ישראל קריסטל
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ראו את המודעה אנחנו לא מדברים אנחנו עושים!
*מצורפת התוכנית כולל התקציב,אנו זקוקים לעזרתכם
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
******************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי טז' אייר תשפ"ה -14.5.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "אמור" תשפ"ה
מרצה:פרופסור טובה גנזל -עומדת בראש בית הספר ללימודי יסוד ביהדות באוניברסיטת בר-אילן.
הנושא: ?
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להרשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר: www.hamikra.org
*************************************************************
פרשת אמור – אין קדושה ביחיד - אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון
קידוש ה'
ספר ויקרא בכלל ורצף הפרשות האחרונות בפרט עוסקות רבות בעניין הקדושה. פרשת אמור עוסקת בתחילתה בכוהנים ובציווי עליהם לשמור על קדושתם, כאשר המילה "קודש" על הטיותיה השונות מופיעה פעמים רבות. נושא זה מסתיים בציווי על כל העם: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כב, לב).
כיצד ניתן לחלל את שם ה' או לקדש את שמו? כיצד אדם, הקרוץ מחומר, יכול להשפיע על שמו של הקב"ה והיחס אליו? התשובה לכך היא שכפי שהתנהגותו של אדם יכולה לפאר או חלילה לבייש את טיב החינוך שהוריו נתנו לו, כך גם אדם שעוסק בתורה, שעניינה להורות לאדם כיצד להתנהג, מעשיו והתנהלותו יקדשו או חלילה יחללו את שם נותן התורה.
הברייתא במסכת יומא (פו, א) מסבירה שהמדד לקידוש השם שהאדם יכול להביא לעולם הוא לא כמות התורה שהאדם למד, אלא כיצד התורה שלמד משפיעה על יחסיו לבריות (בבית, בעבודה, בתחנת האוטובוס, במכולת או בכל מקום אחר) עד שסובביו מתפעלים או מזדעזעים מאופן השפעת תורתו על מידותיו והתנהלותו מול הבריות:
"ואהבת את ה' אלוקיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו (=עסקיו) בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר". אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה (=לא מנהל את עסקיו ביושרה), ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו...".
תכלית הקדושה
מהי תכלית הקדושה שאליה התורה מחנכת? הקדושה עניינה להבדיל ולייחד את המושא המקודש מכל דבר אחר – אנו מקדשים את השבת כדי לייחד ולהבדיל יום זה מכל יום חול, כשאדם רוצה לשאת אישה הוא מקדש אותה כדי לייחד ולהבדיל אותה מכל אישה אחרת בעולם, וכן על זו הדרך.
לכאורה, לאור זאת היינו חושבים שאדם הרוצה להתקדש צריך להתבדל מסביבתו. אמנם יש מקום להיבדלות זמנית על מנת להתרומם מ"גסות החיים החברותיים בהיותם שקועים רק בצידם החמרי" (שמונה קבצים ג, קכו), אך תכלית ההיבדלות היא על מנת לחזור ולהשפיע טוב על הסביבה.
הגמרא במסכת ברכות (כא, ב) דנה אם אדם המתפלל לבד ללא מניין רשאי לומר קטע מהתפילה הנקרא "קדושה"א. הגמרא אומרת: "וכן אמר רב אדא בן אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה – שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". הזכרת הקדושה בתוך בני ישראל, ולא ביחיד, מלמדת שהאדם הבודד אינו רשאי לומר 'קדושה' אלא רק אם יהיה חלק מציבור (מינימום עשרה גברים יהודים), זאת משום שרק שם יכולה להופיע קדושה.
הרב קוק (עין איה ברכות ג, מ) ביאר עיקרון זה והסביר שעניין הקדושה הוא להצליח לצאת מהמקום הפרטי הצר ולהתרומם אל עבר אידיאל כללי גדול ורחב יותרב. אפילו אם אדם מצליח להגיע לרוממות רוחנית, כל עוד זה נשאר כדבר פרטי, זה עלול לנבוע מאהבת האדם את עצמו, כאשר הקדושה לעומת זאת, עניינה הטוב הכללי:
"תוכן הקדושה היא שיתרומם על ידי זה האדם אל רוממות השלימות, לשום כל מגמתו לא צרכי עצמו כי אם כבודו יתברך של אדון כל העולמים וקדושתו. והנה כל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפילו בשלימות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי הקדושה היא ההתרוממות אל הטוב והישר מצד עצמו כמו שהשכל גוזר, ולשלימות עצמו התשוקה נמשכת גם כן מצד אהבת עצמו, שאין צריך עמה שכל כי אם רגש טבעי נטוע בכל חי".
הרב קוק המשיך והרחיב כי רק מי שפועל להיטיב לכלל ולחברה, לזכות את הציבור על ידי שמסייע לו להתרומם, להשתפר ולהתעלות, רק הוא "באמת מתעלה לקדושה". מסיבה זו רק כשאדם נמצא בחברת אנשים ומרגיש חלק ממשהו גדול ורחב יותר מהפרטיות שלו, רק אז הוא רשאי לומר 'קדושה', משום שאומר זאת מתוך מקום שמעורב עם הבריות:
"...אמנם הקדושה האמיתית, שלזה צריך שישים האדם כל מעיניו, הוא השלמת רצון קונו. ועושה זה יהיה מעושי רצונו של מקום בשלימות. עיקר העבודה הרוממה הוא להשלים את הכלל ולזכותו, ולהיטיב לו בכל הפרטים. ומי ששם העבודה הזאת נר לרגליו כל ימיו הוא באמת מתעלה לקדושה, כי אין מגמתו אהבת עצמו. על כן אין היחיד אומר קדושה, כי היחיד אלולי שיש נושא לזכותו להתרומם למעלת הקדושה ע"י הרבים, שבידו להיטיב להם ולזכותם, אי אפשר שיתעלה לקדושה. על כן אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא התחלת ציור הרבים והכלל... רוממות העבודה הוא רק בשימת לב להרים מעלת יצוריו. וכאשר יבין האדם את האמת המורם הזה, ישים כל מעייניו לכבוד שמו, לרומם את קרן הכלל, להשלים רצון היוצר שרוצה בשלימותם, ונתן כח לטובים ולישרים בלבותם להוציא את שלימות היצור מן הכח אל הפועל. על כן אי אפשר שתתגלה קדושתו יתברך באמת ביחס לעבודת ה' כי אם ברבים, שהתחלתם בכללות הוא מספר העשרה...".
יציאת רבי שמעון בר יוחאי מהמערה
ל"ג בעומר, שחל בכל שנה קרוב לשבת פרשת אמור, הוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), שהיה בעל ראייה עמוקה ופנימית על החיים ושם דגש גדול על הכוונה הפנימית שעומדת מאחורי פעולות האדם. על רקע התנגדותו של רשב"י לרומאים הם גזרו עליו מיתה ורדפו אחריו כדי להורגו. רשב"י התחבא שתים עשרה שנים במערה יחד עם בנו ר' אלעזר, ועל פי המסורת שם הם פיתחו והעמיקו בתורה בכלל ובתורת הסוד בפרט. לאחר שתים עשרה שנות התבודדות במערה הם שמעו כי מת הקיסר הרומי ובטלה גזרתו עליהם ויצאו מהמערה. בחזרתם לחיי החברה לא יכלו לסבול את העובדה כי אנשים עוסקים לא רק ברוח אלא גם בעולם הארצי, בעבודות כמו חרישה וזריעה, ולכן ביטלו ("שרפו בעיניהם") כל מקום שבו זיהו פער בין העולם האידיאלי והאצילי שאליו היו מורגלים במערה לעולם הזה על שלל חסרונותיו. באותו רגע יצאה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם?! חזרו למערתכם" (שבת לג, ב).
רק לאחר שנה נוספת הם יצאו שוב מהמערה, אך הפעם במבט מפויס יותר עם העולם. מבט שלא מתפשר על החלום, על הרמה המוסרית והערכית שאליו צריך העולם לשאוף ולהגיע, אך עם סבלנות לכך שהעולם יתקדם לעבר מקום זה בתהליך איטי והדרגתי, ולא בביטול ושריפה של המצב הקיים החסר. רשב"י ובנו ר' אלעזר יכלו להישאר במערה ולהמשיך לעסוק בעולם הרוח המופשט והפנימי. חזרתם מההתבודדות אל החיים החברתיים נובעת מכך שעולם רוחני ואצילי לעולם לא יוכל להשרות קדושה כל עוד הוא מנותק מהסביבה ולא פועל להבאת ברכה לעולם. בזכות חזרתם השנייה אל העולם שמחוץ למערה זכינו לקבל את אור תורת הסוד שאותו אנו מציינים בכל שנה בל"ג בעומר.
לסיכום
תכלית הקדושה אינה התנתקות והתבודדות אלא התחברות והשתלבות. האדם הפרטי עשוי אמנם להזדקק לפרקי זמן של התבודדות כדי לדייק את עצמו, שאיפותיו ועולמו הפנימי. עם זאת, על האדם לזכור שגם התעלות רוחנית עליונה, כדי שתיקרא "קדושה", צריכה להוות שלב ביניים לקראת חזרה אל החיים ואל החברה, כדי להוסיף שם ברכה מכישרונותיו.
עובד ה' אמיתי הוא כזה "ששם העבודה הזו נר לרגליו כל ימיו, והוא באמת זוכה לקדושה". יהי רצון שנזכה לכך.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. קטע תפילה חשוב הנאמר בתפילת הציבור שבו אומרים פסוקים מישעיהו ויחזקאל המתארים את שירת המלאכים המקדישים את שמו של ה' בעולם.
ב. הרב קוק מכנה זאת כבוד ה', השלמת רצון קונו וכד'.-
אורי סובוביץ
&
בלומה טיגר-דיכטוולד-לפרשת אחרי מות - קדושים תשפ"ה
קדושים תהיו - פרושים תהיו.
הפירוש המקובל למושג קדושה הוא נִבדלוּת. הא-ל הוא הנבדל והמבדיל בין קודש לחול ,בין אור לחושך, בין ישראל לעמים.
לפי רש"י: "קדושים תהיו- היו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה".
המושג קידושין, גם הוא נבדלוּת. האישה מקודשת, כלומר אסורה לאחרים. כאשר זוג נישא הוא מופרד רגשית מכל האחרים. "על כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד ", נאמר בפרשת בראשית פרק ב.
פרק י"ט בפרשתנו מציג מצוות מסוגים שונים. יש מצוות שנושאן הוא צדק מוסרי כמו לא לשנוא ולא לנקום, יש שעוסקות בצדק חברתי כמו איסור הלנת שכר שכיר או איסור הונאה במידות ובמשקולות, ויש גם מצוות שנושאן איסור כלאים בזריעה או בבעלי חיים.
מהו המכנה המשותף לכל המצוות הללו המסבירות את כריכתן יחדיו בפרשת קדושים? מכנה זה הוא הצורך בגבולות ובסייגים כדי לשמור על הסדר האלוקי ההרמוני שבבריאה.
גם האהבה שייכת לסדר זה. " וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים, ואתחנן ו,ה). "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' " (ויקרא יט,יח), ועל הגֵר נאמר: " וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ " (שם יט, לד).
יש להבחין בין הקריאה לצדק שהיא, מה ששנוא עליך אל תעש לחברך, לבין ואהבת לרעך כמוך, שפירושו אהוב את רעך כי הוא כמוך נברא בצלם אלוקים. כך גם יש להבחין בין "לא תונו את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", שנושאו צדק, לבין אהבת הגר שהיא אהבת הזר המצטרף אליך ועליו נאמר: ואהבת לו כמוך. גם הוא נברא בצלם. אמירה זו חשובה ביותר משום ששנאת הזר רווחת מאוד.
האהבה זקוקה לגבולות. על כן יש חוקי פרישות מן האישה בזמנים מסוימים, ויש איסור על ביטויי אהבה מחוץ למסגרת הנישואין. "אני נותן לילדי כל מה שהוא רוצה. היש אהבה גדולה מזו"? פינוק אינו אהבה. אין הוא עוסק במה שטוב לילד אלא במה שטוב להורֵה. הוא משמש לעיתים פיצוי על מה שההורה לא קיבל בילדותו, או מסייע להורה לשמור על שקט תעשייתי ולאפשר לו מנוחה, ויש שהוא נחשב בטעות למה שיגרום לאהבת נצח של הילד להורה. ומה על הילד? הוא יגדל כנסיך הבטוח כי העולם נברא לכבודו, ובצאתו לחיים האמתיים יגלה שאינו נסיך של אף אחד, ובעיקר אינו מצויד בכישורי חיים שיאפשרו לו להתקיים בתוך העולם אליו הוא נכנס. כללים ברורים הם בסיס לעולם בטוח של הילד.
"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם ". ברור שאין הכוונה להשוות את קדושת האדם לקדושת
הא-ל. לכן מסבירים חז"ל שקדושים פירושו פרושים. לא בפרישות טוטלית מן העולם מדובר, שהרי אנו מצווים לשאת אישה ולקיים מצוות פרו ורבו, ועלינו לאכול ולשתות. הכוונה היא 'היו מרוסנים'. התקדש במה שמותר לך, ואל תהיה נבל ברשות התורה. לפי הרמב"ם הציווי קדושים תהיו הוא התוצאה שתתקבל לאחר שנקיים את כל המצוות, שהרי מטרתן לרסן גשמיות ולהעלותנו רוחנית. הספר החמישי ב"משנה תורה" לרמב"ם ששמו קדושה עוסק באיסורי עריות ובאיסורי מאכלות. הרמב"ם מסביר מדוע בחר לקרא לספרו קדושה. וטעמו, "כי בשני עניינים אלה של ביאות אסורות ושל מאכלות אסורות, קדשנו המקום והבדלנו מן האומות". ב"מורה נבוכים" מסביר הרמב"ם מדוע נקראת העברית לשון הקודש. בניגוד לשפות אחרות אין בה שם לאברי המין ולא ליחסי אישות.
הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו 1707-1743) בספרו "מסילת ישרים" פרק יג אומר: "והנה כלל הפרישות הוא מה שאמרו ז"ל (זיכרונם לברכה, יבמות כ) קדש עצמך במותר לך. וזאת היא הוראתה של המילה עצמה, פרישות, רוצה לומר, להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והיינו שאוסר על עצמו דבר היתר... והכוונה בזה שלא יפגע באיסור עצמו".
חשוב לציין שלא ניתן לקבוע את פרטי הפרישות שהרי הם משתנים מאדם לאדם ומעת לעת, וכל אדם המקדש עצמו מעט, מן השמים מקדשים אותו, שהרי "הבא להיטהר מסייעין בידו".
הרמב"ן אומר שהרבה תלוי במה שעושה האדם במרחב המותר לו. על האדם לרסן עצמו במרחב זה. הכוונה היא למשל לאכול במשורה ולא להיות גרגרן, ולצרוך יין במשורה ולא להשתכר. התורה לא קבעה מה צריך להיכלל בריסון זה ומה היקפו, כי אז גבולות האיסור יהפכו לגבול רגיל ולא לקדושה. על האדם לקבוע את גבולות הפרישות שלו בתחום המותר. עליו לבחור את התחום וגם את גדרי הריסון. זוהי התקדשות.
הרב יונתן זקס בספרו שיג ושיח, מדגיש את העובדה שאין אנו קבוצה אתנית, שהרי קבוצות כאלה נעלמו עם הזמן, אנו עם ה'. ייחודנו בהיותנו בעלי אמונה ואומץ להיות נבדלים, ועל כן איננו נגררים אחר אופנות אידיאולוגיות והתנהלות כמקובל בתקופה, אלא מודעים לעובדה כי הניגון שלנו הוא נבדל ושונה ממנגינות של אחרים, ונוכחות האל לעינינו תמיד. זהו להיות קדושים, כי קדוש ה' אלוהיכם. - ט' אייר, תשפ"ה- בלומה דיכטוולד.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 341-המעלה של "אחת בשנה"- חיים קופל
1) לאחר תאור עבודת יום הכיפורים אומרת התורה "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (טז,כט). הפסוק ברור, אך למה בהמשך נאמר שוב "וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מכל חטאתם, אַחַת בְּשָׁנָה" (טז,לד). הרי עשור לחדש השביעי יש רק פעם אחת בשנה?
2) הָרַב אֵלִיָּהוּ לַפְיָאן זצ"ל, תירץ את השאלה, בדרשתו לפני תפילת נעילה, בישיבת כפר חסידים. והסביר שבעצם יש כאן נחמה ועידוד, שהרי בני ישראל חוטאים, וצריכים מדי פעם כפרה, לכן התורה מברכת אותנו, שֶׁלֹּא נַרְבֶּה לַחֲטֹא, ויספיק לנו מחילת עוונות, ביו"כ, רק פעם אחת בשנה, ושייהפך "לְחֻקַּת עוֹלָם".
3) רעיון דומה ניתן למצוא בסיפור על החפץ חיים, בהקשר לתפילת יו"כ קטן(אמירת סליחות בערב ר"ח בתפילת מנחה). את הסיפור שמעתי מהרב אשר וייס שליט"א, ששמע אותו מחסיד אלכסנדר, שחי באותה תקופה.
4) יום אחד הגיע החפץ חיים בערב ר"ח לְוַרְשָׁא, וכשהגיע זמן מנחה, הוא נכנס להתפלל "בשְׁטִיבְּל" הקרוב של חסידי אלכסנדר. לפני התיבה עבר אברך צעיר שפתח מיד במזמור "אשרי יושבי ביתך". מיד קם החפץ חיים ושאל, מדוע אינכם אומרים תפילת "יו"כ קטן"? והשיבו שהם נוהגים כמו האדמו"ר שלהם, שאינו נוהג לומר.
5) השיב להם החפץ חיים בסיפור: מעשה בשני יהודים שנפגשו בתחנת הרכבת בְּוַרְשָׁא. שוחחו ביניהם והתברר ששניהם נוסעים לִקְרָאקוֹב, מרחק גדול מורשא. עלו לרכבת והחלו לשוחח ביניהם. והנה בתחנה הראשונה, אומר אחד לחברו, שהוא יורד בתחנה זו. החבר תמה, הֲרֵי אָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה נוֹסֵעַ לִקְרָאקוֹב? מדוע אתה כבר יורד? והשיב לו: אתה בוודאי עשיר גדול, יש לך כסף לקנות כרטיס ישיר לקראקוב, לי אין מספיק כסף לכך, ואני קונה כרטיס זול, רק לתחנה אחת, יורד, ועובר בין בתי כנסיות לאסוף כסף לעוד תחנה, וכך בהמשך, עד שאני מגיע לקראקוב.
6) ובכן, אמר החפץ חיים, האדמו"ר שלכם הוא "עשיר גדול" , הוא יכול להרשות לעצמו לקנות כרטיס אחד מורשא לקראקוב. וּבְפָּרַפְרָזָה, בשבילו מספיק רק יו"כ אחד בשנה לסליחת עוונות, אבל אנחנו "עֲנִיִּים מְרוּדִים", וזקוקים ליו"כ קטן כל חודש, בכדי לכפר על עֲוֹנֹתֵינוּ הָרַבִּים, מעט, מעט, ואין אנו יכולים להסתפק ביו"כ אחד.
7) החסידים השתכנעו ואמרו תפילת יו"כ קטן. לאחר שסיפרו לאדמו"ר מאלכסנדר את דברי החפץ חיים, הוא ציווה על הגבאים "בִּשְׁטִיבְּל" זה, לאמור כל ערב ר"ח תפילת יו"כ קטן. ואכן שנים רבות היה בורשא "שטיבל" של חסידי אלכסנדר שבו נָהֲגוּ לוֹמַר בכל ערב ר"ח תפילת יו"כ קטן.
8) לפיכך אומרת התורה, שֶׁאִם נָטִיב דְּרָכֵינוּ, יהיה לנו "חֹק עוֹלָם" שיספיק לנו "אחת בשנה" (יום כפור) לכפר על חטאתינו, ויש בכך נחמה ועידוד.
9) תשובות לפרשת תזריע מצורע
א) "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (יג,ג). אנו מברכים בברית מילה: כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים. השאלה: מדוע דווקא בברית מילה מברכים ברכה זו, למה לא בפדיון הבן?, או בבר מצוה?
תשובה: אנו רוצים שיהיה לַעֲדֵי עַד. ואכן בברית מילה אין חזרה, אבל בשאר הדברים , ניתן לחזור. ואומנם יוחנן כהן גדול, הפך לצדוקי לאחר שמונים שנה (ברכות כט.) כך בשם "אמרי בנימין".
ב) היכן מצאנו בפרשה פעמיים, שתי מילים זהות ברצף (פעם אחת בתוספת "ו" החיבור)?
תשובה: בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת (יג,לח) וכן "וְטָמֵא טָמֵא" (יג,מה).
10) שאלות מפרשת אחרי מות קדושים
א) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" גימטרייה= 883 (פרשת קדושים יט,טז) מצא שתי מילים ברצף, מפרשת תזריע, שֶׁמְּבַטְּאוֹת את התוצאה מהפעולה הנ"ל, בעלות גימטרייה זהה?
ב) מצא דמות מספר בראשית המופיע בפרשת אחרי מות?
שבת שלום-מחיים קופל
מעדנים 341 פרשת אחרי מות קדושים תשפ"ה-תגובות/הערות/הארות, כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
לע"נ אמי מרת רבקה לאה בת לייב מוניש ז"ל ומרת צ'רנה הי"ד יום פטירתה י"א באייר - תנצב"ה
ב"ה, לפרשות אחרי מות - קדושים, תשפ"ה - לא תעמוד על דם רעך -אריה דיכטוולד
בפרשות אחרי-מות, קדושים ואמור מפרטת התורה את המצוות ובעיקר את האיסורים הנובעים מחזון עשרת הדיברות. בפסוקים יא-יח להלן, מפורטים כללי היושר שבקשרים החברתיים שבין אדם לחברו. בכל הפסוקים נמצא גם את הביטוי ההלכתי=מעשי . לדוגמא, הפסוק לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ (יא), הוא כנגד "לא תגנוב" וכנגד "לא תענה ברעך עד שקר". בכל פסוק מופיעים מספר איסורים, כדוגמת פסוק י"א הנזכר. נעיף מבט על הפרשיה:
יושר ויושרה בין בני האדם
פרשת קדושים: (יא) לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ
(יב) וְלֹֽא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י הֽ':
(יג) לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר:
(יד) לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י הֽ'
(טז) לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י הֽ':
(יז) לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא:
(יח) לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י הֽ': (ויקרא יט)
שימו לב: ההיגד "אני ה' " מופיע בסיום כל שני פסוקים . פסוק ט"ז הוא חריג.
נתמקד בפסוק ט"ז, לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י הֽ', בגלל שהפסוק חריג בתוכנו ובצורתו. חריגותו באה לידי ביטוי : א. כל פסוק בפסוקים יא-טו ופסוקים יז-יח , יש בו איסור מרכזי אחד המפורט לענייניו. פסוק יא הוא בתחום "לא תגנוב". פס' יב דן בעדות שקר. פסוק יג בנושאי עושק ומרמה. פסוק יד – בהכשלת הזולת. פס' טו – דין צדק. פס' יז – אחריות כלפי הזולת. פס' יח – אהבת הזולת.
בכל אחד מן הפסוקים יש קשר מובהק בין חלקי הפסוק. הפסוק שלנו , חריג ובלתי מובן, לכאורה.
לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ = רכילות .
לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י הֽ' = ???
השאלה: מה הנושא המרכזי של פסוק ט"ז ? מה הקשר בין שני חלקי הפסוק ? ננסה לתת תשובה.
רש"י (טז) לא תלך רכיל - אני אומר, על שם שכל מְשַׁלְּחִי מְדָנִים ומספרֵי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרָגֵל מה יראו רע או מה ישמעו רע, לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה אשפיימנ"ט בלע"ז ריגול=כמו אספיונאש-שפיון]. וראיה לדברי, שלא מצינו רכילות שאין כתוב בה] בלשון הליכה " לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ " כֻּלָּם֚ סָרֵ֣י סֽוֹרְרִ֔ים הֹלְכֵ֥י רָכִ֖יל " (ירמיה ו כ"ח), ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה " מְלָשְׁנִ֬י בַסֵּ֨תֶר׀ רֵעֵהוּ֘ " (תהלים ק"א ה), " ה֗' הַצִּ֣ילָה נַ֭פְשִׁי מִשְּׂפַת־שֶׁ֑קֶר מִלָּשׁ֥וֹן רְמִיָּֽה " (שם קכ ב), " חֲלָק֑וֹת לָ֝שׁ֗וֹן מְדַבֶּ֥רֶת גְּדֹלֽוֹת " (שם יב ד),
לכך אני אומר שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א ובוי"ו, גימ"ל בכ"ף וקו"ף, נו"ן בלמ"ד ורי"ש, וזי"ן בצד"י וכן (שמואל ב יט כח) " וַיְרַגֵּ֣ל בְּעַבְדְּךָ֔ אֶל־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ ", רגל במרמה לומר עלי רעה... וכ,ן לֹֽא־רָגַ֨ל׀ עַל־לְשֹׁנ֗וֹ, וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה... מרכל = מרגל, מי שמשתמש ברגליו (=מרגל) לאסוף מידע ולהפיצו!!. המרכל מחזֵר על הבריות כמו רוכל "ומוכר" מידע על האחר.
# לפי הגדרתו של "חפץ חיים" רבי ישראל הכהן מראדין מחבר ספר "חפץ חיים" (1839-1933) בספרו "שמירת הלשון" - לשון הרע הוא סיפור בגנות חברו, ואילו רכילות הוא סיפור לאדם מה שחברו אמר עליו או עשה לו בלי ידיעתו גם אם הסיפור עצמו הוא אמת לאמיתה. (כך בהקדמה לספרו)
החלק השני של הפסוק: "לא תעמד על דם רעך" –רש"י:- לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, (או) וחיה או לסטים באים עליו:
= בחלק הראשון של הפסוק (רכילות) השורש ה.ל.ך. מבטא אקטיביות, שיש בה יוזמה ותנועה. בחלק השני השורש ע.מ.ד. מבטא סבילות-פסיביות. האדם עומד, מתבונן ואינו נוקט בפעולה.
מה הקשר בין שני חלקי הפסוק ?
את התשובה המפתיעה נמצא בספר "הזוהר" בפרשתנו. תשובה שהיא כפשוטו.
ספר הזוהר בתרגום פירוש "הסולם" (מאת הרב יהודה ליב אשלג נולד בשנת תרמ"ה (1884-תשט"ו (1954)
...כאן בא להזהיר את ישראל כבתחילה, כבעשרֶת הדברות. "כי אל תפנו אל האלילים" הוא כנגד, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". "ואלוקי מסכה לא תעשו לכם", הוא כנגד, ",לא תעשה לך פסל". "אני ה' אלוקיכם", הוא כנגד, "אנכי ה' אלקיך". ... "לא תשבעו בשמי לשקר", הוא כנגד, "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא". "לא תגנובו," כנגד "לא תגנוב,. "ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו", כנגד "לא תענה ברעך עד שקר. מות" ... "לא תעמוד על דם רעך", כנגד "לא תרצח." .... (מקור: ויקרא פרשת קדושים מאמר אסיר לאסתכלא באתר דקב"ה מאיס אות עט)
אם כך, קיבלנו תשובה לשאלה הראשונה, מה הוא הנושא המרכזי של פסוק ט"ז) והוא "לא תרצח: ניתן גם להבין את הקשר לחלק השני של הפסוק : "לא תעמוד על דם רעך". כל מי שיכול להציל את חברו ממוות ואינו עושה זאת, יש לו חלק במותו. גם את "דין רודף" לומדים מפסוק זה !.
עדיין, מה הקשר של "לא תלך רכיל" ל"לא תרצח" ?
צא ולמד: לשון הרע ורכילות הם שני צדדים של אותו מטבע. לשון הרע הוא דיבור בגנות הזולת ואפילו כשמדובר בדברי אמת. והמרכל הוא מי שמפיץ את דברי השקר או האמת ברבים. הוא מי "שסוחר" במידע כוזב או במידע נכון, העלול להזיק לזולת ולפגוע בו.
מקור איסור מצוי בפסוקנו: "לא תלך רכיל בעמך" ובפרשת משפטים ( פרק כג,א) בפסוק: " לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑ווְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס": לא רק הדיבור אסור, אף השמיעה .
מהחלק השני (לא תעמוד על דם רעך) אנו גם לומדים על החובה בהצלתו של אדם נרדף ,כמו גם חובת הצלת של ממונו הנמצא בסכנה.
חז"ל לומדים על הקשר בין שני חלקי הפסוק, גם מתי מותר לדבר לשון הרע או לרכל. כאשר אדם מקבל מידע על מזימה המתרקמת ושסופה אובדן דמים, תרתי משמע, הרי מהטעם של "לא תעמוד על דם רעך", יש למנוע מזימה זו, אם ע"י גילוי ברבים או ע"י גילוי לשלטונות (לכל מאן דבעי-אין כאן דין מוייסֵר- מוסֵר).
נדמיין לאן יכול להוביל "פייק ניוז" (שמועות כזב) המועברות בתמימות או בכוונת זדון, על מנת לפגוע ביריב עסקי או ביריב פוליטי. האם לא צודק מחבר ספר "הזוהר", שאנו עלולים להיכנס למִתחם של "לא תרצח" ?
רכילות ולשון הרע הם " מדרון חלקלק " המגלגל אותנו אל התהום. הפצת המידע יכולה, פעמים, וישנם דוגמאות רבות לכך בעבר, להביא עד כדי רצח או התאבדות. אבל גם לא רצח ממש הוא רצח. פגיעה בשמו של אדם הוא "רצח אופי". מי שהגיע לפת לחם כתוצאה מכך, הרי הוא בבחינת "עני חשוב כמת" , הסתה מביאה לרצח ממש .(היינו כבר שם במוצ"ש י"ב מרחשוון תשנ"ו ועוד ועוד).
התלמוד במסכת ערכין (דף טו ע"א) מביא בשם רב חסדא: "כל המספר לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר: (תהלים קא ה): מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל, אל תיקרא אותו לא אוכל אלא אִתו לא אוכל.
הסבנו תשומת הלב, שההיגד "אני ה'" מופיע לסירוגין בין הפסוקים ויוצר מִקצב שירי מסוים, למעט הפסוק שלנו. התורה מדגישה את פסוקנו ע"י החרגתו מֵהַמִּקְצָב. המדבֵּר לשון הרע והמרכֵל, משנה את מקצב העולם בגלל שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, ומרחיק את הקב"ה מעולמו. זו אחריות כבדה.
ז' אייר, תשפ"ה -אריה דיכטוולד
dichtwald@gmail.comכל הזכויות שמורות. ללימוד בלבד. לא הלכה למעשה. לא לשימוש מסחרי.
&
רעיונות לפרשת *אחרי מות- קדושים*-יגאל גור אריה.
'*הצפירה הפשוטה*' מבטאת את הכבוד של המדינה, אך יחד עם זה היא מעוררת כמו השופר, את הזיכרון. זיכרון הנופלים שהיו ואינם.
תחושת הסולידריות העמוקה והשותפות העולות בזמן הצפירה, הן תוצר של המצב בו אינך רואה את זה עמוד לצידך ברחוב כזר וכאחר, אלא כשייך כמוך לזיכרון.
מתעוררת שותפות ורעות שאינן "עמידה לצד" או לחילופין "עמידה מול' אלא "*עמידה עם*". תיאור זה של רגע הצפירה ביום הזיכרון, מהווה עבורי את אחת מההארות העמוקות שיש לי בימים הללו. אני אומר "*הארה*", היות והזמן של המועדים הנו התגלות: האור המאיר בזמן מסוים אך נמצא מעל הזמן, איננו מעומעם על ידי הזמן היומיומי, אלא מעניק איכות שונה של זמן, הארה אחרת. הדברים אמורים בכל חג, וכך גם בימים אלו - יום העצמאות ויום הזיכרון.
הצפירה מנכיחה.. {את} הסולידריות העמוקה בין החיים השותפים לאותה פיסת קרקע, לאותה מולדת, לאותה משפחה, לאותם מתים ולאותו זיכרון.
הצפירה מבשרת לי כי אני חי את הסיפור שמעבר לי ונוצרת בשל כך אחווה עם האנשים הללו ברחוב – אחיי ואחיותיי. ...
הגאולה שבהקמת המדינה לא נמצאת בפניית האדם אל עצמו, אלא בשכחת עצמו ובהטמעתו בכלל ובהזדהות עמו. זהו הפאתוס של השותפות והעצמה של ההרמוניה, שלפרקים אנו חשים אותה בשירת "*התקווה*" המשותפת, כשליבנו מתמלא כיסופים וגאווה "להיות עם חופשי בארצנו". ...
האנשים שאני רואה דרך החלון בשעת הצפירה, אלו האנשים שאני פוגש יום יום ברחוב, אך ניכור ומחיצות קיימים בינינו, כעת השרים לי מתגלים כשותפים, כאחים ואחיות. אין זאת אלא אדווה אוטופית מן היום שבו יוסרו המחיצות בין איש לרעהו, שאדם לאדם לא יהיה זאב. שאוכל לסמוך על רעי כפי שאני סומך על עצמי, ויותר מכך, שהוא יוכל לסמוך עליי.
המעבר הרגשי מיום השואה ויום הזיכרון אל שמחת יום העצמאות מעבר לא פשוט- אנו ממשיכים הלאה כאלו לא אירע דבר.
בפרשתנו יש מעבר דומה:
דַּבֵּ֞ר אֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃(ויקרא י"ט)
הפניה היא לכל ישראל, פרשה הזאת נאמר בהקהל , אולם דווקא התביעה ראשונה מהעם *קדושים תהיו* מרתיעה ומאיימת .
בעוד שמשימות מוגדרות ומדידות ניתנות לביצוע הרי שהמשימה להיות קדושים שדווקא משום שאינם מוגדרת *מה פשרה של דרישה זו*? כיצד ניתן להשיג מדרגת הקדושה *קדושים תהיו*
הדרישה להיות קדוש מציבה בפנינו אתגר גדול. אנו נדרשים לרסן את עצמנו מתוך משמעת עצמית התורה אינה קובעת עבורנו את המסגרת, המשימה מוטלת במלואה על האדם.
התורה מלמדת אותנו שלא הכל מוגדר בחוק ושלא ניתן לדרוש מכולם אותו הדרישה. הריסון מתאוות חומריות צריך לנבוע מתוך בחירה אישית.
פעמים שהשאפתנות יכולה לפרוץ את גבול הטעם הטוב. קשיים רבים עורבים לאדם והיכולת שלו לריסון היא מוגבלת.
התורה לא קבעה לנו את הגבולות אנו נתבעים לעמול על כך במהלך החיים.
למצוא את האיזון הנכון בין הנפש לגוף בין הריסון לשאפתנות, בין הדאגה הפרטית לתרומה הציבורית.
נקודה זומשמעותית גם לדרך החינוך. כהורים אנו מורגלים להציב גבולות ברורים לילדים וזה טוב וחשוב.
אבל במקביל אנו צריכים גם לחנך למשמעת עצמית יש צורך לקבוע יעדים ולאפשר לילדים לבצע את המשימה בכוחות עצמם .
מדובר בדרך שהיא מסוכנת יותר, אבל היא מאפשרת לילד לקבל חינוך מורכב ובוגר.
לחנך לגבולות אבל *להציב יעדים -קדושים תהיו* ולאפשר עצמאות מסוימת בהשגת המטרה.
הציווי: ״*ואהבת לרעך כמוך*״ מצוות עשה ומושג יסוד. משמעותה היא שהאדם צריך לאהוב את רעהו כשם שהוא אוהב את עצמו. מכאן נגזרים דרכי התנהגויות רבות.
״ואהבת לרעך כמוך״ קדושי השואה וקדושי מערכות ישראל, עומדים ומתבוננים בנו מלמעלה בימים אלו: האם הפנמנו? האם אנו מכבדים אחד את השני? האם נותנים בישראל כבוד לילד ולזקן, לבעל ולאישה, ללוחם וללומד התורה? האם אנו ראויים לקורבן שהקרבנו?
שבת שלום! -שבת שלווה וענוגה עם הרבה תיקווה!!-*יגאל גור אריה*
&
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
