שראל קריסטל
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
******************************
&
דבר תורה - תזריע-מצורע תשפ"ה - ובחרת בחיים
מייקל אייזנברג -משקיע הון סיכון.
פרשת השבוע פותחת בדיני יולדת. היות שטומאה נקשרת עם מוות, הפרשה מפתיעה אותנו עם 'טומאת יולדת':
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. (ויקרא יב, א - ז)
הפסוקים מדגישים שהטומאה מרחיקה את האדם מהמרחב הציבורי - הטמא אינו יכול להיכנס למקדש ובהמשך הפרשה המצורע אף מורחק מהמחנה. ההרחקה הפיזית משקפת מציאות נפשית ורוחנית עמוקה - אדם שנגע במת, או מצורע, שחלקים בגופו נראים מתים ועל פי חז״ל נחשב כמת, נמצא במצב נפשי של התכנסות והתרחקות מהוויית החיים המשותפת. ההקבלה לאבל, שבימי השבעה על מות קרובו מתכנס בביתו ומתנתק משגרת החיים, היא רמה נוספת בקשר שבין טומאה למות. שלא כמו המצרים, שסגדו והאדירו את המוות וקברו את מתיהם בתכשיטים ובפאר, התורה מקטינה את המוות. אדם נאסף אל עמיו בקבר אבות פשוט. המת הוא טמא ומי שמתקרב למת או קבר, הוא גם טמא.
בהתאם לקו חשיבה זה, הטהרה אינה רק תהליך טכני של ספירת ימים וטבילה, אלא תהליך נפשי של החלמה והתחדשות, המאפשר לאדם לשוב ולהתחבר למעגל החיים הקהילתי. כשם שהאבל עובר בהדרגה מבדידות להשתייכות כך גם הטמאים שבים בהדרגה אל הקהילה ואל החיים. השיא הוא בהבאת קורבנות לבית המקדש, ממנו הורחקו בטומאתם.
ועדיין, מדוע היולדת נחשבת לטמאה? אולי אפשר להציע שבמובן מסויים הלידה לא רק מחברת אותה לחיים אלא גם מנתקת אותה. חייו של אדם אינם רק לעצמו. הם מורכבים ממכלול האינטראקציות שלו עם הסביבה, הנתינה שלו לאחרים וההשפעה שלו על אחרים. במצבו הראשוני אדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו - ללכת, לחזור, לבנות או ללמוד. ואכן, בעולם כיום מתגברת התופעה של אנשים שבוחרים שלא להוליד ילדים כדי להישאר חופשיים יותר. כתבתי בעבר, שכיום בעולם רבים בוחרים שלא להוליד ילדים או מסתמכים על התקדמות הרפואה כדי לדחות הבאת ילדים לעולם לגיל מבוגר יותר. כתוצאה מכך, במדינות רבות האוכלוסייה מתכווצת, והמחקרים מראים שיש קשר מהותי בין ירידה בקצב הילודה לבין ירידה בצמיחה הכלכלית ובאופטימיות לגבי העתיד. מי שאיננו מוליד איננו מאמין בעתיד טוב יותר, וכמובן צורך בהווה ואיננו משקיע בעתיד. ללא השקעה אין התפתחות, וללא התפתחות הכלכלה איננה צומחת. היא שובקת חיים תרתי משמע.
למרות שאחרי הלידה האם תמשיך להניק את בנה או בתה, רמת נתינת האם לעובר יורדת. לפני הלידה היא הייתה טהורה כי נתנה בצורה טוטאלית לוולד. ועכשיו היא תטפל בו או בה אבל החיבור הוא פחות טוטאלי (בעבר כתבתי על ההבדל בין לידת בן ובת מבחינת אורך הטומאה). צמצום החיות שבחיבור לנולד, כמו המצורע המרוחק, יוצרת טומאה. בנוסף, אמא שיולדת נסוגה מחיים חברתיים ומתכנסת לטיפול בילוד לתקופה. אולם, עם התפתחות הילד, האם ויוצאת מטומאתה הזמנית. המעבר מטוטאליות, לניתוק וחזרה להצמחה וחיבור היא הצמיחה שאחרי הטראומה והטומאה. טומאת היולדת חולפת כי לטווח הארוך, הורים הם מחזקים את חיבורם לחיים ומעצימים את תפקוד החברה האנושית. לעומת זאת, האדם שלא רוצה להוליד כמוהו כמכניס טומאה לעולם כי איננו מעניק חיים וחיות, נתינה המשכיות וצמיחה.
ביום הזיכרון, אופפת את כולנו מעין אבלות כללית, לא רק את הרבים שפוקדים את בתי הקברות. האבל הלאומי מפסיק את שגרת החיים לפחות לשתי דקות של דומיה, כשכל עם ישראל עומד דום כמו שבפרשה שעברה אהרון הכהן נדם מול נפילת בניו בקודש. המשפחות השכולות נמצאות במרחב מכונס של זיכרון וכאב משלהן, אבל הן לא לבד. העם כולו מרכין ראש וכך נוצר משהו בלתי אפשרי - מעין "טומאה קולקטיבית" המהווה סתירה פנימית להגדרה של הרחקת הטמאים מהכלל. זו גם להבנתי הסיבה שמבחינה הלכתית טומאה הותרה, או לפחות דחויה, בציבור (בבלי, פסחים עז, א) - כי טומאה וציבור לא הולכים ביחד. עם ישראל כולו נקרא להיות מקווה הטהרה של אחינו, המשפחות שאיבדו את יקיריהם ובני משפחותיהם.
אך כשם שהטומאה מסתיימת בטהרה, שיבה לחיים וצמיחה מחודשת בעליה למקדש, כך האבל הלאומי עובר בחדות ליום העצמאות - החיים במלוא עוצמתם, חגיגה של השתייכות, שותפות ומשמעות חוצות דורות. משהו שנמצא מעבר לכאן ולעכשו, משהו גדול מכולנו. המעבר החד הזה, שלעתים נדמה כבלתי אפשרי או אפילו לא ראוי, הוא למעשה הדהוד מודרני של גישת התורה. התורה עמדה על כך שהאבל וההתחדשות, הטומאה והטהרה, כרוכים זה בזה במחזוריות הקיום האישי, והלאומי, ושתמיד, בכל מצב, יש לבחור בחיים.
&
ב"ה. לפרשת תזריע מצורע תשפ"ה -בלומה טיגר-דיכטוולד -על מה באה צרעת לעולם.
הצרעת המופיעה בפרשתנו איננה מחלה טבעית או טומאה רגילה של הגוף, היא עונש. בשני מקרים המופיעים בתורה, הצרעת היא עונש. המקרה הראשון הוא במעמד הסנה. על משה (שמות ד, ו-ז) נאמר: " וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג". על שום מה לקה בצרעת? על שדיבר סרה בישראל באומרו :" וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". אמר הקב"ה למשה אתה אומר והם לא יאמינו לי ואני יודע שהם מאמינים בני מאמינים...חייך שאתה לוקה בצרעת, שכל המוציא שם רע על חברו לוקה בה, שנאמר: (ויקרא יד, ב), זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע ...המוציא רע, לפיכך והנה ידו מצורעת כשלג" (פסיקתא זוטרתא שמות ד סימן ו). המקרה השני מתייחס למרים.
וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח...(ה) וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן ... לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ: וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת" (במדבר יב, א-י).
המכנה המשותף לשני המקרים הוא לשון הרע שעליו באה הצרעת כעונש. אומר הרמב"ם (משנה תורה, הלכות דעות ז, ג), "אמרו חכמים על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם". ועוד אמרו חכמים, כל המספר לשון הרע- כאילו כפר בעיקר... (בבלי ערכין ט עמוד ב) ועוד אמרו חכמים שלושה לשון הרע הורגת: האומרו והמקבלו וזה שאומרים עליו, והמקבלו יותר מן האומרו (המדרש הגדול ויקרא קדושים יט טז). עונש הצרעת מגיע מיד לאחר המעשה ועל כן הקשר בין החטא לבין העונש ברור.
כמו כן נדרש המצורע לנהוג מנהגי אבלות. "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ ". כלומר נגזר עליו ניתוק מוחלט מן המחנה. בהליכתו עליו לקרא 'טמא' 'טמא' ובכך להרחיק אנשים מעליו.
מדוע לשון הרע שאין בו מעשה אלא דיבור בלבד כה חמור? השפה, מטרתה לחבר בין אנשים. לשון הרע מעוות את תפקידה של השפה. במקום לחבר הוא מפריד בין בעל לבין אשתו, בין אדם לבין חברו. על כך אומר רש"י: "הוא הבדיל בין איש לאשתו בין אדם לרעהו לפיכך אמרה תורה: בדד ישב". כלומר, לפנינו מידה כנגד מידה. המדבר לשון הרע מתגדל לא מתוך עולמו הפנימי, אלא על יד העברת מידע עסיסי על אחרים, שעלול להרוס את חייהם. לכן עליו לעבור תהליך של גמילה. הישיבה בדד היא הזמן לחשבון נפש, לעשיית תיקון, והיא מהווה גם גורם מרתיע לאחרים, בבחינת יִרְאוּ וירָאו.
הרב זקס בספרו "שיג ושיח", מביא דוגמאות היסטוריות לקלקול שבא לעולם בעקבות לשון הרע. בראשית המאה ה-13 פרצה מחלוקת קשה בין תומכי הרמב"ם לבין מתנגדיו, שטענו כי יש כפירה בכתביו. בעקבות הסערה שהתחוללה, הועלו כתבי הרמב"ם באש על ידי נזירים דומיניקנים. קברו של הרמב"ם בטבריה חולל. במאה ה-19 הלשינו משכילים ברומניה לשלטון כי המלבי"ם הוא שמרן. כתוצאה מכך נאסר עליו לדרוש בבית הכנסת הגדול. לאחר מכן הוא נעצר על ידי שוטרים בביתו והוגלה לבולגריה. הוא שוחרר שם בתנאי שלא ישוב לרומניה. הרב יוסף דב סולובייצ'יק הובא למשפט בבוסטון ב-1941 עקב האשמות שווא שמקורם בקהילה היהודית. מיסד חסידות חב"ד הרבי שניאור זלמן מלאדי, נאסר עקב עדויות שקר של יהודים נגדו. היה זה על רקע מריבות פנימיות בקהילה שהסתיימו בהלשנה לשלטון ובמאסרו של הרבי.
אלימות מילולית אינה פחותה מאלימות פיזית. נזקיה אדירים. בעידן הרשתות החברתיות בימינו, אנו עדים לקורבנות של אלימות זו, המגיעה לידי חרם ונידוי ואף גורמת להתאבדויות. לפנינו דוגמה כיצד מתנה אלוקית שהיא רוח ממללא שהוא כוח הדיבור שניתן רק לבני אדם ולא לבעלי חיים אחרים, מוכתם על ידי לשון הרע.
פגיעה בכוח הדיבור היא פגיעה במהות החברה. היא הרס האדם והרס החברה. לכן התיקון לצרעת לא בא על ידי רופא אלא על ידי כהן הממונה על תיקון רוח האדם והעם. מי שאומנותו היא הטלת פירוד בין אנשים, הרחקתו היא תוצאה טבעית של התנהגותו. הוא אינו ראוי לבוא בקהל, לפיכך יתכבד וישב בדד עד שיתקן דרכיו.
ב' אייר, תשפ"ה- בלומה דיכטוולד.
&
לזכרם של כל חללי מערכות עצמאות ישראל הי"ד
ובתפילה להשבת כל החטופים, לחיים או לכבוד!
שביעי של פסח ויום העצמאות -הרב ד"ר יואל בן-נון.
אחרי שהפך לוח השנה העברי ללוח קבוע, מצאו בו דורשי סימנים ברמזי א"ת-ב"ש, את הימים בשבוע שבהם יחולו חגי השנה, לפי הימים בשבוע של חג הפסח, חג המצות (מובא בטור אורח חיים, סימן תכ"ח בשם רס"ג).
ביום בשבוע שבו יחול יום א' של פסח, יחול תמיד גם תשעה באב, וזהו א"ת. מבחינה רעיונית יש כאן הקבלה ניגודית חדה בין ראשית גאולה ובין ראשית חורבן.
ביום השני של פסח, יחול תמיד חג השבועות, וזהו ב"ש. מבחינה פרשנית ורעיונית יש כאן קשר מהותי, מפני שלפי קבלת חז"ל סופרים את העומר "ממחרת השבת", כלומר ממחרת 'השבתון' של החג הראשון, ולכן ברור ששבעה שבועות יסתיימו תמיד ביום בשבוע שבו חל החג הראשון של פסח, ושבועות יחול למחרתו. כך אחוזה וקשורה תחילתם של פסח וחג המצות, בסיום הספירה, בחג השבועות.
ביום השלישי של פסח, יחול תמיד היום הראשון של ראש השנה, וזהו ג"ר. מבחינה רעיונית יש כאן קשר ברור בין שתי התחלות השנה בתורה: באביב ("ראש חדשים") ובאסיף ("תקופת השנה).
ביום הרביעי של פסח, יחול תמיד 'אסרו-חג' של 'שמיני עצרת', ובחו"ל זהו חג סיום התורה וקריאתה מחדש – והיא נקראת 'קריאת התורה' בפי יהודי בבל ויהודי חו"ל, וזהו ד"ק.
ביום החמישי של פסח, יחול תמיד יום צום הכיפורים, וזהו ה"צ.
ביום השישי של פסח, יחול תמיד יום ראשון של ימי הפורים (שעברו), וזהו ו"פ. הקשר בין פורים לפסח הוא קשר ברור של היפוך גמור – פורים הוא נס ההצלה של הגלות, לעומת נס היציאה ממצרים, שהוא היציאה מן הגלות.
ז"ע – רמז משמים
אולם ליום בשבוע שבו חל יום השביעי של פסח, לא מצאו דורשי רמזים שום חג. עם זאת, ה'שפת אמת' (חנוכה תרמ"א, ד"ה 'חנוכה ופורים') כתב, שחנוכה ופורים הם הארות משלושת הרגלים, ולכן "מקווים אנו להיות עוד" חג שלישי מדרבנן, נוסף לחנוכה ופורים, והוא ייקבע בעתיד כנגד פסח, לפי הפסוק "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז' טו).
והנה נקבע יום העצמאות בה' באייר, והוא תמיד היום בשבוע שחל בו שביעי של פסח. ז' של פסח אכן מקביל לע' של עצמאות.
האין ז"ע רמז משמיים? הלוא המנדט הבריטי נסתיים באמת בשבת ו' באייר, בחצות הלילה, ורק אחר כך היה מותר להכריז על מדינה, אבל מפני שדוד בן גוריון וחבריו החליטו לכבד את השבת, הקדימו את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ליום שישי ה' באייר, והוא המקביל לשביעי של פסח. זו לבדה סיבה מספקת לכל יראי ה' החרדים אל דברו באמת, לחוג את יום העצמאות.
קריעת ים סוף = מלחמת עצמאות!
אך מלבד הסימן, האם יש קשר מהותי בין שביעי של פסח לבין יום העצמאות?
באמת כאן הקשר הוא אמיץ וחזק במיוחד. כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, עדיין חשו כמו עבדים בורחים, אפילו כאשר האיר היום וכבר יצאו "בְּיָד רָמָה, לְעֵינֵי כָּל-מִצְרָיִם" (במדבר ל"ג ג). עדות ברורה לכך אנו שומעים בדבריהם הקשים למשה על ים סוף, כאשר ראו את צבא פרעה רודף אחריהם – "הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם; כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות י"ד יב). לשון כזאת של העדפת העבדות על ההליכה במדבר, לא תישמע עוד מפי בני ישראל בכל תלונותיהם במדבר; הם יזכירו את המים ואת המאכלים הטובים שהיו במצרים, אבל לא את העדפת העבדות.
שירת הים היא שירת עצמאות
קריעת ים סוף, טביעת צבא פרעה והצלת ישראל, היו באמת שלב העצמאות ממצרים, כדברי משה – "אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם בעיני עבדים נמלטים], לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד כך] עַד-עוֹלָם" (שמות י"ד יג). רק כאשר ראו ישראל את הצבא המצרי טבוע בים סוף, יכלו באמת להרים ראש, ולשיר את שירת העצמאות כעם ריבוני שיצא ממצרים, וגם מכל חסות מצרית עם צבא מצרי.
האיסור לשוב מצרימה – לא לקבל חסות מצרית!
זוהי גם תפיסתם המפורשת של חז"ל במקומות רבים, גם לפירוש הפסוקים וגם להלכה, כמאמרם (מכילתא דר"י בשלח, מסכתא ב', פרשה ב; וכן בבלי סוכה נא א; וירושלמי סוכה פ"ה, סוף הלכה א):
בשלושה מקומות הזהיר המקום לישראל שלא לחזור למצרים. שנאמר – "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תֹסיפו לראתם עוד עד עולם"; ואומר: "לא תֹסיפון לשוב בדרך הזה עוד"; ואומר (דברים כ"ח סח): "בדרך אשר אמרתי לך לא תֹסיף עוד לראֹתה".
גישה זו מסוכמת בדברי הרמב"ן בפירושו לפסוק זה בפרשת בשלח (שמות י"ד, יג):
'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תֹסיפו לראתם עוד' – על דעת רבותינו היא מצוות לא תעשה לדורות; ואם כן, יאמר הכתוב 'אל תיראו, התייצבו' במקומכם 'וראו את ישועת ה'' שיושיע אתכם היום מידם ואל תשובו לעבודתם, כי מצרים 'אשר ראיתם אותם היום', הקב"ה מצווה אתכם עוד ש'לא תוסיפו' ברצונכם 'לראותם מעתה ועד עולם'. ותהיה מצווה מפי משה לישראל ולא הוזכרה למעלה, וכן "ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תֹסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים י"ז טז), שהיא מצווה באמת, לא הבטחה.
כלומר, האיסור לשוב מצרימה פירושו איסור להשתעבד מרצון, ואיסור לקבל חסות מצרית או אחרת. כך מובן גם החשש שישנו בתחילת פרשת בשלח – "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא; כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות י"ג יז) – אינו מפני שיבה פיסית למצרים בדרך מסוימת, אלא מפני שיבה לעבדותם או לחסותם. שיבה לעבדות מצרים כוללת גם ירידה של יחידים להשתקע במצרים ולסור למרותם, אבל העיקר בה הוא האיסור על בקשות חסות ועזרה של מלך ישראל מפרעה ודומיו.
יציאת מצרים הראשונה, למרות כל המכות, התנהלה בהסכמת פרעה ובאישורו. כאשר התורה מדברת ביציאת מצרים הראשונה, שבהסכמת פרעה ובחסותו, באמת אין מדובר בהתגלות ה' כמו בקריעת ים סוף או במתן תורה, אלא במאורע היסטורי בינלאומי לאור שיקולים היסטוריים טבעיים. 'דרך ארץ פלשתים' (לפי המקורות המצריים) הייתה דרך ממלכתית צבאית שמצרים שלטה בה, כמו בחלקים רבים של כנען עצמה. אילו הלכו בני ישראל בדרך ארץ פלשתים, היו מוכיחים בכך התנהגות טובה וידידותית כלפי פרעה, והכרה בהמשך חסותו עליהם. במעבר הגבול היו מציגים את אישורו של פרעה כדין וכן בכל מצודה בדרך. מפקדי הצבא המצרי היו מצדיעים ומרימים להם את המחסום, ולאחר מכן מדווחים לפרעה כי נתיניו, בני ישראל, עברו אצלם על-פי רשותו. גם בני ישראל היו שולחים מכתבי הוקרה מתאימים. סביר להניח שבכל מקרה שבו היו נתקלים בבעיה כלשהי, ובעיקר במלחמה, היו שולחים אל פרעה מכתבים בנוסח שכתבו אליו מלכי כנען בתקופה ההיא.
אילו יצאו בני ישראל ממצרים בדרך זו, לא היה פרעה רודף אחריהם כלל. הוא היה יכול לתת להם בארץ כנען את אזורי ההר ולהפוך אותם לסוכניו, נושאי ריבונותו שם. בשעת מלחמה היה העם ניחם על עצמאותו ושב מצרימה להתנהג כבני חסותו של פרעה. זהו החשש שנזכר בתורה ביציאת מצרים – "פן יִנָּחֵם העם בִּראֹתם מלחמה, ושבו מצרימה" – לבקש עזרה.א.בקשת עזרה וחסות היא המובן הפשוט של שיבה למצרים, כלשונו של ישעיהו: "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה, עַל-סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ; וַיִּבְטְחוּ עַל-רֶכֶב כִּי רָב, וְעַל פָּרָשִׁים כִּי-עָצְמוּ מְאֹד; וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ" (ישעיהו ל"א, א). וכן אמר ישעיהו: "הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ; לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם" (שם ל', ב).
אם נלך בעקבות ישעיהו הנביא (כ"ו יז-יח; ל"ז ג) ונדמה את הגאולה ללידה, נוכל לראות ב"ממחרת הפסח" את שלב יציאת התינוק מן הרחם, ובקריעת ים סוף את חיתוך 'חבל הטבור'. כל עוד הוולד מחובר לרחם ב'חבל הטבור', אף שהוא כבר נושם בכוחות עצמו, עדיין איננו עצמאי. כדי לחתוך את 'חבל הטבור' צריך לקשור בו שני קשרים ולחתוך ביניהם, וזהו משל נפלא לקריעת ים סוף – "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות י"ד כב, כט).
שביעי של פסח הוא יום העצמאות של יציאת מצרים, והקשר שלו עם יום העצמאות של מדינת ישראל הוא עמוק מאוד. הרמז ז"ע – שניהם יחולו תמיד באותו יום בשבוע – הוא ממש מאת ה'.
בתולדות ישראל, מאז יציאת מצרים לא היה מאורע גדול של עצמאות כפולה – גם בהסכמת השליטים הגדולים בעולם ועל-פי חוקיהם, וגם במרדף, במלחמה, בניצחון ובשירה – עד ימינו אלה. מדינת ישראל נולדה על-פי הסכמת האומות המאוחדות ובהתנגדותן גם יחד; על-פי החוק הבינלאומי מחד, ותוך כדי מלחמת קיום לחיים ולמוות (כמו על שפת הים) מול המעצמה הבריטית ששלטה בארץ; על פי הצהרת בלפור וגם נגדה; בריטניה פינתה את כוחותיה מארץ ישראל לפי החלטת האו"ם, אך עמדה לחזור עם כוחות מצרים והלגיון הערבי, לפי תכניותיה הנסתרות. מלחמת העצמאות נסתיימה באורח כה סמלי, בהפלת חמישה מטוסים בריטיים באזור ניצנה על גבול מצרים. עצמאות כזאת לא הייתה לעם ישראל מאז יציאת מצרים.
א. ראה מאמרי 'דרך ארץ פלשתים', הנ"ל (מגדים ג', אלון שבות, סיון תשמ"ז), ובאתר שלי.הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
פרשת תזריע – הזכות לפעול עם א-ל, עולם שלם או משתלם
אורי סובוביץ- מנהל שותף בקרן הון סיכון.
רבים נוטים לייחס לעולם הטבע דימויים של שלמות א-לוקית ואילו לטביעות האצבע האנושית בבריאה מתייחסים בשלילה בשל הפגיעה במשאבי הטבע ואוצרותיו, באקלים, באוזון וכד'. היטיב לבטא זאת המדרש שבו נאמר: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו – ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז, א).
אך אנו יודעים כי בעוד הטבע הוא אילם וללא יכולת בחירה מוסרית, האדם יכול לבחור ולפעול בצורה ערכית ומוסרית. נוסף לכך, לאדם יש יכולת לפעול, להשפיע ולקדם את המציאות באמצעות המדע והטכנולוגיה. הוא יכול לפתח תרופות, להגדיל באמצעים טכנולוגיים את תנובת השדה, לטהר מאגרי מים מזוהמים ולהפוך תוצרת חקלאית בסיסית למזון מורכב ומפותח.
אם כן, מה תפקיד האדם בעולם? האם עליו להימנע ככל הניתן כדי לא לפגוע בשלמות הבריאה או שמא עליו להתערב בצורה מושכלת כדי להשלים את המציאות ולפתחה?
קיבלו עליהם בשמחה
פרשת תזריע פותחת בתיאור של לידת בן זכר. אף שכבר נפגשנו במצוות ברית המילה אצל אברהם, יצחק וציפורה אשת משה שמלה את בנם, רק בפרשתנו מופיעה המצווה בצורה מפורשת: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג).
עם תופעות החילון, התפתחות התנועה הרפורמית במאות השנים האחרונות, והתבססות התפיסה הפוסט מודרנית בעשרות השנים האחרונות, גוברים הקולות הקוראים לביטול המצוות הנראות כ"פרימיטיביות" ולא רלוונטיות לימינו.
עם זאת, ישנן מצוות שאף שאינן נשענות על עמדה מוסרית רציונלית אינטואיטיבית, הן התבססו והפכו לעובדה מוגמרת בחברה היהודית, עד שרק בודדים אינם מקפידים לקיימן. קשה לחשוב על מצווה שהיא מצד אחד פחות אינטואיטיבית ומצד שני מוקפדת לאורך הדורות כמצוות המילה.
אמרו חכמים: "כל מצווה שקיבלו עליהם בשמחה – כגון מילה דכתיב 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב' - עדיין עושין אותה בשמחה" (שבת קל, א).
"תיקון" הבריאה
בתלמוד ובמדרשי חז"ל מופיעים לעיתים פולמוסים בין חכמי ישראל לדמויות בולטות ומוכרות מאומות העולם. במדרש המובא להלן ניטש ויכוח ביחס למצוות המילה הנשען על השאלה אם הבורא יצר עולם מושלם או שמא ברא עולם חסר הנדרש לתיקון:
שאל טורנוסרופס א.הרשע: איזה מעשים נאים (יותר), של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?
אמר לו (רבי עקיבא): של בשר ודם.
אמר לו טורנוסרופס הרשע: ראית השמים והארץ, יכול האדם לעשות כיוצא בהם?
אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם.
אמר לו טורנוסרופס: למה אתם מולים?
אמר לו רבי עקיבא: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשי בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים (יצירה אלוקית) וגלוסקאות (לחמניות – יצירה אנושית).
אמר לו טורנוסרופס הרשע: אם הקדוש ברוך הוא רוצה במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו?
אמר לו רבי עקיבא: ולמה טיבורו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו? ומה שאתה אומר: למה אינו יוצא מהול? שלא נתן הקדוש ברוך הוא המצוות אלא לצרף =לזכך ולתקן] האדם בהם" (תנחומא תזריע אות ה).
המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק ב) הסביר מדרש זה ופירש כי טורנוסרופס סבר שלעולם הבריאה האלוקית תהיה עדיפה על פני היצירה האנושית. רבי עקיבא, לעומתו, הסביר שהעולם החומרי נברא מלכתחילה חסר כדי שהאדם יוכל להשלימו. ובהקשר למצוות המילה, המספר שבע מבטא ביהדות את עולם הטבע. העולם נברא בשבעה ימים (כולל השבת), יש שבעה צבעים בקשת, שבעה תווים בעולם המוזיקה ושבעה ימים בשבוע. המספר שמונה לעומת זאת מבטא ביהדות את הרובד שמעל לטבע. מסיבה זו ברית המילה, פעולה אנושית שעניינה לתקן ולרומם ב את הטבע, מתקיימת ביום השמיני.
אהבת המלאכה
הרב קוק התייחס לאמרה המופיעה במסכת ברכות (ח, א): "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים". לדבריו, על האדם להשתדל להוציא לפועל את כוחותיו כדי להשלים את עצמו ואת המציאות. ולא רק שאל לו לחפוץ שאחרים יפעלו ויעשו בשבילו, אפילו ביחס לביטחון בקב"ה, עליו לסמוך על ה' שידאג לחסרונו רק במקום שהוא עצמו לא יכול להשתדל ולפעול בעצמו. כלומר, אל לו לאדם להסתפק במציאות הנבראת ולסמוך עליה, אלא יש לו חובה וזכות לפעול במציאות כדי לפתח את המציאות ולתקן את נפשו:
וכך כתב הרב קוק (עין איה, ברכות א, קא):
"ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע"י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלקית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהיה בידו טובו.
הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם כן להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה... כי כח היושר שיש בהרגשה הטובה הזאת, היא יסוד כל התורה כולה. וזה חלק אדם מא-ל להיות נידון ע"פ מעשיו בבחירה חפשית, ותכלית ירידת הנשמה והסתבכה בכוחות הגוף...".
לסיכום
העולם נברא חסר על מנת לאפשר לאדם להיות "שותף במעשה בראשית". במציאות שבה כמות הידע מכפילה את עצמה בקצב מסחרר והפיתוחים הטכנולוגיים עולים על כל דמיון, האנושות נחשפת לטכנולוגיות המאפשרות הזדמנויות שעד לא מזמן נחשבו לדמיוניות וחסרות כל היתכנות. מדינת ישראל בולטת לטובה בכמות החברות העוסקות בפיתוחים רפואיים חדשניים, בטכנולוגיות שמאפשרות מים ראויים לשתייה במדבריות רחוקות, בתחליפי חלבון שיאפשרו להאכיל את האנושות הגדלה לצד מחסור במשאבי טבע, ועוד.
עם זאת, ההיסטוריה מלמדת כי טכנולוגיה חדשנית יכולה אומנם להביא מזור לתחלואי העולם, אך עלולה, חלילה, בהחלטה אנושית, לפתח גם כלי משחית שפוגעים בעולם ובאנושות, בין באופן פיזי ובין באופן נפשי. לאור זאת, מוטלת על האדם האחריות לפתח את העולם ולשכללו, אך לוודא כי הוא עושה זאת על מנת להיטיב עם האנושות ולא להפך, ובדרך שאינה פוגעת בחברה או במשאבי הטבע.
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
&
פרשת מצורע – החיים והמוות ביד הלשון -אורי סובוביץ-מנהל שותף בקרן הון סיכון.
מעלת האדם
ישנה מחלוקת בין הפילוסופים היווניים לחכמי ישראל מהי מעלתו העיקרית של האדם. הראשונים סברו שתפארת האדם היא יכולתו השכלית, ועל כן העריצו את החכמה האנושית. חכמי ישראל, לעומת זאת, הכירו בכך שהאדם נבדל בכוח הדיבור שבו. יצירת האדם בספר בראשית מתוארת כך (בראשית ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". את המילים "ויהי האדם לנפש חיה" מתרגם אונקלוס ג.: "לנפש ממללא", כלומר לנפש מדברת, בשל מעלתו הנבדלת ביכולת הדיבור.
עם זאת, ככל שכוח מסוים מרכזי יותר באדם, וככל שהשימוש בו לטובה עוצמתי יותר בכוח הבנייה שבו, כך גם ניצולו לרעה עוצמתי יותר בפוטנציאל ההרס שבו. שלמה המלך כבר אמר בספר משלי (יח, כא) כי "מוות וחיים ביד לשון". לשונו של אדם יכולה להפיח חיים, להביא מזור, לחזק ולהעצים. אך דיבורו עלול גם להחליש, לפגוע, לסכסך, להשפיל וחלילה אף להביא למוות.
כיצד ייתכן לומר שכוח הדיבור מרכזי כל כך ומשפיע אף יותר מהמעשים? איך ניתן להסביר שכוח הפגיעה של הלשון מסוכן עוד יותר מפגיעה פיזית?
מצורע
פרשת מצורע, כמו גם פרשת תזריע, עוסקות בעיקר בנגע הצרעת. חז"ל (מסכת ערכין טו, ב) מפרשים את המילה מצורע בנוטריקון: מצורע – מוציא שם רע. את הלימוד שהצרעת היא עונש על חטא לשון הרע מסבירים על ידי סמיכות הפסוקים (דברים כד, ח-ט) העוסקים בנגע הצרעת לחטאה של מרים אחות משה, שלקתה בצרעת לאחר שדיברה לשון הרע על אחיה משה. בין חטאי הדיבור כלולים לשון הרע, הוצאת שם רע ורכילות ואת ההבדל ביניהם מסביר הרמב"ם כך (הלכות דעות ז, ב):
"אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני ואע"פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם.
יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו (=איסור) זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת, אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חבירו. אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".
הדיבור הנגוע הביא לנגע ששורשו הוא חטא רוחני, ולכן אדם שזיהה נגע זה בגופו (או ברכושו) לא פנה לרופא אלא לכוהן – המנהיג הרוחני, שיסייע לו לתקן את הפגם המוסרי שבמקור החטא וכך נרפא ממחלתו.
"הכול דיבורים..."
אנשים נוטים להקל ראש בחומרת הדיבור ותוצאותיו ולכן מרשים לעצמם לשחרר את חרצובות לשונם ללא בקרה. חז"ל, לעומת זאת, החמירו מאוד בעוון לשון הרע ונקטו בלשון חריפה נגד העוברים על איסור זה, עד כדי השוואתו למי שעבר על כל חמשת חומשי תורה.
לא פחות מחמש פעמים במהלך צמד הפרשיות תזריע-מצורע מוזכר הביטוי "תורת המצורע". על כך מופיע בויקרא רבה (טז, ו): "אמר ר' יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע... ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמישה חומשי תורה. לפיכך משה מזהיר את ישראל: 'זאת תהיה תורת המצורע'".
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ד.כתב את הספר משנה ברורה, ספר הלכתי על חלק אורח חיים שבשולחן ערוך. אף שספר זה התקבל כספר הפסיקה העיקרי עבור האשכנזים, כינויו המפורסם היה החפץ חיים (ולא המשנה ברורה), על שם הספר שבו קיבץ את כל הלכות לשון הרע. בפתיחה לספר הוא מונה לא פחות משלושים ואחד איסורים שבהם עלול להיכשל המספר או המקשיב ללשון הרע. חשוב לזכור זאת, בעיקר כאשר מתוך צדקות וטהרנות מספרים בגנות אדם או קבוצה שעברו על עברה כזו או אחרת, כאשר סיפור לשון הרע כנראה חמור לא פחות מהמעשה המסופר...
השפעת הדיבור האסור
את מזמור קכ בתהלים דוד המלך הקדיש להשלכות של כוח הדיבור. המזמור פותח בתחנוניו של דוד מהקב"ה שיציל אותו מדבר שקר (פסוק ב): "ה' הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה", ומסתיים בתקווה לשימוש בכוח הלשון לשלום (פסוק ז): "אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה".
באמצע המזמור נאמר (פסוק ד): "חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים". המדרש על תהלים מסביר את הפסוק כך:
"שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חבירו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקו. אבל החץ, כיון שירה אותו והלך אפילו מבקש להחזירה – אינו יכול להחזיר. לכך נאמר, חצי גבור שנונים".
כלומר, הדיבור, לאחר שכבר יצא מהפה, ממש כמו חץ שנורה, כבר לא ניתן להחזירו ולמנוע את הפגיעה באדם. ומדוע משולה הלשון לגחלי רתמים? מסביר המדרש: "הרותם הזה, מי שמדליקו גחליו אינם כבות". תכונת שיח הרותם היא כי הוא בוער לאורך זמן, ועל כן גחליו ממשיכים לדלוק למשך זמן רב. בדומה לכך, לשון הרע נאמרת במשך שניות בודדות אך רישומה עלול להישאר לאורך שנים ארוכות ולעיתים אף לזרוע נזק בלתי הפיך. מסיבה זו, וכדי להרחיק את האדם מעוון חמור זה, ישנם שלושים ואחד איסורים שמטרתם להזהיר את האדם מלהיכשל בלשונו.
אסכרה
הגמרא במסכת שבת (לג, א) דנה בחטאים שונים שתוצאותיהם ניכרים על האדם, בשל הקשר בין החטא לתוצאה. הגמרא מזכירה מחלה קדומה שנקראה "אסכרה", שמתחילה במעיים ומסתיימת בגרון ובפה, ועל פי ר' אלעזר באה כעונש על לשון הרע.
הרב קוק ביאר את הקשר בין חטא לשון הרע למחלת האסכרה והסביר שעוון לשון הרע חמור כל כך משום שהמדבר אינו מודע לעוצמת הנזק שנובע ממילים בלבד. אמנם מדובר "רק" במילים, אך הן למעשה מבטאות את כלל אישיותו וכוחותיו של האדם בהעברת הדברים אל נפש השומע. כפי שהגמרא אומרת, "אף על פי שכליות יועצות, ולב מבין, ולשון מחתך – פה גומר".
וכך כתב הרב קוק (עין איה שבת ב, רנב):
"הרעה הגדולה שבלשון הרע היא בעיקרה מפני שאין להעריך את גדולת ההפסד של פעולתה להרע. אמנם יסוד הדבר מפני מה פועלת כ"כ לשון הרע את פעולתה, ובמה כח הדיבור יפה כ"כ לפעול על הלבבות להזיק אל מה שהיא מכוונת להזיק ואת כל אשר תפגע? הוא מפני שכח הדיבור הוא כח נפשי עצום, יוצא מהתמצית של כל האדם הפנימי, מעצתו הרצונית שכליותיו יועצות, ומבינת הלב איך לכונן את העניינים אל החפץ (הרצון) שע"פ העצה והציור הפנימי שבכוח הלשון לפרטי הדיבורים איך לפעול בהם על נפש השומע. כל אלה מתחברים לכח אחד היוצא בכל עוז ע"י הפה המגלה ומוציא לחוץ. על כן גם המחלה שלעומתה, הנה כח המחלות הקדומות מחוללי גמר המחלה להביאה עד מרום פסגת סכנתה, הנם קבועים במקום גמר שלהם הוא הפה...".
לסיכום
בכל יום מתעוררים אין ספור מצבים וסיטואציות שבהם יש לנו את ההזדמנות "לפרוק" את אשר על ליבנו על אדם כזה או אחר. זה יכול להיות פוליטיקאי, בוס, שכן או כל אדם אחר. מעבר לפגיעה החמורה (ולעיתים אף בלתי הפיכה) באנשים שעליהם נאמרים הדברים, נפגעים לא פחות מכך גם מספרי לשון הרע והמאזינים לדברים. אדם שמתרגל לשיח שלילי על סובביו מְפתח נפש ביקורתית ומתרגל לראות את הרע שבמציאות.
דוד המלך כתב בספר תהלים (לג, יג-טו) עצה עמוקה כיצד לזכות בחיים טובים וארוכים: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".
שבת שלום!
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
א נציב רומא ביהודה בשנים 130–134. בתקופתו פרץ מרד בר כוכבא שבו נהרגו רבבות יהודים.
ב ישנן התייחסויות רבות בחז"ל למצוות המילה שנועדה בין היתר לרומם את התאווה מהרובד הטבעי אל עבר נקודת הנצח שבכוח ההולדה.
ג בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא שהתגייר במאה הראשונה לספירה ותרגם את התורה לארמית.
ד ראש ישיבת ראדין ומחשובי רבני אירופה בדור שקדם לשואה.אורי סובוביץ.
&
להורי ז"ל " שהעפילו לפלסטינה-א"י בתש"ו (1946) בשתי אוניות רעועות "ביריה ו"הגנה"
אריה דיכטוולד.
ב"ה. ליום העצמאות תשפ"ה- קוממיות - אם לא ראית לא האמנת ?
השם המקובל למלחמת תש"ח הוא "מלחמת העצמאות". בילדותי קראנו לה "מלחמת השחרור"
שני השמות מבטאים היטב את מה שהתחולל. שחררנו חבלי ארץ מאחיזה ערבית והעברנו אותם לריבונות ישראלית-יהודית-עצמאית. (אין לזה שום קשר לשחרור כביכול מהבריטים). שם נוסף הוא "מלחמת הקוממיות". "קוממיות" היא מילה שמקורה רק בפרשת בחוקותי בפרשיית הברכות (ויקרא כו):
(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם ...(ה) וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר ...(ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד ....(ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:(ח) ... וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:... וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: (יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם ...
(יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם:
(יג) אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיוֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת:
אלוקים מציב בפני העם הנכנס לארץ כנען "עסקה" ברורה: 'אתם שומעים בקולי=מקיימים מצוות התורה'. התמורה: 'אהיה עזרכם ומגינכם, שלום, שלווה וביטחון ישררו בארץ. השכינה תשרה בארץ' ההוכחה לקשר האמיץ בין ה' לישראל היא יציאת מצרים
העבד המשוחרר דומה לבהמה הרתומה לעול הנתון בין שני מוטות וקולר שאינם ניתנים להסרה אלא רק ברצון בְּעָלֶיהָ. משהוסר העול יכולה הבהמה לזקוף את ראשה והעבד ירים ראשו ויזקוף את גֵּווֹ (רש"י, רשב"ם ואחרים) ומכאן שיש לו חירות וחופש להתהלך כרצונו לכל מקום (אונקלוס).
האומנם העבד או הבהמה ילכו זקופים וּמוּרְמֵי ראש? על כך משיב הנצי"ב מוולוז'ין (בפירוש "העמק דבר")
(יג) "ואשבר מטת עולכם". הוא משל כמו שור שרגיל לשאת עול בגלל שנוצר לזה, וראשו כפוי למטה כמו שיודע שהעול יהא מונח עליו, ואפילו בשעה שמסירים העול מעליו יודע שאחר שעה מוכן הוא שנית למשאו, עד שמשברים את העול לעיניו הוא בטוח שלא יחרוש עוד, ועדיין הוא בראש נמוך מרוב הרגלו לכך, עד שבא בעליו ומרגילו להגביה ראשו ולילך קוממיות ... בשעה שעושים רצונו של מקום הקדוש ברוך הוא מבטיח ואשבור מוטות עולכם, תבינו שאין לכם לחוש להתגברות אומות העולם לשעבד אתכם,
וגם "ואולך אתכם קוממיות". בדעת גבוהה וחופשית כאלו בטוחים המה שלא ישתעבדו לעולם, ולמדנו משהבטיח הכתוב שישבור העול שלהם שמע מינה (המסקנה היא )שבטבע שלהם מיועדים לגלות "
כלומר, קוממיות הוא מצב תודעתי של תחושת חופש וחירות שעלול להתהפך אם לא תקיימו את מצוות ה'
ומוסיף רמב"ן על אתר:
דע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, שלא עלתה זכותם לכך. ועל כן תמצא לרבותינו ז"ל שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבוא, מלמד ... עתיד הקדוש ברוך הוא לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא (שם פרק ג ג), כי לא נתקיים, אבל יתקיים עמנו בזמן השלמות =ימות המשיח]:
כלומר, קוממיות הוא מצב אוטופי כמו גן עדן לפני חטא אדם הראשון =ואולך אתכם קוממיות מתכתב עם "קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן"]. זה די מסתדר עם דברי הנצי"ב על כך שהגלות לא יצאה מישראל.
האם זה מטיל בנו ייאוש או תקווה? מענה לכך קיבלנו בתלמוד (סנהדרין דף ק עמוד א) -בתרגום עברי:
כאשר ישב רבי יוחנן ודרש כך: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות, שהן בגודל של שלשים על שלשים אמות, וחוקק בהם פתח ברוחב של עשר אמות, וברום בגובה] עשרים אמות, ומעמידן בשערי ירושלים. שנאמר ישעיהו נד, יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד מין אבן טובה] שִׁמְשֹׁתַיִךְ חלונתיך] וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח אבנים שקדחו בהם] וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ אבנים שכולם חפצים בהם]:
לגלג עליו על רבי יוחנן] אותו תלמיד. אמר: הרי עתה אין אנו מוצאים אבן טובה אפילו בגודל ביצה של עוף קטן ששמו צילצלה אין אנו מוצאים איך יתכן שאבן גדולה כל כך תימצא?!
לימים הפליגה ספינתו של אותו תלמיד בים. ראה את מלאכי השרת שהם מנסרים אבנים טובות ומרגליות.
אמר להם: לשם מה אתם מנסרים אבנים אלו
אמרו לו המלאכים: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים.
כשחזר] התלמיד ממסעו, מצא את רבי יוחנן שיושב ודורש.
ואמר לו: רבי, דרוש! ולך נאה לדרוש. כי כשם שאמרת - כך ראיתי במו עיני.
אמר לו: ריקה, אם לא ראית - לא האמנת? מלגלג על דברי חכמים אתה!
נתן בו עיניו, ועשאו גל של עצמות ומת".
התקווה אינה רק ציפיה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד טוב יותר מההווה, אלא חובה הלכתית-אמונית
תגובתו של רבי עקיבא למול מציאות לא רצויה
" עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ:"(איכה ח,יח) " וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ור' יהושע ורבי עקיבא ...פעם אחרת היו עולים לירושלים הגיעו (להר) לצופים וקרעו בגדיהם הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחֵק, אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמִה (מפליא) עלינו אנו בוכים ואתה משחק?, אמר להם אתם למה אתם בוכים? אמרו לו ולא נבכה מקום שכתוב בו (במדבר א') "והזר הקרב יומת" והרי שועל יוצא מתוכו ועליו נתקיים הפסוק "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו", אמר להם אף אני לכך (גם בגלל זה) אני משחק הרי הוא אומר (ישעיה ח' ב) וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ: וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא מה אמר אוריה (ירמיה כ"ו, יח) "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר": ומה אמר זכריה (זכריה ח') ... עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" אמר הקדוש ברוך הוא הרי לי שני עדים אלו ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה, ומוסיף רבי עקיבא] ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה ולכן] ולבסוף דברי זכריה עתידים להתקיים, ובלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו תִּתנחם ברגלי מבשֵר.
צא ולמד: ראינו שקוממיות פירושה זקיפות קומה והליכה בראש מורם, כמצופה מעבד ששוחרר מאדונו. זו המשמעות של יציאת מצרים. מחדֵש לנו הנצי"ב שקוממיות היא לא רק תיאור מצב
ריאלי אלא בעיקר תיאור מצב נפשי=תודעתי של חופש וחירות המלווה בחשש שהכול עלול להתהפך, ובמקרה שלנו אם וכאשר לא יקיימו את מצוות ה'. ההופכי של קוממיות היא הגלות. הגלות היא חלק בלתי נפרד מהאדם הישראלי. החירות השלֵמה היא אוטופיה שתתגשם רק בבוא משיח בן דוד, זו התגלית של רמב"ן.
בכל רגע ניצב האדם הישראלי מול תופעות שאין לו הסבר להם, ואף על פי כן מאמין הוא בקיום ההבטחה האלוקית ומצפה לישועה. עלינו לשנן את מאמר רבי יוחנן 'גם אם אינך רואה או מבין – תאמין'. מה שמחזק את רוחנו הוא שחוקו של רבי עקיבא בן דור החורבן המאמין בנבואת זכריה לעתיד טוב יותר.
על הפסוק בישעיהו (לה,י) וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה, מפרש רד"ק: ושמחת עולם על ראשם, דרך משל כי ילכו קוממיות ראש נָשוא בשמחה.
מועדים לשמחה לגאולה שלימה
ב' אייר, תשפ"ה
כל הזכויות שמורות . נועד ללימוד ועיון בלבד. לא הלכה למעשה אין לעשות שימוש מסחרי.-אריה דיכטוולד.
&
לפרשת תזריע מצורע תשפ"ה - מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 340
צרעת-טיפול שורש בגאווה - חיים קופל
1) אחד מהגורמים לאדם ללקות בצרעת הוא: דיבור לשון הרע. בסוף תהליך טהרתו ולאחר שנתרפא מהצרעת אומרת התורה:"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים..וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (יד,ד). רש"י ,על אתר, מסביר מה תפקיד כל פרט ופרט בתהליך. "שתי צפרים" - חטא בפטפוט דברים, יביא צפרים שמפטפטין בצפצוף קול. "עץ ארז" - לפי שהנגעים באים על גסות רוח. "ושני תולעת ואזב" - בכדי להשפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב.
2) לכאורה, יש סתירה בדברי רש"י:תחילה הוא אומר שהנגעים באים בשל חטא לשה"ר, ואילו בהמשך הוא טוען שהנגעים באים בשל גסות רוח, ובתופעה זו יש לטפל?
3) מסביר הרב יוסף דינר זצ"ל שאין סתירה. הנגעים אכן באים על האדם, בשל חטא לשה"ר, אולם שָׁרְשׁוֹ של החטא נעוץ בגסות רוח של המספר לשון הרע, שרואה את עצמו מורם מהסביבה, לָכֵן הוּא מוֹצֵא לְנָכוֹן לְדַבֵּר עַל חֶסְרוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ. בכדי להיטהר, אין זה מספיק שיקבל על עצמו שלא לדבר לשה"ר, אלא יש לבצע "טיפול שורש" בכדי לעקור ממנו את מידת הגאווה וגסות הרוח. ובהמשך עליו להתנהג בענווה, בכדי לסגל לעצמו תכונה זו. וכסמל (ותזכורת) לכך, עליו להביא תוֹלַעַת וְאֵזֹב המסמלים "נמיכות קומה".
4) דוגמא נוספת על דרך התורה לטפל בשורשי החטאים ובהתנהגות האדם, ניתן לראות בהמשך הפרשה. "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (יד,לד). יש להבין, לאחר שייחדה התורה את ארץ כנען למה התוספת "אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה", מה זה רלוונטי לנושא, הרי במקומות אחרים שֶׁמְּצֻיֶּנֶת ארץ כנען, אין תוספת זו?
5) מסביר הרב דינר זצ"ל, הרי הגמרא אומרת: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע..ועל גסות רוח.. ועל צרות עין. ומסביר רש"י, שֶׁצָּרָה עֵינוֹ בַּאֲחֵרִים וְאֵינוֹ מְהַנֶּה שְׁכֵנָיו מִכֵּלָיו ע"י שְׁאֵלָה (ערכין טז.) וכשחבר מבקש לשאול ממנו כלי, הוא אומר שאין לו, לכן מביא עליו הקב"ה נִגְעֵי בָּתִּים, הוא מחויב להוציא את כליו החוצה, השכנים רואים שהכלי מצוי אצלו, וזה מַרְתִּיעַ אותו לעתיד.
6) שורש התכונה השלילית של צרות עין, הוא בכך שהוא חושב, שאת כל רכושו הוא השיג בכוחות עצמו, ממילא הוא שייך רק לו, ואין פסול בכך שאינו משאילו לאחרים, ובכך הוא הופך "לצר עין". לוּ הָיָה מוּדָע לכך שאת רכושו הוא לא השיג בכוחות עצמו, אלא הכל שייך לקב"ה, והוא הפקידו בידיו בכדי שישאילו לאחרים, ודאי היה נוהג כך, ועינו לא הייתה צרה באיש.
7) לפיכך מדגישה התורה לכל "בעל הבית" שלקה בצרעת, שביתו וכל רכושו ניתן לו "כפיקדון" על מנת שיעשה אתו מעשי חסד, וישאילו לאחרים. בכך גם יִתְרַפֵּא מִתְּכוּנַת "צָרוּת הָעַיִן" שֶׁדָּבְקָה בּוֹ. (מקדש הלוי לרב יוסף צבי דינר).
8) תשובות לפרשת שמיני
א) אלו שני אחים מתו באותו היום, מלבד נדב ואביהו, ועל מיתתם מסופר בחומש במדבר?
תשובה: "דתן ואבירם" בני אליאב מתו עם עדת קרח. (במדבר טז,כז וכן טז,לב).
ב) בפרשתנו מסופר על כמה זוגות אחים. כידוע בספרות חז"ל דֵּי נָדִיר ששניים כותבים יחד ספר. כָּתוּב עַל זוּג אַחִים שחיברו יחד ספר בגיל צעיר: כְּתֹב, מה שם האחים? מה שם הספר? באיזה גיל חיברו אותו?, במה הוא עוסק? ואיך הם מִתְיַחֲסִים למשפחת הרב אברהם, יצחק הכהן קוק זצ"ל?
תשובה: שם האחים (תאומים) אליהו דוד, וצבי יהודה למשפחת רבינוביץ תאומים, שם הספר "שֶׁבֶת אַחִים", חיברו אותו בגיל 13-14 שנה, הספר עוסק בכללי התלמוד (כללי פסיקה, משמעות ביטויים שונים, כללים בסדר הדורות, ועוד). אדר"ת השיא את בתו לרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, היא נפטרה ללא ילדים, ואז הוא נָשָׂא אֶת בִּתּוֹ של הרב צבי יהודה רבינוביץ, מֵהֶם הִשְׁתַּרְשֵׁר הַשֵּׁם לִצְבִי יְהוּדָה קוּק רֹאשׁ יְשִׁיבַת מֶרְכַּז הָרַב בִּירוּשָׁלַיִם.
9) שאלות לפרשת תזריע מצורע
א) "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (יג,ג).אנו מברכים בברית מילה: כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים. השאלה: למה דווקא במילה, מברכים ברכה זו, למה לא בפדיון הבן, או בבר מצוה ?
ב) היכן מצאנו, בפרשה פעמיים, שתי מלים זהות ברצף (פעם אחת בתוספת "ו" החיבור)
שבת שלום - מחיים קופל - מעדנים 340 פרשת תזריע מצורע תשפ"ה -
תגובות/הערות/הארות, כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל
