רישטל
לתרומה ולשותפות בבקשה להכנס לאתר שלנו www.hamikra.org וללחוץ על "לתרומה"
*****************************************************
פודקאסט מאד מעניין ושונה, 18 דקות כדאי להקשיב. נערך ע"י הבינה המלאכותית בידי דוד פטרפרוינד בחסות החברה לחקר המקרא
פרדוקס_הפרה_האדומה_של_גוגל_דרייב.m4a
*********************************************
המשך ההרצאות : דברי הימים בימינו, מתוך נ"ך דברי הימים ב' עם הרב שמואל הרשלר יום ראשון הקרוב יג' תמוז תשפ"ו 28.06.2026 שעה 8.30 בערב
הנושא: תשובת מנשה ויאשיהו מלכי יהודה לקראת ימי בין המצרים,
הקוד לזום:
https://zoom.us/j/7395067092?pwd=TjVrYnR5VlMvT0U2MzZKVDhDNEROQT09
אם צריך קוד:123456
******************************************************
פרשת בלק,"כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר...עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא", החוסן ההרתעתי, ההתרעתי והחברתי - ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
בימים ההם, בזמן הזה. עם ישראל שוכן בוילה בג'ונגל, בארצו האהובה והיחידה.
כל עמי סביבות ארצנו, בג'ונגל האזורי, מטרתם אז וגם היום, היא אחת - לגרש אותנו מארצנו.
השנאה נגדנו:
כך אנו עדים להכרזות שונאינו, לגרשנו: "מהנהר ועד הים From the river to the sea". רבים משונאינו אף לא יודעים, היכן הנהר והיכן הים. האנטישמיות רועמת ומהדהדת בקולות תופי השנאה, מעל כל במה, בבירות העולם.
כך מתארת זאת פרשתנו, בדמותם של ארכי שונאינו- בלק מלך מואב ובלעם הנביא: "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ" (במדבר, כב', ו').
לשנאתם אותנו אין גבולות:"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ" (במדבר, כב',כא').
מפרש רש"י:" מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא( בלעם) בעצמו".
משל השור:
הנה כי כן, השנאה נגדנו והרצון לכלותינו ולגרשנו מארצנו, נוכחת בפרשתנו בדמותו של השור, ומשתקפת לא רק בקרב אויבי עם ישראל הסמוכים לגבולותיו, אלא גם בקרב אויבינו, המאיימים על קיומנו ממרחק: "וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד כִּי רַב הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל . וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא" (במדבר, כב',ב'-ד').
מלך מואב שמדינתנו שוכנת קרוב לגבולנו, מצליח לשכנע בעזרת משל השור, את ראשי מדינת מדין, שהיא רחוקה מגבול ישראל, שיש להם ולו, אויב משותף – ישראל: " כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה".
מפרש רבי יצחק עראמה בעל העקדת יצחק ( 1420-1495):" כל ימי הייתי קוהה בזה המשל, עד שראיתי הפרות רועות באפר וידעתי כוונתו... וזה- שדרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה יותר, ולשלחה לאורכה סביבות פניו ובשעיריותה שהיא נעשית כמגל, הוא תולש כל ירק עשב, אשר לוכחו ומכניסו בתוך פיו בדרך הצד אשר הוציאה ומוציאה ועושה כן תמיד".
כך אומר בלק מלך מואב לראשי מדין הרחוקים: ישראל הם כמו אותו השור, וביכולת לשונו, להפוך למגל חד, המסוגל להכות למרחקים, באויב רחוק.
חשיבות חוסן ההרתעה:
כך בימים ההם בזמן הזה, כל העולם עמד משתאה שמוט לסת, נוכח יכולתה של מדינת ישראל להכות במדינת איראן הרחוקה , במבצעי - עם כלביא ושאגת הארי: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה", כפי שמפרש זאת רש"י : "כשהן עומדין משנתם שחרית, הם מתגברים כלביא וכארי".
תסמונת: "הֶן עָם לְבָדָד":
אבל מסתבר שתסמונת: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" בפרשתנו, חוזרת על עצמה גם בימים אלו. דומה שגם ידידינו בעולם, מותירים אותנו לנפשנו לבד, שקועים עמוק בתסמונת זאת. אז כיצד מתמודדים עם תסמונת זאת?
התשובה לכך נוכחת באחד מהמקומות האסטרטגיים בפרשתנו , הקרוי : בָּמוֹת בָּעַל. כך בלעם נביא אומות העולם, ביחד עם בלק מלך מואב, מנסים את יכולתם לקלל את ישראל ולפגוע בעצמאותם הכלכלית והביטחונית:"וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם, וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל; וַיַּרְא מִשָּׁם, קְצֵה הָעָם... וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם ד' "(במדבר, כב', מא', כג', ז'-ח').
רש"ר הירש ( 1810 – 1888 ) בפרשנותו, מציג לנו המאפיין הייחודי של -בָּמוֹת בָּעַל, המסמל את אלוקי הפוריות והשפע הכלכלי והחומרי. מטרתו של בלעם הייתה, לפגוע ביכולת החוסן הכלכלי והביטחוני של ישראל. כלומר, הקללה אם הייתה מגשימה את עצמה, הייתה שוללת מישראל את חירותו ויכולתו העצמאית, לדאוג בעצמו לתשתית הכלכלית והביטחונית שלו, בתסמונת של - הֶן עָם לְבָדָד.
חשיבות חוסן עצמאותנו הכלכלית והביטחונית:
לשמחתנו בפרשתנו, הקללה הפכה לברכה והבטיחה את עצמאותו הכלכלית והביטחונית של ישראל, לדאוג בעצמו לגורלו ולא להיות תלוי באחרים.
איך זה קורה? פרשתנו מלמדת אותנו זאת : "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ"( במדבר, כג',ט'). מפרש רש"י: "ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים, כצורים וגבעות הללו".
זאת על אויבנו וגם על ידידינו לדעת :"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". עלינו לסמוך רק על עצמנו, בכל הקשור לתשתיות הכלכלה והביטחון של ייצור אמצעי הלחימה, בכמות ובאיכות. אולי זה לא יקרה ביום אחד, אבל זאת חייבת להיות המטרה האסטרטגית , שתחזיר לנו את יכולת ההרתעה וההכרעה , כנגד אויבינו.
כך הכיר האויב האיראני במבצעים- עם כלביא ובשאגת הארי, את חוסנו של -רֹאשׁ צֻרִים ויכולותיו ההרתעתיות, בניצחונו הגדול של - העָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וידע להכיר את שבט לשונו הארוכה: "כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה".
חשיבות חוסן ההתרעה:
פרשתנו מנכיחה לנגד עינינו, מציאות דומה אותה חווינו ערב השבעה באוקטובר.
עת ליקוי מאורות ועיוורון, אחז ופשה בקרב ראשי צבאנו ומדינתנו. הם היו נתונים ביוהרה ,בהיבריס ובאטימות, לאותות האזהרה שהשמיעו הדרגים הזוטרים, שראו את תמונת החרב השלופה נגדנו, כפי שראתה זאת רק האתון בפרשתנו.
אבל הראשים, כמו בלעם, אדונה של האתון, לא ראו ולא שמעו את קולות האזהרה.
כך מתארת זאת פרשתנו: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ... וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד'... וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל... וַיְגַל ד' אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ"( במדבר, כב', כג'- לא').
בשבעה באוקטובר, היו ראשי צבאנו ומדינתנו, נגועים בקונספציה. הם לא קידשו את הספק.
הם לא הטילו סימן שאלה כלשהו. האתון בפרשתנו קוראת לקדש את הספק.
כך למדנו במשנה אודות האתון שנבראה בין השמשות-לקדש את זמן הספק, שהוא לא יום ולא לילה: "עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתּוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ של מֹשֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה "(מסכת אבות, פרק ה', משנה ו'). מאז השבעה באוקטובר, בו לקינו בתסמונת העיוורון והקיבעון המחשבתי, המילה מחדל, היא קטנה, מצמצמת ומגמדת, את הכשל האסטרטגי.
ועדת החקירה הממלכתית שתקום, תחקור את ליקוי המאורות הקולוסאלי שאחז את ראשי המדינה והצבא, תסביר את הלָמָּה ויותר מזה את הלְמָה.
האתון בפרשתנו פונה לאדונה בלעם - אנא, פתח עיניך וצא מנעילותך, סגירותך ונחרצותך והטל ספק, זאת לא חולשה. עליך להקשיב לי ולא לזלזל בי, גם אם אני שייכת למעמד הנמוך של החֲמוֹרִים. כך מפרש רש"י: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן – והוא ( בלעם) לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה, לראות יותר מן האדם שמתוך שיש בו דעת, תיטרף דעתו כשיראה מזיקין".
הרמח״ל (רבי משה חיים לוצאטו,1707-1744 ) בעל ספר המוסר - מסילת ישרים, מאיר לנו כיצד יש לצאת מתסמונת העיוורון: ״ ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם ונמצא מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר״.
מסתבר שהאתון היא מאד אפקטיבית ומצליחה ללמד את אדונה שיעור לחיים וגם להביא אותו לכדי שינוי, שיש בו - ביקורת עצמית, הכרה בטעות ולקיחת אחריות, כפי שמתארת זאת פרשתנו: " וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי"( במדבר, לב', לד').
אשר על כן, אם חפצי חיים אנחנו, עלינו לעלות למקום הגבוה המצוין בפרשתנו הנקרא – צופים: "וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים, אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה".
מפרש רש"י: "מקום גבוה היה, ששם הצופה עומד לשמור אם יבוא חיל על העיר". ממש כך, כוננות התרעתית עצימה . עלינו להשיבה לשגרת חיינו, לשומרה ולתחזקה 7/24, כאורח וכאורך ימים.
חשיבות החוסן החברתי והמוסרי:
אבל ביצור חוסן ההרתעה וההתרעה, לא די בו. עלינו לתמוך בו בביצור תשתית החוסן החברתי והמוסרי שלנו.
זה אתגר נעלה, המשתקף בפרשתנו, באפילוג ברכותיו של בלעם את עם ישראל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ד' " (במדבר, כד', ה').
כך אנו נפעמים מתשוקת הקללה של בלעם שהפכה לברכה, והפכה להיות מותג שעמו אנו פותחים מידי בוקר את יומנו החדש: " מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל " ( במדבר, כד', ה').
מפרש רש"י : " מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ "- על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה".
כך המדרש, מאפיין את תדהמתו של בלעם והשתאותו נוכח המראה הניבט לעיניו: " אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן, שלא היה יכול ליגע בהם, שנאמר- וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל- אלו הם הדגלים. התחיל אומר- מי יכול ליגע בבני אדם אלה? מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם, שנאמר- "שוכן לשבטיו", מכאן למדנו שהיו אלה הדגלים גדולה וגדר לישראל " (במדבר רבה ב', ד ').
כך אתגר החוסן ההרתעתי, ההתרעתי והחברתי, מהדהד במורשתו של הנביא מיכה המורשתי, בהפטרה לפרשתנו: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה טּוֹב; וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱלֹהֶיךָ " (מיכה ו', ח').
שבת שלום
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד לפרשת בלק תשפ"ו על אתונות מדברות ועל אנשים סוּמים
השפה והדיבור נחשבים במקרא למאפיין המובהק של האדם, המוגדר ברובד הפנימי של היצירה כ"רוח ממללא" (נפש חיה מדברת). משום כך, הרגעים המעטים שבהם המחיצות הללו קורסות ובעלי חיים פוצים את פיהם בלשון בני אדם, מהווים רגעי קצה דרמטיים הטומנים בחובם תפנית פילוסופית ותיאולוגית עמוקה.
הדיבור החייתי במקרא: הדגם הדואלי של הנחש והאתון
בכל רחבי התנ"ך קיימות שתי דוגמאות בלבד לחיות מדברות: הנחש בסיפור גן עדן (בראשית ג') והאתון בפרשת בלק (במדבר כ"ב). הצבתן זו מול זו חושפת מבנה דואלי מרתק, שבו כל חיה מייצגת קוטב הפוך לחלוטין של שימוש בכוח המילה.
הנחש בבראשית מייצג את העורמה, המניפולציה והפיתוי. הוא פוצה את פיו מיוזמתו, ללא גירוי חיצוני, כדי לטשטש את הגבולות שבין האדם לאלוהיו ("וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"). דיבורו של הנחש נועד להוריד את האדם ממעלתו הרוחנית ולדרדר אותו אל החומריות והחטא.
האתון בבמדבר מייצגת את התמימות, הריסון וההגנה. היא אינה יוזמת את הדיבור אלא נאלצת לדבר רק כתוצאה ממצוקה ודוחק פיזי, כדי להגן על רוכבה מפני המלאך המבקש להורגו. דיבורה של האתון אינו מפתה אלא מוכיח, והוא נועד להחזיר את האדם (=הנביא) אל גבולותיו הראויים מול הא-ל.
בעוד שהנחש משתמש בדיבור כדי להחטיא את האדם הניצב בדרגה רוחנית גבוהה, האתון משתמשת בדיבור כדי לעורר ולהציל אדם ששקע בעיוורון רוחני.
המעבר לחיה המדברת השנייה במקרא אינו אירוע מקרי. חז"ל במסכת אבות (פרק ה', משנה ו') קובעים כי "פי האתון" הוא אחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות.
זמן "בין השמשות" – אזור הדמדומים שבין ימי המעשה לחול, בין האור לחושך – מייצג את התפר שבין חוקי הטבע הקבועים לבין הממד העל-טבעי. פתיחת פי האתון אינה שבירה אקראית של חוקי הפיזיקה, אלא קוד אנטי-סימטרי שהוטמן מראש במערכת ההפעלה של היקום. התוכנית האלוהית הגדירה מראש שבנקודה מסוימת בהיסטוריה, כאשר ההיבריס האנושי יאיים להחריב את המצפן המוסרי, הטבע עצמו יתמרד וידבר.
היפוך התפקידים: מי באמת רואה?
כאשר בלעם בן בעור, הקוסם המפורסם של המזרח הקדום, יוצא לקלל את ישראל, הוא בטוח בשליטתו המוחלטת במציאות באמצעות מילותיו. אולם, הטקסט המקראי יוצר אירוניה חריפה: בלעם, המתהדר בהמשך כ"גְבַר שְׁתֻם הָעָיִן" ו"מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה" (במדבר כ"ד, ג-ד), מתגלה בעיוורונו המוחלט. הוא אינו רואה את מלאך ה' הניצב בדרך וחרבו שלופה בידו, בעוד אתונו – הבהמה הנתפסת כסמל לעקשנות וחומריות – רואה את המציאות המטאפיזית לאשוּרה.
הדרמה בנויה על פי המודל המשולש, המצמצם בהדרגה את מרחב התמרון של בלעם ומחריף את היפוך השליטה:
בשלב הראשון:האתון רואה את המלאך ונוטה מן הדרך אל השדה; בלעם מכה אותה כדי להחזירה.
בשלב השני :המלאך עומד במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה. המרחב נסגר. האתון נדחקת אל הקיר ולוחצת את רגל בלעם; הוא מכה אותה שנית.
בשלב השלישי:המלאך עומד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. האתון רובצת תחת בלעם, וחמתו בוערת בו והוא מכה אותה במקל.
ככל שהמרחב הפיזי נסגר, כך נחשף חוסר האונים של הנביא. הכלי שאמור להיות מובל וצייתן – מורד באדונו. השרביט והמקל שבידו של בלעם הופכים לעדות לעליבותו. מי שמתיימר להשמיד עמים שלמים בפיו, נאלץ לייחל לחרב פשוטה כדי להילחם באתונו: "לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ" (במדבר כ"ב, כט).
היפוך זה מתכתב באופן מרתק עם מודל טירסיאס (Tiresias ), הנביא העיוור בטרגדיה היוונית (כמו ב"אדיפוס המלך" לסופוקלס). בטרגדיה הקלאסית, מי שעיניו הבשרניות פתוחות לרווחה (אדיפוס) עיוור לאמת של חייו, ואילו הנביא נטול הראייה הפיזית הוא הרואה נכוחה.
המקרא מקצין את התמה הזו: ה"רואה" אינו נביא אנושי חלופי, אלא בהמת משא. רק לאחר שהאתון מציגה טיעון לוגי ומוסרי מובהק ("הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ..."), מתרחש המעבר מעיוורון לראייה נבואית אצל בלעם: "וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה'" (כ"ב לא).
סיפור האתון אינו סתם עיכוב בדרך, אלא שיעור מכונן המכין את בלעם למפגש עם בלק. המסר ברור: השליטה על הפּה אינה שלך. כשם שאלוהים פתח את פי האתון, כך הוא ינווט את פיך.
קיים קשר מִבני הדוק בין שלוש הכאות האתון לבין שלוש הברכות שנושא בלעם בהמשך על ראש ההר. בשני המקרים מדובר במבנה מדורג שבו האדם מנסה לכפות את רצונו - בלעם מנסה להניע את האתון, ובלק מנסה לכפות על בלעם לקלל באמצעות מעבר פיזי ממקום למקום (במות בעל, שדה צופים, ראש הפעור). בשני המקרים הניסיון האנושי קורס. בלעם המכה את האתון שלוש פעמים הוא הבלעם שיברך את ישראל שלוש פעמים, כפי שמוכיח אותו בלק הזועם: "לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים" (במדבר כ"ג, יא).
סיכום ואקטואליה
הלקח הרוחני של הפרשה מהדהד בעוצמה בעולם המודרני. האדם הטכנולוגי וההישגי מפתח לעיתים קרובות היבריס בלעמי; אנו משוכנעים שהכלים, המילים והיכולות המניפולטיביות שלנו מעניקים לנו שליטה מוחלטת על המציאות ועל משאבי הטבע והחברה שמתחתינו.
הסיפור המקראי קורא לנו לעצור ב"משעול הכרמים" של חיינו ולגלות ענווה קיומית. הוא מזכיר לנו שהתבונה והראייה האמִתית אינן נחלתם הבלעדית של בעלי הכוח, התארים או הרהיטות הלשונית. לעיתים קרובות, האמת המוסרית והקיומית הפשוטה נמצאת דווקא אצל מי שנתפסים בעינינו כ"אתונו" של העולם - השקופים, המוחלשים, אלו שמבחינים במלאך וסופגים את המכות של מנהיגים הצועדים בעיוורון אל התהום.- בלומה דיכטוולד. ז' תמוז תשפ"ו
&
דבר תורה - פרשת בלק תשפו - ראייה, שמיעה, קללות, ברכות, ומדינת מופת-מייקל אייזנברג-משקיע ומנהל קרן הון סיכון.
פרשת השבוע, פרשת בלק, פותחת בפחדים המתגברים בקרב מואב כשהם צופים בכיבושים המזהירים של ישראל את מלכי האמורי (שתוארו בפרשה הקודמת). לפני כארבעה חודשים, תחת הכותרת "שמיעה ומשמעות" ניתחתי במסגרת דבר התורה לפרשת יתרו, את "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח, א)
כעת, ברצוני להשוות לפרשת השבוע שלנו, שגם בה, מי שאינו בן לעם ישראל מגיב לאירועים ההיסטוריים שלפניו:
וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר, אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגׇר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא, וַיָּקׇץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כׇּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה, וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא.
וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ, לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. ווְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ, כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר…וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא… וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.
וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ… וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ… וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם, וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל… וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק, וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת. וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן, וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ. וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל, וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם. (במדבר פרק כג)
מעבר להחלפת השמיעה של "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" בראייה של "וַיַּרְא בָּלָק", קל לראות שמוטיבים רבים חוזרים בשתי הפרשיות. כאמור, בשתיהן מי שאינו ישראלי מגיב לאירועים העוברים על עם ישראל, ובשתי הפרשיות האירועים, ובפרט יציאת מצרים, מסופרים שוב. בדומה ליתרו שמגיע עם שני ילדים, בלעם מגיע עם שני נעריו, ובדומה ל"וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ" בפרשת בלק נאמר: "וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ". גם האיזכור של דמויות-רקע בשם ציפורה וציפור, מדגיש את הדימיון, וגם המדיינים נמצאים ברקע של שני הסיפורים.
בנוסף בשתי הפרשיות מקריבים קרבנות ומשתפים בהם את הנכבדים, ובשתיהן עולה שאלת הברכה הייחודית של עם ישראל:
"וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם" (שמות יח); "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר…וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כב) המהדהדות את דברי ה' לאברהם בתחילת הדרך: "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג).
כמו בלעם, שמסרב בהתחלה ללכת אל בלק, גם יתרו מסרב להצטרף לישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם, לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ. כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ". (במדבר י, כט-לא), וכמו שבלק מפציר שוב בבלעם, גם משה פונה שוב ליתרו: "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (במדבר י, לא-לב). אבל, במקום שותפות בטוב העתידי, בלק משחד את בלעם בכבוד ובכסף: "כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד… אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב…" (במדבר כא, טז-יח). במקביל, בעקבות השמיעה העמוקה של יתרו שמובילה לפנמה, משה מבקש ממנו: "וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם", אבל בלק, מבקש מבלעם מיד כשהוא מגיע להביט על מחנה ישראל בעינו הרעה: "וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם", "לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקׇבְנוֹ לִי מִשָּׁם", "נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁ-דַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". מסתבר שכמו יתרו, בלעם, גם הוא יודע את מאפייני החניה של ישראל: " מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" ולמרות שבא לקלל הוא לא רק נאלץ לברך, אלא, כפי שמיד אסביר גם להדהר בסופו את "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" .
מה ההבדל בין יתרו לבלק שההשוואה והניגוד מציפים? הזוהר (ח"ג, קצו) ניגד בין יתרו שבא כדי להתחבר לישראל לבין בלק שהתחבר לעבודה זרה, קללות וכישוף, וברצוני להעמיק בתהליך. בלק, רואה רק את העם הרב לפניו, כפי שהוא עצמו אומר: "וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי". הראייה שלו היא שטחית וקשורה לאיום על הטריטוריה שלו, ולכן היא מעוררת חרדה ולא הבנה. הוא לא מקשיב לסיפור של עם ישראל ולא קורא את המגמה הברורה שהיא עיקר עניינו של עם ישראל - לחזור לארץ המובטחת כדי להקים חברת מופת. המטרה של ישראל איננה לכבוש שטחים, שהרי המלחמה במלכי האמורי החלה רק אחרי סירובו של סיחון לתת לישראל לעבור בשטחו לכיוון ארץ כנען, ורק אחרי שעם ישראל הקיף ממזרח את ארץ מואב עצמה! בעקבות ציווי ה' שלא להילחם נגד מואב! אם היה נעתר לקריאת המהלכים הגיאופוליטיים אותם תיארתי בשבוע שעבר, שומע את משק כנפי ההיסטוריה ומתקרב לישראל, היה נחסך ממנו האירוע היקר והמביך.
לעומת ראייתו העכשווית של בלק, אליה הוא מנסה לגרור גם את בלעם, השמיעה של יתרו הייתה "שמיעה יוצרת". הוא עיבד את המידע, הסיק מסקנות קיומיות ובהמשך, צאצאיו בני הקיני, נהיו שותפים של עם ישראל. בלק ראה ממעוף הציפור "אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי"; יתרו הבין שמאחורי היציאה ממצרים יש יד-אלוהית נֶעְלָמָה, שמכוונת לשינוי פרדיגמה עולמית. יתרו קלט את מהפכת החירות הגדולה שעם ישראל הפך למייצגה: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם" (שמות יח, ט).
בהתאם לכך, אצל יתרו הברכה והקרבנות מגיעים אחרי חקירת הסיפור לעומקו והפנמה שהעתיד ישתנה וכבר משתנה. זו הקרבה של שבח ותודה המבטאת אחדות ושילוב זרועות לקראת עתיד אחר. נכבדי ישראל באים לאכול לחם עם יתרו, חותן משה, "לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים" - השם שמשקף את יד הא-ל בהיסטוריה. ולכן הוא מצטרף למסע השינוי, במסגרתו הוא אף יזהיר את משה, שהוא חייב למנות שופטים לצידו כדי לנהל ציבור שנושא תודעת חירות: "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱ-לֹהִים עִמָּךְ" (שמות יח, יט). הוא אפילו אומר ביקורת: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ, כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות יח, יח), אבל זו ביקורת של מישהו מבפנים שבאמת דואג, המלמדת על ראייתו את עם ישראל כעם צומח ומתפתח.
לעומת זאת אצל בלק ובלעם הקרבנות הם "שוחד" לאלוהים כדי לשנות את רצונו. אין כאן קרבנות אחווה ושיתוף פעולה אלא שימוש בקרבן כנשק. בהמשך, כשבלעם מנסה לקלל, ה' הופך את קללותיו לברכות, ואז גם הוא מדבר על הצמיחה והפוטנציאל של ישראל, שלא ינבלו: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים (עצי בושם) נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" (במדבר כד, ו). ובהיפוך מושלם, גם הוא, לפני לכתו, מייעץ לבלק על מפלת מואב, על ההיסטוריה העתידית ועל הפוטנציאל של ישראל, ומשתמש באותה מילה של יתרו, שמופיעה רק בשני מקומות אלו בכל התנ"ך: "לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים… אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב, דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כׇּל בְּנֵי שֵׁת" (במדבר כד, טו - יז). גם אם בלק לא הצליח לקלל את ישראל באמצעות בלעם, "מְקַלֶּלְךָ אָאֹר" בסופו של דבר יחול על בלק. בשונה מצאצאי יתרו, צאצאי מואב לעולם לא יהיו שותפים: "גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם… וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ" (דברים כג, ד-ה).
בתורה יש שש פרשות הנקראות על שם דמויות: נח, חיי-שרה, יתרו, קרח, בלק ופנחס. שלוש הפרשות על שם דמויות מהעולם הכללי, מביאות לקידמת הבמה את סיפורה של האנושות כולה. פרשת נח עוסקת בטוב וברע, במוסרי ובלא-מוסרי, של כלל החיים על פני האדמה. פרשת יתרו היא פרשת ההצטרפות-שותפות של הנוכרי והתחברותו לעם ישראל מתוך הפנמה של האנומליה הישראלית במהלך ההיסטוריה ובקרב העמים. יתרו הבין שיש בכוחם של ישראל להשפיע לטוב על העולם כולו, ובמקביל, הפניה של משה ליתרו: "וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם", היא קריאה לשותפות אמת (בוודאי אם היא נאמרת על רקע הפסוקים שענן ה' בכלל מוביל את המחנה). החזון שמציע משה הוא שלא רק אנחנו מובילים לאן שאנחנו רוצים. השאיפה היא לדאוג לברכה עם שותפים - הטוב של חזון התורה עבור כל העולם: "וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ".
פרשת בלק, הפרשה השלישית שנקראת על שם דמות מהעולם הכללי, היא פרשת ההתנגדות של מי שרואה בישראל רק איום פיזי. אולי טמון פה אפילו ניסוח מוקדם של אנטישמיות אם המילים "הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ" שבפי בלק רומזות למכת ארבה: "וַיְכַס אֶת עֵין כׇּל הָאָרֶץ" (שמות י, טו). כל מי שמאמץ את נקודת המבט של שונאי ישראל, וכל מי שמסתכל על ישראל היום בעין שלילית, וגם מקבל דקירה בעין מההצלחה הישראלית צבאית, טכנולוגית, מדעית וכלכלית, רואה שטחית, ורואה דרך הפילטר האנטישמי המעוות. אבל, בעזרת ה' אנחנו נוכיח לכולם שיש בכוחינו להגשים את ברכת ה' לאברהם על כל חלקיה: "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
הברכה איננה פריווליגיה, היא תובעת מאיתנו. אומנם גם יתרו וגם בלק ובלעם הקריבו קרבנות כדי להעצים את החיבור שלהם לעולם הרוח, אבל הנביא מיכה, בדבריו שנקרא השבוע במסגרת ההפטרה, מדגיש שמה שבאמת חשוב זה ההליכה בדרכי המופת של התורה:
עַמִּי זְכׇר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'.
ובַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?
הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.(מיכה ו, ה-ח)- מייקל אייזנברג
&
ב"ה. לפרשת בלק תשפ"ו - צֹּפֶן בִּלְעָם אריה דיכטוולד.
בשתי נקודות התצפית הראשונות, מנסה בלעם בהזמנת בלק לפגוע בעם ישראל באותה אסטרטגיה ישנה ומוכרת: קללות, כשפים והטלת עין הרע. פעמיים הוא נכשל ופעמיים הוא מייחס את הכישלון למיקומו הגיאוגרפי. אולם במופע השלישי, משהו משתנה באופן עמוק. בלעם מבין כי אין טעם בשימוש בנְחשים ובקוסמות, ומחליט לשנות לא רק את מקום התצפית – אלא את הגישה כולה: "וַיַַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (במדבר כד, א).
בלעם נושא את עיניו, ורואה את ישראל שוכן לשבטיו. ברגע זה, כשרוח נבואה עליו, נפרש בפניו מחזה מרהיב של סדר והרמוניה מושלמת כמו בטבע. הוא פותח בקריאת ההתפעלות "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – קריאה שמשמעה פשטות ויופי מרהיב. מכאן הוא עובר לתיאור של רְוָיָה וצמיחה: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר..." – דימוי המהווה ניגוד מוחלט לשממת המדבר. צמחייה עשירה שכזו, הניזונה ממים רבים, מלמדת על חיוּת, המשכיות ושגשוג והמהווים היפוך גמור לעבָר של קמילה. חזון זה נחתם בדימויי עוצמה ומלכות: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", המבטאים את המהפך הדרמטי מעם עבדים נרדף למלכות ריבונית גְאה.
בלק המתוסכל סופק את כפיו וקורא: "לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: וְעַתָּה בְּרַח לְךָ".
ברם, האם היו אלו ברכות תמימות? רש"י, בהסתמכו על חז"ל, חושף בפנינו כי מאחורי מעטֶה המילים המרהיבות מסתתר "כתב חידה" מתוחכם. על המילים "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ" מפרש רש"י שפשוטו של מקרא הוא " שֶׁנֶּאֶרְכוּ ונמשכו לנטות למרחוק", אך מיד מוסיף את עומק הדרש:מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם... וכשהפך המקום (=ה') את פיו ברכם מעֵין אותן קללות שבקש לומר".
במסכת סנהדרין (קה, ב) חלוקים האמוראים כיצד נכפה על בלעם לשנות את דבריו – רבי אלעזר אומר שמלאך דיבר מגרונו, ורבי יונתן טוען שהושמה "חכה" (=מחסום פיזיולוגי) בפיו.
רבי יוחנן מפרט את הצופן הפוך, ומראה כיצד כל ברכה שיצאה בסופו של דבר מפי בלעם היא בעצם תמונת ראי מדויקת של הקללה המקורית שביקש להטיל בלבו.
כאשר קרא בלעם בהתפעלות "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב", כוונתו המקורית הייתה שלא יהיו לעם ישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות. במילים "וּמִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" ביקש למעשה לחבל ברוחניותם ושלא תשרה שכינה עליהם לעולם.
הדימוי הפסטורלי "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ" נבע מרצונו העז שלא תהא מלכותם נמשכת, והברכה "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר" החביאה את השאיפה שלא יהיו להם זיתים וכרמים משלהם.
כשאמר "כַּאֲהָלִים נָטַע ה' " רצה בלבו שלא יהיה ריחָם של ישראל נודף לטובה, ובמילים "כַּאֲרָזִים עֲלֵי מַיִם" קיווה שלא יהיו להם מלכים בעלי קומה, חוסן וזקיפות קומה.
בלעם ביקש לקטוע גם את שרשרת הדורות של המנהיגות, וכשבירך "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו" כיוון בסתר ליבו שלא יהיה להם מלך בן מלך, ושלא תהא מלכותם שולטת באומות, כפי שרמז במילים "וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים".
לבסוף, הדימויים המפוארים "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ" וּ"תִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" לא היו אלא כיסוי לרצונו העמוק שלא תהא מלכות ישראל עַזָּה, ושלא תהא אימתה מוטלת על העמים.
מוסיף רבי אבא בר כהנא: בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה, כמעט כולן חזרו לקללה. הברכות החומריות התפוגגו עם חורבן המלכות והיציאה לגלות. יוצאת מן הכלל היא הברכה הראשונה - בתי הכנסיות ובתי המדרשות, עליהם נאמר: "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה" (דברים כג, ו). התורה נוקטת בלשון יחיד- קללה, ולא קללות – כדי ללמדנו שרק קללה אחת נהפכה לברכת נצח קבועה, והיא זו שהגנה על העם בכל שנות חשכת הגלות.
כשבלעם מביט על המחנה, הוא רואה סדר קפדני: המשכן, הכוהנים והלוויים ניצבים בלב המחנה – מרכז האמונה והרוחניות של העם, הן בחנייה והן במסע. מן העבר המזרחי ניצב בראש דגל יהודה, המייצג את המלכות, ויחד עמו חונים יששכר המייצג את עמלה של תורה וחכמה, וזבולון המייצג עושר ורווחה כלכלית. בדרום עומד בראש דגל ראובן, הבכור, המביא עמו כוח, עוצמה ותעוזה חלוצית, כשאליו נלווים שבטי גד ושמעון. במערב מוביל דגל אפרים, המייצג יחד עם מנשה ובנימין את בני רחל – החלוץ העובר לפני המחנה, הנושא עמו גם את התפילה והתקווה. בצפון חונה דגל דן, המאסף והמגן על אגפיו של המחנה כולו, ויחד עמו אשר ונפתלי.
במבט ראשון, בלעם רואה דגלים רבים בצבעים שונים ובסימנים שונים. הוא תוהה: האם זהו פילוג? האם זוהי נקודת התורפה שדרכה ניתן להחריב את העם? אך כשהוא מעמיק להביט, הוא מגלה שלא פירוד יש כאן, אלא הרמוניה נפלאה המקבילה לחוקי הטבע. לעץ יש ענפים רבים ושונים, אך כולם יונקים משורש אחד. לנהר יש יובלים רבים, אך מקור הנביעה הוא אחיד.
לכל שבט יש גוון משלו ותפקיד ייחודי, אך כולם יחד מהווים יצירה מופלאה אחת. הסדר הזה אינו מקרי; הוא אינו תוצאה של "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם". יש לו אופק רחב והמשכיות רבת דורות, "שנאֶרכו ונמשכו לנטות למרחוק". לכל צד ודגל, ולכל מי שעומד בראשו, יש תפקיד עכשווי ותפקיד בעתיד.
כשבלעם מבין שלא בכשפים ולא במלחמה גלויה יוכלו לעם המאוחד הזה, הוא משנה טקטיקה ופונה אל התחבולה והמזימה. הוא מבין שאי אפשר לפגוע במחנה כזה מבחוץ, אלא יש להכשילם מבפנים - דווקא בשתי נקודות החוזק שציין בפתח דבריו: "אֹהָלֶיךָ" - "מִשְׁכְּנֹתֶיךָ".
ה"אוהל" מייצג את התא המשפחתי, את הצניעות והטהרה של המשפחה המסורתית בישראל, הנשענת על מורשת העבר של יעקב. ה"משכן" מייצג את אוהל מועד, את מרכזיות האמונה והרוח ההופכת את יעקב הפרטי ל"ישראל" - לעם בעל אופק עתידי. בעצת בלעם המתוחכמת לבלק, עבודת בעל פּעור פוגע בדיוק בשני הערכים האלה באמצעות זימה ועבודה זרה. המזימה מכה בעם מבפנים ומצליחה להפיל חללים רבים ופוגעת ברוחניות ובקשר לאלוקים, דבר המוביל לציווי התקיף "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים".
# צא ולמד
לאורך ההיסטוריה והגלות הארוכה, כאשר המלכות נגוזה וכל הברכות החומריות הפכו לקללות, מה שהחזיק את עם ישראל ואִפשר לו לשרוד כנגד כל חוקי הטבע היו אותם שני ערכים יסודיים שנותרו חסיני קללה: התכנסות סביב לימוד התורה וחוסן התא המשפחתי. כדברי הגמרא, כולם חזרו לקללה מחוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.
כיום, כשזכינו להזדמנות חדשה בארצנו, כתב החידה של בלעם עומד לפתחנו כתוכנית עבודה סדורה: המפתח לעוצמה אינו בכוח הזרוע או בהומוגניות כפויה, אלא ביכולת לצעוד יחד, "שוכן לשבטיו" - מתוך כבוד לגוונים השונים, ומתוך שמירה אדוקה על קדושת הבית ומרכזיות הרוח. זכור ושמור את אוהליך ומשכנותיך.- אריה דיכטוולד. ו' תמוז תשפ"ו
&
רעיונות פרשת *בלק*-יגאל גור אריה-מציאות מתועדת
ברכות לשלום צרום לשבת בר מצווה.
ברכות לעמית דוידסון לשבת בת מצווה.
אנו חיים במציאות מתועדת וחסרת פרטיות . אם שתי חברות הלכו יחד לקניון ולא העלו משם תמונה ,האם הם באמת הלכו ? האם משהו שלא פורסם, לא תויג –אכן התרחש ?.
על הזכות לפרטיות מדבר בלעם בפרשתנו . בלעם מסתכל על האוהלים של בני ישראל, ולא יכול שלא להתפעל ולאמר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" המילים אשר הופכות חלק מפורסם בתפילה .ממה בלעם כל כך התרשם במחנה ישראל –ראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה .כל אוהל נפתח לכיוון אחר, כך אף אחד לא יכול להציץ לאוהל של חברו.
בלעם מגיע מתרבות חסרת גבולות, ופתאום הוא ראה צניעות, עדינות, רגישות מרחב פרטי ואישי מקודש שניתן לכל אדם ולכל משפחה – לכן הוא מציין זאת באופן מיוחד : "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
זה אתגר שמלווה אותנו עד היום. עד כמה להיות סגור או פתוח מול העולם שבחוץ? האם להסתכל על הסלון , על המטבח או על הדשא של השכן? איך לשמור על פרטיות בחברה שהופכת לשקופה, ומול גוגל ופייסבוק שרוצות לדעת עלינו הכול ולהשתמש בידע הזה? וברמה האישית, אלו תכנים, רגשות וחוויות אינם שייכים לכולם ואותם אנו משאירים ב "אוהל " הפרטי שלנו?
האם אנחנו מאמינים בקללות?!
בלק היה הראשון שהבין שאי אפשר לנצח את ישראל במלחמה קונבנציונלית , ולכן פנה אל הנשק הבלתי קונבנציונאלי - הקללה.
בלעם ניסה שלוש פעמים אך לא מצא נקודות קלקול להיאחז בה בקללתו.
״ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה....ויך בלעם את האתון להטתה הדרך״
הרשע הזה הולך לקלל אומה שלימה, שלא חטאה לו, ומכה אתונו שלא תלך בשדה.
זו הפגנה של חוש צדק סלקטיבי, שהיה טמון בלבו של בלעם- דרש מן הזולת נורמות התנהגות, שהוא ראה עצמו פטור מהן.
האתון הטיפשה שבבהמה, ניצחה את ה, החכם בחכמים. השיא בברכתיו של בלעם;
״ מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְּכְּנֹתֶיךָ יִשְּרָאֵל" שמשמעותה הכרה בסגולת האומה השומרת על נקיות המסגרת המשפחתית. האוהל והמשכנות- יוצקים לתוכם, חכמה בינה ודעת, ערכים ותוכן רוחני, יוצרים *אחדות המשפחה*
בלעם הבין כי הסכנה הגדולה ביותר לישראל היא התפרקות המשפחה.
זה האתגר הגדול ביותר בתקופתנו לשמור ולאחד את המסגרת המשפחתית.
עלינו מוטל לחזק את היתדות של אוהלי יעקב.
שבת שלום! -שבת ענוגה ומנוחה! -*יגאל גור אריה*
&
שמיעה סובייקטיבית -חיים קופל-פרשת בלק
3) מסביר רב חיים שמואלביץ זצ"ל שֶׁבִּלְעָם לָקָה בְּעִוּוּת , שֶׁשָּׁרְשׁוֹ נָעוּץ בִּתְכוּנָה אֱנוֹשִׁית מְצוּיָה, וְהִיא: שֶׁהָאָדָם שׁוֹמֵעַ מָה שֶׁהוּא חָפֵץ לִשְׁמֹעַ, וּמְפָרֵשׁ אֶת הַדְּבָרִים כְּצִוּוּי ה' אֵלָיו. והביא דוגמא לכך בשם "הַסַּבָּא מִנּוֹבְהַרְדּוֹק" זצ"ל (יוסף יוזל הורוביץ). לאחר שלבן השיג את יעקב ,שברח ממנו, הוא אמר לו: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵא-לֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית לא,כט). כיצד יתכן שהוא אומר ליעקב, בנשימה אחת, שהוא יכול לְהָרַע לוֹ, ובאותה נשימה שהקב"ה אמר לו : לא לדבר עם יעקב "מִטּוֹב עַד רַע" ? כְּאִלּוּ לֹא הִפְנִים אֶת דְּבַר ה'? אלא שכך דרכו של כופר, שלמרות שמשמיעים לו את דבר ה', הוא מיד מַטָּה אֶת הַדְּבָרִים לְטוֹבָתוֹ, ובטוח שגרסתו היא הנכונה.
4) הרב שמואלביץ הביא דוגמא נוספת לרעיון זה מסיפור שמובא בגמרא, על רב עִילִישׁ שנפל בשבי, ואיתו היה אדם נוסף שהבין בשפת הציפורים. יום אחד בָּא עוֹרֵב וְקָרָא לְעִלִּישׁ, החבר תירגם את דבריו, "עיליש ברח עיליש ברח" אך עיליש לא התרשם מדבריו וטען שהעורב הוא שקרן. אח"כ קראה לו יונה והחבר תירגם לו את דבריה "עיליש ברח, עיליש ברח". הפעם הוא סמך על דברי היונה, הוא ברח ואכן ניצל. (גיטין מה.).
5) בגיליון הש"ס, על הדף, מובאים דברי "הַעָרוּךְ" שטוען שרב עיליש ידע בשפת הציפורים. ולכאורה מהגמרא לא משמע כן, עובדה שהוא ביקש מחברו שיתרגם לו, את משמעות הקריאה אליו. אלא שאכן עיליש הבין את משמעות הקריאה, אבל הוא חשד בעצמו שהוא שומע, מה שהוא רוצה לשמוע, מסר לטובתו, לכן הוא פנה לחברו שיאשש את דבריו. ומשעשה כן, החליט להאמין לדברים, ברח וניצל.
6) כָּךְ קָרָה גַּם לְבִלְעָם וּלְלָבָן שֶׁפֵּרְשׁוּ אֶת דְּבַר ה', לְפִי מִשְׁאֲלוֹת לִבָּם וְלֹא הִרְגִּישׁוּ בְּטָעוּתָם. לָכֵן עַל הָאָדָם לָדַעַת שֶׁאֵין הוּא אוֹבְּיֶקְטִיבִי לְגַבֵּי עַצְמוֹ, וְעָלָיו לְחַפֵּשׂ דֶּרֶךְ לָאֱמֶת, אוֹ לִשְׁלֹל אוֹתָהּ. (הרב שמואל רבינוביץ שליט"א).
7) תשובות לפרשת חקת
א) מה המכנה המשותף ל: הַר נְבוֹ, הַר סִינַי, וְהֹר הָהָר? תשובה: "הר ההר" (כ,כ) אֵלּוּ הֶהָרִים הַיְּחִידִים שֶׁלֹּא יֻשְׁרוּ ע"י הֶעָנָן שֶׁהָלַךְ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל (רש"י שם ). שמואל לרנר ענה תשובה נוספת: משה היה קשור לשלושת המקומות : הר סיני- קבלת התורה. הר ההר- קבורת אהרון, הר נבו- קבורת משה.
רחל קלמנטינובסקי ענתה בדומה: שלושת ההרים האלה היו תחנות משמעותיות במסע בני ישראל במדבר: מתן תורה, פטירת אהרון, ופטירת משה.
ב) מְנֵה שֵׁמוֹת של ארבעה בע"ח בפרשה? תשובה: פָּרָה, (יט,ב). תּוֹלַעַת, (יט,ו). נְחָשִׁים, (כא,ו). לָמָה, (כא,ה).
8) שאלות לפרשת בלק
א) מצא בפרשה שלוש עשרה מילים ברציפות, שיש בכל אחת מהן, את האות "ל"?
ב) "לְכָה נָּא אָרָה לִּי" ( כב,ו). "וַיִּשְׁלַח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים" (כב,מ). התוכן דומה, בכל זאת מתי משתמשים בפועל "לך" ומתי בפועל "שלח" ?
שבת שלום
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
מעדנים 400ב פרשת בלק תשפ"ו
הגיליון מוקדש לע"נ מרים פנינה ברגמן ע"ה בת יצחק וצילה בר-און שיבלחט"א נפטרה בי"ח סיון תשפ"ו
&
דבר תורה לפרשת בלק – לדעת את האמת או לחיות אותה-דובי פריצקי.
אחת השאלות המפתיעות בפרשת בלק היא כיצד ייתכן שבלעם זוכה לגילויים רוחניים עצומים, שומע את דבר ה’, מנבא נבואות נשגבות על עם ישראל, ובכל זאת נשאר דמות שלילית.
נדמה שהתורה מבקשת ללמד כאן יסוד גדול: לא די לראות את האמת, צריך גם לחיות אותה.
בלעם יודע היטב מהו רצון ה’. שוב ושוב הוא מודה שאינו יכול לומר דבר שלא יושם בפיו מאת ה’. הוא מבין את האמת ואף מבטא אותה במילים מרוממות, אך ליבו נשאר במקום אחר. הוא ממשיך להימשך לכבוד, לרווח ולמעמד. מכאן אנו לומדים שכישרון רוחני, ידע ואפילו נבואה אינם מעידים בהכרח על גדלות מוסרית. אדם יכול לדעת הרבה מאוד, אך השאלה האמיתית היא מה הידע הזה מחולל בתוכו.
גם פרשת האתון מדגישה רעיון זה. בלעם, הנחשב לבעל ראייה רוחנית מיוחדת, אינו מבחין במלאך העומד בדרכו, בעוד האתון הפשוטה רואה. התורה רומזת לנו שלפעמים דווקא מי שמשוכנע שהוא רואה הכול עלול להיות עיוור לדברים החשובים ביותר. לא חסר לו מידע; חסרה לו הענווה שמאפשרת לאמת לחדור פנימה.
מכאן עולה מסר נוסף: גדולתו של אדם אינה נמדדת רק ביכולותיו אלא בנאמנותו לערכים שהוא מכיר בהם. אפשר להיות חכם, מוכשר ובעל השפעה, אך אם אין מחויבות פנימית לאמת, כל הכישרונות הללו עלולים להפוך לכלים ריקים מתוכן.
ייתכן שזו גם משמעות דבריו של בלעם: “תמות נפשי מות ישרים”. הוא מבקש את סופם של הישרים, את התוצאה הסופית של חיי אמת, אך אינו מוכן באמת לחיות את הדרך שמובילה לשם. הוא רוצה את הברכה בלי לקבל על עצמו את האחריות, את הייעוד בלי המחויבות.
מנגד, עם ישראל מתואר בפרשה כעם שנושא בתוכו זהות וייעוד שאינם תלויים בהגדרות חיצוניות. בלק ובלעם מנסים להביט על ישראל מבחוץ, לקבוע מי הם ומה ערכם, אך בכל פעם יוצאת מפיו של בלעם ברכה. האמת הפנימית חזקה יותר מכל ניסיון חיצוני לעוות אותה.
אולי זהו המסר המרכזי של הפרשה: לא מספיק לדעת מה נכון, צריך לאפשר לאמת לעצב את האישיות, את המידות ואת המעשים. אדם נבחן לא במה שהוא מסוגל לומר על הקדושה, אלא במידה שבה הקדושה משנה את חייו.
שבת שלום מאשקלון️-דובי פריצקי
שבת מבורכת בבשורות טובות -החברה לחקר המקרא-ישראל קריסטל-מנכ"ל
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
