israel
את אחי אנוכי מבקש, את עזרתכם בהחזקת המערכת.
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף- ופֶּה לנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
**************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי ה' מנחם אב, תשפ"ה -30.7.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "דברים" תשפ"ה
מרצה : הרב ערן דאום רב קהילת שמשוני -מודיעין
הנושא: מגילת איכה
ולהחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
שימו לב קישור חדש לזום:
https://us06web.zoom.us/j/87257936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU8d3EK9GIIFqL.1
Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
******************************
סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות
******************************
מיזם תנך בראש של החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון: מצגת מעוצבת המספרת על החברה לחקר המקרא:
"תנך בראש מסמך 7 E (1).pdf"
******************************
6 דקות על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית מאת הרב לורד יונתן זקס זצ"ל על "הקול הנבואי" בפרשת מטות מסעי,בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (יש מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע).
https://drive.google.com/file/d/1W3SvptXuL8A1h0gQLnj2uQaPUbwULRK0/view?usp=drive_link
*****************************************************************
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון 'מחביון תורתך' (א') עמ' 379, ומתוך הטורים הקצרים לספר במדבר (פרקים כ"ו ול"ו), בספר 'בינה בתורה' ויקרא-במדבר, לפרשיות מטות-מסעי:
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים,
בתפילה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות,
בזעקה להשבת כל חטופינו ולשחרורם, לחיים או לכבוד!
ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה' עם האור שיוסיף וילך!
על מה נאבקו בנות צלפחד?
מיד אחרי המפקד שנערך בסוף ימי משה (במדבר כ"ו), ועיקרו מפקד המשפחות לנחלות בארץ (אחרי המלחמות) הופיעו בנות צלפחד בשאלתן למשה, שגם היא נוגעת לנחלת אביהן; במפקד עצמו נשים לא נזכרו, כי הן לא היו ראשי משפחות! גם חמש בנות צלפחד לא הגישו למשה את שאלתן מסיבות של 'מעמד האשה', אלא מפני החרדה מכריתת שם אביהן ממשפחות הנחלה – אבל התוצאה הייתה שהן הפכו לראשי משפחות בנחלת הארץ, ותפסו מחצית (!) מעשרת חבלי מנשה שממערב לירדן, כמפורש ביהושע (י"ז, ג-ו).
בתורה ברור שאשה יכולה לרשת כשאין בנים יורשים, וגם להנהיג, להיות נביאה כמו מרים, או נביאה-שופטת ומשוררת כמו דבורה! מאבקן של בנות צלחפחד לא היה על מעמד האשה, אלא על מעמד אביהן וירושת נחלתו; מאבקם המקביל של בני יוסף היה על מעמד השבט, שלא יאבד מנחלותיו.
הפרק החותם את פרקי הנחלות בארץ (במדבר ל"ו) חוזר ומסביר את הבעיה מסביב לבנות צלפחד, בהיותו מקביל לשאלת בנות צלפחד את משה (בפרק כ"ז), כפי שניתן לראות מהטבלה:
פרק כ"ז
פרק ל"ו
וַתִקְרַבְנה בנות צלפחד... וַיִקְרְבוּ ראשי האבות,
למשפחֹת מנשה בן יוסף... למשפחת... מנשה, ממשפחֹת בני יוסף,
וַתַעֲמֹדנה לפני משה... ולפני הנְשׂיאִם... וידברו לפני משה ולפני הנְשִׂאים...
ויאמר ה' אל משה לאמֹר; ויצו משה... על פי ה' לאמֹר...
כֵּן בנות צלפחד דֹבְרֹת... כֵּן מטה בני יוסף דֹבְרים...
השאלה האם אשה מבחינת 'המהות הנשית' יכולה לרשת נחלה, להנהיג, להיות נביאה או להנהיג כשופטת, כלל לא עלתה על הדעת. לא היה שום ערעור על מרים או על דבורה, שתי מנהיגות-נביאות-משוררות.
גם בנות צלפחד לא נאבקו על 'מעמד האשה', אלא חרדו למעמד אביהן, שלא יִמָחֶה שמו מנחלת הארץ; גם בני יוסף לא נאבקו נגד 'מעמד האשה', אלא למען 'מעמד השבט', שלא יאבד נחלות עם נישואי הנשים; גם ההלכה שנקבעה נתנה לנשים מעמד בנחלה, רק במקרה שאין בן יורש.
לנשות ישראל היה גם אז מעמד נכבד מאד, כפי שלמדנו מן המיילדות העבריות במצרים, ממרים הנביאה, ומן הנשים "הצֹבאֹת פתח אהל מועד" (שמות ל"ח, ח, ושם ברש"י, ש'הן חביבות בעיני ה' יותר מכל'), ונשים עצמאיות פעלו במצבים מיוחדים.
הדרישה לכבוד וליחס ראוי לנשים יש לה מקום נרחב בתורה, והעיקרון החשוב בפרק החותם את ספר במדבר הוא חופש הבחירה לאשה, גם כשיש אילוץ להינשא בתוך השבט, כדי שהנחלות שלהן תישארנה בתוך נחלת שבט מנשה, אבל חתן מתאים הן תבחרנה:
לַטוב בעיניהם תהיינה לנשים (!)... (ל"ו, ו);
בתורה יש לנשים מעמד נכבד מאד, והיו מהן נביאות ומנהיגות
רק הדרישה לשוויון מוחלט בחוק היא מודרנית.הרב ד"ר יואל בן נון
&
פרשת מטות מסעי, עָם כְּלָבִיא יָקוּם מהשבעה,לאתגר
זאב ( ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
טבח השבעה באוקטובר בשבת שמחת תורה, הוא אירוע תנ"כי המטלטל אותנו כבר 658 ימים.
50 חטופים עדיין נמקים במאפליה מנהרות החמאס העמלקי, אנו מתפללים ומייחלים לשובם הביתה במהרה.
עם ישראל חי, יקום על רגליו, בנתיב - הריפוי, השיקום והצמיחה מהטראומה - "עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא". העם יקום כלביא מהשבעה באוקטובר, לאתגר -
הבה נראה, כיצד במלחמת מצווה, המשתקף בפרשותינו המאוחדות- מטות מסעי , שבסיומן, נסיים את ספר במדבר, ונקרא בקול רם- חזק חזק ונתחזק.
"וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא, הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר לא', כא'). המילה - צבא, נוכחת בפרשתנו - 11 פעם. אולי יש במספר זה משמעות, שכן ראשי התיבות של – ארץ ישראל – אי = 11. משה מבהיר להם ללא כחל וסרק, שמלחמת המצווה על ארץ ישראל, מחייבת שכולם, ללא יוצא מן הכלל, ייכנסו מתחת לאלונקה.
כך משה פונה אל ראשי המטות של כל שבטי ישראל בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת ד' בְּמִדְיָן...לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא" (במדבר, לא', ד'). מפרש רש"י: "לרבות שבט לוי".
כאשר מדין ועמלק ובני קדם נאספו ביחד למלחמה נגד ישראל: "כָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו" (שופטים, ו', לג'), גדעון השופט ביצע גיוס מילואים נרחב של 32,000 מתנדבים לבוא למלחמה. פקודת הקרב של גדעון ניתנה בארבע מילים:" וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים,ז', יז').
הנה הגענו בפרשותינו המאוחדות, שהשנייה ביניהן נושאת את השם – מסעי, לאקורד הסיום, של המסע המדברי של בני ישראל, מגלות לגאולה, ומעבדות לחירות. מסע שהחל בשעבוד מצרים, דרך נתיב מפרך ומאתגר, על פני 42 מסעות במדבר, ועד לקו הסיום, על סף הכניסה לארץ ישראל.
14 מהמסעות היו כולם בשנה הראשונה למסע ו- 8 מהם היו בשנה האחרונה למסע. כך ש-20 מסעות היו במשך 38 שנים.
רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ ( 1475- 1550 ) מאיר בפרשנותו את מורכבות המסע הארוך על 42 תחנותיו וקשייו:" וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם - וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהן- ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני, כי המסע והחנייה, כל אחד מהם קשה".
הנה לנגד עינינו, הבוחנות את נתיב 42 תחנות המסעות, מזדקרות להן שתי תחנות מסע, הסמוכות זו לזו – חֲרָדָה ומַקְהֵלֹת.
דומה שאנו נחשפים בתחנת המסע -חֲרָדָה, לסוג של תסמונת חֲרָדָה:"וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת" ( במדבר, לג', כד'-כה').
תסמונת חֲרָדָה בתנאי המסע הארוך, המייגע והקשה, איננה מעלה פליאה, היא כאותה תסמונת של היהודי הנודד המוכרת לנו בגלויות עמנו לאורך אלפי שנים. לא פלא שיש בה - לווית חֲרָדָה, במציאות של מסע מדברי, בתנאי אי וודאות ואי היכרות מקרוב עם מקום היעד – ארץ ישראל, כשלאורך כל המסע מצופה מהעם – דור ב' לאחר חטא המרגלים, לממש את הייעוד הנשגב של גאולת המשילות, שלה קוראת פרשתנו: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר, לג', נג').
כך תיאוריית החֲרָדָה הקולקטיבית, מתארת אנשים החווים איום קיומי על עתידם שמעורר בהם תחושה של חרדה קולקטיבית. (Wohl et al., 2010).
אי הוודאות ואי הידיעה ליעדי התחנות הבאות במסע המדברי, בואכה לתחנת הייעוד הסופי – ארץ ישראל, עלולה לייצר מציאות של חֲרָדָה במסע המדברי ,של שמים עוטי ערפל.
אבל, מיד לאחר התחנה –חֲרָדָה, באה התחנה - מַקְהֵלֹת .
האם קיימת זיקה בין שתי תחנות מסע אלו?
דומה שכן, ההגעה לתחנת- מַקְהֵלֹת, היא תשובת המשקל לטיפול בהפחתת –החֲרָדָה.
המסע על פני גשר מדברי צר מאד שקורא – העיקר לא לפחד, מתוח בין – גלות מצרים, לבין גאולת ארץ ישראל. אם תחנת –חֲרָדָה, מאפיינת מציאות של גלות, הרי תחנת- מַקְהֵלֹת, מאפיינת מציאות של - גאולה , חירות ועצמאות, שיש בהן ממד של חוסן קהילתי, של מַקְהֵלֹת, שרק אם נהיה כולם ביחד ללא יוצא מן הכלל – בערבות הדדית, בסולידריות, באחווה וברעות, רק אז, נוכל להתגבר על החֲרָדָה הקולקטיבית שאנו נתונים בה, מאז השבעה באוקטובר.
ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא ( 1800-1854)בספרו " מי השילוח" מאיר את עינינו לשתי תחנות המסע הסמוכות זו לזו –חֲרָדָה המאפיינת גלות, ומַקְהֵלֹת המאפיינת גאולה: "וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה - אדם המסופק היאך רצון ד' נוטה וטוב לו וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. להיכנע לחֲרָדָה להחליט ולהיות-" שב ואל תעשה", אך "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת"- בעת שהשם יתברך יחפוץ לקבץ אותנו, אז יתן תקיפות בלבם שלא יחרדו".
הנה כי כן, תחנת המסע – מַקְהֵלֹת, היא זאת שתביא את עם ישראל ללכידות קהילתית ולחוסן קהילתי, כמו במעמד הר סיני- "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות, יט, א'-ב'). פירש רש"י( 1040-1105 ): "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת".
כלומר, לתחנת המסע –מַקְהֵלֹת, נועד תפקיד חשוב, לתעל את החירות לחוסן ועמידות ולא לחֲרָדָה.
אך זאת לדעת - התנועה במסע, מתחנת חֲרָדָה לתחנת מקְהֵלֹת, מחייבת את כולם להיכנס מתחת לאלונקת המסע המדברי. תחנת מקְהֵלֹת, איננה סלקטיבית ליחידים, אלא היא קולקטיבית. את זאת אנו לומדים בפרשה הראשונה – מטות, לפרשותינו המאוחדות, באירוע הדרמטי של - שניים וחצי השבטים. אנו פוגשים בו את המשפט האלמותי, שמשה רבינו מנהיג העם, אומר לשבטים המנסים להתנתק מהמאמץ הקולקטיבי -מקְהֵלֹת: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן), אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ד'"( במדבר, לב', ו').
מפרש רש"י: "וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן) - תסירו ותמניעו לבם מעבור, שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם".
הנה המשנה מלמדת אותנו "אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ" ( סוטה, ח' ז').
דומה שהרב עובדיה יוסף ( 1920-2013 ) מחזק את דברי המשנה "חיילי צה"ל שעומדים לגונן על ישראל ועל ארצנו הקדושה, אין ספק שמצווה רבה הם עושים, לקדם פני צבאות האויב, הבאים לזרוע הרס ולהשמיד ולהרוג ולאבד אנשים נשים וטף, וזהו שפסק הרמב"ם( הלכות מלכים, פה', א') שעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, היא בכלל מלחמת מצווה"( יחווה דעת, ב', יד').
מוסיף על כך הראי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ( 1865-1935):" כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחויבים גם הם( הכוהנים) לצאת. ומלחמה של כלל ישראל, זאת היא גם כן עבודת ד"( שבת הארץ).
תסמונת החרדה והפחד מהמלחמה – "וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה", מוארת בדברי "החזון איש" ( הרב אברהם ישעיהו קרליץ ,1878-1953 , מגדולי הדור החרדים הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במחצית הראשונה של המאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בישראל), דומה שקריאתו קוראת לכולם – "וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת": " נראה דהא דתנן דבמלחמת מצווה, אפילו חתן מחדרו, לא איירי בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון המלחמה, דזה פשיטא, דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין. אלא אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים, היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים שום זכות במלחמת מצווה, וכן במלחמת רשות, אינן פטורין, אלא בזמן שאין ניצחון ישראל תלוי בהם, שמספר הצבא שצורך בהם יש בלעדן, אבל אם יש צורך בהם, חייבים לבוא לעזרת אחיהם"(או"ח, מועד, הלכות עירובין, ליקוטין, סימן קי"ד/ו', אות ג' ד"ה נראה דהא תנן).
הנה כי כן, שנים וחצי השבטים גלו ראשונים. ללמדך העמדת חיי גולה אל מול גאולה ועצמאות מדינה ריבונית: " וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה; וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא, וּנְהַר גּוֹזָן, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. (דברי הימים א' פרק ה', כו').
שניים וחצי השבטים הם הראשונים בגלות שומרון, שהמעצמה האשורית כופה עליהם הגליה ופיזור לכל קצוות העולם. קהילתם ותפוצתם מתפרקים לרסיסים קטנים לכל עבר. התפוצה הגדולה השמנה והשבעה של שנים וחצי השבטים, מגורשת ,גולה ומתפרקת לכל עבר- לרסיסי תפוצות.
כך לאורך ההיסטוריה נכתבו בדם, יזע ודמעות, סיפורן של שיירות העם היהודי, הקהילות והקבוצות השונות של היהודים הנודדים -במקְהֵלֹת. כי ייעוד מסעו של עם ישראל, הוא להכות שורשים בארץ ישראל ובמדינת ישראל, האחת והיחידה. הגשמת הייעוד, מחייבת את כולם.
כאמור, המילה - צבא, נוכחת בפרשתנו - 11 פעם. ארץ ישראל – אי = 11. מלחמת המצווה על ארץ ישראל, מחייבת את כולם, ללא יוצא מן הכלל. זאת המשמעות של גאולה לעומת גלות.
בימים הרי גורל בהם אנו נתונים, על עָם כְּלָבִיא יָקוּם מהשבעה,לאתגר- לצעוד כאיש אחד בלב אחד על גשר האמונה, התקווה והחוסן, עליו להתייצב ולהיכנס מתחת לאלונקה, ולקרוא – כן למקְהֵלֹת ולא לחֲרָדָה.
חזק חזק ונתחזק
שבת שלום וחודש טוב ומבורך
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
ב"ה, לפרשת מטות-מסעי ולבין המֵצרים תשפ"ה -
נקמה ומוסר מלחמה-אריה דיכטוולד.
התורה אוסרת נקמה ושנאה ברמת הישראלי הפרטי. אין איסור נקמה בעובדי כוכבים ומזלות. פעמים חל איסור חמור בשנאה או בנקמה בגויים ספציפיים המצרי והאדומי והמואבי לגבי העמלקי זה דיון נפרד]. ברמה הכללית-הציבורית התורה מתירה נקמה רק נגד עמלק ומדיין כמופיע בפרשת פינחס ובפרשת מטות נתמקד בפרשיית מדיין.
פינחס: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר: (במדבר פרק כה, טז-יח).
מטות: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:(ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן ...(ל"א ,א-ב)
מה היא נקמה?
בפרשת משפטים:(כ) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם: (כא) אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא: (שמות פרק כא)
נקמה במקרא פירושה הִפָּרְעוּת, גמול על מעשה עוול ואכן אונקלוס מתרגם בפרשת מטות, אתפרע פורענות בני ישראל. ענישה ללא רחמים.
צָרוֹר
רש"י מפרש עליכם לאיֵיב אותם: (=כמו צר ואויב המן) לפי תרגום אונקלוס : אעיק (=להצר) למדינאי ותקטיל יתהון: (=מכאן המילה מועקה). רש"ר הירש : (יז) צרור וגו'. ההוראה העיקרית של "צרור": לצמצם, לדחוס, להגביל את כוחו של אדם.(= מכאן "צרור מעות" = כיס מעות) ..
התורה מצווה לנקום ולהצר כהוראת שעה ספיציפית או כפי שכותב הנצי"ב מוולוז'ין ( רוסיה, המאה הי"ט), בפירוש על התורה "העמק דבר על הפסוק (ויקרא פרק יט, יח): לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה': " אם אפילו חטא ודאי נגדך, מכל מקום נקמה אינה מדת הקדושה בישראל"
מה ניתן ללמוד מפרשיות אלה על כללי המלחמה ובמה שונים הכללים במלחמת מדיין ?
כיצד פותחים במלחמת נקמה?
שלב א: צָרוֹר
הגדרת האויב, לכתחילה, ויש להתנהג בהתאם.
שלב ב': נְקֹם
להיפרע מהאויב רק כגמול על מעשי עוול קשים הקשורים בעבירות קשות כרצח לשם רצח, הסתה לעבודה זרה ולגילוי עריות." יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת
ה' "
שלב ג:הכרעה אבל לא השמדה טוטאלית-חיסול הפוטנציאל לעוולה נוספת
וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ:(יח) וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם
כיצד פותחים במלחמה ?
בפרשת שופטים : (י) כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם: (יא) וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ:(יב) וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ:(יג) וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב =למעשה רק את הפוטנציאל הצבאי]: (דברים פרק כ )
אבל במלחמת נקם – הכללים שונים
מלבי"ם : (טז) "צרור", אחר שהודיע שפינחס ראוי לשכר גדול בעבור הטובה הגדולה שעשה לישראל אמר לו גם כן, שכן מזה הטעם ראוי שהמדיניים שגרמו להם רעה יקבלו ענשם (=כי נקמה היא עונש) ועל זה אמר "צרור את המדינים", רוצה לומר, שהדין הוא אם קְרֵבִים להילחם לקרֹא תחילה לשלום ואני מצווכם צרור את המדיינים ואל תפתחו אליהם בשלום.
ב] הדין הוא שאם כובשים את העיר להניח צד אחד פתוחה שימצאו מקום מפלט כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים ואני מצווה והכית שלֵם אותם כולם, שלא יהיה להם שום פליטה וזה כמו שדרש בספרי מטות (פסקא קנ"ז) שהקיפום (=את מדיין) מד' רוחות:
מדוע מדיין נידונים למלחמת חורמה? שנאת חינם
רש"י : (ב) מאת המדיינים - ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת ירְאה (=מפני עוצמתם של ישראל) שהיו ירֵאים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב, ט) אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה. אבל מדיינים נתעברו (=התערבו) על ריב לא להם...
האם ריב לא להם? למדיין יש חשבון פתוח עם ישראל על הרג נסיכה מיוחסת, כזבי בת נשיא מדיין.
אם כך, מדובר בעילה אישית של צמרת ההנהגה ולא סכנה לאומית. אכן, ריב לא להם-לעם.
מלבי"ם (אוקראינה, המאה הי"ט) מוצא הסבר אחר למלחמה המתמדת במדיין: "כי צוררים הם לכם", ואי אפשר שתעשו שלום עמהם, וזה נודע אם מן העבר בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, שכבר בארנו שמואב לא קבל עצה זו (אלא) רק מדיין, והראיה שהזמינו לזה בת נשיא מדין והפקירו אותה, וגם הוא טעם למה שאי אפשר שתתנו להם פלטה בעתיד כי מעתה הם שומרים עליכם משטמה בעבור בת נשיא מדין והם מוכנים תמיד לנקום מכם בעבור זה, "והבא להרגך השכם להרגו"". =חז"ל מסבירים שהקם להורגך השכם להורגו-על שם סופו. ברור לנו מדוע יש להגיב מיד]
אם כן, מלב"ים מספק לנו היבט התרעתי. שימו לב, לא רק עכשיו ישראל מצווים לנקום אלא גם בעתיד. הַמַּשְׂטֵמָה קיימת. צרור-הַכְנֵס את מדיין כאויֵב קבוע ב"בנק המטרות" שלך. בצרור המטרות.
ומוסיף הפרשן כלל חשוב הנלמד מדין מצור על עיר. הדין הוא שאם כובשים את העיר להניח צד אחד פתוח שימצאו מקום מפלט כמו שכתב רמב"ם בהלכות מלכים. ואני מצווה והכית שלם אותם כולם, שלא יהיה להם שום פליטה וזה כמו שדרש בספרי מטות (פסקא קנ"ז) שהקיפום (=את מדיין) מרבעה רוחות: צרור, אם כן, הוא מצור. מצור הוא למעשה יצירת "כיס" סביב האויב (מזכיר את כיס פלוג'ה במלחמת תש"ח)
# צא ולמד : כאשר צרים על עיר, לפי כללי המלחמה היהודיים, ראשית, יש להציע כניעה על מנת למנוע שפיכות דמים. אם הנצורים אינם נכנעים, יש לאפשר להם נסיגה (להשאיר צד אחד למילוט). על פי רמב"ם, הסיבה לכך היא, שאויב נואש הוא אויב אכזר ולפי אחרים זהו חלק מהחמלה המצופה מלוחם יהודי. אמנם, כל זאת, רק כשאותם צעדים טקטיים אינם מסכנים את חיי חיילנו או אזרחינו.
שני עמים אינם נכללים באותם כללים, עמלק ומדיין. והסיבה לכך היא העובדה שהיותם אויבים נובעת אך ורק משנאת בני ישראל ומשנאת הקב"ה. אז חל הכלל הבסיסי: "הבא להורגך השכם להורגו". שונא חינם אינו שותף למשא ומתן. הרציונל לא פועל במקרים של שנאת חינם. שונא חינם יחפש כל הזדמנות להיפרע . למלחמת נקם יוצאים אך ורק על פי מצוות סנהדרין. אסורה יוזמה מקומית של "לקיחת החוק לידיים" (ויג'ילנטיות). דומה כי ניתן להבדיל בין נקמת היחיד ברעהו - זו הנקמה שהמקרא דוחה אותה, וכולל אותה בצווי "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך", לבין נקמה במשמעות גמול צודק הניתן לאויבי ישראל. הנקמה כזו מוזכרת במקרא כביטוי לעונש המוטל על עם חוטא, עונש הבא לכפר על חטאי העם, ועל הפגיעה שפגע בישראל ואלוקיו.
נקמה במדיין היא גם משימתו האחרונה של משה, אולי, כדי להציג מודל יהודי לכיבוש הארץ. מדרש ידוע מספר על אגרות שלום ששִגר יהושע לעמי הארץ לפני כיבושה. ודוק.
אריה דיכטוולד. כ"ו תמוז תשפ"ה , רעננה - חזק ונתחזק
&
פרשת מטות–מסעי דובי פריצקי-קק"ל.
החיים הם מסע – לא יעד. אל לנו לדרוך במקום; עלינו להתכונן תמיד לאתגרים חדשים שיוציאו אותנו מאזור הנוחות שלנו. החיים הם תהליך של צמיחה.ארבעים ושתיים תחנות היו לבני ישראל במשך ארבעים שנות נדודים במדבר. רש”י ואברבנאל שואלים: מה הצורך להזכיר את כולן שוב? הרי כבר נכתבו בתורה!
אלא שזיכרון – נותן קיום. לזכור מה עברנו, ואיך המשכנו ללכת. המילה “מקום” רומזת גם ל”קיום” – מלשון “קום”.
הבעל שם טוב, מייסד החסידות, מפרש שגם במובן האישי – מרגע לידתנו, אנו במסע.
נקודה אקטואלית לימינו הנמצאת בפרשה היא הסכסוך בין משה לשני השבטים שמעוניינים להישאר בעבר הירדן, ואינם רוצים להיכנס לארץ. הם מציבים את ענייניהם הפרטיים מעל טובת האומה – דווקא בפתחו של מאבק על כיבוש הארץ.
משה פונה אליהם: “האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?”
משה ידע להפריד בין האנשים לבין הבעיה. השבטים התמקדו באינטרסים האישיים ולא במהות, אך בסופו של דבר, הם ידעו להציע פתרון שיביא לרווח הדדי – כזה שיספק גם את צרכיהם שלהם וגם את צורכי יתר השבטים.
בהתאם לעקרון של “זה נהנה וזה לא חסר”, משה הקפיד על תבחינים אובייקטיביים: בני ראובן וגד לא יחזרו לעבר הירדן עד שכל שאר השבטים ישובו לבטח לנחלותיהם.
המדרש מספר שכאשר הסתיימה חלוקת הארץ, פנו בני ראובן וגד אל יהושע ואמרו: “עמדנו בהתחייבותנו, אנו מבקשים לחזור.”
יהושע לא רק הסכים – אלא גם כיבד אותם וליווה אותם עד נהר הירדן. כאשר נפרדו ממנו וראו שאין לו די בני לוויה לכבודו, החליטו ללוות אותו בחזרה – למרות שנפשם כבר נכספה לחזור לחיק משפחותיהם, שהיו קרובים כל כך.
מי ייתן ודוגמה זו – של רצון, של מנהיגות, ושל מסירות מצד בני ראובן וגד – תשמש השראה בימים אלו, בהקשר של סוגיית גיוס החרדים.
שבת שלום מאשקלון!️ דובי פריצקי
