אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
......................................................................
וזאת הברכה תשפ"ד – "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ... יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל " - נאום האחדות והישרות - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
בשמחת תורה כל קהילות העולם יקראו את פרשת וזאת הברכה, המסיימת את חמשת חומשי התורה. משה אבי הנביאים ,מברך את שבטי ישראל כקולקטיב שבטים, בראיה כוללת של - עם ישראל .
המסר של משה בברכתו לשבטי ישראל- " "וַיְהִי בִישֻׁרוּן (מלשון- יַשְׁרוּת), מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל ".
האם זה אפשרי?
כנראה שכן, רק על ידי קיום – סולידריות וערבות הדדית בין השבטים השונים, בקיומה של יַשְׁרוּת integrity וכבוד הדדי בין השבטים.
לא קל להגיע למצב של –יַשְׁרוּת וכבוד הדדי, שדורש השלת מטעני אינטרסים, אגו ויוקרה. הגורם האנושי והרגשי הוא מאד קריטי, שכן בחיים כמעט הכול הוא אישי.
פרופ' ריצ'רד תא'לר חתן פרס נובל לכלכלה התנהגותית, מצא שהתכונות האנושיות והרגשיות של העדפות חברתיות והיעדר שליטה עצמית, משפיעות באופן שיטתי על החלטות וביצועי שווקים. הוא טבע את המונח - חשבונאות נפשית, בהתמקדות בהשפעה הצרה של החלטה אינדיבידואלית, במקום לראות את ההשפעה הכוללת.
דומה שמשה באקורד הסיום ,בנאום הברכות לשבטי ישראל, טרם מותו , מכוון ומאתגר את השבטים למתווה- היַשְׁרוּת והאחדות , שבו נמצא גם המרכיב הדומיננטי של כלכלה התנהגותית מבית מדרשו של תא'לר.
משה כאומר לשבטים - בבקשה, תְּמַקְּדוּ את מאפייני המשאבים האנושיים הייחודיים שלכם למרחב שותפות חיובי ,בראיה כוללת ובאחריות משותפת, של - " יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". רְאוּ כל שבט את מעלת חברו בשבט האחר ולא את חסרונו, דעו לוותר היכן שצריך, הפגינו שליטה עצמית ושבטית כלפי השבטים האחרים, אל תנהלו פנקסנות וחשבונאות נפשית של שבט האחד כלפי השני ,עשו מאמץ לראות את הייעוד והאינטרס המשותף שלכם כעם שעומד על סף כניסתו לארץ, לקומם את ריבונותו ועצמאותו.
למרות שכל שבט מסגיר בתיקו האישי, את ההיסטוריה וה DNA- שלו, המסר של משה בנאומו לעם ובדגש למנהיגי השבטים, העומדים בשער הכניסה לארץ ישראל, הוא ברור- עליכם להתנהג ביַשְׁרוּת ובאחדות , כקהילה וכעם, על מנת לשמור ולחזק את האומה והמדינה בדרך , - " מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל ".
מודל היַשְׁרוּת והאחדות בנאומו של משה בפרשת הסיום- וזאת הברכה, מודגם בשתי דוגמאות:
הדוגמא הראשונה- בשותפות בין שבטי יהודה ויוסף, שהם שני שבטים מאד דומיננטיים. כל אחד מהשבטים מכוון למעלה, לזכות בכתר ההנהגה.
השותפות והאחריות הכוללת לברית היעוד ולשלמות העם, מחייבים ששני השבטים הללו ישתפו פעולה ביניהם וכל אחד יביא את היתרונות שלו, למארג משותף בהנהגת עם ישראל.
יוסף - יתרונו היחסי בהיותו "המשביר לעם", הדואג לצרכים הכלכליים הקיומיים, ואילו יהודה יתרונו היחסי הוא בדאגה לצרכים הרוחניים.
שותפות זאת מחייבת הדדיות בין השבטים, שעוגניה הם - יַשְׁרוּת ואחדות .
שבט יוסף מביא לשותפות, את תרומתו הייחודית בידע, בניסיון ובתשתית הכלכלית והחומרית ואילו שבט יהודה מביא לשותפות את תרומתו הייחודית, בידע ובמשאבים הרוחניים .
הדוגמא השנייה בברכותיו של משה, היא בשותפות בין שבטי יששכר וזבולון .
זבולון עוסק בפיתוח שווקים ומסחר ודואג למקורות הכספיים לקיום הבית ואילו יששכר מתמקד בעבודות הפנים של חקלאות ולימוד תורה.
רק אם רוצים ונוהגים כמבוגרים אחראים , אז למרות הפערים וההבדלים, אפשר להביא לאחדות הניגודים ולשיתוף פעולה.
ספר דברים מסתיים באות ל :" לעיני כל ישראל" ואילו ספר בראשית מתחיל באות ב:" בראשית ברא". השילוב בין האותיות הוא- לב.
מודל היַשְׁרוּת והאחדות בין השבטים יתרחש ויתקיים, רק אם השבטים ירגישו זאת בלב.
רק חיבור אמיתי של הלבבות ,של לב שומע ומקשיב, יביא לכך.
אז דַּי לחשבונאות האישית .
אם נרצה ונאמין, זה יקרה ואז נוכל כולנו -לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
פתקא טבא
חזק חזק ונתחזק -שבת שלום וחג שמח.
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון-חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
(בסדרת 'מקראות'), בינה בתורה – דברים:
"וזאת הברכה": הברכה הכללית והברכה לשבטים
השיר הפותח והסוגר של פרק ל"ג, על שני חלקיו, מיועד לכלל ישראל; באמצע נכנסות ברכות השבטים. בברכות אלו חזר משה אל ברכות יעקב אבינו בסוף בראשית (עם הקבלה מיוחדת בברכה ליוסף).
השיר הכללי פותח (ל"ג, ב-ה) בהופעת ה' מסיני, משֵׂעיר ומפארן (ורומז לקָדֵש ולאשדות הפסגה), כאשר עם ישראל לשבטיו ("עמים"=שבטים) התייצב בתווך ("תֻכּוּ לְרַגְלֶךָ") כדי לקבל "מִדַבְּרֹתֶיךָ", היא התורה; זאת, במעמד של מלכות ה' (באמצעות משה) על עם ישורון, מתוך הסכמה של כל "שבטי ישראל", שהתאספו "יחד".
בשלב זה נכנסות ברכות הנחלה לשבטי ישראל בארץ, לפי סדר גיאוגרפי, מדרום-מזרח עד צפון-מערב, כך שברכות השבטים נכנסות לתוך הברכה הכללית.
השיר הכללי סוגר (ל"ג, כה-כט) בברכות צבא ישראל לכיבוש הארץ, לביטחון ושפע, בעזרת ה' "רֹכב שמים" ושוכן "שחקים", אשר שולט בארץ מתחת ב"זרֹעֹת עולם".
הנה שיר הברכה הכללי של משה ל"כל ישראל" (='כלל ישראל'):
ה' מִסִּינַי בָּא,
וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ
הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן
וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ,
מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ;
אַף חֹבֵב עַמִּים
כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ,
וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ
יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ;
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה
מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב;
וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ
בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם,
יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; (ל"ג, ב-ה)
כאן מגיעות הברכות לשבטי ישראל, ואחריהן החזרה לשיר הברכה הכללי:
בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ,
וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ;
אֵין כָּאֵ-ל יְשֻׁרוּן,
רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ,
וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים;
מְעֹנָה אֱ-לֹהֵי קֶדֶם,
וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם,
וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב
וַיֹּאמֶר: הַשְׁמֵד!
וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח,
בָּדָד עֵין יַעֲקֹב,
אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ
אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל;
אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ
עַם נוֹשַׁע בַּ-ה',
מָגֵן עֶזְרֶךָ
וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ,
וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ,
וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ; (ל"ג, כה-כט)
הצלת התורה: משה איש הא-לוהים מת כאדם, וקברו לא נודע
דתות שונות וזרמי מיסטיקה, מלאות בדמויות של "קדושים" שעלו ונתעלו 'לשמים' ולא מתו, או עלו 'לשמים' אחרי מותם. דמויות אלו שאבו את השראתן מרוח האדם ומשאיפותיו אל 'השמים' (בכל המובנים), ומהוות דמויות 'מושלמות' המעניקות השראה ושפע ברכה למאמינים. בדתות ובאמונות אלה ישנו סיפור מכונן על 'ההארה' שהביאה אל 'השלמות', או על העלייה 'לשמים', ובמקרים רבים יש גם 'קבר קדוש' וגם עלייה 'לשמים'. גם אצלנו, עד היום, פורחת דמותו של אליהו הנביא, ושל צדיקים רבים.
הנטייה הדתית בעולם – הנוצרי, המוסלמי והבודהיסטי – וגם בחלקים מהעולם היהודי, יוצרת מיסטיקה שמיימית שמתאימה ליודעי סודות השמיים, להם ולחסידיהם. יחד עם זה מגיעה גם 'דת קבר הנביא' (או הצדיק).
דווקא 'תורה מן השמים' פועלת בצורה הפוכה – סיפורו של חנוך (למשל) מקוצר ברמיזה:
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱ-לֹהִים, וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱ-לֹהִים; (בראשית ה', כד)
כיתות בית שני הרחיבו את הסיפור המיסטי, בהיפוך לכוונת התורה.
'תורה מן השמים' שואפת אל 'הארץ' ואל 'הארציות' הקונקרטית,
ולכן היא ניתנה לעם שלם שיחיה 'בארץ'!
בחתימת התורה, משה "איש הא-להים" (ל"ג, א), מת כאיש ונקבר כאיש, אף שלא הייתה סיבה טבעית למותו, שהרי "לא כָהֲתָה עֵינוֹ ולא נָס לֵחֹה" (ל"ד, ז); ועוד דבר מפליא: ה' קבר את משה באופן שאיש לא יֵדַע לעולם את "קְבֻרָתוֹ" (ל"ד, ו); כך גם תימנע לעולם כל אפשרות של פירוש התורה כ'דת קבר הנביא' (כפי שקרה בדתות אחרות)!
כאשר משה עלה להר סיני ובושש לרדת בני ישראל עשו את העגל, ואמרו "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו" (שמות ל"ב, א); ההיעלמות של "האיש" 'בשמים' הולידה סטייה אלילית. כאשר משה ירד לבסוף עם הלוחות השניים, וקָרַן עור פניו, הוא הביא 'תורה מן השמים', שתתקיים בארץ על ידי אנשים רגילים, ולא על ידי 'קדושי עליון'!
"משה האיש", שלא קם עוד נביא כמותו, "אשר יְדָעוֹ ה' פנים אל פנים" (ל"ד, י) גם טעה וגם נכשל כאיש, ולכן נגזר עליו מותו "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל" (ל"ב, נא); מכיוון שלא "קם נביא עוד בישראל כמשה" (ל"ד, י), לכן גם לא יקום ולא יהיה איש 'מושלם' ו'קדוש'!
בזה ניצלה התורה משתי הסכנות הגדולות:
במות משה כאדם, נשארה תורתו נתונה לעם ישראל בארץ כ'תורה מן השמים' הנתונה לבני אדם החיים בארץ, ועליה אמר משה בעצמו: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה" (ל', יב); זוהי גם הכרעת חז"ל המפורסמת, שלא לקבל הכרעות בהלכה לפי אותות משמיים, כי "לא בשמים היא" (כשיטת רבי יהושע, בבא מציעא נט, ב).
בקבורת משה שלא נודעה, נשארה העלייה לרגל רק אל "המקום אשר יבחר ה' א-להיך לשַכֵּן שמו שם". הרב ד"ר יואל בן-נון
&
פרשת וזאת הברכה – על מעלת העיסוק בתורה -ולהתחיל מבראשית...
אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון,
מחבר הספר "יש בתוכנו שמים"
אנשים רציונליים מבצעים פעולות שאמורות לקדם אותם אל עבר תכלית מסוימת. לימודים אקדמיים נועדו להשגת תואר אקדמי, והתואר עצמו משמש לרוב אמצעי לקראת מציאת עבודה. ישנם אמנם אנשים הנהנים מעצם הלימוד גם ללא תכלית ספציפית, אולם לרוב ללימוד לא יהיה מקום מרכזי בחייהם.
בחג שמחת תורה מסיימים בכל שנה קהילות ישראל בכל העולם את סבב קריאת פרשת השבוע המתקיימת בכל שבת. אלא שמיד עם סיום קריאת פרשת וזאת הברכה, הפרשה המסיימת את ספר דברים ואת כל חמשת חומשי תורה, מתחילים באותו מעמד ממש את קריאת פרשת בראשית. הדבר דומה לאדם שרק סיים את חוק לימודיו, ומיד מתחיל ללמוד ולשנן הכול מהתחלה, רק כדי לעסוק בלימודו.
מדוע לא עוצרים לאחר סיום הפרשה האחרונה על מנת לסכם את הידיעות והתובנות שעלו לאורך השנה מקריאת פרשות השבוע ובמקום זאת מתחילים שוב, באותו מעמד ממש, לקרוא את כל התורה כולה מבראשית? מדוע לא עוברים בשנה הבאה ללימוד תחום או נושא אחר אלא חוזרים על קריאת התורה שנה אחר שנה?
התשובה לכך נמצאת באחת מברכות התורה, שאומרים בברכות השחר ולפני לימוד תורה בכל יום: "ברוך אתה... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה". הברכה היא לא על הידיעות שקנינו בלימוד אלא על עצם העיסוק בתורה. בשונה מכל תחום לימוד אחר, שמטרתו הסופית היא להעניק ידע, ומשזה נעשה אין שום טעם לחזור שוב ושוב על החומר הנלמד, בלימוד התורה עיקר העניין הוא עצם העיסוק בתורה, ש"משיבה את הנפש ומאשרת את האדם".
וכך כתב על כך הרב קוק (עולת ראיה, חלק א, עמ' נט):
"הציווי האלוקי עומד הוא ביחס לקישורנו עם התורה, למעלה מגדר של לימוד והבנה בעלמא, שיש דוגמא להם בכל ידיעה של איזה מין חכמה בעולם. אבל הצווי הזה בא מצד החיים האמיתיים, שהם-הם הינם עצמותה של תורה, ושבהעסק שאנו מתעסקים בדברי תורה הרי יש לנו קשר עם המקוריות של החיים, שזהו ענין נעלה יותר ויותר מכל ערך של תלמוד, שמשתקף רק ע"פ הקשר של המדע ושל ההבנה, שהם יכולים רק להזריח איזה אור רוחני על הנפש המתעסקת במדע, אבל לא יוכלו להנחיל מידת חיים מקורית, שהיא באה רק עם סגולתה של תורה, תורת ה' תמימה המשיבת נפש, שהיא מאשרת את האדם בתכונה של המגע הרוחני, שיש לנשמה עם שפעת חיי האמת, שמונחת היא בסגולתה של תורה, שמתעטר בה ועל ידה כל מי שיש לו עסק עם התורה. ובשביל כך בא הבטוי של הברכה : לעסוק בדברי תורה".
פרידת משה
לאחר שבפרשה הקודמת משה רבנו פרט בפני העם את אשר עתיד לקרות להם בעתיד, בפרשת וזאת הברכה, החותמת את כל חמשת חומשי תורה, משה רבנו נפרד מהשבטים בדברי ברכה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ... " (דברים לג, א). מילותיו האחרונות של משה רבנו לשבטים הן דברי ברכה, חיזוק והעצמה בהדגשת מעלתו הייחודית של כל שבט שבירך. בסיום הוא מברך את עם ישראל כולו: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'... " (שם, כט).
עם סיום דבריו משה עלה על פסגת הר נבו ומת על פי ה': "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְא בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (שם לד, ה-ז). על אף גילו המופלג והאתגרים העצומים שעימם התמודד משה רבינו במהלך חייו, דבקותו בתורה ובנותנה, בשורש החיים, יצרו אצלו התחדשות מתמדת לאורך כל ימי חייו. דווקא משה, שכונה "עבד השם", הראה כי עבדות לערכים נעלים ומצוות מחייבות, כמו גם מחויבותו כמשרת לציבור עד יומו האחרון ממש, הן שיוצרות את החופש והרעננות בחיים.
אוצרות לימוד התורה
במהלך העיסוק בפרשות השבוע לאורך חמשת חומשי התורה עסקנו בהיבטים הקשורים בזהות ובערכים ובעבודת הנפש והמידות וביניהן באהבה, ברצון החופשי, בשמחה, בענווה, במהות הגבורה, במבט המרומם על המציאות, ביכולת לקדש ולזכך את העולם החומרי ועוד.
עם סיום מהלך קריאת התורה כולה מצורפת פסקה ארוכה מהרגיל שבה הרב קוק כותב על הקשרים ("היחוסים") הנוצרים בין האדם לבוראו בזכות דבקותו בתורה, שבה מוזכרים רבים מהנושאים הנ"ל שבהם עסקנו. יש בתוכנה וסגנונה של פסקה זו כדי לחוש באופן מיוחד כיצד התורה מרוממת את נפשם ונשמתם של אלו הזוכים לדבוק בה, בבחינת "טועמיה, חיים זכו" (מתוך תפילת מוסף של שבת).
מעבר לכך, יש בפסקה זו כדי להעיד פעם נוספת על תפיסתו האחדותית וההרמונית של הרב קוק. כפי שניתן היה ללמוד מהפסקאות שהובאו לאורך הספר, הרב קוק בולט מאוד בכך שכוחות חיים שנתפסים במציאות שטחית ודו-ממדית כמתנגשים ומתנגדים, במשנתו העמוקה ומרובת הממדים הם "מוגדרים מחדש" וניצבים כחופפים ואף משלימים. בפסקה זו מתוארת בצורה שירית כיצד עבודתו הרוחנית של האדם משפיעה על עולמו הנפשי בזיכוך מידותיו, ומתוך כך מרוֹמֶמֶת גם את המציאות הגשמית ומעדנת את כוחות הגוף ויצריו. עבודת ה' אינה כזו המקטינה את האדם ומנציחה את אפסותו אל מול אין-סופיות הבורא, כפי שמופיע בדתות מסוימות. דבקותו של יהודי בבוראו מעצימה אותו ומרוממת אותו מעיסוק אנוכי בארבע אמותיו הצרות אל עבר מרחבים אינסופיים. .
וכך כתב הרב קוק (שמונה קבצים, ה, קלה):
"הולך ומתעמק, הולך ומתרחב הוא הבירור על דבר היחס שבין האדם ליוצרו. היחוסים מתחילים, לפי רוב בהירותה של הנשמה, להניב את תנובתם, מציצים ציצי התענוג, פרחי הרצון, החדוה והשמחה, העליצות הפנימית, האמת והענוה, הגבורה והרוממות העדינה, האהבה הכללית לכל הבריות, החפץ בטוב ובשלמות, והעוז והבטחון הנפשי הפנימי.
חודרים היחוסים ובאים לתוך מעמקי הנפש, מטהרים ומצחצחים את המידות, חודרים ובוקעים הם בשרשי המזג הגופני, מעדנים אותו, מטהרים ומקדשים אותו באור קדשם. עולים הם היחוסים עד מרומי השכל, עד הסתעפותה של המחשבה ההגיונית, עד לכח המשער העליון ומאירים אותו באורו, מתנוצצים ושבים כדמות ברקים, חוזרים ומערבים את כל כחות החיים בתנועתם.
הכל מתמזג על ידי כוחם של היחוסים האלקיים, שהם מסתעפים ומתרבים, מתאדרים בגווניהם, ושבים לחטיבה מאוחדה, מלאה הדרת קודש קדשים, מלאה עז וחיים עליונים, מלכות וממשלה וחיקור דין. המעין מתגבר והולך, הפלגים מתפרצים ומתגדלים, שופכים הם את מימי שפעם זה לזה, המון גלי נועם מתרבים, יַמי ימים של דעת ותבונה, של שירת אל חיים הומים בהמון רבה...
העולם כולו מתאחד עם הנשמה, העולמות כולם מתאחדים בעולמו, המרומים כולם מתמזגים יחד, הארץ וכל אשר בה, השמים וכל צבאם, היצורים כולם משוררים ושמחים, סוקרים הם את זיו העונג אשר בנשמתו של האדם, אשר נזדככה, אשר כבר פילסה לה מסילתה בתוך ערפילי כל העולמים, בקעה את ימי התעלומות, והיא מלאה אור חיים, זיו עליון עליה נוהר, ומשפעתה מניקה היא לכל חיים, חסד אהבה גבורה, קדושה וברכה...".
לסיכום
קריאת התורה אמנם חוזרת על עצמה בכל שנה מנקודת ההתחלה, מ"בראשית". עם זאת, בכל שנה האדם נפגש עם התורה ממקום נפשי ופנימי שונה מזו שהיה בה שנה קודם לכן. אף אם הטקסט המקראי זהה, ה"עוסק בתורה" השתנה במהלך השנה מעצם העיסוק בה. הלוואי שנזכה להתחדש בתורה, להיפגש עימה בכל שנה מתוך שמחה ודבקות, שתזכך את מידותינו, תרומם את חיינו ותוסיף בנו רעננות וחיות, כמו משה רבנו "עבד ה'".
נסיים במילותיו של אור החיים הקדוש (על דברים כו, ח):
"ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא ייחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO אורי סובוביץ.
&
מעדנים לשמיני עצרת ד"ת מספר 255- חיים קופל-נרוממה שמו יחדיו
1) בפרשת פנחס, התורה מתארת את הקורבנות שמקריבים בשמיני עצרת. "וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה', פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד" (במדבר כ"ט-ל"ו). רש"י על אתר, מסביר, שהפר והאיל הם כנגד ישראל. "שהם אחד לקב"ה, (והוסיף) התעכבו לי מעט עוד, ולשון חיבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם: קָשָׁה עָלַי פְּרֵדַתְכֶם עַכְּבוּ עוֹד יוֹם אֶחָד ".
2) פירוש רש"י מבוסס על דברי חז"ל הממשילים את הקב"ה למלך, שזימן את בניו לסעודה, לכך וכך ימים. כיוון שהגיע זמן להיפטר, אמר: בני! בבקשה מכם, עכבו עימי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם.
ובנמשל: לאחר שבעת ימי חג הסוכות, הקב"ה פונה אל בני ישראל ומבקש מהם, לחגוג עימו עוד יום של חג, את שמיני עצרת-"עכבו עימי עוד יום אחד".
3) המשל הזה מעורר שתי שאלות:
א) מדוע אמר "פרידתכם" היה צריך לומר פרידתנו, שהרי מדובר כאן בפרידה של הקב"ה מעם ישראל. ואולם הלשון כאן הוא "פרידתכם", מזה מובן שהפירוד אינו קיים אצל הקב"ה, אלא כנראה בתוך ישראל עצמם. מצד הקב"ה אין שום פירוד בינו לבין עם ישראל. הקשר בינו לבין עם ישראל הוא קשר נצחי.
ב) מה התועלת בהישארות עוד יום אחד, הרי בסופו של דבר יאלצו להיפרד? ושוב פרידה קשה?
4) נראה שהמפתח להבנת העניין הוא, המילה " פְּרֵדַתְכֶם ". הקב"ה אומר לישראל , בחג הסוכות הייתם מאוחדים ומלוכדים, והדבר בא לידי ביטוי במצוות סוכה, וארבעת המינים המאגד בתוכו דימוי לארבעה סוגי אנשים: לחלק יש תורה, לחלק מעשים טובים, לחלק שניהם, ולחלק אין מאומה, וכולם יחד. עם סיום החג אני חושש שמא תחול " פְּרֵדַתְכֶם "- שמא ייוצר בינכם פירוד פנימי, והדבר ימנע את השראת השכינה עליכם.
5) "הנתיבות שלום" (רבי שלום נח ברזובסקי זצ"ל מאדמו"רי סלונים), כותב בצורה חריפה יותר. "קשה עלי פְּרֵדַתְכֶם ", קשה לי לראות אתכם נפרדים זה מזה, ורואים רע זה בזה. אומנם, מותר לכם לא להסכים זה עם זה, אך לעולם לא לשנוא זה את זה ולראות זה בזה כאדם רע".
6) לכן, מבקש הקב"ה להוסיף עוד יום לשבעת ימי החג. יום זה מסמל אחדות, שכן בו מקריבים רק פר אחד, איל אחד ושעיר לחטאת אחד. הכל אחד, המשותף לכלל עם ישראל. כך שזה מגבש אותם ונותן להם יציאה מבטיחה לחיי החולין.
7) בנוסף, שמחת תורה, שגם הוא חג בפני עצמו, סמל לאחדות, הוא מתאפיין בריקוד עם ספר תורה סגור. כאן אין הבדלים בין ת"ח לעם הארץ, בין איש חסד ובין מי שאינו כזה. כל אחד מחזיק ספר תורה ורוקד אתו, כשאין אבחנה בין הרוקדים. אירוע זה, יוצר שוויון בין האנשים, שכן כל המהלך משותף לכולם. בניגוד ללימוד תורה, למשל, שמבליט את השוני בין תלמידי חכמים ועמי ארצות.
בתום הריקודים, קוראים את פרשת "וזאת הברכה" המסתיימת במילים " לעיני כל ישראל", כולם יחד, כל אחד הוא חלק מהעם בצורה שווה.וכוונת רש"י מובנת.
8) תשובות לשאלות מסוכות
א) למה אין אנו עושים בסוכות זכר למן, או לבאר מרים כמו שאנו עושים זכר לענני כבוד?
תשובה: שאלה זו שואל החיד"א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי) ומתרץ שמן ומים זה לצורך מחיה אי אפשר בלעדיהם וזה חובת האדון לתת לעבד. אך ענני כבוד, זה מותרות, המעביד אינו חייב לתת לעבדו ואם הקב"ה נתן, עלינו לעשות זכר לכך, ולהודות לו.
ב) בְּסֻכּוֹת עֲנָפָיו קְשׁוּרִים
הוֹסֵף אוֹת "ה"-קְשׁוּרָה לְפוּרִים?
תשובה: הֲדַס-הֲדַסָּה הֲדַס ="וַעֲנַף עֵץ עָבֹת":שֶׁעֲנָפָיו קְלוּעִים בַּעֲבוֹתוֹת וּבַחֲבָלִים וְזֶה הֲדַס הֶעָשׂוּי כְּמִין קְלִיעָה" (רש"י ויקרא כ"ג-מ) הֲדַסָּה: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר" (אסתר ב-ז)
9) שאלות לשמיני עצרת
א) ארבעה דברים שאנו מבקשים אותם בשלמות ונרמזים במילה אתרג. מה הם?
ב) פַּעַם בַּמַּכֹּלֶת קָנוּ וְהִתְחַיְּבוּ
בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה יְסוֹבְבוּ?
שבת שלום וחג שמח- מחיים קופל- מעדנים 255 שמיני עצרת תשפ"ד
תגובות/הערות/הארות/כולל בקשת הצטרפות ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
פתקא טבא חג שמח ושבת שלום מאחלת החברה לחקר המקרא
