לתרומה הכנסו בבקשה לאתר: www.hamikra.org
קטע מתוך מכתב שהפצנו לתורמים.
לאור הניסיון שצברנו עם תלמידי בתי הספר הממלכתי, בששת החודשים האחרונים בתוכנית "תנ"ך בראש", פיצלנו את התוכנית לשתי קבוצות:
קבוצת "אלופי האלופים": (המנחים הגדירו אותם יהלומים ב"ה אחד אחד) 22 תלמידים (מספר לא סופי,רבים מתדבקים על הדלתות שלנו) המקבלים הנחייה אישית לקראת החידונים שהתחלנו ב-יג' חשון השנה. -4.11.25 .
קבוצת: "קהילת חברותא של תנ"ך בראש".ממשיך להתרחב הגענו ל 347+ תלמידים, תוכנית המתאימה לכל תלמיד המעוניין להצטרף לתוכנית ללימוד תנ"ך, לקראת השתתפות בחידוני התנ"ך בשנה הבאה. (כבר בשבוע הראשון נרשמו מאות תלמידים! מהם אנו מקווים למצוא עוד "יהלומים" לקהילת "אלופי האלופים")
הסיוע שלכם יאפשר לנו: החברה לחקר המקרא, (ע.ר.- מלכ"ר-ניהול תקין- ואישור מס בפקודה 46. ללא תמיכה משום גורם ממשלתי) להמשיך ולהפעיל מערכי לימודים חווייתיים, מהנים ומרתקים גם בבתי ספר ממלכתיים נוספים ברחבי הארץ ואף להכין תלמידים לתחרויות מקומיות וארציות ולבסוף גם לחידון התנ"ך העולמי.
במקביל בנינו תוכנית עם חמ"ד(חינוך ממלכתי דתי) בשם "בית מדרש למקרא" כדי לתת לכיתות ג'-ו' בשעות אחה"צ תוספת של לימודי תנ"ך, פרשת השבוע , טעמי מקרא, וביאורי תפילה -נרשמו לתוכנית כ-80 בתי ספר תחת פיקוח שלנו.
בנינו תוכנית קורסים למכינות קדם צבאיות מעורבות ורגילות בשם "ארכיאולוגיה מקרא וארץ ישראל, לטייל עם התנ"ך ביד". אנשי מקצוע בראשות בכיר במערכות הבטחון (שפרש בדרגת אלוף) ומדריך טיולים בכיר בהתנדבות.
בפתחה של שנת הלימודים החדשה, אנו רוצים לראות אתכם שותפים במפעל העצום הזה שנוסד על ידי דוד בן גוריון ופרופ' חיים גבריהו ז"ל (1952).
התקציב המיועד לשנה זו הוא כ-750.000 ₪ (ניתן לקבל מסמך עם הסבר על התקציב). ישראל קריסטל- מנכ"ל.
****************************** ***************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל במסר מדהים לפני שנים בדרשה על עם ישראל העם היהודי בארץ ישראל גאווה אמיתית!(כאילו עומד וחי בתוכנו כיום) ! (ממולץ להעתיק ולהעביר)
https://youtu.be/IuE4noHrHP8
****************************** ****************
פודקאסט מדהים בן 12 דקות על פרשת השבוע נערך ע"י הבינה במסר של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל באדיבות דוד פטרפרוינד ובחסות החברה לחקר המקרא.
מומלץ להקשיב ברכב, בדרך או סתם תוך כדי מנוחה,
פרשת ויצא יעקב- "כשאלוקים מוצא אותנו"
https://drive.google.com/file/d/1pEo90fft2eHlZW3YAlNKzA0NtrJdpGkS/view?usp=sharing
***************************************************************************
פרשת ויצא,"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה "- מסע התיקון המוסרי של יעקב - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
השבוע הופיע בראיון בגלי צה״ל, אמיר עופר מגיבורי מבצע אנטבה ב1976, שפרץ ראשון לטרמינל שדה התעופה באוגנדה, לחילוץ בני הערובה. בראיון, הוא דרש בהתרגשות, שיש לחזור לערכים המוסריים של - יושרה, לקיחת אחריות, ואמירת האמת, שהם אבני הדרך לתיקון ולריפוי האומה, בעקבות אסון הטבח בשבעה באוקטובר.
דברים נוקבים אלו, מחברים אותנו לפרשתנו, במסע התיקון המוסרי של יעקב, בעקבות מעשה הרְמִיָה הבראשיתי והראשון בהיסטוריה, עת יעקב בעצת אימו רבקה ובהפקתה, מְרַמֶּה ומשקר את אביו יצחק, לשם קבלת טובת הנאה - ברכת הבכורה.
כך פרשתנו מציגה לנו את יעקב, בראשית מסע התיקון המוסרי, כשהוא נושא על מצחו את אות הרְמִיָה. אבל יעקב לוקח אחריות מוסרית אישית על מעשה הרְמִיָה והשקר ויוצא למסע התיקון המוסרי הארוך.
יעקב הוא המחולל הראשון, של יציאה לגלות ממושכת. הגלות, היא מסע התיקון המוסרי של מעשה הרְמִיָה. כך מלמדנו התלמוד: ״שלושה דברים מכפרין על עוונותיו של אדם, וְאֵלּוּ הֵן: עֲנִיּוּת, וְגָלוּת, וְשִׁנּוּי הַשֵּׁם״ (בבלי, מסכת מועד קטן כ״ח ע״א ). אנו ניווכח שבמסע התיקון המוסרי של יעקב, מתקיימים אלו השלושה: יוצא לגלות חרן, חסר כל, ושמו החדש - ישראל.
כך פותחת פרשתנו : "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה"( בראשית, כח', י').
מהי המשמעות של הבריחה והיציאה של יעקב ?
היציאה של יעקב מסביבתו הטבעית, בה גדל, היא התיקון האישי שלו, את מעשה הרְמִיָה שלו עצמו. יעקב הפרטי, וכך גם יעקב הקולקטיבי שעם ישראל, נקרא על שמו של יעקב ישראל ( השם הנוסף שינתן לו בפרשתנו הבאה), לוקחים אחריות על העבר, ההווה והעתיד ולמסע התיקון המוסרי שהוא כה נדרש. "מעשה אבות סימן לבנים.
אז איך עושים את מסע התיקון ממעשה הרמייה?
מעמתים ומאתגרים את יעקב במסעו, עם סדרת אירועים, המציגים לו, מה מרגיש אדם מְרֻמֶּה ומהי ההשפעה עליו, גם אם זה כואב.
ארבע תחנות לימוד משמעותיות, מתרחשות במסע התיקון המוסרי של יעקב, כפי שמלמדת אותנו פרשתנו.
התחנה הראשונה קרויה: "לימוד האבנים ". פרשתנו מתארת התרדמה הנופלת על יעקב, ועמו החלום הַקָנוֹנִי, שבו מופיעים ייצוגים של - סולם, מלאכים ואבנים:" וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" ( בראשית, כח', יא'-יב').
הבה נעמיק בדינמיקה ובאינטראקציה של האבנים בסיטואציה המיוחדת, הפוגשת את ראשיתו של מסע התיקון המוסרי של יעקב. רש"י מאיר את עינינו בפרשנותו:" עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו (האבנים) מריבות זו את זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנאמר, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".
מה כל כך חשוב בתיאור האבנים בפרשתנו ?ומדוע רש"י נדרש בפרשנותו, לדינמיקה של האבנים?
נבקש לטעון ,שהאבנים בפרשתנו הן ייצוגי סמלים, כמטאפורה וסוג של הַאֲנָשָׁה (פרסוניפיקציה). כל אחת מהאבנים, מנסה לזכות בבכורה, שרק עליה יניח יעקב את ראשו. יש להניח שכל אבן תנסה בדרכים עקלקלות ובמניפולציות, להשיג את הבכורה, שכן, המטרה מקדשת את האמצעים. מסתבר, שמצב זה פוגם במוסר, בשלום הבית, באחווה וברעות של "חבורת האבנים". כל אבן רואה את עצמה כבכורה. אם בכל זאת, אחת מהאבנים, הייתה "זוכה" בבכורה ומשיגה את מבוקשה, הרי נוכל לתאר, כיצד תרגשנה האבנים האחרות שלא זכו בבכורה.
המסר ליעקב בתחנת לימוד האבנים הוא: עליך להפנים ולהטמיע את לימוד המשמעות, של מעשההרְמִיָה וקלקלתו הבלתי מוסריים , כדי לזכות בבכורה." מעשה אבות סימן לבנים".
כך מתקדם יעקב לתחנה השנייה, הקרויה: "לימוד הרועים", במסע התיקון המוסרי בפרשתנו - המפגש עם הרועים: " וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ...וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן " ( בראשית, כט' ,ב'-ח' ).
התמיהה הגדולה בהתנהגות הרועים, היא בעובדה שכולם באים ביחד ללא יוצא מן הכלל, לגול האבן מעל הבאר ולהשקות את עדריהם. מדוע כולם באים ביחד באותה נקודת זמן, לבצע פעולה כה פשוטה של הסרת האבן מעל פי הבאר ? האם הייתה מחויבת המצאות פיזית של כל הרועים לגול את האבן ?. רש״ר הירש (הרב שמשון בן רפאל הירש 1808-1888) בפרשנותו ,מנתח את הסיטואציה של קהילת הרועים: ״ באר של ציבור יש לכסותה דרך כלל בכיסוי קל ונוח, לנוחיות הרבים הנזקקים לה. אולם כאן לא היו הבריות נותנים אמון זה בזה ועינו של האחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מן השני. משום כך היה הכיסוי כה כבד. שרק במעמד כולם ובכוחות משותפים יכלו להגיע אל מי הבאר״.
יש להניח שאם לא היו מניחים אבן גדולה, שהסרתה תלויה בנוכחות פיזית של כל הרועים, הרי כל אחד מהרועים, היה מנסה לרמות את הרועים האחרים, בכך שהיה מצליח לדאוג רק לצאנו ולשאוב מים רק לעצמו, שהיה מותירחֶסֵר לרועים האחרים. יעקב לומד לימוד מהרועים, שעל מנת למנוע כל מעשה רמייה ואורבות שבין רועה אחד לשני, הרי יש לייצר אבן אחת גדולה וכבדה ,שרק איחוד כוחות של הרועים ,יאפשר לגול אותה ולאפשר שאיבת מים. אך אם קהילת הרועים, הייתה מאופיינת בערבות הדדית ולא באורבות הדדית, הרי לא היה צורך לייצר מנגנון של האבן הגדולה , כדי למנוע רְמִיָה. כמו שבתחנה הראשונה, הפתרון שהאיר רש"י, בהפיכת כל האבנים , לאבן אחת גדולה, כדי למנוע תרבות של רְמִיָה ואורבות בין האבנים, כך גם קורה, באבן הגדולה מעל פי הבאר במפגש של יעקב עם הרועים . כמו בשירתה של רחל המשוררת (1890-1931): "בטרם אתא הליל, בואו בואו הכול. מאמץ מאוחד עקשני וער, של אלף זרועות. האומנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר". "מעשה אבות סימן לבנים".
הנה יעקב ממשיך במסע התיקון המוסרי, לתחנה השלישית הקרויה: "לימוד לאה", לא תהא העדפה של הצעירה על פני הבכירה: " לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה".
כך מתארת זאת פרשתנו :"וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל...וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי. וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים...וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי; וְאָבוֹאָה, אֵלֶיהָ. וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו; וַיָּבֹא, אֵלֶיהָ...וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי? וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (בראשית, כט', טז'-כו').
הנה כי כן, זאת הפעם הראשונה, במסע התיקון המוסרי של יעקב , שבה הוא חש על בשרו בעוצמה גדולה, מה מרגיש אדם מְרֻמֶּה. אולי הוא גם מתחיל לחוש באופן אמיתי , מה הייתה תחושתו ותגובתו של עשו אחיו, שנפל קורבן בפרשתנו הקודמת, למעשה רְמִיָה לא מוסרי מצד אחיו: "וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו, מִי אָתָּה; וַיֹּאמֶר, אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו. וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ; גַּם בָּרוּךְ, יִהְיֶה. כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי. וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ. וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (בראשית, כז',לב'-לו'). כך בדיוק בפרשתנו, מרגיש יעקב המְרֻמֶּה שנפל קורבן למעשה רְמִיָה, של לבן הארמי: " וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה".לבן מעביר את יעקב סדרת גמילה מהטראומה של מכירת הבכורה. כאומר ליעקב: עליך להבין, מה עלולים לגרום שקר ורמאות, אצלנו לא מחליפים בכורה בצעירה. כך חז"ל במדרש מתארים דו שיח נוקב שמתנהל בין יעקב לבין לאה, לאחר שיעקב גילה את מעשה הרְמִיָה של לבן: " וכל אותו הלילה קרא יעקב ללאה, רחל, והיא ענתה לו. ובבוקר הנה היא לאה. אמר יעקב ללאה את רמאית בת רמאי. הרי קראתי לרחל ומדוע את ענית לי? אמרה לאה ליעקב, לא כך היה, האם יש מורה ללא תלמידים?. לא כך היה שאביך היה קורא לך עשו ואתה ענית לו? (בראשית רבה, פרשה ע'). "מעשה אבות סימן לבנים".
עתה מגיע יעקב לתחנה הרביעית והאחרונה, הקרויה: "לימוד לבן הארמי", במסע התיקון האישי של יעקב, האומר - לא לרְמִיָה, ההתרחשות היא במפגש הסיום בין יעקב ומשפחתו, לבין לבן.
כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, מֶה עָשִׂיתָ, וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי; וַתְּנַהֵג, אֶת בְּנֹתַי, כִּשְׁבֻיוֹת, חָרֶב. לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי". הנה כי כן, תגובתו של יעקב, לסדרת הרְמִיָה של לבן כלפיו: " זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ".
סופה של פרשתנו באפילוג:" וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי... וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ". כך באופן לא מפתיע, חוזרות האבנים לבמה, כאילו הן צאצאיהן של אותן האבנים בתחילת פרשתנו, בתחנה הראשונה במסע התיקון המוסרי של יעקב. שם אבנים וגם כאן אבנים. שם מצבה וגם כאן מצבה. כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל הַגָּל. וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. וַיֹּאמֶר לָבָן, הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם... וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק " ( בראשית, לא',כו'- נד').
השבת גם נציין אירוע מכונן – כט' בנובמבר. יום הכרזת האו"ם על הקמתה של מדינת ישראל. בהצבעה הדרמטית, הצביעו 33 מדינות בעד ו-13 מדינות נגד. כך נוכחות 13 האבנים- ללא לב, בדמותו של לבן- "וַיִּקְרָא-לוֹ( לגל האבנים) לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא". יְגַ,בגימטרייה = 13 מדינות ללא לב, שהצביעו נגד הקמת מדינת ישראל. לעומתן, 33 אבנים עם לב ,בדמותו של יעקב – "וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד". גַּלְ, בגימטרייה= 33 מדינות עם לב, שהצביעו בעד הקמת מדינת ישראל.
כך האפילוג בתחנה הרביעית והאחרונה, במסע התיקון המוסרי של יעקב, הוא סגירת המעגל, של טראומת הרְמִיָה. סוף טוב הכול טוב. "מעשה אבות סימן לבנים".
הנה כי כן, מסע התיקון המוסרי של כשל הרְמִיָה של יעקב, מוכיח לנו כיצד , כן אפשר לעשות שינוי ולתקן - מידות, התנהגות ושם טוב. כיצד כן אפשר בסופו של מסע התיקון המוסרי, לשאת בגאון את המותג: יעקב איש האמת - "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" ( מיכה, ז', כ').
שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- האם רחל הייתה דמות טרגית?-פרשת ויצא-תשפ"ו
יעקב הבורח מפני עשו אחיו פוגש את רחל ליד הבאר. זהו מקום כינוס הרועים, ועל כן תחנה לאיסוף אינפורמציה. ואכן יעקב שואל את הרועים האם הם מחרן והאם הם מכירים את לבן, ונענה בחיוב. הם ממתינים להיאספות כל הרועים כדי שיחד יגללו את האבן הכבדה מעל פי הבאר. בואה של רחל עם צאנה, משבש את ההיגיון בסדר הפעולות של יעקב. " וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ" (כט, י-יב).
סדר הפעולות הוא: גלילת האבן מעל פי הבאר בכוחות עצמו, למרות שהאבן כבדה ולא ניתן לגללה ללא עבודת צוות של הרועים. השקיית צאן רחל, נשיקה לרחל ובכי. רק אז טרח יעקב להזדהות לפניה ולומר מי הוא.
שתי שאלות לפנינו: מדוע נהג כך יעקב. מה חשבה ומה הרגישה רחל, ומה משמעות תגובתה . יעקב הגיע לחרן לאחר מסע שבו הוא נאלץ לברוח מבית אביו עקב החשש שעשו יהרגנו על נטילת ברכת עשו במרמה. הוא אינו מכיר את המקום ולא את בני משפחתו. קל להבין את התרגשותו כשהוא פוגש את רחל בת דודתו, יש בכך הסבר לנשיקה ולבכי וגם לכוח שמילא אותו ואִפשר לו לגול את האבן לבדו. הכתוב גם מציין כי רחל הייתה יפת תואר ויפת מראה ורועת צאן כמוהו. זוהי אהבה ממבט ראשון, וכידוע 'האהבה מקלקלת את השורה' (בראשית רבה וירא פרשה נ"ח סימן ח) . יש בכך כדי להבין את תגובתו יוצאת הדופן של יעקב. ומה על רחל? היא ודאי המומה מול הזר, המצליח ללא בעיות לגול את האבן ומשקה את צאנה מבלי שהוחלפה מילה ביניהם. ואז הוא מנשקה, בוכה, ובסוף טורח להזדהות לפניה. תגובתה? היא רצה הביתה לספר לאביה. האם היא בורחת מפניו או ממהרת הביתה כדי לשתף את אביה בבשורה המשמחת? ושמא גם וגם?
" וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה " (כט, יח). הכתוב מציין "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ " (שם,כ). אין ספק שרחל היא אהבתו הגדולה של יעקב כל חייו. אך את ליל כלולותיו הראשון הוא מעביר עם לאה בחושבו שהיא רחל. כיצד חשה רחל?
גם לאחר שלבן משיא לו את לאה תחת רחל, מוכן יעקב לעבוד עוד שבע שנים כדי לזכות בה. לא נאמר כי יעקב כועס על רחל על שלא גילתה לו את התרמית, אולי משום שבמשפחה פטריארכלית, האב קובע.
רחל אינה הרעיה היחידה ואפילו לא הרעיה הראשונה של יעקב. היא אשתו השנייה. לאה היא האישה הבונה את בית יעקב, רחל עקרה. ארבעה בנים כבר ילדה לאה ליעקב. "ותְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ" (ל, א). בצר לה פונה היא אל יעקב. " וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (שם, ב). זוהי קריאה מלב שבור של אשה היודעת כי היא העקרה, וצופה בקנאה באחותה הוולדנית. ומהי תגובת בעלה האוהב? "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן " (שם). רחל ציפתה לניחומים, למילה טובה. מדוע הוא מטיח בה דברים בכעס? לא כך אמר אלקנה לחנה הבוכה על עקרותה. הוא אמר לה: "לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים " (שמואל א, א, ח). בספרו "איש וביתו" כותב הרב אליהו כי טוב: "אין קוראים שלום במקום שאין הדעות שוות ויש הבדלים במעשים, בשאיפות וברצונות ובשעה שאפילו האהבה שבלבבות נפגמת...והיצר מתמרד והחרון עולה, הכל מוכן לריב שיתגלע עתה- אז באה שעתו של השלום" (עמוד מה). רד"ק טוען כי כעסו של יעקב היה על שתלתה הכוח בו ולא בה'. רמב"ן אומר כי מקור הכעס הוא על שאין בכוח תפילה להכריח את ה' לפעול. ה' הטוב בעיניו יעשה, וכפי שמברכים על הטובה, יש לברך על הרעה.
יש המצדיקים את תגובת יעקב באומרם מפתחות ההולדה הם בידי שמים ולא בידי אדם, וזה מה שמשיב יעקב לרחל. על פי בעל "עקידת יצחק" (הרב יצחק עראמה), כעסו של יעקב על רחל מקורו בכך שעל רחל למצוא פשר לחייה, בעשיית הטוב, שיעודה הוא כייעוד של גבר, ואל לה להשתמט ממילוי חובותיה. ילדים אינם הפשר היחיד לחיים. "ודאי עיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים". עד כאן סנגוריה על יעקב. אך יש גם דעות אחרות הרואות בתגובת יעקב, תגובה בלתי נאותה.
בבראשית רבה (פרשת עא) נאמר: אמר לו הקב"ה כך עונין למעוקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה. הכוונה היא לירידת בני יעקב למצרים לשבור שבר בימי הרעב, ולעומדם בפני יוסף השליט, כשהם אינם מזהים אותו. גם יוסף בדברו אל אחיו החוששים פן ינקום בהם לאחר מות יעקב, משתמש במשפט:" וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: " (נ, יט).ההבדל הוא שבפרשתנו נאמרים הדברים בזעם כלפי רחל, ואילו יוסף משתמש בדבריו לצורך הרגעה ופיוס. יש כאן ביקורת על תשובת יעקב ועל זעמו. מדרש תנחומא (ויצא יט -בובר): "אמרה רחל ליעקב: כך היה יצחק עושה לרבקה אמך? לא היו שניהם עומדים ומתפללים זה כנגד זה שנאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו"? אף אתה התפלל עלי אל ה'. ואברהם זקנך לא כך עשה לשרה? אמר לה, שרה הכניסה צרתה לביתה. אמרה לו הנה אמתי בלהה בא אליה.
רחל נותנת את שפחתה בלהה ליעקב, וזו יולדת שני בנים. אך רחל עדיין רוצה ילד משלה. לשם כך היא מוכנה אפילו להתבזות ולבקש מן הדודאים (שהם סגולה לפריון) שמביא ראובן לאמו. לאה משיבה לה: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי "? (ל, יד). והתמורה? "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵך ".
כאשר נולד יוסף, אומרת רחל: "אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי" (ל, כג). פסוק זה מעיד על המועקה שליוותה את רחל בשנות עקרותה. מי שאין לו בנים חשוב כמת. היא קוראת לבנה יוסף מתוך בקשה, " יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר ". רחל הייתה אם לבן אחד, בעוד שכל שפחה הייתה אם לשניים.
בראשית פרק לה פסוק יז - יח (פרשת וישלח).
יעקב בעצה אחת עם לאה ועם רחל מחליט לברוח מחרן. רחל גונבת את תרפי אביה כדי לשבש את יכולתו לעקוב אחר נתיב בריחתם. כאשר לבן מוכיח את יעקב על בריחתו ושואל: 'מדוע גנבת את אלוהי', משיב יעקב (שאינו יודע כי התרפים אצל רחל): " עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה ... וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם " (לא, לב), ובכך על פי חז"ל חורץ את דין רחל למוות.
רחל מתקשה בלידתה. " וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן:
וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" (לב, טז-יז). יעקב אינו מקבל את השם שנתנה רחל לבנה. מדוע מפרט הכתוב את מה שארע, ואינו מסתפק באמירה שרחל מתה בלידתה? מדוע מופיע השם שנתנה לו, כאשר לא זה היה שמו של הילד אחר כך? בן אוני קראה לו. רש"י מפרש בן אוני, בן צערי. און יכול להיות גם כוח, אך גם אָוֶן, שהוא רוע, רשע. רחל יודעת שהיא עומדת למות. היא סוקרת את חייה כפי שקורה לעיתים לאדם טרם מותו. היא מתייחסת לצער שהיה לה בחייה. היא אינה אשתו היחידה של יעקב, עקרותה, קנאתה באחותה הבונה את המשפחה. הלידה הקשה שעברה, הכוח שנטש אותה. הידיעה כי באופן טרגי לא תזכה לגדל את ילדיה. רחל מתה בדרך ולא נקברה עם יעקב במערת המכפלה. לאה נקברה לצדו. לכן רחל היא גם אם הגולים. היא רחל המבכה את בניה. כך כותבת רחל המשוררת שגם היא כמהה לילד, בשירה "עֲקָרָה" (שנת תרפ"ח):
בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.
אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
“אוּרִי!” –
אֶקְרָא!
עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה לוֹ.
בלומה דיכטוולד, רעננה, ו' כסלו תשפ"ו
&
*דבר תורה - ויצא תשפו - המהגרים שמשפיעים לרעה -
מייקל אייזנברג -משקיע ומנהל הון סיכון.
תזכורת - אנחנו באמצע מהלך ולכן הדברי תורה ארוכים מהרגיל. מקווה שאתם נהנים. זה ימשיך עוד כמה שבועות בעז״ה. שבת שלום.
בשבועיים האחרונים הראיתי שהתפשטות הישמעאלים באזור הסהר הפורה חסמה את דרכי המסחר וערוצי ההפצה בין מצרים ודרומה לה, לבין חרן ואזור מסופוטמיה בצפון מזרח, מה שהוביל לנפילה כלכלית בכל המזרח התיכון. באמצעות חדשנות חקלאית יצחק התמודד עם רעב בארץ, ואחר כך אימץ גישה, שרלוונטית גם עבורנו, להמשיך ולהרחיב את הברכה הכלכלית לשכננו.
אחת האינדיקציות למשבר היתה השתנות האווירה בחרן. משיתופיות בימי עבד אברהם, שהלך לחרן למצוא אשה ליצחק, וזכה לחסד מים נדיב, לחרן חשדנית הנדרשת לחסימות רגולטוריות ופיזיות על אותם המים, כדי להגן על המשאב הציבורי המדלדל, בפרשת השבוע שלנו, פרשת ויצא:
וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם. וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ.
וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן.
וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן.
עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. (בראשית כט, א - י)
כפי שציטטתי לפני שבועיים, התלמוד הבבלי כרך את הליכתו של יעקב לחרן עם מותו של ישמעאל, ולפי המהלך שהצעתי לא היה מדובר בזיהוי כרונולוגי גרידא. חרן, שישבה על צומת דרכים חשובה בין האימפריות של מסופוטמיה לבין מצרים שבדרום, והיתה השער לאשור, שגשגה כלכלית בתקופתו של תרח אבי אברהם שקבע בה את מושבו. גם אברהם עשה שם את הונו הראשוני. לאחר מכן, עם התפשטות בני ישמעאל "מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם" עד "בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה", נחסמו הדרכים ונפגעה הפעילות המסחרית, עד שאנשי חרן, והאזור כולו, נאלצו לעבור לענף לוקאלי של רעיית צאן. בשלב הזה, כשהכלכלה החרנית מתכווצת ואולי אף מתנוונת, נוצרת תחרות דורסנית על משאבי המים. כך, יעקב מגיע לחרן של לחץ כלכלי שמוביל לפרקטיקות קלוקלות של רמאות, חוסר אמון וחשדנות.
על ההשלכות של עליית הישמעאלים, והרלוונטיות של הנושא לימינו אנו, כתבתי כבר בשבועות הקודמים. השבוע ברצוני להשלים את התמונה, ולהוסיף עוד חלק לפאזל, שעשוי להיות משמעותי עבורנו, ועבור אומות נוספות, בהקשר אחר.
כפי שהרחבתי בספרי "עץ החיים והכסף" אווירה של חוסר אמון פוגעת בפרודקטיביות ובתפוקה, כדברי יעקב עצמו: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ". יעקב, שמייצג את ערכי בית אברהם, ואת אתוס החסד של מי שגדל על ברכיה של רבקה מ'חרן של פעם', לא מסתפק בתוכחה של מילים. הוא עובר הלכה למעשה באופן מיידי ויעיל להשקיית הצאן של לבן, כדי להוכיח להם שבהחלט אפשר גם אחרת.
אבל, אם על האבן הפיזית הוא מצליח להתגבר לבדו, מסתבר שאבן-הנגף של הנורמה הקלוקלת חזקה ממנו. ברצוני לעקוב אחר לבן, שהוא הנבל של פרשת השבוע, איתו יעקב נדרש להתמודד באופן ישיר, במטרה להראות שמה שקרה בחרן הוא תהליך שהולך ומשתרש לאט לאט, עד שמסה קריטית משנה את החברה ואת העולם.
כאמור לעיל, כבר בתחילת הסיפור אנחנו מבינים שחלה תמורה במצבה הכלכלי של חרן, שכרסמה בערכים ובנדיבות הלב של המקום. מה עוד? לבן דורש מיעקב לשלם תמורת נישואיו עם בנותיו. דרישה זו מנכיחה את ההבדל בין התקופה שבה משפחתה של רבקה הסכימה שרבקה תלך להתחתן בארץ אחרת - ככל וזה רצונה החופשי, לבין אותה המשפחה באותו המקום שמונים שנה מאוחר יותר. בחרן החדשה מתייחסים לבנות כשפחות העומדות למכירה. בהמשך הפרשה, לבן מרמה את יעקב בעסקה זו, וגם כמה פעמים בעסקה הנוספת של השכר על רעיית הצאן. לאחר מכן, בגלל חשדות שווא למעילה כספית, לבן אף רודף אחרי יעקב ומאיים על חייו, שזה השלב האחרון והחמור ביותר בהצגת השפל המוסרי של לבן מול מי שבא לחסות בביתו, ומול מי שעבד אצלו בנאמנות עשרים שנה.
זה הקצה שרואים בבירור בפרשה שלנו. בתורה יש עוד שני שלבים קודמים שחושפים את תהליך ההידרדרות עד אז. בשלב הראשון, כאשר מוצגת משפחת נחור אחי אברהם, לבן לא מוזכר, למרות שהוא אחיה של רבקה, והוא נוכח בסיפורים בהמשך:
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ. אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת… וְאֵת בְּתוּאֵל. וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם. וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת… (בראשית כב, כ - כד)
בשלב השני, אחרי שני פרקים, כשעבד אברהם הגיע לחרן ורבקה השקתה אותו ואת עשרת גמליו, התורה חושפת את לבן לראשונה:
וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן. וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן. לא וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה'! לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים. (בראשית כד, כט - לא)
מבחינה טכנית, אין כל בעיה לטעון שלבן נולד לבתואל רק מאוחר יותר, והוא היה אחיה הקטן של רבקה. אפשר שרק בגלל התזמון הוא לא הוזכר בהודעה שנשלחה לאברהם, הודעה שלהבנתי נועדה לקרוא לאברהם ממסעותיו המסוכנים בכנען, חזרה הביתה לחרן המשגשגת. אבל, מבחינת הסיפור לבן לא נמצא בחרן המסחרית, המשגשגת והנדיבה של תקופת תרח, אברהם ונחור אחי אברהם.
כשעבד אברהם הגיע עם עשרה גמלים, חרן עדיין נדיבה, כפי שמעידים מעשיה של רבקה. אבל לבן, הצעיר שכבר שייך לדור הבא, מבטא את השינוי שהתחיל להתחולל שם. הוא מביט בעינים חמדניות על הנזם והצמידים שקיבלה רבקה, והוא נחוש לגייס אך ורק לטובתו את שיירת הגמלים שהגיעה פתאום: "לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים". הוא דואג שהאיש ייכנס מהר פנימה לפני שגם אחרים יציעו את מרכולתם. כלומר, התחושה היא שיש תשתיות מתאימות למסחר בחרן, אפשר להכניס הביתה שיירה בת עשרה גמלים, והמחסנים אולי עוד מלאים בסחורות. אבל התנועה איננה כתמול שלשום.
מה קרה? בשלב ההוא הישמעאלים התחילו להתפשט ולחסום את הדרכים. אפשר שהחסימה עוד לא התגבשה באופן מלא, ואפשר גם להציע שהדרכים חסומות אבל היות ואברהם הוא אביו של ישמעאל, לעבד-אברהם יש יכולות לעבור במקומות שחסומים עבור אחרים. לא סתם זקוק העבד לעשרה גמלים כדי לצלוח את המסע. בהיעדר תנועה סדירה, כל נקודות העצירה וההצטיידות לאורך הדרך, כבר עומדות שוממות. לא סתם היה ברור לרבקה שמי שכן מצליח להגיע לחרן מדרום-מערב מגיע צמא למים, ולכן היא הציעה מים גם לגמלים, למרות שהעבד ביקש ממנה מים רק בשביל עצמו. זה היה רק השלב הראשון והסמוי בהידרדרות של חרן שהושפעה מהחסימות של הישמעאלים.
זה כמו שכתבתי בספרי ״ככה יעשה ליהודי״ שגם בימינו אנו שינויים כלכליים משנים התנהגות, מוסר, את היחס כלפי הזולת בכלל, וכלפי היהודים בפרט. אנשים שגדלו בטראומה של המשבר הכלכלי ב 2008, שמעלה את האנטישמיות עד היום, הם אנשים אחרים ממי שגדל בימי השפע שקדמו לו. הדור שבוחר בסוציאליזם עכשיו גדל בצל המשבר הכלכלי של 2008 ולתוך השלכותיו. הוא גר עם הוריו לתקופה ארוכה יותר והוא ראה את הוריו (ואת עצמו) נושאים חובות שאין להם, או לו, סיכוי לשלם. לעומת זאת, במדינת ישראל, שלא חוותה את המשבר של 2008 במלוא עוצמתו, הדור הצעיר קפיטליסטי יותר מבני גילו בארה״ב ואירופה. זה מעין הפער שבין יעקב ללבן.
מה עוד קרה? מה דחף לשלב הבא בהדרדרות הערכית בחרן והחריף אותה אפילו מעבר להתכווצות המסחר? שנים רבות לפני הגעתו של יעקב לחרן, בארץ כנען אברהם נתן את כל הונו ליצחק, נושא עליו הרחבתי בשבוע שעבר. למה זה רלוונטי לחרן? בגלל האירוע המשלים המתלווה למהלך:
וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ. וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים. וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה. וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. (בראשית כה, א - ו)
אברהם שילח את בני קטורה ובני הפילגשים לכיוון מזרח: "קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם", כדי להבטיח את מעמדו של יצחק כיורש יחיד. לכאורה, אין זיהוי ספציפי למקום אליו הלכו. אבל, בפרשה שלנו נאמר: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם. וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ…". כלומר, אברהם שילח בזמנו את בני הפילגשים שלו "קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" לאזור חרן. כבני אברהם, בני הפילגשים היו מחוברים לבני ישמעאל, כפי שביטא ירמיה הנביא מאות שנים מאוחר יותר כשקישר את קדר, בנו השני של ישמעאל, עם בני קדם: "...קוּמוּ עֲלוּ אֶל קֵדָר וְשָׁדְדוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם. אָהֳלֵיהֶם וְצֹאנָם יִקָּחוּ, יְרִיעוֹתֵיהֶם וְכָל כְּלֵיהֶם וּגְמַלֵּיהֶם יִשְׂאוּ לָהֶם…" (ירמיה מט, כח - כט). כשבני הפילגשים התיישבו באזור חרן הם שימשו למעשה עוגן צפון-מזרחי לשבטי ישמעאל המתפרסים במערב ממצרים ודרומה, עד "בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה" שבצפון מזרח. או בניסוח אחר: עד לאזור חרן היושבת על אם הדרך לנינוה בירת אשור.
בהמשך לכך, ניתן להבין שבני הפילגשים, הקרובים לאתוס של בני ישמעאל עליו נאמר "פֶּרֶא אָדָם" (בראשית טז, יב) ו-"רֹבֶה קַשָּׁת" (במדבר כא, כ), שינו את פניה של חרן. פעם היה שם ביטחון אישי ואמון, הקריטיים למסחר. אחרי שנים-שלושה דורות, המהגרים, שלא סיגלו לעצמם את רוח חרן -- המקום המארח, אלא אדרבה התחברו לנשיאי ישמעאל שאחד מהם אף נקרא: "קֵדְמָה", שינו שם לחלוטין את הנורמה של אמון ונדיבות שאפשר את השגשוג וחיסלו את הצמיחה בחרן המסחרית.
ברור לכולם שזה מה שקורה היום באירופה החסומה, שנשאר לה למכור רק את עברה המפואר. לכן, אולי אוסיף רק עוד אזהרה קטנה בנוגע למה שעלול להיות השלב הבא שם. קריאה מדוקדקת של הפסוקים בפרשה שלנו עשויה לגלות שבני הפילגשים לא רק השמיעו את קולם ברמה, ולא רק הנכיחו ערכי עוינות ודורסנות שכפי שהסיפורים על לבן מוכיחים השפיעו על בני המקום. זה היה גרוע הרבה יותר. כשהתורה מספרת שיעקב מגיע לארץ בני קדם הוא פונה לרועים ושואל אותם: "אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם"? כלומר, יעקב זיהה שהם זרים ואינם בני המקום. נראה שיעקב צדק כי הם אומרים לו: "וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ". כלומר, הם לא אומרים לו: "אנחנו מכאן!". האמירה "מֵחָרָן אֲנָחְנוּ" מגלה שבני חרן נאלצו ללכת עם העדרים שלהם למקום סמוך, כדי להשיג מים. נראה אם כן, שבגיבוי החיבור לישמעאלים, המהגרים לאזור חרן - "בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה" - כרסמו בחברה המקומית ובכלכלתה כשהשתלטו דה-פקטו על המשאבים. המצב נהיה כל כך בלתי נסבל, עד שמרוב לחץ, בני חרן המקוריים, נדרשו לוותר על הגישה המסורתית והנדיבה שלהם, לאמץ את הפרקטיקות הישמעאליות כמו אבן על פי הבאר ורגולציה חלף אמון, אימצו רמאות ואולי הם אפילו היו זרים בארצם.
אם צדקתי, הרי שיעקב צדק כשהסיר את האבן מעל הבאר, כי בכך הוא שאף לשבור את תוצאות ההשתלטות העויינת של המהגרים שחסמו את הבאר בפני בני חרן, אנשי האזור מקדמא דנא. אבל, בסופו של דבר נראה שיעקב לא הצליח במאבק שלו להנכיח ערכי צדק, שיתוף פעולה, הגינות ואמון בחרן. זה היה מאוחר מדי. בסוף הפרשה, אחרי עשרים שנה של רמאות מצדו של אבי נשותיו אצלו יעקב עבד, נאלץ יעקב לברוח מחרן חזרה לארץ.מייקל אייזנברג.
&
ב"ה. ויצא תשפ"ו - עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ -אריה דיכטוולד.
כשמתעורר יעקב מחלום הסולם הוא נוקט במספר צעדים (פרשת ויצא פרק כח ):
א. הקמת מצבה מהאבן עליו ישן ויציקת שמן עליה.
ב. קריאת המקום "בית אל".
ג. נודר נֶדֶר: וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים:
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:
נדון במקומו של המעשר בחומש בראשית וההשלכות ההלכתיות לעתיד.
מתן מעשר היה מנהג קדום ומקובל, אם זה למלך, אם לכהן הדת או לאל.
שמואל הנביא פונה לעם המבקש מלך (שמואל א פרק ח ): יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ...(טו) וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו:... (יז) צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים:
אברהם, אחרי ניצחונו במלחמת המלכים ושחרור לוט בן אחיו (לך לך פרק יד ): (יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן (=משרת) לְאֵל עֶלְיוֹן א.: (יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל: = מי נתן למי ? נביא את רד"ק:
רד"ק (ר' דוד קמחי נולד בנרבונה שבפרובנס 1160-1235):
"ויתן לו מעשר מכל" - המפרשים פירשו, כי אברם נתן למלכי צדק מעשר מהמקנה והרכוש אשר הציל לפי שהיה כהן לאל עליון; ואדוני אבי (=רבי יוסף קמחי) ז"ל פירש כי מלכי צדק נתן לאברהם בשכרו המעשר מן הדין, כי המלך סדם אמר לאברם "תן לי הנפש והרכוש קח לך", ואברהם אמר "אם מחוט ועד שרוך נעל", אמר מלכי צדק לאברהם מן הדין תוכל לקחת המעשר מן הכל ולא תקח דבר ממלך סדם כי שלך הוא כי המעשר מן (=על פי) הדין, כי כל מציל ממון חברו המעשר הוא שלו על שטרח להצילו, ונכון הוא הפירוש.
הרחבת היריעה על המעשר בחומש בראשית
אכן, אברהם הוא הראשון שנתן או קיבל מעשר. בפשטות, מעשר הוא עשרה אחוזים ממושא המתת. אלא שבשונה ממצות התורה אחרי מתן תורה המעשר הוא מכול הרכוש. אצל יעקב נאמר: וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. אצל אברהם נאמר: וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. בדיני תרומות מעשרות שנִתנו לישראל אחרי מתן תורה, תרומה היא ב"משהו" ומעשר הוא אכן עשירית אבל רק מפרי האדמה ומבעלי חיים כשרים. אם
מסכמים את שיעורי התרומות והמעשרות שמפריש אדם במעמד אחד, נגיע לכ-20%.
כפל המילים " עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ" מביא את חז"ל במסכת כתובות דף נ ע"א לקבוע כלל הלכתי-אתי חשוב: "המבזבז מנכסיו לצדקה - אל יבזבז יותר מחומש,(=מחמישית) , שמא (=אולי) יצטרך לבריות. (=יאבד את רכושו ויצטרך לקבץ נדבות) ...." רבי נחמן מוצא מקור בתורה מפרשתנו: ... שכתוב: "וכל אשר תִּתן לי עשר אעשרנו לך". ושני עִשורים =כפל מילים="עשר אעשרנו"=שני חומשים ] - הרי הם חומש. משמע שלא יבזבז יותר (=מחמישית).
סֶמך לכך מצאנו אצל יוסף המשביר (פרשת ויגש פרק מז ):
(כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה: (כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה (=פעמיים 10%) ....מכאן שעד חמישית-20%- זה סביר שאדם ייתן מרכושו ולא יחוש מנוצל.
וזאת לזכור, המעשרות בספר בראשית כולם הם מתנות נדבה. אחר מתן תורה קיבל הישראלי סט של תרומות ומעשרות שהם חובה. טעם המצווה ניתן באופן ברור ונהיר ב"ספר החינוך":
בפרשת קרח מצוה שצו:
"אין ספק כי כל שבט הלוי הבדיל ה' מעדת ישראל לעבודתו תמיד, ואמנם בשבט בעצמו נבחר בהם אחד להיות לכולם לראש ולקצין ולשר הוא וזרעו לעולם... כי כל השבט יקבל שמירת המקדש, ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם, כלומר, שעיקר העבודה, דהיינו הכהונה, עליכם היא, ... ועל כן בהיות הכוהנים עיקר הבית בעבודת אלוהינו, זכו בכ"ד (=24) מתנות שניתנו להם המפוּרָשות בכתוב ... זכו גם כן לחיות בטובה מבלי יגיעה עם מעשר הפירות שנוטלים מכל ישראל. ולמען ידעו ויתבוננו כי כל חלקם בטובה וחלק אחיהם היא סבת העבודה לה', נצטוו לתת מכל אשר יטלו מבני ישראל חלק העשירי למשרתים הגדולים, ובכן יתנו אל לבם כי יש גבוהים עליהם וגבוה מעל לכולם הוא שומר הכול יתעלה. גם כי יש בזה זכות וכבוד ומעלה ללוים לבלתי יגרע שמם ממצות מעשר בחלקם בתבואות, ואל יאמרו בניהם לבניהם זכיתם בתבואה ואנחנו במצוה, ועכשיו יהיה המענה, יש תורה ויש קמח" !!!.
אם כך, הסיבות למתנות כהונה ולוויה - לאפשר למשרתי השם במקדש לעבוד ללא דאגת פרנסה, להיות סמוכים לשולחן גבוה וגם לשולחן שולחיהם אחיהם בית ישראל ולהביא את התורמים להכרה שיש גבוה מעל גבוה.
בכך יובן הרעיון בחומש בראשית. המעשר הוא מתנה המביעה כבוד למקבל או נאמנות לשליט וכאשר המקבל הוא אלוקים אזי התורם מביע את נאמנותו לעבודת ה'.
צא ולמד: בתקופה המקרא היה מקובל לתת נתח מנכסיו של אדם לכהן המשרת את הפולחן. המתנה הייתה מיועדת לשתי מטרות: מנחה לאל ומתנה לכהן שאינו מתפרנס. גם הלוחמים או/ו המסייעים היו מקבלים נתח משלל המלחמה. במצרים. מי שהחכיר את שדהו, גבה נתח משמעותי כמס ודמי חכירה. המלכים היו ממלאים אוצרותיהם בגביה דומה. המשותף - שימוש במילה "מעשר" או במילה "חומש". אברהם מפריש משלל המלחמה מעשר לכהן אל עליון. משפט המלך לקחת מנתיניו מעשר לצרכיו ולצרכי הממלכה. ראינו שהנתח יכול להיות מכל סוגי נכסיו של האדם כולל ממונו=כספו. אדם גם מפריש מרצונו החופשי, מנחה לאלוהיו או למשרתיו (הכהנים).
תורתנו מצווה את האדם בישראל להפריש נתחים מיבול ארץ ישראל לטובת הכוהנים, הלויים, העניים ואף לאכילה עצמית. כיום המצווה היא מדרבנן. הנתח הניתן לכהן, נקרא תרומה, שאר הנתחים הם מעשר=עשירית. יעקב המקיץ מחלומו נודר וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. מהתוספת של יעקב וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי, למדו חז"ל שיש גם להפריש "מעשר כספים" .
מהו הבסיס ההלכתי למעשר כספים, הנלמד מיעקב אבינו ? נחלקו הפוסקים האם זה מדין מעשר עני או מדין צדקה. ועוד נחלקו הפוסקים האם זו חובה מהתורה (מדאורייתא) או חובה שהטילו חז"ל (מדרבנן) או שזהו רק מנהג ורשות הוא לאדם. אם ננקוט שזו רק רשות, מי שהתחיל במנהג זה וממשיך מספר פעמים, הרי זה נדר. אכן, יעקב התחייב במסגרת נדר שנדר. "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי" וגו'. נָראה את הרעיון האמוני המצוי בהפרשת מעשר כספים, כפי שמלמדנו ר' ישראל מאיר הכהן מראדין (תקצ"ט 1839 - תרצ"ג 1933). "חפץ חיים":בספרו "אהבת חסד" חלק ב פרק יח: יבואר ענין מעשר כספים בכל פרטיה:
"ועתה נבוא לבאר איזה דרך יבוֹר האדם לצאת ידי חובת מצוות חסד בתמידות....שטוב שיפריש האדם מעות שיהיה מוכן למצוה זו (=גמילות חסד) אך כדי שלא יִכְבַּד זה על האדם, טוב שירגיל את עצמו להפריש מעשר מכל מה שיזמין לו ה' רווח בעניניו ,ומזה יפזֵֵר שני שלישים לצדקה כי עניים שצריך ליתן (=לתת) להם במתנה (=מצוות צדקה) מצוי (=מצויים) יותר, ושליש יהיה מונח אצלו כדי לקיים בו מדת החסד (=מעשר כספים)... והפרשת מעשר הוא ענין גדול.. (בתענית דף ט') על הפסוק "עשר תעשר - " עשר בשביל שתתעשׁר", ובכל דבר אסור לנסות הקדוש ברוך הוא ובזה מותר" (=בצדקה וחסד) . כך, גם ראינו אצל יעקב. "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה..... וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: זה כוחה של צדקה. כדי שתוכל להעמיד את ה' במבחן, הפרש לך ממה שקיבלת ממנו, כדי לזכות בו אחרים".
זכור, הקב"ה שותף לרווחים שלך, אל תקפֵח את חלקו ברווח.
דיכטוולד אריה, רעננה, ה' כסלו תשפ"ו
א. מחלוקת האם הכוונה לאליל הנקרא עליון או להבדיל להקב"ה—על כל פנים מדובר בדמות דתית בכירה. ודוק: אברהם עונה כנגד "אל עליון" את שם הוי'.
&
מעדנים לשולחן שבת -אבני המקום- חיים קופל.
1) בתחילת הפרשה "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וְיִשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (כח,יא). כתוב תחילה "מאבני המקום" (משמע שהיו הרבה אבנים) ובהמשך נאמר "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (פסוק יח, משמע שהייתה רק אבן אחת)? מתרצת הגמרא , שתחילה היו הרבה אבנים, וכל אחת רצתה שעליה יניח צדיק את ראשו, מיד חיברן הקב"ה לאבן אחת גדולה (חולין צא:).
2) הרב אַהֲרֹן שְׁטַיְנְמָן זצ"ל, למד מכאן יסוד גדול. בדרך כלל בכל מריבה מתרחשת אח"כ הִפָּרְדוּת, והנה כאן מהמריבה נוצר אחד. בהכרח שהייתה זו מריבה לשם שמים. במקרה כזה, עוזר להן הקב"ה להתאחד, להפוך לאבן אחת, ולהסכים שהיכן שיניח הצדיק את ראשו, יהיה מקובל על כולן.
3) "הַדַּעַת סוֹפֵר" שואל למה יש כאן כפל לשון: תחילה "וילן שם" ובהמשך " וישכב במקום ההוא"? ובכלל הסדר בפסוק לא הגיוני, היה צריך להקדים ולכתוב שלקח מאבני המקום, וסדרן כך שיגנו על ראשו, מפני חיות רעות, ורק אח"כ שכב לישון?
4) ומתרץ: שהגמרא (ברכות כו:) לומדת מכאן, שיעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר "ויפגע במקום" ואין פגיעה אלא תפילה שנאמר "וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל..וְאַל תִּפְגַּע בִּי" (ירמיהו ז,טז). תפילת ערבית נאמרת בלילה, והיא מסמלת גם מצב של חושך וקשיים, ולכן דווקא כשיצא יעקב לגלות אל לבן הארמי ששיקר ורימה אותו, תיקן יעקב תפילה זו. ואכן אנו אומרים בתפילת ערבית: והגן בעדנו והסר מעלינו אויב, דבר, וחרב..כִּי אל שׁוֹמְרֵנוּ וּמְצִלֵּנוּ אַתָּה.
5) יעקב הבין שהוא זקוק להגנה, בשנתו בלילה, אבל הוא ידע שלא האבנים שיסדר סביב לראשו יגנו עליו, אלא הקב"ה. וְכָל הָאֶמְצָעִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, מְשַׁמְּשִׁים כְּהִשְׁתַּדְּלוּת שהוא חייב לעשות מצידו. אבל מיד בתחילה דאג להגנתו. " וילן שם" אומרת הגמרא שֶׁהוּא לָן בְּעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה, ומיד תיקן תפילת ערבית שתגן עליו בזמן הסכנה, ורק אח"כ שם את מחסום האבנים ושכב לישון.
6) ואולי לכן נאמר שלקח " מאבני המקום", לכאורה, מה זה משנה מנין לקח את האבנים, שהן דומם? אלא שהמקום הכוונה לאבנים שהתקדשו בתפילת ערבית שתיקן, ובעומק ההלכה שדן בה. לכן רק לאחר שקידש אותן בנה מהן הגנה, ו"המקום" זה כביכול, אבניו של הקב"ה, הספוגים בקדושה. (רבי עקיבא סופר בהקדמה לספרו).
7) לכן גם מובן ההמשך, "וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה" (כח,יח). ובהמשך "וידר יעקב נדר לאמר, אם יהיה א-להים עמדי..ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לא-להים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים" (כח-יח..כב). יעקב בנה מצבה דווקא מהאבן שהניח למראשותיו, אבן זו הוא קידש בתפילתו, והיא סימלה לגביו, את הקשר עם הקב"ה, לָכֵן רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה גַּל עֵד לַדּוֹרוֹת שֶׁיֵּדְעוּ, שלא האבן שמרה עליו, אלא הקב"ה.
8) תשובות לפרשת תולדות
א) מה אומרים מספרים אלה בחייו של יצחק אבינו: 37, 40, 60, 123, 180? תשובה: 37 עקידת יצחק, 40, נָשָׂא לְאִשָּׁה אֶת רִבְקָה, 60, לידת יעקב ועשו, 123, בירך את יעקב ועשו, 180, פטירת יצחק.
ב) שמו של ספר תורני חסידי, פירוש על התורה, בפרשה. מה שם הספר? מה שם מחברו, ומי היה רבו? תשובה: "וימצאו שם באר מים חיים" (כן,יט). שם הספר "באר מים חיים" מְחַבְּרוֹ הוּא הָרַב חַיִּים מִטְּשֶׁרְנוֹבִיץ, תַּלְמִיד רַב מִיכַל מִזְּלוֹטְשׁוֹב.
9) שאלות לפרשת ויצא
א) מילה בפרשה, בעלת הַגִּימַטְרִיָּה הגבוה ביותר ?
ב) מנה שלשה מקרים בפרשה, שבהם האדם חשוב כמת?
שבת שלום -מחיים קופל
מעדנים 370 פרשת ויצא תשפ"ו-תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com- או בווטסאפ 052-3604905
&
דובי פריצקי -פרשת ויצא- תשפ"ו
בפרשת ויצא אנו פוגשים לראשונה חלום בתורה – חלומו של יעקב. מכאן ואילך יופיעו חלומות נוספים: חלומות יוסף, פרעה ושריו, ובהמשך גם נביאים רבים יתגלו בחלום. החלום הוא רגע שבו האדם נוגע בשכבות הפנימיות ביותר של אישיותו. העולם החיצוני שוקט, מערכות הגוף עוברות למצב מנוחה, ורק הלב ומערכת העיכול ממשיכים לעבוד. דווקא אז מתעוררת פעילות רוחנית עמוקה.
מפתיע לגלות שיעקב מקיץ משנתו אחרי התגלות מלאכים העולים ויורדים – תנועה רוחנית המתרחשת בתוך נפשו. יעקב מבקש מהאל לחם לאכול, בגד ללבוש, לשוב בשלום לבית אביו, ושאלוקי אברהם יהיה לו לא-לוהים. אך המדרש מסביר שבקשותיו אינן חומריות כלל. "לחם", "בגד" ו"שלום" הם רמזים למכשולים רוחניים: לשון הרע, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. יעקב אינו מבקש סיפוק גשמי – אלא עזרה שלא להיכשל בדרך הארוכה שמצפה לו.
הנדר שנודר יעקב איננו בקשה לשכר, אלא התחייבות אמונית גדולה. אולם המדרש מלמד שכל מה שביקש יעקב להימנע ממנו – פגש אותו בחייו, משום שהבכורה מעשיו והברכה מיצחק הגיעו אליו בדרכים עקלקלות.
* מבקש להינצל מלשון הרע – ובסופו של דבר "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם", מה שהוביל לשנאת האחים ולמכירת יוסף.
* מבקש להימנע מגילוי עריות – ונתקל בפרשת ראובן ובלהה ובמעשה יהודה ותמר.
* מבקש לחיות בשלום ולהימנע משפיכות דמים – ופורצת פרשת שכם במעשה שמעון ולוי.
* מבקש להתרחק מעבודה זרה – ורחל מביאה אל ביתו את התרפים מבית לבן.
כך, בחיר האבות עובר דרך ארוכה ומאתגרת בדרכו להגשים את ייעודו. דווקא ההתמודדות עם כל המכשולים האלה מלמדת אותנו ללכת בדרך הישר – ומכאן גם שמו החדש: ישראל, מלשון ישר-אל.
שבת שלום מירושלים️
...
