el
את אחי אנוכי מבקש, את עזרתכם בהחזקת המערכת.
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף- ופֶּה לנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
**************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה ביום רביעי ה' מנחם אב, תשפ"ה -30.7.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "דברים" תשפ"ה
מרצה : סא"ל מיל. הרב ערן דאום רב קהילת שמשוני -מודיעין
הנושא: מגילת איכה
ולהחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
שימו לב קישור חדש לזום:
https://us06web.zoom.us/j/8725936118?pwd=Qtjt0etwaZu2SObRPU8d3EK9GIIFqL.1
Meeting ID: 872 5793 6118
Passcode: 391390
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
******************************
סרטון המספר על הפרויקט של החברה לחקר המקרא "תנ"ך בראש" בו אנחנו מקדמים ומכינים,נוער בבתי ספר תיכון ממלכתי להתמודד על המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער ביום עצמאות
******************************
מיזם תנך בראש של החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון: פלייר מעוצב המספר על החברה לחקר המקרא:
"תנך בראש מסמך 7 E (1).pdf"
******************************
6 דקות על הפרשה בעזרת הבינה המלכותית-פודקאסט בתורתו של הרב לורד יונתן זקס זצ"ל- על "הקול הנבואי" בפרשת מטות מסעי,בחסות החברה לחקר המקרא ובעזרתו של דוד פטרפרוינד, (יש מספר טעויות בהגיית מילים מקווים להתגבר עליהם בעתיד, אם יש לכם רעיון כיצד? נשמח לשמוע).
https://drive.google.com/file/
d/1W3SvptXuL8A1h0gQLnj2uQaPUbwUL
*********************************************
סרטון על הפרשה - אל תמתחו את החבל-
הרב עמיהוד סולומון רב קהילה כפר גנים פתח תקוה
*****************************************
דבר תורה - מטות תשפ"ה - אחדות המחנה
מייקל אייזנברג- משקיע ומנהל קרן הון סיכון
הפרשות מטות ומסעי שנקרא השבת מכילות תכנים מגוונים שברצוני לקשור ביניהם תחת הכותרת 'אחדות המחנה'.
פרשת מטות פותחת בדיני נדרים:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. (במדבר ל, ב -ג)
למעשה, זו פעם ראשונה שאנו נתקלים בפורום 'ראשי המטות' ובשיח שמתנהל במסגרתו. להבנתי, לא מדובר בניסוח מקרי אלא דווקא בהדגשה מכוונת ומדוייקת. הנדרים מאפשרים לאנשים שונים ושבטים שונים לבטא ייחודיות מסויימת. לבחור ערך, ללכת עליו חזק ואפילו להתחייב אליו. לכן, הפרשה נאמרת לכל אחד מראשי השבטים שידגישו בפני אנשיהם את חשיבות הגיוון. לא כמו שבדרך כלל משה מדבר לכל העם, אלא כל אחד בקולו הייחודי ובשפה המדוברת בשבט שלו.
מצד שני, הפרשה נאמרת לכולם ביחד כי חריגה גדולה מדי מהמסגרת של כלל השבטים עלולה להיות בעייתית. יש פורום שמאפשר ייחודיות אבל גם רואה את ההשפעות של כל בחירה אישית וקבוצתית על המכלול. להבנתי, הפורום המיוחד איננו רק אמצעי תקשורת בין משה לעם. ככל שהוקם פורום מיוחד, זה אומר שבסמכותו גם 'להפר נדרים'. כלומר, לחסום מהלכים שפוגעים בכלל, או כאלו המבקשים לעצמם ייחודיות כלשהי ש'תופסת טרמפ' על גבם של אחרים.
לנושא הבא בפרשה - מלחמת מדין - אתייחס בהמשך. לפני כן ברצוני להציף עוד שני מבנים של קבוצה מול כלל: השבטים ראובן וגד שמבקשים שלא לנחול בארץ אלא להישאר בעבר הירדן בגלל ריבוי צאנם, והלוויים שלא מקבלים נחלה בארץ, אלא ארבעים ושמונה ערים הפזורות בכל נחלות השבטים האחרים.
בשנה שעברה בדבר תורה הצעתי:
במנעד הכלכלי הקיים בעם ישראל, יש כאלו שעוסקים בגידול בהמות וזו תרומה חשובה לכלכלה ולביטחון המזון של המדינה. מצד שני, בראייה ארוכת טווח של כינון אומה בארצה, ניתן בהחלט להבין את ההסתייגות מאנשים שמנכיחים תודעה של הון נייד, שניתן בקלות לארוז אותו ולעבור איתו למקום אחר ככל שמתגלעים קשיים בארץ… ראובן וגד, הניידים והנוודים, שלפחות חלק מהזמן צריכים לנוע בחיפוש אחר שטחי מרעה חדשים, לא יכנסו לארץ. כלומר היות שהם אנשים שעלולים לעזוב בקלות, יש העדפה שהם לא יגורו בתוך גבולות ארץ ישראל המערבית…
עם כל הביקורת של יעקב על ראובן בכורו, לפני מותו יעקב חוזה: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז" (בראשית מט, ג) כאשר המילה "עָז" מהדהדת לנו את הפסוק המתאר את השטחים שישראל לוקחים מהאמורי, וששבט ראובן מקבל בסופו של דבר: "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן" (במדבר כא, כד). כלומר, למרות הכל, ראובן הוא עדיין איש חזק ושבט חזק, שנועד לקחת את כל אזור העיר חשבון מאת האמורי, ופה באה לידי ביטוי הבכורה שלו... כך, בסופו של תהליך, יהודה מקבל את הבכורה הפוליטית והצבאית בארץ ישראל, יוסף, הבכור של רחל, אשתו השניה והאהובה של יעקב, נוטל פי שניים בכלכלה ומנהיג אותה, וראובן, הבכור הביולוגי הוא הבכור להגנה על גבולות ארץ ישראל, מעבר לגבול.
הפעם ברצוני להוסיף שבספר יהושע (פרק כב) מתואר שאחרי ששבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה סייעו לכולם בכיבוש הארץ, ולאחר שבסופו של דבר שוחררו מהשירות לנחלתם בעבר הירדן המזרחי משופעים במיטב השלל מהמלחמה בארץ, הם מקימים מזבח על הירדן. כל השבטים כועסים עליהם מתוך מחשבה שהם מעוניינים בהקמת פולחן אלטרנטיבי למשכן (כדי להתבדל). אבל, בני ראובן וגד מסבירים שהכוונה שלהם היתה אחרת לחלוטין. הם רצו למנוע חשש שברבות הימים יגידו להם שהם אינם חלק מעם ישראל, ולכן כסמל להשתייכותם לאומה הם הקימו את המזבח. כלומר, לא מדובר רק על ברית גורל או ברית הגנה אלא גם על שמירת ברית ייעוד והנכחתה במרחב הציבורי. זה כמובן מקביל לגישתו של משה בפרשה שלנו, שמצד אחד מכיר בשונות הצרכים והאופק של שבטים אלו, אבל מצד שני, לא מוכן לוותר להם על השתתפות בצבא.
אחדות לא מבוססת על הבנה והכלה שכל שבט הוא שונה. זו רק תוצאה. אחדות מבוססת בראש ובראשונה על התחייבות לאחריות הקולקטיבית. רק מתוך הוכחת מחוייבות זו ניתן להכיר בשונות הצרכים ובייחודיות של כל תרומה פרטיקולרית לכלל.
בנוגע ללוויים, הם כאמור לא זוכים לנחלה בארץ. הפסוקים בפרשת מסעי מצווים על כל אחד מהשבטים להקצות ערים ללוויים בתוך נחלתו:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם. וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם… וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם. (במדבר לה, א - ח)
כידוע, ללוויים (ובכללם הכוהנים) היה תפקיד בתפעול המקדש, ועל מנת שיתרכזו במשימה הלאומית הם לא קיבלו נחלה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יח, כ). אולם, פיזורם של הלוויים בכל רחבי הארץ, ולאו דווקא באזור המקדש, מורה על מגמה נוספת. כפי שהגדיר משה בערוב ימיו, ללוויים יש תפקיד ללמד את ישראל תורה, ולהוות מנוע רוחני בכל מקום ואתר. זה למעשה תפקידם הראשון במעלה עוד לפני המחוייבות שלהם למקדש: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ" (דברים לג, י).
אם כן, כסיכום ביניים, הלוויים מחוייבים בשירות ציבורי (כולל תפקידים כמו מורים, שוערים, שירות בתי הסהר ועוד) ורק לאחר הוויתור הכלכלי על נחלה לטובת המסגרת הלאומית, הם זוכים להכרה בשונות הייעוד השבטי, ובמימון פעילותם. ניתן לומר שהמבנה האחדותי של עם ישראל מכיר באינדיבידואלים שלוקחים על עצמם נתיבי פעולה ייחודים דרך נדרים, בשבטים שונים ובתפקידים שונים ואפילו במודלים שונים של השפעה - ראובן וגד לוקחים אחריות ביטחונית על עוטף ישראל ותורמים לכלכלה של המדינה באמצעות גיוון ענפי הכלכלה, ושבט לוי, לא מקבלים נחלה כלל, אלא נמצאים בכל מקום, מספקים שירותים לתושבים, עובדים בשירות הציבורי ומשפיעים לטובה.
עם זאת, נראה שהתורה לא מסתפקת רק במבני-שותפות שונים, בהתאם לפרופילים השונים של השבטים. במלחמת מדיין התורה מנכיחה ציר נוסף המשכלל אף יותר את הווקטור - התייחסות לאיום ולאתגר. זאת אומרת, שהקונטקסט המתהווה, השינויים שמתחוללים לאורך ההיסטוריה ומציבים אתגרים משתנים, משנים גם את דפוסי הפעולה ואת ייעודם של השבטים עצמם. ושוב, המחוייבות הלאומית גוברת על השונות השבטית השלטת בשגרה. למרות ששבט לוי, שלא זכה בנחלה בארץ לא השתתף בצבא הלוחם לכיבושה (וגם לא במפקד הכללי בפרשת השבוע שעבר, פרשת פנחס), נראה שהתמונה שונה בנוגע למלחמת מדיין. בתורה נאמר:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. (במדבר לא, ג - ו)
במדרש (ספרי במדבר לא, ד) דייק ר' עקיבא שיש כפילות מיותרת לכאורה בפסוקים, והסביר שהיא נועדה להדגשה מיוחדת: "אלף למטה אלף למטה" - מה תלמוד לומר "לכל מטות ישראל תשלחו לצבא"? להביא את שבטו של לוי".
למה צריך לומר שצירפו במלחמה זו את שבט לוי באופן מיוחד? מלחמת מדין היא מלחמה כנגד הרעיון הנוודי-אופורטוניסטי של מדיין (שהרחבתי עליו במסגרת זו בשנה שעברה בדבר תורה לפרשת פנחס). לכן, הקונטקסט קובע ששבט לוי, שדומה במשהו למדיינים כי הוא לא עתיד לקבל נחלה בארץ, צריך להיות חלק מהמלחמה במדיין. היה חשוב להדגיש שבשונה מהתלישות המדיינית, ההתיישבות המבוזרת מביעה ששבט לוי חייב להיות מחובר לעשייה הכללית של כל שאר העם, לתת שירות בנושאים שונים, ולא להרגיש מנותק. מי שנושא את דגל התורה והחינוך בכל רחבי המדינה חייב להיות מחובר לערכיה ולהרגיש שיישוב הארץ בקביעות על ידי השבטים האחרים זה מה שמעניק לו את האפשרות לקיים את יעדי ההוראה בערים שקיבל.
היות שכאמור המלחמה במדיין היתה מלחמה ברעיון הנוודי, שדוגל כשיטה לחיות תחת חסות של מדינות אחרות, ובעצם בוחר בחיי גלות מתמדת, היה חשוב שהלויים הנמצאים במרכזי ההשפעה יצאו בראש המערכה כנגד המדיינים: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ". בכך גם נסגר מעגל עם המתואר בסוף פרשת בלק ובתחילת פרשת פנחס, שפנחס משבט לוי, היה זה שיזם את ההתנגדות לסחף אחרי בנות מואב ומדיין, והתרבות הקלוקלת שהן ניסו להחדיר למחנה ישראל. גם כאן המחוייבות הלאומית והחיבור לכלל האומה גוברים על השבטיות ועל האינדיבידואליזם.
בנוסף, בחינה לשונית של הניסוח בפסוקים עשויה להעלות עוד חלוקה, ולהבהיר עד כמה חשובה גמישות מחשבתית ואופרטיבית בהתמודדות מול אתגרים מסוגים שונים. בשונה מאתגרים ייחודיים כמו מלחמת מדיין, לפי הפסוק "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ" (דברים כג, י) ולפי המשנה: "מחנה היוצאת למלחמת הרשות..." (תוספתא עירובין ג, ו) 'מחנה' איננו רק המקום בו חונים אלא הכוונה היא לכל היוצאים למלחמה (כך גם במקומות נוספים בהם המחנה נמצא בתנועה מה שמוכיח שלא מדובר בחניה, כמו: "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת…" (שמות יד, כד - כה) או: "וַיָּהׇם ה' אֶת סִיסְרָא וְאֶת כׇּל הָרֶכֶב וְאֶת כׇּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק, וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנׇס בְּרַגְלָיו (שופטים ד, טו)). החידוש הוא שבישראל אין הפרדה בין הלוחמים לבין הציבור או העורף. כולם יחידה אחת. כולם שולחים את הבנים וכולם שותפים ב'כור ההיתוך'. כפי שכתבנו בתחילת ספר במדבר, המִפְקָדִים בספר הם לחיילי הצבא הישראלי, והנשיאים הם ראשי המחנות כי מדובר במסע צבאי לכיבוש הארץ. במלחמה על הערכים שלנו, או האנשים שלנו, צריך לייצר חיבוריות יזומה של כלל השבטים, וחשוב לומר ששבט לוי המשרת הוא חלק חשוב מהמשימה ואולי הוא אפילו בחוד החנית (פשוטו כמשמעו).
גם חיזוק הכלכלה, שהיא מטרתה של מלחמת הרשות, היא משימה המוטלת על כלל המחנה. והיא חלק מהחוסן הלאומי והפיכת ישראל למגדלור חברתי-ערכי ברוח התורה. או במילותיו של הרמב"ם בנוגע לחלוקת המשאבים על ידי המלך: "ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה'". בהיזון חוזר - ההירתמות של ישראל למשימות ביטחוניות מהווה נדבך משמעותי בהכנסות המדינה מהתעשייה הביטחונית שמחזקת את כלכלת המדינה דרך היצוא, וגם מקדמת את מצבנו בזירה הבינלאומית כשמדינות אחרות מעוניינות בטכנולוגיות הצבאיות שלנו ומתוך כך נדרשות לכינון יחסים טובים איתנו. כל מי שדוגל בתורה ובערכיה, שואף לחנך ולהשפיע, ואף להנות מההצלחה הישראלית, חייב להיות חלק אינטגרלי מהמציאות העדכנית.
מייקל אייזנברג
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשות מטות ומסעי תשפ"ה -
ערי מקלט, לשם מה
עיר מקלט נועדה להיות מקום מסתור לרוצח בשגגה. המטרה הראשונה היא להגן על הרוצח בשגגה מפני נקמת גואל הדם.
ערי מקלט הן ערי הלווים, והכתוב מונה שש ערי מקלט. שלוש בעבר הירדן המזרחי ושלוש בעבר הירדן המערבי. פריסתן מאפשרת לנמלט להגיע אליהן בשלום. רוצח בשגגה חייב לנוס לעיר מקלט גם כשאין סכנה של גואל דם. זו אינה בחירה.
מהו רצח בשגגה? הרג אדם שנעשה ללא מחשבה או כוונה תחילה, בהיסח הדעת.
מדוע אם כן מתייחס הכתוב לאדם שהרג בשגגה כאל רוצח? משום שכל נטילה של חיי אדם היא חמורה בלי קשר לנסיבות. על רצח הבל אומר ה': "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה". על דוד המלך נאסר לבנות את בית המקדש כי שפך דמים. הכתוב מזהיר בבראשית (ט, ו) " שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם ".
ערי מקלט נוהגות רק בארץ ישראל ובעבר הירדן המזרחי. וכי זו מצווה התלויה בארץ? על פי התורה כך הוא. " וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: " (במדבר לה, לג). השורש ח.נ.ף נדיר במקרא. פירושו חוסר יושר, צביעות, רצון להשיג טובה הנאה, העדר אמת פנימית. דבר זה מטמא, מחלל ומזהם. אולי לכן נסמך הדיון בערי מקלט לתיאור גבולות הארץ וחלוקתה.
הרוצח בשגגה נס אל עיר מקלט ובה יעמוד לדין. אם ימצא אשם, כלומר אם יתברר על פי עדים והתראה כי רצח במזיד, ייענש. אם יתברר כי רצח בשוגג, תהיה עיר המקלט לפליטה לו עד מות הכהן הגדול. התלמוד מדגיש כי עיר המקלט מטרתה כפרה.
מדוע הרוצח בשגגה נשאר שם עד מות הכהן הגדול? משום שהרצח התבצע במשמרת של אותו כהן. על הכהן הגדול היה לבקש רחמים על דורו ולא ביקש. כלומר הכפרה על רצח בשגגה כרוכה בשני אלמנטים: מנוסה לעיר מקלט ושהייה בה עד מות הכהן הגדול. אם הרוצח בשגגה עוזב את עיר המקלט על פי החלטתו וגואל הדם פוגע בו, אין עליו אשמה. חובת הרוצח להישאר בעיר מקלט.
רמב"ם במורה נבוכים סבור כי עיר מקלט מטרתה הגנה. היא תאפשר לגואל הדם להירגע. מות הכהן הגדול ייצור אבל לאומי שבמסגרתו תקטן תאוות הנקם של גואל הדם.
"ספר החינוך" מסביר מדוע על הרוצח בשגגה לנוס לעיר מקלט:
א. צער גלות המושת על הרוצח בשגגה, שקול כמעט כצער מיתה על פרידת הנרצח מאוהביו וממולדתו.
ב. הצלה מגואל הדם שלא יהרגנו.
ג .התחשבות בקרובי משפחת הנרצח שלא יצטרכו לראות את הרוצח נגד עיניהם.
ד. תהליך שיקומי לרוצח. עיר מקלט היא עיר של לויים שהם אנשי רוח ואנשי חינוך. כך יעבור הרוצח תהליך שיקומי. הוא נמצא במצוקה נפשית קשה. חייו נהרסו. השהייה שם תסייע לו לא להתמוטט נפשית ולשוב בעתיד לחיים תקינים.
זו גם הסיבה שאם תלמיד רצח בשוגג, גולה עמו רבו. רמב"ן מציין כי הרב עוזר לתלמיד על ידי היותו משענת לו מתוקף ההיכרות והאמון שביניהם, ועל ידי שמלמדו תורה. טעם נוסף הוא שייתכן כי רבו לא עשה דָּיֹו כדי למנוע ממנו מלהיות שוגג. על השוגג לעבור תהליך תודעתי. תיקון בתחום המידות. עליו ללמוד זהירות, אחריות והתחשבות בזולת. רגש נקמה הוא רגש טבעי. גואל הדם יכול לראות עצמו כמי שמבקש תיקון. לעשות צדק עם המת. גואל הדם עלול להתייחס לפעולתו כאל גאולה במובן החיובי. מי שהמית את בן משפחתי אני אמיתנו.
התורה שמודעת לחולשת האדם, מלמדת אותנו להחליף את המילה נקמה במילה גמול, שהיא מתאימה לדרישת צדק. גמול הוא דחיית הנקם האישי, והכרה בכך שאין ליטול את החוק לידינו, כי אז ניכנס למעגל דמים שאין לו סוף, ובו ייפגעו גם חפים מפשע. אנו מכירים ומאמינים בחוק, בבתי הדין ובשופטים שיתמודדו כהלכה עם בעיה זו.
אנו חולקים כבוד למת על ידי שאנו מפקידים את הטיפול בעניינו בידי חוק ומשפט הוגן. משפט צדק יחליף את הטרור ואת ההידרדרות לשפיכות דמים ולאנרכיה.
לבלומה דיכטוולד. כ"ז תמוז תשפ"ה
&
פרשת מסעי –תשפ"ה- על מסע חיינו - אורי סובוביץ- מנהל משקיע בקרן הון סיכון.
מה יפתה הדרך
הַדֶּרֶךְ יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶךְ קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ.
צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחֲרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
– הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ? א.
מסע חיינו ותחנותיו מלאים בנקודות אושר, התרגשות, אהבה, הצלחות וסיפוק, אך גם מזמני שבר וצער, כישלונות, אכזבה ומפח נפש. כמו בשיר לעיל, ישנם זמנים שבהם הדרך נראית יפה, לעיתים היא קשה ופעמים נראה שארכה, ולא תמיד בכיוון שתיכננו.
כיצד עלינו להתייחס לתחנות השונות, היפות אך גם המאתגרות יותר בחיינו? האם נקודות השבר בהכרח מבטאות טעות בדרך או "ברבור" בניווט חיינו, או שגם להן יש מקום ולקח שעלינו ללמוד מהן? ואולי הזמנים הקשים הם אף מלכתחילה ואפילו נועדו באופן אישי במיוחד בשבילנו?
"מוצאיהם למסעיהם"
פרשת מסעי, החותמת את ספר במדבר, פותחת בתיאור ארבעים ושניים מסעות עם ישראל במהלך נדודיהם במדבר: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם..." (במדבר לג, א-ג).
בהמשך הפסוקים מתוארת לכאורה בצורה טכנית יציאת עם ישראל ממקום אחד למשנהו. היות שמרבית התחנות היו במדבר ולא במקום יישוב, חז"ל למדו שהמקומות נקראו בשמות המרמזים על האירועים שבני ישראל חוו באותו מקום. הבעל שם טוב דרש את שמות המקומות והראה כי בכל שם מסתתר רמז לניסיונות ולאתגרים שעמדו בפני עם ישראל באותו המקום והמקום נקרא על שם ה"תיקון" הפנימי שהם נדרשו לעבור. לדבריו, כמו אבות אבותינו שהילכו במדבר במשך ארבעים שנה, כך גם האדם כיום נקרא "מהלֵּך", שכן עניינו להלך לכל אורך חייו ממדרגה פנימית אחת לזו הגבוהה ממנה. יוצא מדבריו שהחיים הם למעשה מסע פנימי, והקשיים וההתמודדויות הן נקודות הקושי הכרוכות בטיפוס.
בעקבות הבעל שם טוב, בעל הנתיבות שלום ב. הסביר שהמסעות מתוארים בלשון הווה ("אלה מסעי בני ישראל...") ולא בלשון עבר כדי לרמז למסעות ההווה שכל יהודי עובר בחייו. הוא הסביר כי כל האירועים העוברים על האדם (גם הקשים ביותר) מכוונים כך מלכתחילה כדי לאפשר לאדם "להגיע לשלמות תיקונו", לסייע לו לתקן את מידותיו ואת אישיותו (נתיבות שלום, במדבר, עמ' קעח):
"ולכן כתבה התורה אלה מסעי בני ישראל בלשון הווה, להורות שזהו העניין ההווה תמיד שכל יחיד עובר ארבעים ושניים מסעות כדי להגיע לשלמות תיקונו, ומסעות אלו קשים מאד... וכמו שכלל ישראל עברו את המסעות במדבר החזק ביותר, כך במסעותיו של כל יחיד... שצריך לעבור במדור התאוות והקליפות (מקומות ההתמודדות מול הפיתויים והקשיים) כדי להגיע לתיקון הגמור שלו... כך כל יחיד שירד לעולם לעלות ולתקן את העניינים השייכים אליו, צריך לעבור בימי חייו "בחינת" ארבעים ושניים מסעות וכל העניינים הכלולים בהם כדי להעלות את ניצוצות הקדושה השייכים אל שורש נשמתו... אבל באמת הכל בהשגחה עליונה מאת ה' לתקן תיקונים גדולים".
שינוי המבט
יש משהו מנחם ואף מרגיע כשאדם לא "נלחם" במציאות או מתאבל על גורלו שלא שפר עליו. כשאדם חי באמונה שכל אירוע שעובר עליו אינו מקרי, אלא בא כהזדמנות לגדול בזכות ההתמודדות עם הקושי, הרחמים העצמיים יכולים להתחלף בהתבוננות פנימית כיצד הכי "נכון" להגיב לסיטואציה, מהן הכוחות שהוא נדרש לגייס או מהן המידות הנפשיות שהמציאות החדשה מזמנת לו לעבוד עליהן.
היטיב לבטא זאת רבי נחמן מברסלב כשאמר "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא" (ליקוטי מוהר"ן, תורה ד). עולם הבא הוא "מקום" ללא נוכחות פיזית וממד זמן מוכר. רבי נחמן לימד כי אדם המאמין שגם הצרות העוברות עליו הן לטובתו, שכן הן הזדמנות לצמיחה וגדילה, יוכל לחיות פיזית בעולם הזה, אך מתוך תודעה אמונית עמוקה של "עולם הבא". במקום להישאב לרחמים עצמיים של המקום והזמן שבו הוא מצוי, האדם יכול לראות באירוע ניסיון שיועד באופן אישי אליו כדי שיוכל להתגדל ולהתעלות. לא מדובר באסקפיזם ובריחה ממבט מפוקח על המציאות, אלא בהתמודדות עמוקה יותר שלא שואלת "למה" הצרה הגיעה אלא "לשם מה". מבט שכזה מנביע כוחות חיים עוצמתיים תוך עבודה פנימית מתמדת במקום שקיעה בייאוש ועצבות.
"מילוי צביון הנפש"
הרב קוק איגד בדבריו את כל הדברים שהובאו לעיל כשכתב על האופן שבו האדם צריך להתייחס ל"רשמים" הנרשמים בנפשו בעקבות האירועים העוברים עליו. לדבריו, האדם כיצור חי מושפע מכל אירוע, מקרה, דיבור או פעולה הקשורים אליו. הצורה שבה בוחר האדם להגיב לאירועים נרשמים בנפשו, משפיעים על אישיותו ומתוך כך גם על האופן שבו הוא פועל בעולם. מסיבה זו כל ה"מקרים" העוברים על האדם אינם "מקריים", אלא כוונו במיוחד אליו כהזדמנות "למלא בהם את צביון הנפש" ולהשלים את בניין אישיותו. על כן עליו אף לשמוח ולהודות על כל מה שקורה לו משום שהמקרים הם מעין מתנות "תוצאות המחשבות הטובות שה' חושב על יצוריו".
וכך כתב הרב קוק (קבצים, פנקס ראשון ליפו, פסקה טו):
"אבל אין דבר שלא יפעול על הנפש, מכל רושם הבא עליה, בין מצד מצבה בין מצד מקריה. על כן כל מיני המצבים שעוברים על האדם לכל פרטי פרטיהם וכל מקריהם היותר שונים ויותר דקים, הכל הם מילואים למלא בהם את צביון הנפש, ועל ידם תטביע את חותם פעולותיה, מחשבותיה ורגשותיה. והכוחות השופעים ממנה (מהנפש) על העולם הכללי, תלויים הם באיכותם לפי ערך התיחשם לאותם הרשמים. על כן אין לך כל רושם עובר על האדם שאינו נועד לתעודה (=למטרה מסוימת). וחייב האדם להיות שמח בכל העובר עליו, ולדעת שהכל הם תוצאות מהמחשבות הטובות שה' חושב על יצוריו".
לסיכום
אין אות מיותרת בתורה, ומכל תיאור הנראה סתמי או מיותר למדים חז"ל תובנות הרלוונטיות לחיינו כיום. מסע הנדודים במדבר, נקודות השיא וההארה של קריעת ים סוף או מתן תורה, כמו נקודות השפל של חטא העגל והמרגלים, כולם באים ללמד ולהאיר לא רק על מה שקרה לאבות אבותינו לפני אלפי שנים, אלא דרכם גם ללמד ולתת קריאת כיוון ליחס שלנו למאורעות המתרחשים בימינו, בהווה, במסעי חיינו האישיים והלאומיים. זוהי קריאה להקשבה פעילה לקורות חיינו אך גם הזדמנות לשאוף להתרומם למדרגה של הכרת תודה על הטובה כמו גם על הרעה, כי כולם נועדו "למלא צביון נפשנו".
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. לאה גולדברג, "שירי סוף הדרך", שיר א, בתוך: 'שירים', ספרית פועלים, 1973, כרך ב, עמ' 152.
ב. האדמו"ר מסלונים, רבי שלום נוח ברזובסקי.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 352 -אומנותם של ישראל- חיים קופל
1) "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם.. וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (לא,ח). התורה לא מציינת כיצד הרגו בני ישראל את מדין בְּמִלְחֶמֶת הַנָּקָם בָּהֶם. מדוע אפוא מציינת התורה שאת בלעם הרגו בחרב?
האם יש לכך חשיבות מיוחדת?
רש"י על אתר, מסביר, שבלעם השתמש בְּאֻמָּנוּת יִשְׂרָאֵל, כנגדם. עם ישראל כוחו בפיו שנאמר "אַל תִּרְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב.., אֲנִי עֶזְרָתֵךְ נְאֻם הַשֵּׁם" ( ישעיהו מא,יד), מה תולעת אין כוחה אלא בפיה, כך ישראל אין כוחם אלא בפה. כח התורה והתפילה ובזכותן מנצחים במלחמה.
2) אבל אומות העולם, כּוֹחָם בְּחֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר "וְעַל חַרְבְּךָ תִּחְיֶה" (בראשית כז,מ). ואומר המדרש "אומנות ישראל בקול, ואומנותן של האומות בחרב. וזה בלעם הרשע החליף אומנותו, ולקח אומנות ישראל שהיא הקול, כדי לְקַלְּלָם בְּקוֹלוֹ, לפיכך בא המלאך אליו בחרב , לְהוֹדִיעוֹ שֶׁאִם יִתְפֹּס אֻמָּנוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל יִפֹּל בַּחֶרֶב, כי ישראל יקחו אומנותו, ויפילו אותו בחרב, וכך היה לו, שכן כתיב "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (מדרש אגדה, בובר, במדבר פרשת בלק פרק כ"ג). והשאלה, מה החידוש בכך, הרי במלחמה באופן מעשי, את כולם הורגים בחרב?
3) ותירץ הרב שלמה לוינשטיין שליט"א , שאם נבדוק בתורה, נראה שבמלחמות ישראל כתוב שהרגו "לְפִי חֶרֶב" כגון: כששמעון ולוי הרגו באנשי שכם (בראשית לד,כו), במלחמת יהושע ועמלק (שמות יז,יג), במלחמת סיחון (במדבר כא,כד) ועוד. וְהַהֶסְבֵּר הוּא, שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל הוֹרֵג עִם "הַפֶּה" בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, והחרב רק מוציאה לפועל, ומסיימת באופן פיזי. וכמו במלחמת עמלק "והיה כאשר ירים משה ידו (וישראל כיוונו לה') וגבר ישראל" (שמות יז,יא), אבל את הביצוע בשטח עשו עם חרב.
4) לכן, יש חידוש בדברי רש"י, שאת בלעם הרגו בחרב (ולא לפי חרב), בלעם לא נהרג בכח "הפה" אלא בכח החרב כפשוטו, וזאת כדי להענישו במידה כנגד מידה. הוּא נָטַל אָמָּנוּת יִשְׂרָאֵל כְּנֶגְדָּם כשהשתמש בכח "הפה". ולכן השתמש ישראל באומנותו שלו, כח החרב. הוא קיבל את עונשו בצורה שמגיעה לו, ולא היה לנו צורך להשתמש "בכח הפה" לשם כך. (מתוך "נאה דורש" ).
5) עוד ניתן להסביר, למה נזכרה החרב? הגמרא אומרת: אמר רב סימאי שלושה היו באותה עצה (לפרעה בהקשר לשעבוד ישראל), בלעם, איוב ויתרו. בלעם שיעץ - נהרג. איוב ששתק - נידון בייסוריו. יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית.(סוטה י"א. וברש"י שם). בני ישראל שועבדו במצרים 210 שנה, וגם הגימטרייה של המילה "חרב"= 210.בלק יעץ לבלעם " ברח לך אל מקומך", ואומנם לפני מותו, כשהבחין בלעם בפנחס שרוצה להרגו בחרב, ברח (תרגום יונתן בן עוזיאל במדבר לא,ח). "ברח" בגימטרייה 210 כמו "חרב".
6) תשובות לפרשת פינחס
א) פינחס בְּבִלְבּוּל אוֹתִיּוֹת, ישוב בצפון הארץ? תשובה "חספין"
ב) איזו הנהגה משותפת נאמרה במשה רבנו, יהושע, ודוד המלך? תשובה: " אשר יצא לפניהם " (כז,יז) וברש"י שם: לא כדרך המלכים ששולחים החיילים בראש, והם יושבים בבית. אלא שהם יצאו בראש.
משה רבנו יצא בראש במלחמת סיחון ועוג. יהושע: "וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ : הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ" (יהושע ה,יג). דוד: " וכל ישראל ויהודה אהב את דוד כי הוא יוֹצֵא וּבָא לִפְנֵיהֶם" (שמואל א יח,טז).
7) שאלות לפרשת מטות מסעי
א) היכן בפרשתנו הפתגם "הָלַךְ לְבַקֵּשׁ יְרֻשָּׁה וְשִׁלֵּם דְּמֵי קְבוּרָה" (מטות).
ב) לאיזה דומם יש ילדים? (מטות)
שבת שלום -מחיים קופל-מעדנים 352 פרשת מטות מסעי תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
&
https://m.youtube.com/watch?v=KwlfmAy5PIY
פרשת השבוע "מטות מסעי"-יגאל גור אריה
ברכות לפרשת בר מצווה של דודו קצין.
"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה ...לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.
מה ההבדל בין נדר לבין שבועה?
הדבר דומה להבדל בין רישוי לבין רישיון-הרישוי חל על המכונית, הרישיון הוא חובה שחלה על הנהג, האדם במקביל לכך, הנדר היא מחויבות שאנו קובעים על חפץ או דבר מסוים, בעוד השבועה היא מחויבות שאנו לוקחים על עצמנו. השיר כל נדרי של לאה לופנפלד ..."כל אשר אמרתי וכל אשר אומר, האהבה היא נדר, נדר שהופר, כל אשר אמרתי וכל אשר אומר, האהבה היא נדר, נדר שהופר...." כלומר מותר להתיר נדר. אך השבועה לא ניתנת לביטול.
"מוצא שפתיך תשמור"
נכתב:"מות וחיים ביד הלשון " סודות הדיבור הנכון ככוח יוצר מציאות ומושך גורל טוב ברמת הזוגיות מקצוע ויחסים בכלל"
*מילים יוצרות מציאות ומשנות אותה*, למעשה בוראות ומחריבות עולמות. לדיבור כח אדיר!
מלחמות פורצות בגלל מילים...
הבה נשתמש בדיבור כראוי ובמשמעות ובכך נאדיר את האדם כבעל כושר דיבור, נחזק את זיכתו לדרך חיים ערכית ומוסרית. כמה אהבה אפשר לטעת במילה טובה, ומה רב כוחן של מילות *סליחה, אהבה ופירגון*. עוצמתה של המילה בחיינו ירדה פלאים. מילים נעשו בזויות כשהאחריות למה שיוצא מהפה, כבר כמעט ואינה קיימת. (הוציאו את הדברים מהקשרם ) דווקא השפע הגדול של המידע בעולם המערבי וזמינותו הגדולה הם אלו שגורמים לכך שלא תמיד ניתן לדייק בעובדות. ההבחנה בין עובדות לפרשנות מיטשטשת והאמינות מתקעקעת .פיחות זה משפיע גם על רמת הנאמנות וההתחייבויות של אנשים. שעה היא לא שעה, בקביעת פגישה מאחרים למרות שזהו ״גזל זמן״. התנשאות וקביעת נורמות חיים מגונות.
לדעתי החזרה *לקדושת ה ״מילה״* הנאמרת ואל המחויבות העמוקה להגשימה, מבשרת בהכרח חזרה אל הוד ייעודו של האדם. כך ייחודו של האדם כבעל כושר דיבור ומחזק את הנאמנות לכוחותיו.
תרבות חיים/דיבור זו סוללת את הדרך לקומות נוספות, המקרינות מוסריות, ערכיות רגשות, אחריות ואהבת הבריות.
*נישא תפילה שהמלים שיוצאות מפינו יהיו עוצמתיות אמיתיות רגישות אחראיות מחבקות ואוהבות*.
פרשת "מסעי "
התורה מונה 42 חניות של ישראל בדרכם לארץ, אך קוראת להם מסעות ולא חניות, מדוע?
כל חניה בחיינו היא תחילתו של מסע חדש. העצירה היא אפשרות לאגור כח להמשך ולכן היא המסע בעצמו.
כתב הבעל של טוב:
״כל המסעות של בני ישראל במדבר הם מסעות שעובר כל אדם בימי חייו, ויש אומרים אף בכל יום. כך מבקשת התורה לסמן לאדם את דרך החיים הרצויה- עליו להיות כל הזמן במסע, בתנועה מתמדת של עלייה והתקדמות״.
קובי קבע תור לרופא על מנת להשתיל כתר באחת משיניו...
הרופא הכין את הכתר להשתלה, פתח את פיו של האברך כדי 'להלבישו' על השן, אך הכתר החליק היישר אל תוך גרונו של קובי.
הסכנה הייתה גדולה, צידו האחד של הכתר חד מאד והוא עלול לקרוע את הוושט.
מיד נלקח קובי לבית החולים היישר אל צילום הרנטגן.
בינתיים הגיעה משפחתו של קובי שקבלה את הבשורה.
תוך כדי תפילות לבשורות טובות אחד מהם אמר: רק יסתיים הטיפול ואני אתבע את הרופא למשפט על רשלנות איומה!
לאחר כמה שעות יצא הרופא ואמר: עשינו ליקירכם צילום בגרון - הכתר לא נפל בצד המסוכן, אך עם זאת בעקבות הצילום גילינו ממצא מדאיג - יש לו בגרון גידול!
הגידול נמצא בשלביו הראשונים ולכן יהיה קל להוציאו ללא סכנה.
אלמלא הצילום לא היה שום סיכוי לגלותו". קובי עבר כמה טיפולים והגידול הוסר...
פנה אחד מחבריו של קובי אל קרוב המשפחה שאיים לתבוע את רופא השיניים ושאל: האם כבודו מתכוון עכשיו לתבוע את רופא השיניים או להביא לו זר פרחים...?
אין ספק בכך שרופא השיניים מעד ומעל בתפקידו.
אך רק בורא עולם ידע שהטובה הגדולה ביותר שניתן לעשות לקובי היא נפילת הכתר לגרונו...
לא פעם עוברים עלינו אירועים שלא מבשרים טובות, אירועים בהם הנזק נראה לעין.
אנו צריכים לרואות צעד קדימה, *ולהבין שהרעה הניראה לנו בעין הוא בעצם ההצלה שלנו*...
, יש בכוחנו להישאר רגוע ושלו גם בשיא האירוע הכואב.
אם אחרת לעבודה כי היו פקקים, אם נפלת ונגרם לך נזק, אם החנות נסגרה בדיוק שהגעת אליה... הכל לטובה.
חנך את עצמך ואת ילדך למידת אמונה ענווה הערכה עצמית, התחל בדברים הקטנים ותצבור אמונה גם חלילה לארועים גדולים יותר. ... הכל לטובה.
שבת שלום ובשורות טובות!שבת שלווה וענוגה!*יגאל גור אריה*
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
