם השתמשו בכל ימי המלכים בבמות בכל ערי יהודה ואיש ממלכי יהודה לא הסירם. האיסור היה קיים אך לא נאכף. המוני העם תמיד העדיפו 'מקדש קטן' במקום בו הם חיים (כמו שהם רוצים בית כנסת11] לעבודת ה' בכל אתר ואתר זה אלפי שנים), ומלכי יהודה העדיפו להתעלם מן האיסור. במהפכת החזרה בתשובה של חזקיהו לא התעלמו מדבר, גדול או קטן. אמונת 'ה' אחד' מחייבת מקדש אחד.
בצד ההיבט הפולחני־דתי של סילוק הבמות בידי חזקיהו והמאבק על טיהורה של עבודת ה', הייתה במעשיו של חזקיהו גם מגמה לאומית לביצור מעמדם של בית דוד ושל ירושלים, במיוחד לנוכח קריסתה של ממלכת ישראל בשומרון. נראה שחזקיהו הצעיר המשיך את מדיניות החוץ של אביו וניהל את יהודה כמדינת חסות של אשור, מבלי לקחת חלק במרידות העמים שמסביב. עם זאת, הוא החל להכשיר את הלבבות של יושבי ירושלים ולהשיבם לאביהם שבשמים. כזכור, אחז נטש את א-לוהי ישראל מיוזמתו ולא בלחץ האשורים, שלא נהגו לכפות במדינות שכבשו את פולחן אליליהם. חזקיהו היה יכול אפוא לערוך את הרפורמה הדתית שלו ללא חשש מהתערבות אשורית, כל עוד שילם את המס המוטל על מלך ואסאל (=מלך כנוע הנתון לשליטת מלך־על).
משא פלשת "בשנת מות המלך אחז"
בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ אָחָז הָיָה הַמַּשָּׂא הַזֶּה:
אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ =מת הכובש],
כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע, וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף =יורשיו];
וְרָעוּ בְּכוֹרֵי דַלִּים וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ בשטחי פלשת];
וְהֵמַתִּי בָרָעָב שָׁרְשֵׁךְ וּשְׁאֵרִיתֵךְ יַהֲרֹג;
הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי עִיר, נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ,
כִּי מִצָּפוֹן עָשָׁן בָּא =הכובש חוזר], וְאֵין חייל] בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו;
וּמַה יַּעֲנֶה מַלְאֲכֵי גוֹי המבקשים עזרה והצלה],
כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ."
(ישעיהו י"ד, כח-לב)
התאריך הנקוב כאן הוא מות המלך אחז, והנבואה מכוונת נגד השמחה הפורצת מאזור פלשת – אל תמהרי לחגוג, כי אם חשבת ש"נשבר שבט מַכֵּך" דעי לך ש"משֹרש נחש יֵצֵא צֶפַע". בין נבואות ישעיהו שיש להן מסגרת כרונולוגית מפורשת, נחשב הרקע לנבואה זו קשה במיוחד להבנה. בימי עוזיהו שלטה יהודה בפלשת (דברי-הימים-ב כ"ו, ו), אך בימי אחז השתחררה פלשת מאחיזתה של יהודה (שם כ"ח, יח-יט).
מסתבר שציון הזמן 'שנת מות המלך אחז' מכוון למות תגלת פלאסר שחל באותה שנה.12] לפי הסבר זה שמחת הפלישתים נבעה משאיפתם לפרוק מעליהם את עול אשור עם מות הכובש הגדול, כמו גלי התקווה והמרד שפרצו גם בקרב עמים אחרים וגם בממלכת ישראל בימי הושע בן אלה. הנביא בא להשבית את השמחה בפלשת, כמו גם בשומרון, 'כי משֹרש נחש' הוא תגלת פלאסר, 'יֵצֵא צֶפַע' – הוא שלמנאסר, "וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" – הוא סרגון, שהעצים באכזריות רבה את כיבושי אביו, והגלה רבבות משומרון.
1] עוזיהו אינו נזכר בכותרת ספרו כמו אצל ישעיהו.
2] "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א ה', ה).
3] "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו. וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו" (ישעיהו ב', ז-ח). ברקע לפסוקים אלה נמצאים פסוקי פרשת המלך בדברים (ראו להלן, פרק <כח>).
4] בתיאורים שבפרקי שלמה (מלכים-א ז', כג-לז) נזכרו כרובים ואופנים שהיו על המכונות, וסמלו את השכינה השורה בחצר הבית שבנה שלמה (ראו בפירושו של רד"ק למלכים-א ז', לג).
5] ראו: א' דמסקי, מדריך במקורות חיצוניים לתולדות ישראל בימי המקרא, רמת גן תשמ"ב, עמ' 46.
6] מצאנו את "אֲחַזְיָהוּ בֶן אַחְאָב" (מלכים א כ"ב, נב); "אֲחַזְיָהוּ בֶן יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה" (מלכים-ב ח', כה); "מָלַךְ יְהוֹאָחָז בֶּן יֵהוּא עַל יִשְׂרָאֵל" (מלכים-ב י"ג, א).
7] לפי דעתי, ההבטה אל נחש הנחושת הכריחה את הנשוכים לקפוא במקומם ולא לזוז, וזה הדבר שהציל אותם – כידוע, תנועות הגוף שהוכש מאיצות את התפשטות הארס בדם. כיוון שהיו נשוכים רבים, ובמקומות שונים במחנה, הדרך היחידה לעצור את ההתרוצצות (הטבעית, מכאב ומפחד) של הנשוכים, הייתה ההבטה הקפואה אל 'נחש הנחֹשת'. אולם בימי אחז הפכו גם את הנחש מזיכרון של נס (כפי שפירש רד"ק, מלכים-ב י"ח, ד) לצלמית שסגדו לה וקראו לה 'נחשתן' (מלכים-ב י"ח, ד), ואת הצלמית הזאת כיתת חזקיהו.
8] מלכים-א כ"ב, מד; מלכים-ב י"ב, ד; י"ד, ד; ט"ו, ד; ט"ו, לה.
9] במחקר המקרא הביקורתי קוראים את דברים פרק י"ב כמכוון למקדש בירושלים בלבד, ולכן חושבים שהוא התחבר רק בסוף ימי המלוכה. אולם בקריאה זהירה ומדויקת של הפרק, ניתן לראות שיש בו כמה אפשרויות של "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'... מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם" (ה), או "בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ" (יד) כמו שילֹה באפרים; "לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם" (ה) או "לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (יא), או רק "אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ (יא); ירושלים לא נזכרת כלל בספר דברים, ולדורות, היא אחת האפשרויות של 'המקום' הנבחר – 'מכל שבטיכם' (כך פירש שם רש"י, דברים י"ב, ט; יג, בעקבות חז"ל, זבחים קיט).
10] בשער לכיש נמצא מקדש שער מתקופת בית ראשון ובו נמצא מזבח קרניים קטן שקרנותיו נגדעו בימי חזקיהו (ראו: חדשות ארכאולוגיות 130, 2018, http://www.hadashot-esi.org.il/report_detail.aspx?id=25415&mag_id=126; וכן באתר רשות העתיקות: http://www.antiquities.org.il/Article_heb.aspx?sec_id=25&subj_id=240&id=4220&hist=1). במצודת תל שבע (מצפון לבאר שבע) נמצא מזבח קרניים מפואר, מסותת גזית (בניגוד לחוק התורה בשמות כ', כא), שפורק ונגנז בתוך בית מחסנים מימי חזקיהו (ראו: א' שטרן (עורך), האנציקלופדיה החדשה לחפירות, ירושלים 1992, כרך 1, עמ' 140). על ממצא דומה של מזבח (במידות המזבח שבתורה בשמות כ"ז, א), שנגנז בתוך רצפה בתל ערד ראו: ז' הרצוג, 'תל המצודות בערד', ערד, תל אביב 1997, פרק 5 – 'המקדש בערד ומקבילותיו', עמ' 209-182. בעיר דוד, מעל מעיין הגיחון, חשף אלי שוקרון כיסוי זהיר ומרשים של מקדש מצבה קדום, עם גניזת כל הכלים במערה חצובה. הכיסוי מתוארך לימי חזקיהו (המידע מתוך ביקור באתר ושיחות עם החופר).
11] אם מבטלים בבמת ציבור את ההקרבה במזבחות, ומכניסים ספר תורה ומתפללים, הרי זה בית כנסת! לפי דעתי בית הכנסת באמת נולד מהפשרה בין חוקי התורה, שאסרו הקרבה "בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים י"ב, יג), לבין הצורך הטבעי בעבודת ה' בכל מקום בו חיים עובדי ה'.
12] כפירוש עולם התנ"ך כאן.בורכת בבריאות ובשורות טובות
שבת מבורכת בבריאות ובשורות טובות
החברה לחקר המקרא.
