אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
**************************
סידרת השיעורים "בפרשת השבוע" ע"י מרצים/ת ורבני קהילות צעירים בחסות החברה לחקר המקרא חוזרת. השיעורים מתקיימים בזום ובחינם.
השיעור הקרוב יתקיים ב"ה כרגיל ביום רביעי כט' סיון, תשפ"ה -25.6.2025 בשעה 20.30 (8.30) בערב. לפרשת "קרח" תשפ"ה
מרצה : הרב אוריאל שטוך
הנושא:?
מקדיש את השיעור להחזרת כל החטופים והכרעת אויבי ישראל
ולזכרם של חללי מערכות ישראל-הגיבורים הקדושים ה' יקום דמם.
******************************
להצטרפות לשיעור בזום חינם אנא השתמשו בקישור הבא:
https://us06web.zoom.us/j/86997730698?pwd=yMrOFcflhhKXWkoHh030eJebMr2abA.1
******************************
ניתן להירשם לקבלת תזכורות לשיעורים באתר:www.hamikra.org
******************************
בבקשה הפיצו ושילחו את הפרטים על השיעור בפרשת השבוע לכל המכרים שלכם, למען "להגדיל תורה ולהאדירה"
******************************************************
ב"ה. במדבר, פרשת שלח תשפ"ה
בלומה טיגר-דיכטוולד חטא המרגלים, טיבו והסבריו "שלח לך אנשים", מי יזם את השליחות?
רש"י בספר דברים (ה, כ-כא) אומר "ותקרבון אלי כולכם" – בערבוביא" כלומר לא היה כאן כבוד. ילדים מכבדים את הזקנים ושולחים אותם לפניהם, וזקנים מכבדים את ראשי השבטים וכו'. מכאן שהיוזמה הייתה של העם, דרך הבקשה לא הייתה נאותה, ומשה הסכים בדיעבד. על פי רש"י, שליחת המרגלים לא הייתה בצו ה', אבל ה' נתן להם רשות לשלוח ועל כן אומר הכתוב "שלח לך". המרגלים נבחרו מן האליטה בעם, ראשי שבטים.
מה הייתה מטרת השליחות?
היו לשליחות שתי מטרות. א. לבדוק אם הארץ טובה היא או רעה. ב. מהו חוזק העמים היושבים שם ומה מצב הערים, בצורות או פרוזות.
מה היה חטאם של המרגלים?
בשובם מן השליחות הם פתחו בשבחה של הארץ. היא זבת חלב ודבש וזה פריה. עד כאן דיווח חיובי על מטרת השליחות הראשונה, מהו טיבה של הארץ. הבעיה נוצרה בדיווח על המטרה השנייה של השליחות. טיב העמים היושבים שם ומצב עריהם. " אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן " (יג, כח). פירוש המילה אפס כאן הוא אבל. "אבל" זה מערער את כל מה שנאמר על טיבה המשובח של הארץ.
רמב"ן אומר כי חטא המרגלים היה בכך שלא הסתפקו בדיווח כפי שהיה עליהם לעשות, אלא צרפו לו פרשנות שכולה סובייקטיבית מטבעה. "עז העם" הוא התרשמות אישית ולא עובדה. ערים בצורות יכולות להעיד גם על חולשה ועל העדר ביטחון של היושבים בהן, בני ענקים ספורים בלבד היו בחברון, עמלק הוא תזכורת מפחידה לעם הראשון שתקף אותם ללא סיבה ביוצאם ממצרים, וזינב בהם את החלשים כשהם עייפים ויגעים.
לאחר דברי כלב שניסה להרגיע, לעודד ואמר: " עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: התשובה היא: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּו" (יג, לא). מהו חזק ממנו? חזק ממי? והלא היה עליהם לומר חזק מאתנו. ממנו בלשון יחיד הוא ה'. לפנינו אם כן הוצאת דיבה רעה על הארץ וביטוי לאי אמונתם בכוח הא-ל לגבור על עמים אלה. לאחר שתמו דבריהם אל משה, הם שוחחו עם העם: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת " (יג, לב). אם הארץ אוכלת יושביה כיצד יש בה אנשי מידות? מסע ההשמצה וההפחדה נמשך. " וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם " (יג, לג). לפנינו חוות דעת אישית סובייקטיבית לחלוטין. מניין להם שהיו כחגבים בעיני העם היושב בארץ? כתוצאה מכך נשאה כל העדה את קולה ובכתה כל הלילה, " וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה ". והם אומרים איש לרעהו:" נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה ".
שנים אחר כך כאשר יהושע שלח מרגלים ערב הכניסה לארץ, התברר לנו מה חשבו עמי הארץ על בני ישראל. אומרת רחב:
" ...יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת " (יהושע ב, ט-יא).
מה שאפיין את חשיבת עשרת המרגלים הייתה חשיבת שחור לבן, חשיבה מקוטבת. הם לא היו מסוגלים לראות את מורכבות המצב. הם נתנו משקל רב לשלילה ומשקל מועט לטוב שמצאו. הם ערבבו בין דיווח עובדתי לבין שיפוט סובייקטיבי, הם ערבבו רגשות בדיווחם, הניחו כי הם יודעים מה העמים חושבים עליהם. כל טענה שיכלה לסתור את דבריהם כפי שניסו כלב ויהושע לעשות, נשללה על הסף, נתקלה בתגובה קשה של המרגלים ובעקבות כך גם של העם, והתוצאה הייתה האשמת משה ואהרון במצבם, ורצון למנות מנהיג אחר (ניתנה ראש) ולשוב למצרים.
כיצד תוסבר הבהלה שאחזה במרגלים ובעם ערב הכניסה לארץ?
החיים במדבר היו ידועים ונוחים. הם למדו תורה מפי משה, מזונם ומימיהם היו מצויים, ה' דאג לכל מחסורם, ענני הכבוד הקיפו אותם. הם חיו בקרבה אינטימית רבה לשכינה, וחשו מוגנים ועטופים. הכניסה לארץ אמורה הייתה לשנות מצב זה. לא עוד מן ושלו, מי באר וענני כבוד. מעתה עליהם לחיות כמו עם רגיל, חיים טבעיים. עליהם להילחם, לחרוש ולזרוע, להיות תלויים בחסדי שמים לגשם, לדאוג לשירותי רווחה. פחד אחזם מול שינוי זה. אנשים נוטים להישאר באזור הנוחות שלהם. שינוי יוצר חשש מהלא נודע. הדיבור הפנימי שלהם במקרה שלפנינו אמר: איננו יכולים, אנו ניכשל, כולנו נמות. וכך נוצר מעגל הנבואה המגשימה את עצמה. עדיף למות במדבר או בכלל לשוב למצרים אל המוכר.
ניתן להעלות הסבר נוסף. מוכרת התופעה של פחד מכישלון. האם ייתכן גם פחד מהצלחה? האם הם פחדו מהצלחה? הצלחה פירושה אחריות, ציפיות גבוהות מעצמנו. ציפיות של אחרים מאתנו. לא קל לשמור על הישג, לשכפלו ואולי אף להאדירו. כיצד נתמודד עם חשש זה? אומר הרב זקס בספרו "שיג ושיח" על פרשתנו, הציצית המופיעה בסוף הפרשה (פתיל התכלת שהוא כצבע השמים), מזכירה לנו שהתבוננות כלפי מעלה נוסכת בנו תקווה, ההבטה כלפי מטה יוצרת ייאוש. כשאנו נושאים עינינו אל ה' אין אנו רואים עצמנו כחגבים, ואז אנו גם לא חושבים שאחרים רואים אותנו כחגבים. אמונה נותנת כוח ונוסכת ביטחון בלב המאמי בכל מצב. אשרי המאמין! כ"ג סיון, תשפ"ה - בלומה דיכטוולד.
&
סרטון על הפרשה - דימוי עצמי נמוך- הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה
&
פרשת שלח –"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן" – עָם כְּלָבִיא יָקוּם - על עיתוי נכון ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
מהו העיתוי המתאים? היא שאלה שכיחה במישורי חיינו השונים. אנו שואלים לא אחת את עצמנו טרם קבלת החלטה: "האם זה העיתוי הנכון? האם זה הזמן המתאים לפעולה זו או אחרת? האם נכון הוא לפעול בעת הזאת? האם זה הצעד הנכון בעת הזאת ?".
האם העיתוי( ה- Timing) מתאים? היא שאלה קיומית במעגלי חיי הפרט, המשפחה, הקהילה, האומה והמדינה.
השאלה היא, לא אם, אלא מתי ? - Not If ,but When?
כבר החכם באדם שלמה המלך התמודד עם שאלת העיתוי: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם...עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם"(קהלת, ג', א'-ח').
שאלת העיתוי פוגשת אותנו במלוא עצימותה בימי מלחמת המצווה- עֵת מִלְחָמָה , בה אנו נתונים – חרבות ברזל ועם כלביא.
כך שאלנו לאורך זמן– מהו העיתוי הנכון לתקיפה באירן?
הנה חלף שבוע מהיציאה לתקיפה, ואנו כאיש אחד בלב אחד, חשים תחושה עמוקה, של התייצבות, המעניקה גיבוי מלא לראשי המדינה והצבא, על העיתוי הנכון לתקיפה, שמעמיק את צדקת מלחמת המצווה, להסרת האיום הקיומי על עמנו ומדינתנו.
"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף“(במדבר כ”ג, כ”ד).
הנה פרשתנו, המוכרת במקומותינו, כשבת הארץ, נדרשת לעיסוק בשאלת העיתוי.
הבה נבחן את - שאלת העיתוי ונשאל את השאלות הבאות, בהקשר לשני מופעים בפרשתנו ומופע שלישי בהפטרתנו: 1. האם היה זה העיתוי הנכון, לשלוח את המרגלים לתור את הארץ ? 2. האם היה זה העיתוי הנכון של המעפילים, להעפיל אל ההר ? 3. האם היה זה העיתוי הנכון , לשליחת המרגלים על ידי יהושע ?
המופע הראשון נוכח באירוע חטא המרגלים: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן" ( במדבר, יג', א'-ב', יג'). האם הזמן היה מתאים לפרויקט תור הארץ של המרגלים?
הבה נקרא את רש"י ( 1040-1105 ), המאיר לנו את הבעייתיות בשליחת המרגלים, שמתכתבת עם שאלת העיתוי: "לדעתך, אני איני מצוה לך. אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו- נשלחה אנשים לפנינו כמה שנאמר".
דומה שהעיתוי לא היה מתאים, לשלוח את המרגלים לתור את הארץ, כבר בשנה השנייה בצאתם ממצרים, כשהם עדיין בתהליך הגמילה מתסמונת עבדות מצרים. השליחות נכשלה והאירוע נושא על גבו לדיראון עולם את המותג- חטא המרגלים ועונשם. הבה נאמר, שבחירת העיתוי המתאים לשליחת המרגלים, חייבה הערכה מוקדמת של סיכונים מול סיכויים, בקיום תחכים טרם היציאה לשליחות, בכל הקשור לאבחון החוסן והבשלות של מנהיגי העם - הנשיאים ראשי המטות, להצליח במשימתם ולהוות סוכני שינוי בהשפעה חיובית על העם כולו, לקראת הכניסה לארץ. אם מבצע הפיילוט של המרגלים נשיאי השבטים היה נוחל הצלחה, הרי הדרך הייתה סלולה לכניסה מהירה לארץ ישראל ולהגשמת ברית בין הבתרים שהובטחה לאברהם אבינו. לצערנו, המבצע נכשל בעיתוי שנבחר.
פרשתנו מאירה באור שלילי את מנהיגותם של המרגלים, נשיאי השבטים.
כנראה שהייתה הערכת חסר, אודות יכולת מנהיגות החוסן של הנשיאים: " אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי ד': כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" ( במדבר, יג',א'-ג').
יתכן שהמחשבה הייתה, שהנשיאים ינהגו כמרגלים מנהיגים בעלי חוסן אמוני ונפשי. דומה, שהייתה זאת הערכה מוטעית והכישלון היה קולוסאלי.
ניתן להניח שלא נערכה כל בחינה מוקדמת של מסוגלות ומוכנות של המרגלים נשיאי השבטים, להצליח במשימת פיילוט העלייה לארץ. אנו פוגשים בפרשתנו תיאור יבש של כרוניקת האירוע: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן". ממילא נבין שלא נערכה הערכת סיכונים אל מול סיכויים, בשאלת העיתוי ה- Timing . נראה שלא קדמה הכנה אמונית, פסיכולוגית וחינוכית לקראת היציאה לפיילוט תור הארץ.
פרשתנו ממשיכה בתיאור העובדות היבשות המטילות צל כבד על בחירת העיתוי הלא מוצלח: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ, מַה הִוא; וְאֶת הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ ...הַמְעַט הוּא אִם רָב.ּ מָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא, אִם רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן " (במדבר, יג', יז' - כ').
המרגלים שבים ממשימתם: "וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵיִ ישְׂרָאֵל... וַיְסַפְּרוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם... לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל הָעָם: כִּי חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא ... וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ". (במדבר, יג', כז'-לג').
הנשיאים האליטיסטיים המורמים מעם בפרויקט המשכן, מצטיירים בפרופיל אישיותי נטול מנהיגות וחוסן, המאופיין "בתסמונת החגב":" וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."
המרגלים נתונים בהפרעת דחק פוסט טראומטית נפשית ואמונית, כתוצאה מסיור הריגול שלהם בארץ ישראל. הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלהם בשפל המדרגה:" וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". מילא המרגלים רואים ותופסים את עצמם כחגבים, אבל כיצד הם יודעים, שהם נראים כחגבים בעיני יושבי הארץ ? החוסן האמוני שלהם בקב"ה, במשה המנהיג ובארץ ישראל, אף הוא בשפל המדרגה, הם משדרים תגובה חרדתית, רפיסות ותבוסתנות. הייאוש הדיכאון והחידלון אוחז בם - " אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ ".
המנהיגים הנשיאים המרגלים מדביקים במצבם הנפשי את כל בני ישראל:"וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא... וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה, לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ד' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".
העם בתגובתו משקף בדיוק את תפקודם של מנהיגיו הנשיאים, הסובלים מהעדר שליטה עצמית ומעצימים את הפחד מפני הפחד. כדברי הנשיא האמריקאי רוזוולט: הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא - הפחד מהפחד.
עד כמה בולט הפער המנהיגותי בין 10 המרגלים, לבין 2 המרגלים האחרים,-יהושע בן נון וכלב בן יפונה. שני אלו גם השתתפו באותו סיור ריגול, אך מצבם הנפשי והאמוני שונה לחלוטין. כך הם מתבטאים: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל, לָהּ".
המסקנה היא, כפי שמשתקפת בפרשתנו, במבחן התוצאה, שהעיתוי שנבחר למשימת המרגלים, לא היה מתאים. יתכן שהייתה דרושה קודם השליחות הציונית ,של עיתוי תור ציון של המרגלים, סוג של הכנה רוחנית ונפשית של הכשרת הלבבות, מבית מדרשו של אחד העם ( אשר צבי הירש גינצברג 1856 -1927) – שהוביל את זרם הציונות הרוחנית של הכשרת הלבבות.
שאלת העיתוי פוגשת אותנו בפרשתנו גם במופע השני באירוע – המעפילים : "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ד' כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ד'; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ד' בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב: כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ד', וְלֹא יִהְיֶה ד' עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית ד' וּמֹשֶׁה, לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד הַחָרְמָה"( במדבר, יד', מ'-מה').
דומה שבאירוע המעפילים, העם לכאורה מפגין תמונת חוסן נעלה ואיתנות שיש בה גבורה ואומץ. אך בפועל הם נוחלים כישלון מר וניגפים בפני העמלקי והכנעני. גם כאן הכוונה הייתה טובה, הצורך לפעול היה מוצדק ונכון. אבל, העיתוי לא היה מתאים. יתכן שבנסיבות עיתוי אחר, הכול היה נראה אחרת.
המופע השלישי של שאלת העיתוי, נוכח בהפטרתנו, החושפת אותנו לאירוע מרגלים אחר, בסגנון תור יריחו בהנהגת יהושע, שכבר הואר באור יקרות ביחד עם שותפו כלב, באירוע המרגלים בפרשתנו. לשמחתנו, שאלת העיתוי בריגול יריחו, נוחלת הצלחה: "וַיֹּאמְרוּ, אֶל יְהוֹשֻׁעַ, כִּי נָתַן ד' בְּיָדֵנוּ, אֶת כָּל הָאָרֶץ; וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ".( יהושע, ב', כד' ).
שני המרגלים שנשלחו על ידי יהושע, כשליחי הקהילה של עם ישראל הנכנס בשערי ארץ ישראל, ביריחו במנעולה של ארץ, מעידים במילותיהם, על הצלחה, בהציגם חוסן מנהיגותי אמוני, נפשי ולאומי. דומה שיהושע למד מניסיון אירוע המרגלים בפרשתנו, שיש לקיים הכנה למרגלים של יריחו ולבחור העיתוי בקפידה.
הנה כי כן, אנו מאמינים שבמלחמת חרבות ברזל ועתה במלחמת – עם כלביא, אנו מחזירים לחיקנו, את תפיסת הביטחון הבן גוריונית : הרתעה, התרעה והכרעה.
אם הזכרנו את בן גוריון ( 1886-1973) ראש ממשלתנו הראשון, בשבת ארץ ישראל- פרשת שלח, אנו נזכרים בהתרגשות ובנפש יהודי הומייה, במופע שאלת העיתוי שהדהד בימים הרי גורל, סמוך להקמתה של מדינתנו לפני 77 שנים. האם לקבל את דרישת ארה"ב באמצעות מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מארשל, ממשה שרתוק שרת – מחזיק תיק החוץ במנהלת העם – לדחות את הכרזת העצמאות לשעת הכושר שתתאים בעתיד, כך גם העמדה של חיים משה שפירא שחשב שהעיתוי בעייתי, אל מול הרב יהודה לייב פישמן מימון שתמך בעיתוי.
דוד בן גוריון קיים שיחות שכנוע פרטניות טרם ההצבעה עם כל אחד מחברי מינהלת העם, להצביע בעד. התוצאה הייתה שביום ששי ה' באייר תש"ח 14 במאי 1948 בתום דיון של 13 שעות, הצביעו ששה(כולל שרת ושפירא) בעד ההכרזה על הקמת המדינה, אל מול ארבעה נגד.
כך בימים אלו של מלחמת : "הֵן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא", נהדהד את שירה של רחל המשוררת ( 1890-1931 ):" ולא פעם הייתה רוחי נושאת כנף לבקש עולמות חדשים זרים, אך מי ישים לי כנף, מי ישים לי עית?“ המילה „עִית“ בעברית מקראית ופואטית פירושה –עת.
הבה נישא תפילה וברכה בעת הזאת: "בָּרוּךְ אַתָּה ד', מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים", להצלחתם של טייסנו, גיבורי הכנף, ולראשי מדינתנו וצבאנו , להכרעה ולהסרת האיום הקיומי על חיינו ונייחל לשובם במהרה הביתה, של 53 החטופים הנמקים במנהרות המאפליה של החמאס העמלקי כבר 624 ימים.
תחי מדינת ישראל. עם ישראל חי באמונה, בתקווה וביחד – ננצח שבת שלום
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
דבר תורה - שלח תשפ"ה - מקוששים מתחת לפנס
מייקל אייזנברג- משקיע הון סיכון ומנהל
פרשת השבוע, פרשת שלח עוסקת בחלקה הארי בסיפור המרגלים. המרגלים נשלחו על ידי משה לאסוף מידע לקראת כיבוש הארץ: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן…" (במדבר יג, יח - כ). אבל, למרבה הצער, המרגלים חזרו עם מסר של ייאוש שפשה בעם. בעקבות רוח החידלון נענש הדור ההוא בהארכת המסע במדבר למשך ארבעים שנה - עד מות כולם וצמיחת דור חדש.
הפרשה מסתיימת בכמה פסקאות קצרות וביניהן פרשיית המקושש:
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. (במדבר טו, לב - לו)
מה היה חטאו של המקושש? בתלמודים הירושלמי והבבלי נדרשו לשאלה זו והציעו מספר אפשרויות (תולש, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, או מעמר). עם זאת, מקריאת הסיפור, ובייחוד: "כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ", נראה שלא מדובר באירוע חילול שבת בעל אופי הלכתי טהור, שמאפשר קיום הליך משפטי רגיל (אי אפשר להעניש בלי להזהיר מראש; ה' אומר למשה מה לעשות ואין זה פסק דין של ערכאה כלשהי). שד"ל בפירושו עמד על הבעייתיות והסביר: "נראה שאף-על-פי שלא היה תולש ולא עושה מלאכה ממש, נענש, כי עבר ביד רמה על מצות שביתה". לדעתי, עם כל החשיבות של מצוות השביתה, עליה הרחבתי בספרי 'כל אחד משה רבנו', קשה לקבל שמדובר בעונש מוות על הפרתה. שוב - בוודאי ללא התראה מתאימה מראש.
כפי שכתבתי בעבר, עזרא זוקרמן-סיון במאמר מאלף טוען בין השאר שמהפסוקים ניתן לראות שעצים היו מצרך יחסית יקר ונדיר, שהרי משה רבנו הנחה את המרגלים לדווח בנוגע לארץ ״הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן״. תארו לעצמכם, הוא כותב, שיש מצרך נדיר ויקר ערך, ומישהו אחד אוסף לעצמו את כל המלאי ובכך הופך מונופול בתחום זה. עכשיו תתארו לכם, שהוא מצליח לעשות את זה, כי כולם שובתים בשבת. אז זה לא רק שהתחרות לא משוכללת, וזה לא רק מאיים על שמירת השבת, אלא הורס את כל האחווה החברתית.
לאור דבריו, נראה לי שזו גם הסיבה להדגשת התורה פעמיים שרגמו את המקושש מחוץ למחנה. המקושש הוציא את עצמו מחוץ למחנה, אבל לא במובן של הציווי הפורמאלי "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט) - האיסור שנאמר על מי שלא שובת. המקושש יצא מחוץ למחנה באופן מהותי. וארחיב:
הסיפור מתחיל בתיאור: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר" שלכאורה מיותר שהרי אנו יודעים שהם במדבר. לכן נראה שיש כאן משהו נוסף. הסיפור מובא אחרי חטא המרגלים, ואחרי הגזירה שבני ישראל יישארו 40 שנה במדבר. להיות במדבר זה כבר לא מצב ביניים חולף. עם ישראל נכנס לסיטואציה ארוכת טווח. בשלב ההוא היה צריך לקבוע כללים לחברה ל-40 שנה לפחות, מתוך תקווה שהכללים הללו ישמשו את בניהם ובנותיהם בעתיד כשיכוננו מדינה ריבונית בארץ. בבת אחת, בעקבות 'גזירת המדבר' התחיל תהליך-יסוד חברתי, שמעלה לפני השטח את הציפיות מכל אחד ואחת. כולם משפיעים במעשיהם על הנורמות של העם המתהווה.
ואכן, בהמשך לאותו צורך מובאות מספר הלכות שמדגישות ומטמיעות את השיוויון, או ליתר דיוק את החשיבות ליישום אחיד של החוק. אפילו בנוגע להבאת קורבנות נדבה נאמר בפרשה: "כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה. הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם" (במדבר טו, יג - טז), וכמובן גם בנוגע לקורבן על חטא נקבע: "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ. הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה". (במדבר טו, כז - כט). במקביל, מי שמזלזל בנורמות, במעשיו מפורר אותן ואולי אף מנצל את המטריה הכללית, אין לו מקום בקהל עדת ישראל: ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֺנָה בָהּ" (במדבר טו, ל - לא).
כך גם במישור הכלכלי-חברתי. כפי שכתב זוקרמן, במדבר האמצעים היו מוגבלים, והעצים היו משאב יקר ערך ויקר המציאות. לא מדובר על פגיעה בזכויות עובדים על ידי מעביד או אפילו עבירה חמורה של חילול שבת. המקושש עצים בשבת ניצל נאמנות, משמעת והתנהגות קולקטיבית של אחרים, כדי להרוויח באופן אישי. בזעיר אנפין, הפרשייה של המקושש מתארת נוכלות שנובעת מחוסר אחווה והיעדר שייכות. במילה אחת: ניתוק. הסיפור חושף את חומרת מעשיו של מי שמתוך תאוות בצע, חמדנות-יתר או מרידה באחריות החברתית, מנצל חוקים שמחייבים אחרים.
הפרשייה הבאה היא פרשת ציצית שלכאורה נמצאת במקום מוזר לחלוטין:
וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֺת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֺתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (במדבר טו, לח - מא)
חכמים ראו בפרשיית ציצית פרשייה שהמוקד שלה הוא יציאת מצרים, ולא בכדי. הפרשייה מסתיימת באמירה: ״אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם״, כלומר, ה' פדה אותנו מהניצול של המצרים כדי להיות עם-ה' - עם שלא מנצל אחד את השני, לא את העובדים והעבדים ולא את הנאמנות או הכוונות הטובות של אחרים. כל זה בא לידי ביטוי במבנה המיוחד של הציצית שאנו קושרים בכנף בִּגְדֵנוּ.
תמיד חשבתי שהתכלת מסמלת שמיים ותפקיד המצווה הוא בעיקר להזכיר לקיים את המצוות שבין אדם לה'. היום אני חושב שמצוות הציצית היא אנטי-תזה לפרשייה שקדמה לה - פרשיית המקושש. תכלת הוא כחול מלכותי (royal blue). התכלת מככב בעיצוב המשכן ובגדי הכוהנים בספר שמות, והתלמוד הבבלי מפתיע את עצמו באמירה: "הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים" (בבלי, ערכין ג, ב). הוא מסמל שכל אדם בישראל הוא כמו מלך, עצמאי, שולט, בעל רכוש ובעל עוצמה. אבל הוא חייב לחיות בבאנדל, בכריכה-אחת עם כל האחרים. יש פה משחק עדין מול המקושש שיצא מהמחנה. המקושש רצה להיות מלך משתלט ולא מלך משתלב.
את הגרעין של הדברים כתבתי כבר לפני עשור. עם זאת, למרות שאירועי המלחמה תופסים את עיקר הקשב שלנו, בחרתי להעמיק בהם ולהדהד אותם שוב דווקא כעת בגלל שיש מי שמוציאים את עצמם מהכלל. יש מי שמנצלים את המחוייבות של אחיהם להגנת העם והמולדת, והולכים לקושש תרומות בכל העולם, במקום פשוט לשאת בעול עם הציבור.מייקל אייזנברג.
&
פרשת שלח – לרומם את המבט-אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון -"איש אשר רוח בו"
דוד בן גוריון היה נחוש להכריז על הקמת המדינה על אף כל האיומים מבחוץ. הממשל האמריקאי לחץ על היישוב היהודי להסכים לשביתת נשק בת שלושה חודשים ולדחות במקביל את הכרזת המדינה. משה שרת, לימים ראש הממשלה בין שתי הקדנציות של בן גוריון, נפגש עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מרשל, שלחץ עליו לקבל את ההצעה האמריקאית. על פי עדות שהתפרסמה שנים מאוחר יותר, בן גוריון תפס את שרת לשיחה לאחר שובו ארצה, לפני שהגיע לפגישת מרכז המפלגה.
וכך תיאר ד"ר מרדכי נאור א.
"בן גוריון, לפי תיאור זה, ניגש אל הדלת, סובב את המפתח, ואמר: "משה, עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה, שצריך להחליט על הקמת המדינה. מסור להם דין וחשבון מלא ומדויק על השיחה עם מרשל, אבל אינך יוצא מכאן עד שאינך מבטיח לי דבר אחד: את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי ("אני חושב שהוא צודק") לא תאמר במרכז. שרת נענה ללחצו הלא-כל-כך מתון של בן גוריון ובישיבת המרכז הסביר את הקשיים והחששות, שגרמו למתנגדים ולמהססים להתעודד, אך את דבריו סיים במילות תמיכה (אם כי מסויגות): "כנראה שאין לנו ברירה, ואנו מוכרחים ללכת קדימה".
שלושה ימים מאוחר יותר בן גוריון הכריז על הקמת המדינה.
פרשת המרגלים
פרשת שלח לך פותחת בתיאור חטא המרגלים, שעונשו היה ארבעים שנות נדודים של עם ישראל במדבר טרם כניסתם לארץ. משה רבנו שלח את שנים עשר ראשי השבטים לתור את הארץ על מנת להביא מודיעין על טיבה ועל יושביה. "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר יג, ב-ג).
המרגלים נשלחו למשימה ברורה מאוד: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה, וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (שם, יח-כ).
המרגלים שבו ממשימתם לאחר ארבעים יום עם תשובות לשאלותיו של משה רבנו על אופי הארץ ויושביה. מסקנתם של עשרה מתוך שנים עשר המרגלים הייתה: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם... וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (שם, כח-לג).
לעומת אותם עשרה מרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, ניצבו כלב בן יפונה ויהושע בן-נון: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם, ל). עדות עשרת המרגלים מותירה רושם עז יותר, בעקבותיה העם בכה כל הלילה ובבוקר אף דיבר על שיבה למצרים. כלב בן יפונה ויהושע בן נון חזרו על המסר: "וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (שם יד, ז-ט).
מה היה חטאם של המרגלים? הרי הם חזרו עם תשובות לשאלותיו של משה רבנו, ולכאורה מילאו את שליחותם. מעבר לכך, כיצד ניתן להבין את הפער הגדול בין התרשמותם של עשרת המרגלים אשר הוציאו את דיבת הארץ לעמדת יהושע וכלב ההפוכה? והרי הם הסתובבו יחד באותם המקומות וראו את אותם הדברים! ואם אכן עשרת המרגלים דיברו אמת בעדותם, שהפחידה את העם, האם היה מצופה מהם לשקר ולתת עדות אופטימית וחיובית רק כדי שהעם לא יחשוש?
בין חטא המרגלים לפרשת ציצית
פרשת שלח פותחת בחטא המרגלים ומסתיימת בציווי על מצוות ציצית: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם. אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (במדבר טו, לז-מא).
לכאורה אין קשר בין חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ בפני העם, לבין הציווי על הכנת בגד הציצית. עם זאת, יש כמה מילים שחוזרות על עצמן בשתי הפרשיות ומלמדות על הקשר ביניהן. המרגלים מצווים לצאת לתור את הארץ ("ויתורו את ארץ כנען"), לראות את טיבה ("וראיתם את הארץ מה היא..."), וחטאם היה כה חמור עד שמתואר כזנות: "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר" (יד, לג). בפרשיית ציצית, כפי שמצוטט לעיל, עם ישראל מצווה לראות את הציצית ("וראיתם אותו") כדי לא לתור ("ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם").
חז"ל למדו מכך שמצוות ציצית באה, בין היתר, לתקן את חטא המרגלים. חטאם של המרגלים לא היה בתיאור טיב הארץ ויושביה, כפי שנתבקשו. יתר על כן, יהושע וכלב לא חלקו עליהם בנוגע לעובדות. חטאם החמור היה הפרשנות שנתנו למציאות, שנבע משפלות מבטם על המציאות ומחוסר אמונם בעם. עשרת ראשי השבטים היו אנשים גדולים, ראשי שבטי ישראל. על אף גדלותם של המרגלים, ראשי השבטים, מבטם על המציאות לא היה מתוך מקום של גדלות, אלא להפך. הם למעשה העידו על עצמם שכאשר פגשו בארץ את יושבי המקום: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (שם יג, לג). ענקי הרוח של העם, מנהיגי השבטים, לאחר כל הניסים וההשגחה האלוקית שזכו להם במדבר, במקום לנצל את גודל השעה כדי לרומם את לב העם, השפילו את מבטם ואת ערכם לגובה החגב, ובכך פספסו את שליחותם ההיסטורית. מבט טרוט עיניים זה מנע מהם להתרומם לגודל האמונה של יהושע בן נון וכלב בן יפונה.
אבל כיצד זה קשור למצוות הציצית?
תכלת הדומה לכיסא הכבוד
חז"ל למדים שהציצית שקולה כנגד כל המצוות שכן על הציצית נאמר: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". דורשי רשומות הוסיפו כי הגימטרייה של "ציצית" היא 600, ואם מוסיפים לכך את 5 הקשרים ו-8 הפתילים שיש בכל אחד מכנפות הבגד, הרי שמגיעים ל-613, כמנין תרי"ג מצוות. אך יש רובד גבוה עוד יותר: אחד מפתילי הציצית היה בעבר עשוי מתכלת, וגם לאחרונה יש שמאמינים כי זיהו את החילזון שממנו הופק התכלת וכך לובשים ציצית תכלת כמו בעבר. בגמרא במסכת מנחות (מג, ב) נאמר: "תניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר: 'ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר', וכתיב: 'כמראה אבן ספיר דמות כסא'".
כיצד תכלת הציצית שמזכירה את הרקיע ואת כיסא הכבוד מהווה תיקון לחטא המרגלים ויכולה להציל את האדם מהחטא ולהזכיר לו את כל מצוות ה'? התשובה היא ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג, א). האדם תר אחרי יצרי ליבו ועיניו, ויצריו ותאוותיו מושכים אותו למטה אל עבר החטא, גם כשהוא מכיר ויודע שזו שטות וטעות שעוד יתחרט עליה. התיקון הוא להרים את הראש והמבט, לראות את התכלת שמעלה את המבט אל גובה הרקיע וכיסא הכבוד. כשאדם מרים מבטו לא רק פיזית אל תכלת השמיים אלא בעיקר מהותית אל התכלית, כשאין סופיות השמיים מזכירים לו את היכולת לחיות בעולם הזה חיים שמיימיים – מלאי תחושת שליחות, ליבו ונפשו מתמלאים ומתרוממים, וממילא שפלות החטא פחות מפתה אותו. "סור מרע" מתוך "ועשה טוב". אפשר להיאבק בחטא, בתאוות ובפיתויים, אך המחיר לכך הוא שהנפש עסוקה וטרודה בעניינים שפלים. רצוי יותר, חלף זאת, לרומם את המבט אל התכלת, אל גובה הרקיע, אל השמיים. העלאת המבט בונה את הנפש ומחזקת את שריר האמון בעצמנו ובמציאות הרבה יותר מכל ניצחון מפואר מול היצר.
מעלת הארץ
התיקון לחטא המרגלים נעוץ בהכרת ערכה וחשיבותה של ארץ ישראל, לא רק כ"מקום מקלט" ליהודים מצרות הגלות. הרב קוק כתב (איגרות הראי"ה, איגרת צו) שללא הכרה בערך ארץ ישראל, אין סיבה שהגלות לא תימשך:
"יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, בתשובת המשקל להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן מצדנו להביע את אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה".
מי שהיטיב להבין ולבטא זאת היה, איך לא, דוד בן גוריון. על אף כל הקשיים האובייקטיביים ולמרות כל האיומים הצליח להפיח בעם ובמנהיגיו אמון גדול (ובכך תיקן את חטא המרגלים):
"בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחני, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי" (מתוך מגילת העצמאות).
המבט נובע ממעלת הנפש
הפרשנות השונה על המציאות נובעת לרוב לא בשל פער בידע אלא מפער בגובה המבט. יוצא אפוא שככל שהנפש תהיה מלאה באמונה עמוקה יותר ומחשבות רוממות יותר, כך מבטו של המתבונן על המציאות תהיה אופטימית יותר ומלאת ביטחון.
וכך כתב הרב קוק (שמונה קבצים, ג, רב):
"קטנות האמונה, וריחוקו של אדם מן הקדושה העליונה, בא מתוך שאין בידו לרומם את ערך עצמו עד שיקבע בלבו הרעיון הגדול, איך שגדולה אלוקית ראויה לו. הגדולה העליונה, המסערת את כל רעיון מוגבל, אשר להמחשבה האלוקית, היא באיומה הנורא מגרשת את רוח האדם מגבולה, כל זמן שלא ירומם וינשא במחשבות של קודש, ובארחות חיים של טוהר, לחוש בעצמו את התאמתו אל גדולה זו".
לסיכום
הקריאה בחטא המרגלים ובמצוות הציצית מזכירים לנו שגודל המציאות תלויה בגובה המבט. השלכות המבט חסר האמונה הוביל לארבעים שנות נדודים ולמות כל דור יוצאי מצרים טרם כניסתם לארץ המובטחת.
הרמת המבט אל הגודל שיש בנו, בעם ובארץ, תאפשר לנו להוציא מהכוח אל הפועל את האורות שטומנת לנו המציאות המבקשת להתגלות. תפקידנו לא להיכנע לקושי, לשנאה ולרוע, לא להוציא את דיבת הארץ אלא להצליח להתרומם ולגלות את טוב הארץ ויושביה, כי "טובה הארץ מאד מאד".
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א. פורסם בעיתון הארץ ערב יום העצמאות תשס"ו, 2 במאי 2006.
&
לפרשת שלח לך תשפ"ה נאום כלב בן יפונה קצר וקולע אריה דיכטוולד
יהושע בן נון וכלב בן יפונה זכו לעלות לארץ. שניהם היו בין המרגלים שעלו לתור את הארץ. נבקש להתמקד הפעם בנאומו של כלב בן יפונה לפני העם, אחרי הדיווח הפסימי והמייאש של שאר המרגלים (פרק יג):
דיווח עשרת המרגלים
(כה) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם: (כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ:
כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:
(כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:
(כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן:
כלב מבחין מיד לאן נושבת הרוח
קריאת ביניים
(ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:
המשך הדיווח-כתגובה
(לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:
(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת:
(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: (פרק יג)
מה הייתה מטרתם של דבריו הקצרים של כלב ומה הוא באמת אומר כאן ?
נלֵך יד ביד לאורך הפּרשיה
הרקע להתערבות כלב
המרגלים חוזרים משליחותם. התורה מתארת את חזרתם בפסוק מורכב בפסוק כ"ו:
וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ. נפרק את הפסוק:
וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ = מדוע כפל הלשון, גם הלכו וגם באו, ניתן היה להסתפק ב"ויבואו" בלבד. כפל המילים מצביע במקרא על דחיפות, נחישות ומהירות. לדוגמא: במעשה פילגש בגבעה בספר שופטים (פרק יט, י) וְלֹא אָבָה הָאִישׁ לָלוּן וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ: אכן, רש"י מדייק: וילכו ויבואו - מהו וילכו ? להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה: אִבן עזרא מוסיף פן נוסף המעיד על הלך הרוח: וילכו - להודיע שלא באו לאהליהם אל המחנה =אחרי בואם מהשליחות], רק מיד הלכו.
מדוע המהירות הזו ? אולי, כדי לא לאפשר ליהושע ולכלב, שותפיהם למסע, להקדימם בדיווח להנהגה ולעם.
=כלומר, המטרה כבר סומנה מראש. מה שמצביע על חילוקי דעות כבר בראשית המסע
אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - הדעת נותנת שדיווח צריך להינתן ישירות למשלֵח, היינו משה. אבל הם העדיפו לדווח גם לעם. מה עלינו ללמוד מהתנהגות כזו ? דמוקרטיה או פוליטיקה ?
וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר - מי שאל אותם שהיה עליהם להשיב ? מה שמצביע על בלבול ומבוכה בתוך החבורה.
וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ: = שוב פונים אל הציבור, ובמקום לדבר ולהסביר הם מראים את פרי הארץ. מה הציבור צריך להבין מכל המחזה הזה ? העם מחכה להבהרות.
המרגלים כנראה חשים שהעם עדיין לא איתם ולכם פונים שוב למשה:
(כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:
דווח ענייני לחלוטין. נכון שהארץ פוריה מאד. וכאן מגיע האבָל...
(כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:
(כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן: =יצא המרצֵע מהשַק !!! (אגב, תופעת המבצרים מלמדת דווקא על אי-בטחון עצמי של יושבי הארץ-זו גם הייתה מסקנתו של צאלח אל אדין מול הצלבנים)
עכשיו שאלה. בכל הסיפור שלפנינו. היכן היו מנהיגי שני השבטים החשובים? נשיא שבט יהודה ונשיא שבט אפרַים, כלב ויהושע? עד כה התורה מדברת באופן כללי על מרגלים החוזרים משליחותם. זה הזמן להציג את עמדת האופוזיציה:
(ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.
כלב נשיא שבט יהודה, נוהג בדיוק כמו סבו הגדול יהודה בן יעקב, הנוטל יוזמה ופונה אל יוסף המשנה לשליט מצרים. "ויגש יהודה". כלב מבין שהבעיה היא לא לשכנע אל משה ואהרן. עליו לפנות אל העם מעל ראשי הקואליציה. "ויהס כלב" – אומר רשב"ם : "שיתקם בחוכמתו". כלומר, לא מספיק לצקצק שָֹה..שָֹה...שָֹה או להכות בפטיש על השולחן. אלא לעשות זאת בחכמה. כיצד ? כאן נכנסים טריקים ידועים באומנות השכנוע באמצעות דיבור (=רטוריקה),כפי שרש"י מציג בפנינו:
רש"י :(ל) ויהס כלב - השתיק את כולם: כיצד? אל משה - לשמוע מה שידבר במשה. צווח ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם??. השומע היה סבור שבא לספר בגנותו (של משה), (=טריק מספר 1=משוך תשומת לב) מתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים. שתקו כולם לשמוע גנותו, אמר והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו. אופס !!!
עלה נעלה - אפילו בשמים והוא (=משה) אומר עשו סולמות ועלו =גם] שם נצליח בכל דבריו (=על פי סוטה ל"ה א'):(טריק מספר 2= הגזֵם לצורך המחשה)
כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ = כלב מבין שלא ניתן להתווכח על משמעות עוצמתם של יושבי הארץ. כן ניתן לדבר על הארץ במונחים של האנשת הארץ. כך זה הופך לפחות מוחשי. דיבור בהכללה מרגיע יותר או מרגיז יותר, תלוי מה רוצה הנואם. -זהו טריק מספר 3:
דבֵּר בהכללה ובמונחים חיוביים. כלב מבקש לומר לעם "תפקידנו לכבוש את הארץ ולא את העמים היושבים בתוכה". אייך נעשה סמכו על משה.
לפי זה מובן המשך דברי שאר המרגלים. הם מתמקדים כעת בטיבה של הארץ וממשיכים להציג את הסכנות מפני יושבי הארץ. זה עובד היטב כמשקל נגד למי שמדבר בהכללה: מול הכללה יש לדבר בהגזמה גורפת ולהעצים פרטים למֵמדים מפלצתיים.
(לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ (=עם כלב. כאן מבחין עם את בּבּידול של כלב) אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:
(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ (=הגזמה) הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת(=שוב הגזמה)
(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (=אחרי הגזמות כאלה, אפשר להכניס גם נימה אישית - יש להחזיק את היד של הנואם ליד הלב - זה משכנע: ' תאמינו לי הייתי שם'...)
צא ולמד: יהושע הוא "משרת משה". הוא מנוע מלהתערב. כל מילה שלו נחשבת מיד כדברי משה. יהושע מיועד להוביל את העם לארץ-יש לו נגיעה אישית, העלולה ללבות את האש ולפגוע במנהיגותו בעתיד. הכיוון הכללי ברור לחלוטין. משה מבין שזו לא רק התרסה נגדו, אלא יש כאן כפירה מוחלטת בייעוד העיקרי–יציאה ממצריים (מהגלות) ועליה לארץ (ריבונות). אין כאן מקום להתנצחות, לא עם המרגלים וכמובן לא עם העם. אם העם רוצה לשוב למצרים, אין טעם בוויכוח.
כלב הוא נשיא שבט יהודה. השבט המיועד למלוכה. כלב יודע בתוך תוכו שאין טעם לוויכוח. המחלוקת כבר הייתה בארץ בעת התיור. היא לא נתגלעה בעת הפקת הלקחים בדרך חזרה. תפקידו הוא להציב קול מחאה מול ההסתה. תמיד ישאלו אותנו היכן הייתם ?
יש מהמפרשים האחרונים ( בהם "מלבי"ם" ו"משך חכמה") הטוענים שיש כאן וויכוח אמוני עמוק: וויכוח פנימי שבו מנסה כלב לשכנע את משה שמלחמה היא אופציה אפשרית למרות שההנהגה היום היא ניסית. ה"משך חכמה", רואה בכלב כמי שמנסה לשכנע את העם שניתן להצליח בכיבוש הארץ גם בלעדי משה.
קולו של כלב הוא קול הגאולה, קול המצפון הפנימי של כל המסע אל הארץ. דבריו מורכבים מאמונה צרופה בה' ובמשה עבדו: " עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ " – אמונה מתוך שכנוע פנימי. כלב נקרא (בהמשך פרשתנו) " עבד ה' " . יהושע משרת משה. כלב עבד ה'. וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה. זו הנהגה יהודית "ברוח אחרת" – רוח ה'-אמונה בה'- היא המנחה את המנהיג.
כ"ג סיון, תשפ"ה כל הזכויות שמורות. אריה דיכטוולד.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 347-חיים קופל -בעיני המתבונן
1) פרשתנו עוסקת בשליחת מרגלים הן ע"י משה, בפרשה, והן ע"י יהושע, בהפטרה. אם נשווה בין שתי קבוצות המרגלים, נראה שֶׁמַּסְקְנוֹתֵיהֶם היו שונות לחלוטין. בעוד שמרגלי משה, הוציאו דיבת הארץ רעה, ושללו את הכניסה לארץ ישראל, הרי שמרגלי יהושע שידרו אופטימיות ואפשרות כניסה לארץ ישראל.
2) נבדוק מה ניתן לומר על הסיבה לשוני בדיווחיהם. את המצב ניתח הרב יְחֶזְקֵאל סַרְנָא זצ"ל, מי שהיה ראש ישיבת חברון בירושלים. ראשית, יש לומר, שמבחינת סיכון אישי, המרגלים ששלח יהושע , היו במצב הרבה יותר קשה ומסוכן, בעוד שהמרגלים ששלח משה, לֹא זֹהוּ כְּלָל ע"י תושבי המקום והם יכלו להסתובב בארץ כנען בחופשיות, הרי שעל המרגלים ששלח יהושע ליריחו דֻּוַּח לַשִּׁלְטוֹנוֹת כבר משהגיעו, והם נאלצו, מיד כשהגיעו, להתחבא בביתה של רָחָב. בהמשך, כשהחלו לחפשם, היא החביאה אותם על גג ביתה. ולבסוף, הורידה אותם עם חבל מחוץ לחומת העיר, והם עשו דרכם חזרה דרך ההרים, ליהושע.
3) לוּ סִפְּרוּ המרגלים, ששלח יהושע, בחזרתם, על הקשיים שעברו, ועל הסכנה בה היו נתונים, ודאי שהיו מייאשים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מלהמשיך לארץ כנען. אבל הם בחרו לספר רק את הדבר הטוב ששמעו מרחב, שה' נתן לנו את הארץ, "וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ, וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם..שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם" ואין בהם אומץ לעמוד בפני בני ישראל. (יהושע ב,ט..יא) .
4) לעומתם, המרגלים ששלח משה, לֹא הִסְתַּכְּנוּ כְּלָל, הקב"ה עשה להם נס שהגויים יהיו עסוקים במתיהם, וזה אפשר להם להסתובב חופשי בארץ, ואף להביא מפירותיה איתם. למרות זאת, הם סיפרו רעות על ארץ ישראל: ארץ אוכלת יושביה, (פרשו לא נכון את ההלוויות שֶׁרָאוּ), וכי בין התושבים ישנם בני ענק, ולא נוכל לכבוש את הארץ.
5) לכן מרגלי יהושע, על אף הקשיים שעברו, לבם בחר בטוב, הייתה להם עין טובה, והם התרשמו ודווחו רק את הדבר הטוב. ואילו למרגלי משה, הייתה עַיִן רָעָה, "הָלְכוּ בְּעֵצָה רָעָה" (רש"י), הם התעלמו בדווחם מהנסים שנעשו להם, פירשו אותם לא נכון, וְגָרְמוּ לְמֹרֶךְ בָּעָם. (מלבד יהושע וכלב).
6) ואומר הרב סרנא , שממעשה המרגלים ניתן ללמוד יסוד גדול לחיים והוא, שאין כמעט קשר בין הניסיונות והקשיים שעובר האדם, לבין מה שהוא מתרשם ולוקח לתשומת לבו. לא הפעולות בשטח, והקשיים שהוא עבר בחיים, עושים עליו את הרושם הגדול, אלא לבו של אדם, על מה הוא מביט בעין טובה וּמְאַמֵּץ לְלִבּוֹ, ועל מה בעין רעה, וההחלטות בהתאם.
ונסיים בעצת דוד המלך, בתהילים, "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב..זה מה שמשפיע על מחשבותינו ומעשינו."(מתוך מאמר של הרב יחזקאל סרנא זצ"ל).
7) תשובות לפרשת בהעלתך
א) מצא בפרשה קֵיסָר רוּסִי? תשובה: "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם..וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (י,ט).
צר זה כינוי לקיסר רוסיה.
ב) "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר .. וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (י,ט) פתח בצר וסיים באויב, למה השינוי? ומה ההבדל בין צר לאויב? תשובה: את השאלה שואל הנצי"ב במקום ומסביר שאויב זה רק בלב ואינו פועל רע בידיים, לעומתו צר עושה צרות בפועל. והכתוב מבטיח שֶׁנִּוָּשַׁע מִשְּׁנֵיהֶם. (ועיין בהעמק דבר וברש"ר הירש במקום)
8) שאלות לפרשת שלח
א) "עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (טו,לח). הַגְּמָרָא אוֹמֶרֶת: הַתְּכֵלֶת דּוֹמָה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד (מנחות מג:). השאלה למה חז"ל לא נתנו לנו מיד צבע הדומה לכסא הכבוד, למה זה נחלק בשלבים?
ב) מצא בפרשה פסוק, שמתחיל ומסתיים באותן שלוש מילים?
שבת שלום -מחיים קופל-מעדנים 347 פרשת שלח תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת *שלח לך- יגאל גור אריה
פרשת בר מצווה של הלל שר, ברכות!
פרשת בר מצוה של יואב הס, ברכות!
שבת חתונה של אסף ויעל שפר, ברכות !!
פרשת בר מצווה לשייקה שוסטר, ברכות!
אחת הפרשות החשובות והמורכבות במקרא!
האם התקשורת מספקת לנו עובדות או דעות? האם התקשורת אומרת לנו מה קורה עובדתית או שהיא גם מוסיפה וקובעת לנו מי נחשב קיצוני ומי שפוי, מי ישראלי ומי מגזרי, מי משלנו ומי הזוי?
פרשתהשבועשלנו, פרשתשלחלך, עוסקתבמבטעלארץישראל. נתבונןעלהיכולתלראות טובדרךארץישראל. המרגליםנדרשולדווחעלהארץאךהםבחרולהדגישאתהדבריםהלא
טוביםשראו. "אֶרֶץאֹכֶלֶתיוֹשְׁבֶיה, עַזהָעָםהַיֹשֵׁבבָאָרֶץ, לֹאנוּכַל לַעֲלוֹתאֶלהָעָםכִּיחָזָקהוּא.. האם ״*ארץ זבת חלב ודבש*״ או ״*ארץ אוכלת יושביה*״.
משה שלח את המרגלים כדי לתור את הארץ ולספק אינפורמציה מודיעין בלבד, בלי לנתח ולהסיק מסקנות, או להביע דעה. ובזה חטאו והפכו עצמם למרגלים. ״אפס כי עז העם״
טעות מתחילה כשמערבים אינטרסים אישיים בפעילות ציבורית. ומביעים דעה כאשר צריך להביא רק אינפורמציה, מודיעין, עובדות!!
בדבריהם ייצרו דמורליזציה בעם! ו*בזה חטאו*.
ההסבר שלי קצת שונה; משבר ענק נוצר בעם.
סיפור *מנהיגות* הכי גדולה בהיסטוריה. איך מעבירים עם ממצרים כעבדים לארץ המובטחת כבני חורין. לא העברה פיזית כי אם העברה מנטלית.
נבחרו 12 מנהיגים/מרגלים בבחירה פומבית. כך יוצאים למשימה מיוחדת?
לדעתי 3-4 אנשים טובים/נבחרים (מהיחידה) יוצאים למשימה חשאית למשימות מיוחדות.
מכאן אני למד שהמנהיג משה רצה בדיקה פנימית, (ולא לקבל מידע על א״י) כי אם עם ישראל בשל מנטלית להיות בני חורין. *המסקנה היא שהעם לא מוכן*, השעה לא כשרה להיכנס לארץ ישראל.
גדולת המנהיגות של משה להבין שלא מוותרים על הגעה לא״י פשוט נדחה זאת ב40 שנה. זה לא עונש זו הבנת המציאות. יש לחזק את העוצמה הפנימית, העוצמה המוסרית הערכים ולהיכנס לארץ ישראל בשלים ומוכנים.
הפרשה מלמדת רבות על הפרשנות האישית שאנחנו נותנים למציאות, ועל הבחירה החופשית שלנו בהתבוננות על האירועים. בסופו של דבר האדם מחליט אם לבחור בייאוש או באמונה .
*יש רק דבר אחד שנכון אובייקטיבית: שכמעט הכל בחיים סובייקטיבי*.
לו יהי!
*גם לנו מגיע מנהיגות כזו*!!
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה!!
*יגאל גור-אריה*
כשהייתי ילד אבי ז”ל אהב לטייל איתי בסביבה פסטורלית של הקיבוץ בה התגוררנו. טיילנו ברגל, כי בזמנים ההם רק למעטים היה רכב.
פעם, באחד מעיקולי הדרך המרוצפת באבנים, אבא סימן לי להקשיב לרעש שנשמע ושאל אותי:
חוץ מציוץ הציפורים האם אתה שומע עוד משהו? כן עניתי אני חושב שעגלה מתקרבת אלינו. “נכון אמר אבא עגלה ריקה מתקרבת“.
שאלתי אותו אבא, עדיין לא רואים את העגלה, איך אתה יכול לדעת שהיא ריקה?
ודאי שאפשר לפי עוצמת הרעש ענה לי אבא .כי ככל שהעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר.
נקודה למחשבה:
היום אחרי הרבה שנים, כאדם בוגר יותר שאני רואה מישהו:
אני שומעת את קולו של אבי “ככל שעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר“
“יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ נָכְרִי וְאַל-שְׂפָתֶיךָ ” משלי
עֲנָוָה, פירושה לא להתפאר, או לשבח את היכולת והכישרונות שלך, אלא לתת לאחרים לגלות אותם. עֲנָוָה היא תכונה ואפילו דרך חיים שבה אנו מאמינים שכולנו שווים ואין מי שחשוב יותר מאחר. יגאל גור אריה
אִסְתְּרָא בִּלְגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא
&
דובי פריצקי -קק"ל-פרשת שלח לך-תשפ"ה
בימים שבהם המוסד פועל באיראן ו”ריגול” הוא שם המשחק, מגיעה פרשת השבוע — פרשת המרגלים.הסיפור מוכר: שנים-עשר מרגלים נשלחו לתור את הארץ. עשרה מהם הבינו את המשימה כריגול במובן הביטחוני — לחקור, לחשוף חולשות, לאסוף מידע לקראת כיבוש. אך המלבי”ם מציע פרשנות שונה: הוא מסביר כי המילה “לתור”, החוזרת בפרשה 12 פעמים, פירושה לחפש את הטוב והיפה — כמעין תיירים המחפשים את המרהיב והחיובי, לא את השלילי.
תיירים לא מחפשים רע. רק שניים מתוך השנים-עשר, יהושע וכלב, הבינו זאת. זה מה שהבדיל אותם מהשאר. השליחות שלהם לא נועדה למצוא בעיות, אלא לראות את הארץ, להתרשם ממנה — ובעיקר: לאהוב אותה.
זה מזכיר את דברי חז”ל: “אסור לאדם לקדש אישה עד שיראנה”, מפני ש”שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו”. ההיכרות צריכה לבוא מתוך אהבה, מתוך מבט חיובי.
ארבעים יום הם תרו את הארץ – פרק זמן המסמל מחזור חיים שלם. עשרת המרגלים לא חיפשו שורשים, רק בעיות. רק יהושע וכלב הלכו בעקבות הלב — למערת המכפלה, להתחבר לאבות האומה. הם הבינו: הקשר לארץ ישראל אינו מבוסס על נוף יפה או קרקע פורייה — אלא על שורש עמוק הרבה יותר: זו ארץ אבות, ארץ נצח של עם ישראל.
כך גם בימינו: חיילינו, ואנחנו כולנו, נאבקים על מקומות שמחברים אותנו לאבותינו. גם כשהיינו בגלות, הלב שלנו תמיד היה כאן.כפי שאמר הלל הזקן: “למקום שאני אוהב — לשם רגליי מוליכות אותי”,וכדברי רבי נחמן מברסלב: “כל מקום שאני הולך — אני הולך לארץ ישראל”.שבת שלום, רגועה ושקטה מאשקלון.️דובי פריצקי.
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
