אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
ישראל קריסטל-מנכ"ל -החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון.
*******************************************************
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו הגדה של פסח, "פסח על שום מה? מאמר מס ו' בהוצאת קורן מגיד 2015 עמ' 162. "לפעמים קשה לדעת מה הפלא ההיסטורי הגדול יותר:
ההישרדות היהודית או ניסיונותיהם של אחרים להבטיח שעם ישראל לא ישרוד!.
ובהמשך עמוד 297 מאמר כ' "הקושיה שאינה נשאלת"עד עמוד 300.(חגיגה של מאמרים בסוף ההגדה).
פסח הוא חג הקושיות, אבל יש קושיה אחת שאיננה נשאלת, והיא רבת משמעות. מדוע היה צורך בפסח מלכתחילה? מה טעמן של שנות הסבל והעבדות? עם ישראל נגאל. הוא זכה מחדש בחירותו. הוא שב לארץ שהובטחה לאבותיו מאות שנים קודם לכן. אבל מה הצורך בגלות? מדוע לא סובב א-לוהים את פני הדברים כך שאברהם או יצחק או יעקב פשוט יירשו את ארץ כנען? אלמלא ירדו בני-ישראל למצרים בימי יוסף, לא היה סבל ולא היה צורך בגאולה. למה פסח? אין מנוס מהשאלה הזאת, לאור מונחיו של הסיפור המקראי.
התורה מלמדת שאין שום דבר מקרי באירועים שהביאו לפסח. מאות שנים קודם לכן שמע אברהם מפי א-לוהים בברית בין הבתרים: "יָדְעַ תּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג). בהגדה אנו חוזרים שוב ושוב על העובדה שרצף האירועים כולו היה חלק מתכנית שנגזרה מראש. א-לוהים "חישב את הקץ", את סוף הייסורים. כאשר ירד יעקב למצרים הוא היה "אנוס על פי הדיבור". א-לוהים עצמו אמר ליעקב: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָדוֹל אֲשִׂימְךְ שָׁם" (בראשית מו, ג) בלי לרמוז לו על הסבל שיעבור על בניו. חז"ל אומרים כי לקראת סוף חייו, כשיעקב רצה לומר לבניו מה יקרה להם "באחרית הימים", ניטלה ממנו מתת הנבואה בני-ישראל, בלי לדעת זאת, היו חלק מעלילה שנכתבה זמן רב קודם לכן.
מדרש אחד - אחד המקומות הספורים שבהם חז"ל נותנים ביטוי לתחושת האי-נוחות שגרמה להם אסטרטגיה מוזרה זו של ההשגחה העליונה - מבטא את הבעיה בחריפות רבה:
היה הקדוש ברוך הוא מבקש לקיים גזירת "ידוע תדע", והביא עלילה לכל דברים אלו כדי שיאהב יעקב את יוסף, וישנאוהו אחיו, וימכרו אותו לישמעאלים, ויורידוהו למצרים, וישמע יעקב שיוסף חי במצרים, וירד עם השבטים, וישתעבדו שם, הווי "ויוסף הורד מצרימה". אל תקרי "הורד" אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים. אמר רבי תנחומא: למה הדבר דומה? לפרה שמבקשין ליתן עול בצוארה והיא מונעת העול מן צוארה. מה עשו? נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותה לאותו מקום שמבקשין בו לחרוש, והיה העגל גועה, שמעה הפרה בנה גועה הלכה שלא בטובתה,בשביל בנה. (מדרש תנחומא, וישב ד)
התסריט שכתב א-לוהים לעמו היה לפעמים מפותל ומפחיד. חז"ל החילו על זה את הפסוק "לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱ-לֹהִים, נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם" (תהלים סו, ה). מדוע רצה הקדוש ברוך הוא שעמו יחווה עבדות? מדוע הגלות במצרים הייתה הקדמה חיונית לחייהם כאומה ריבונית בארץ המובטחת?
ספר יונה מספר סיפור מוזר. א-לוהים ציווה על יונה להעביר אזהרה לתושבי נינווה שהשחיתו את דרכם. העיר נידונה להיחרב, אלא אם כן יחזרו בהם מדרכם הרעה. יונה נמלט ממשימתו, ובמהלך הספר אנחנו למדים מדוע. הוא ידע, כך הוא אומר, שאנשי נינווה יחזרו בתשובה מיד כשישמעו את דברי הנבואה, ויימחל להם. בעיני יונה היה בזה אי־צדק. כשאנשים חוטאים, עליהם לשאת בתוצאות מעשיהם ולהיענש. במיוחד כשמדובר בנינווה, עירם של האשורים שגרמו סבל כה רב לעם ישראל. העובדה שא-לוהים מחל להם סתרה הקושיה שאינה נשאלה את תפיסת החטא והעונש של יונה, א-לוהים מחליט ללמד את יונה לקח. הוא שולח לו קיקיון שמעניק לו צל מהשמש הקופחת. למחרת הוא שולח תולעת שמייבשת את הקיקיון והעץ מת. יונה חןוה דיכאון אבדני. א-לוהים אומר לו: "אתה חסת על הקיקיון, אשר לא עמלת בו וְלֹא גְדַלְתוֹ, שְׁבִן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אַבד. וַאני לֹא אַחוּס עַל נינוה הָעִיר הַגְדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתים עֶשְׂרָה רבּוּ אַדָם אַשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לְשְׁמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?" (יונה ד, י-יא)
א-לוהים מלמד את יונה לחמול בכך שהוא נותן לו משהו ואחר כך נוטל אותו ממנו. האבדן מלמד אותנו להעריך דברים, אם כי בדרך כלל במאוחר. מה שהיה לנו ואחר כך אבד לנו, שוב לא נוכל לקבלו כמובן מאליו. הראייה הדתית איננה ראיית דברים שאינם קיימים, אלא ראיית הדברים הקיימים, הדברים שהיו תמיד, אלא שלא הבחנו בהם. האמונה היא סוג של תשומת לב. זהו הרהור מתמשך על הפלא הגדול הגלום ביש, מפני שעלול היה לא להיות. את מה שאבד לנו והוחזר לנו אנו לומדים להוקיר באופן שלא היה אפשרי אלמלא איבדנו אותו מלכתחילה. האמונה פירושה לא לקבל דברים כמובנים מאליהם.
זהו המפתח להבנת שורה שלמה של סיפורים בספר בראשית. שרה, רבקה ורחל משתוקקות לפרי בטן אך מגלות שהן עקרות. רק בהתערבותו של א-לוהים הן מצליחות להרות. אברהם מתנסה בניסיון של עקידת יצחק ואז מגלה שא-לוהים, שביקש ממנו להקריב את בנו,
אומר "עצור" ברגע האחרון. כך לומדת משפחת הברית כי לידת ילדים אינה דבר של מה בכך. כך למד עם ישראל משחר תולדותיו לא לראות בילדים משהו מובן מאליו. הרצף היהודי, גידול דורות חדשים של יהודים, אינו טבעי, בלתי נמנע, תהליך שמתנהל מאליו. הוא זקוק למאמץ תמידי ולהשגחה בלתי פוסקת. הוא הדין בחירות.
החירות במובנה המקראי - ריסון עצמי מתוך אחריות - איננה טבעית. אדרבה, על פי הסדר הטבעי בחברות האנושיות, כמו בממלכת החי, החזק טורף את החלש ושולט בו. אין דבר נדיר וקשה להשגה יותר מחברה המעניקה כבוד שווה לכול. עצם המחשבה על חברה כזאת מחייבת ניתוק אדיר מהסדר הטבעי. התורה אומרת לנו איך להגיע לכך, באמצעות הניסיון ההיסטורי של עם שיישא מעתה ואילך את המסר האלוהי אל האנושות.
ישראל היה חייב לאבד את חירותו בטרם ידע להוקירה. אנחנו מבחינים בכל מאודנו רק במה שאבד לנו. ישראל היה חייב לסבול שעבוד והשפלה בטרם ילמד, ידע וירגיש בחוש שיש בדיכוי משהו פסול מבחינה מוסרית. לא היה ביכולתו, כפי שלא היה ביכולתו של כל עם אחר, לשאת את המסר הזה לעד בלי לשוב ולחיות אותו מדי שנה, לבחון את המרירות העזה של לחם העוני ומרור העבדות. כך נוצרה, על ערש לידתה של האומה, הכמיהה לחירות שנמצאה בלב לבם של הזיכרון שלו וזהותו.
אילו זכה ישראל לעמיות מיידית בימי האבות, בלי לחוות גלות כעמים ורדיפות, הרי היה מקבל את החירות כמשהו מובן מאליו כעמים רבים אחרים בהיסטוריה. וכאשר החירות נתפסת כמשהו מובן מאליו, היא כבר מתחילה ללכת לאיבוד. ישראל היה לעם שנוצר בשעבוד כדי שלעולם לא יחדל להשתוקק לחירות - ולדעת שהחירות אינה טבעית כלל וכלל. היא זקוקה להשגחה מתמדת, למאבק מוסרי בלתי־ פוסק. ישראל גילה את החירות על ידי אבדנה. מי ייתן ולעולם לא יאבד אותה שוב.
הרב לורד יונתן זקס זצ"ל - הגדה של פסח-"פסח על שום מה?"
&
שביעי של פסח, שירת הים, "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה", כוחה של שירה ומוסיקה בימים אלו- ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".
שביעי של פסח מנכיח לנו את אירוע הניצחון על האויב המצרי ונס קריעת ים סוף, כשבאוזנינו מהדהדת שירת הים, שירת ההמונים הקולולם הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל.
אנו מתפללים ומייחלים לשובם הביתה במהרה של החטופים הנמקים במנהרות המאפליה של החמאס העמלקי - 569 ימים.
בשנה האחרונה חווינו בהתרגשות את התכנסות שירת ההמונים הקולולם, באמפיתיאטרון קיסריה, בתפילה לשובם של החטופות והחטופים לביתם, בביצוע השיר הַבַּיְתָה, של אהוד מנור (1941-2005 ),שבימים אלו אנו מציינים 20 שנה לפטירתו: " הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, בָּאָה עֵת לַחְזֹר מִן הֶהָרִים מִשְּׂדוֹת זָרִים הַיּוֹם דּוֹעֵך וְאֵין סִימָן הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, טֶרֶם רדת אוֹר לֵילוֹת קָרִים, לֵילוֹת מָרִים קְרֵבִים עַכְשָׁו לְכָאן עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר, מִתְפַּלֵּל לִשְׁלוֹמְכֶם שבויה באזיקי פְּחָדִים".
המוזיקה והשירה נמצאות במרכז ההוויה התרבותית, בכל תרבויות העולם. גם הפילוסופים הקדמוניים התייחסו אליהן ביראת כבוד וכללו את המוזיקה בין שבע החוכמות החשובות .
לצליל ולמוזיקה יש כוח השפעה על הנפש ויכולת להטות אותה מקצה לקצה. החוויה המוזיקלית יוצרת באדם, תחושה של רוממות רוח, שגב והוד.
השירה והמוזיקה, הן הביטוי של הנשמה, אנו אומרים בתפילה בפסוקי דזמרה: "הַלְלוּיָהּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּיָה בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה.כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ".
המוסיקה בדורנו הפכה לעולם תוכן מדעי ולכלי טיפולי שמוכר כיום כתרפיה במוזיקה, בה נעשה שימוש בכלי נגינה וביצירות מוזיקליות, כשפה טיפולית אוניברסלית המעבירה רגשות וניתן באמצעותה לטפל בקשיים רגשיים.
כך בוקעת לה במלוא עוצמתה, השירה המוזיקלית אותה נקרא בשביעי של פסח: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַד', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַד' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" (שמות, טו', א'-ב').
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה" - כאן נוצרה לראשונה האוקטבה של 8 התווים המוזיקליים, בגימטרייה של המילה אָז=8, דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי, דו. אוקטבה המתכתבת בימים אלו עם היום השמונה באוקטובר, שֶׁסִּמֵּן ראשיתו של מפנה, מהאסון שפקד אותנו בשבעה באוקטובר.
הנה רק משה מסיים את שירת ההודיה לקב"ה על הים, ואז מופיעות נשות ישראל במלוא הדרן, ובראשן מרים:"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם:שִׁירוּ לַד' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"( שמות, טו', כ'-כא').
כוחה והשפעתה של המוזיקה והשירה על ידי נשות ישראל בהנהגת מרים הנביאה, מעצימה את החוסן של העם בהשראתה של מַנְהִיגוּת אמונית ונפשית.
כך מפרש רש"י:"בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"- מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים".
שוב מופיעות הנשים, בזמן הנכון ובמקום הנכון ועושות מעשה שמביא עמו את משק כנפי ההיסטוריה, של השפעה על המציאות, של שינוי מגמה וכיוון: "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים"( סוטה, י'א, עמ' ב').
השימוש בשירה ובכלים מוזיקליים ממלאים תפקיד חשוב בטיפול ובשיקום איכות החיים ובתפקוד הנורמטיבי ה- well being, של אנשים וקהילות שחוו אירועים טראומטיים ועלולים להתדרדר לפוסט טראומה ולהפוך להיות הלומי אירועים טראומטיים אותם חוו באופן קשה .
דומה, שהטראומה של הרצח הבראשיתי, של הבל על ידי אחיו קין והשפעתה על הסביבה האנושית, לא שככה והולידה את הצורך, לברוא את עולם הנגינה, שבכוחה לבנות אנושות טובה יותר, על מנת - לעדן, להרגיע, לרסן ולחבר את כל החלקים השונים, לפאזל אנושי והרמוני אחד.
כך נולד עולם המוזיקה וכליו כבר בספר בראשית, בדמותו של יובל המוזיקאי הראשון בהיסטוריה. נראה שהוא הפעיל את כליו המוזיקליים, לעשות טוב יותר בקרב האנשים בסביבתו ולמצוא את האיזון המתאים בין כלים שכל מטרתם להשחית ולהרוג ובין כלים מוזיקליים שבכוחן להרגיע ולהפגין שליטה עצמית על יצרים ותאוות אנושיים מסוגו של קין: "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל. הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל. הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (בראשית, ד', כ'- כג').
הנה כי כן, התרפיה במוזיקה של מרים ונשות ישראל, כוחן רב לסייע לבני ישראל הנתונים עדיין בפוסט טראומה קולקטיבית, כתוצאה מהתמונות אותן חוו לא מכבר, של עבדות מצרים ושל פרעה בראש חייליו רודף אחריהם והם ניצבים כמו הלומי קרב, חסרי אונים ונרפים מול ים סוף שעלול לסגור עליהם.
אחד העקרונות הטיפוליים בהלומי קרב בתרפיה מוזיקלית, היא להימנע משימוש בכלי נגינה מתכתיים שמזכירה להם נשק וכלי מלחמה ושלא יעוררו פוסט טראומה, באלו שחוו את החוויה הקשה. יתכן שזאת הסיבה שמרים משתמשת בתוף שאף נושא את שמה- תוף מרים, שעשוי מעץ ונטול מתכת. אותם תופים העשויים מעץ, שמרים והנשים צפו פני עתיד וכבר דאגו לקחת איתן את התופים ביציאתן ממצרים.
כך גם דומה שיובל הבראשיתי משתמש בכלי נגינה נטולי מתכת - כִּנּוֹר וְעוּגָב כאנטי תיזה לכלי המשחית המתכתיים של קין, המעצימים את הפוסט טראומה של האנשים שחוו את שפיכות הדמים בסביבתו.
התרפיה במוזיקה ובשירה, מסייעת רבות גם לשימור הזיכרון שנותר, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר. השירה והמוזיקה מתחברים לאזור האמיגדלה במוח שהוא האחרון שנפגע בתסמונת הדמנציה ומבטא את הרגש והחיבור, לעוגן הזיכרון, של מוזיקה ושירים מוכרים מהעבר.
הנה כי כן, חשיבות רבה נודעת לשימור הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל, להבניית קהילת הזיכרון לדורות, שראשיתה באירוע המלחמה בעמלק והציווי בסיומה: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ:כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, ד' נִסִּי. וַיֹּאמֶר, כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַד' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". (שמות, יז',יד').
הנה בימי חרבות ברזל, נאמץ לליבנו את התפילה והתקווה בשירתו של דוד המלך, בהפטרה אותה נקרא בשביעי של פסח:"וַיְדַבֵּ֤ר דָּוִד֙ לַֽד' אֶת דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּיוֹם֩ הִצִּ֨יל ד' אֹת֛וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹיְבָ֖יו ...אֶרְדְּפָ֥ה אֹיְבַ֖י וָאַשְׁמִידֵ֑ם וְלֹ֥א אָשׁ֖וּב עַד כַּלּוֹתָֽם, וָאֲכַלֵּ֥ם וָאֶמְחָצֵ֖ם וְלֹ֣א יְקוּמ֑וּן וַֽיִּפְּל֖וּ תַּ֥חַת רַגְלָֽי, וַתַּזְרֵ֥נִי חַ֖יִל לַמִּלְחָמָ֑ה תַּכְרִ֥יעַ קָמַ֖י תַּחְתֵּֽנִי"( שמואל ב', כב').
רק באמונה, בתקווה וביחד, ננצח – עם ישראל חי
שבת שלום וחג שמח .
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון ).
&
בלומה טיגר-דיכטוולד- שביעי של פסח תשפ"ה -
על שירה, שירת הים והבאר של מרים.
לאחר אמירת שירת הים על ידי משה רבינו, לוקחת מרים הנביאה את התוף בידה, ומיד כל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות. " וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, כ-כא).
גם ברגע מאתגר ומורכב של יציאת מצרים, האמינו הנשים שתהיינה סיבות לרקוד ולשמוח. על כך אומר רש"י: "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים" (שמות טו,כ).
ז'אנר השירה מזוהה עם נשים ומלווה בנגינה בתופים ובמחולות. נשים הן המבצעות.
דוגמאות
על בת השופט יפתח לאחר הניצחון על עמון (שופטים יא, לד) נאמר: "וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת ".
לאחר שדוד ניצח את גולית הפלישתי נאמר: "וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים:
(ז) וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל באלפו בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (שמואל א יח, ו-ז).
שירת דבורה לאחר ניצחון ישראל על סיסרא אמנם אינה מלווה בנגינה, אך נאמרת בגוף ראשון:
"עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם " (שופטים ה, יב).
בירמיהו (לא, ד)) בנבואת הנחמה נאמר " עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים ".
יהודית החוגגת את הניצחון על אשור בכורתה את ראש הולופרנס שר הצבא, שרה. ותאמר יהודית: "ענו לאלוהים בתפים זמרו לה' בצלצלים. שירו לו שיר חדש רוממו וקראו בשמו" (ספר יהודית טו, ב).
בשיר השירים (ז, א) נאמר " שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם".
ממצאים ארכאולוגיים גם הם מאשרים תופעה זו, של דומיננטיות נשית בשירה, נגינה ומחול.
בספר שמות בו מופיעה שירת הים, נשים רבות ממלאות תפקידים מרכזיים. שפרה ופועה המיילדות המפרות את גזירת פרעה בדבר הרג תינוקות זכרים, יוכבד אם משה, מרים הנביאה, בת פרעה המצילה את משה, ובנות יתרו ובראשן ציפורה אשת משה.
הקשר בין מרים לבין מים ברור מאוד. מרים היא האחות האחראית הצופה בגורל אחיה בתיבה על היאור. הבאר על פי המסורת היא הבאר של מרים, ועם מותה נעלמת הבאר והעם צמא למים. (זהו הרקע לפרשת מי מריבה שבגינה נאסר על משה ועל אהרון להיכנס לא"י). וכן שירת מרים והנשים בעת קריעת ים סוף וטביעת חיל פרעה.
הרב שמשון רפאל הירש (1808-1889 (שמות, בשלח טו, כא) מסביר מדוע נאמר "ותען להם מרים", בלשון זכר ולא ותען להן מרים בלשון נקבה. "אף על פי שהנשים באו אחרי האנשים ונתנו קולן בשירת ההתפעלות, מכל מקום הושוו לגמרי לאנשים בחשיבות שירתן ובהכרת התעודה הנעלה של העם, שבאה לידי ביטוי בשירתן".
רבי לייבוש וויזר " מלבי"ם" (1809-1879) אומר: "ותקח (מרים את התוף) כבר אמרו חז"ל שבזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, שנשי הדור ההוא היה להם זכות יותר מן האנשים, כמו שנאמר על "גן נעול אחותי" ועל כורחך נמצא אז נבואה גם מן הנשים, וקְראה אחות אהרן כמו שפירשו חז"ל שנִיבאה בעוד שהייתה אחות אהרן לפני לידת משה, שיולד בן שיהיה הגואל והמושיע, ועתה שנתקיים נבואתה לקחה התוף בידה: "ותען להם מרים". הם אמרו שכל זה נעשה בזכותן ועל כן שרו ביחוד, כי היה להם חלק בנסים אלה".
בהשוואה בין שירת משה לבין שירת מרים יש הבדל. אז ישיר משה ובני ישראל...רבי עקיבא אומר: בשעה שעלו מן הים בקשו לומר שירה, שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה. כיצד אמרו שירה? כקטן שקורא את ההלל בבית הספר ועונין אחריו על כל ענין וענין. משה אמר: "אשירה לה' וישראל אמרו אשירה לה'". משה אמר "עזי וזמרת יה", ישראל ענו כהד לדברי משה. משה הוא האומן (אומנת) הנושא את העם כעולל על כתפיו (תוספתא סוטה פרק ו).
ומה נאמר על מרים? "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה ... אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו כ-כא).
מרים כבאר מים חיים, סוחפת בחיוניותה את כל הנשים. הן מתופפות כמוה ושרות. היא מנהלת איתן דיאלוג, "ותען להם מרים", היא משיבה להן. היא אינה נושאת אותן, הן אקטיביות ואסרטיביות.
המשוררת יוכבד ז'לניאק ילידת מינסק ברוסיה הלבנה, שינתה בגיל שבע עשרה את שם משפחתה לבת מרים (הנביאה) וכך היא ידועה כמשוררת יוכבד בת מרים שזכתה בפרסים לרוב, וב-1972 הייתה כלת פרס ישראל.
בסיפור "בלבב ימים" מדבר ש"י עגנון בשבחי העיר טבריה. "וים כנרת שהקדוש ברוך הוא מחבבו יותר מכל הימים מקיף אותה ובארה של מרים בתוך הים וכבר גילה האר"י הקדוש שהיא מרפאה את הנפש".
יש גרסאות של הגדות פסח בעיקר בקהילות קונסרבטיביות, בהן נהוג להניח לצד הכוס של אליהו הנביא גם כוס של מים צלולים, וכוס זו מכונה הכוס של מרים, כדי להצביע על מקומה של מרים כמנהיגה ולזכר הבאר הנסית שלה. פסח תשפ"ה -בלומה דיכטוולד.
&
מעדנים לשביעי של פסח ד"ת מספר 338-"תְּנַאי וְ "אֵיתָן"-חיים קופל
1) התורה מתארת כיצד טבעו המצרים בים סוף בשביעי של פסח, לאחר שרדפו אחרי בני ישראל. "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ..וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות יד,כז). ואומר המדרש "לְאֵיתָנוֹ" לִתְנָאוֹ (שמו"ר כא), ובפרשת בראשית מסביר בפירוט יתר : הִתְנָה הקב"ה עִם הַיָּם שֶׁיְּהֵא נִבְקָע לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ב"ר ה,ה).
2) שואל אוה"ח הקדוש, למה המדרש לא מזכיר את "התנאי" בהתחלה, בעת נבקע לפני בני ישראל, אלא מאוחר יותר, כששב לאיתנו? ומתרץ אוה"ח, שכל ענין "התנאי" הוא: שאם לא יתקיים התנאי, יהיה מעשה (בריאתו)בטל. ממילא בבקיעת הים, אין ראיה שהוא עשה זאת עקב קיום התנאי, כי גם אם לא היה מקיים את התנאי, היה הופך ליבשה. רק כשהים חָזַר לְאֵיתָנוֹ, (לאחר שנבקע ונשאר ים), יש ראיה שקיים את התנאי, אחרת היה חוזר להיות יבשה.
3) הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל, מוסיף הסבר אחר: "תְּנַאי" וְ "אֵיתָן" הן אותיות זהות, אך מובנן הפוך. כל תנאי הוא ספק: אם יתקיים התנאי, האירוע יתקיים, ואם התנאי לא יתקיים, גם האירוע לא יתקיים. זה הגדר של התנאי. לעומת זאת, המילה "אֵיתָן" מָבְנֶה קִיּוּם וְתֹקֶף. ובכל זאת כשהמדרש רוצה לומר שבריאת העולם הייתה תלויה בספק, בקיום תנאי, הוא ביטא את הדבר דווקא בְּמִילָה שֶׁהִיא הֵפֶךְ הַגָּמוּר מִתְּנַאי-אֵיתָן. ואכן, כל מעשה שקיומו תלוי בתנאי, אין למעשה כל תוקף וחלות אלא לאחר שכבר נתקיים התנאי. לפני כן לא חל המעשה כלל ואין לו תוקף.
4) לפי זה כשנברא הים ביום השלישי, על תנאי שיבקע לפני בני ישראל בבוא העת, הרי שכל זמן שלא נתקיים התנאי, למעשה בריאתו אין תוקף, וּכְאִלּוּ שֶׁאֵינוֹ קַיָּם. אבל לאחר שקיים את התנאי, מיד קיבל את תוקפו וקיומו, "וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ", רק אז קיבל את איתנו וחיזוקו, וכדברי המדרש: אל תקרי ל"איתנו", אלא ל "תְּנָאוֹ". שזו פעולה הכרחית בכדי להבטיח את קיומו. ואין הכוונה לפרש את המילה "איתן", במובן של "תנאי", אלא שאיתנותו ותוקפו של הים מותנה בקיום מוקדם של התנאי.
5) לסיום, מוסיף הרב זוין וכותב, שכל התורה כולה, ניתנה ב"תנאים" כמו: " אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלְכוּ.. וְנָתַתִּי גִּשְׁמְכֶם בְּעִתָּם..וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי..אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה.."(ויקרא כו,ג..מג), כל זה בעוה"ז, בעולם של "תנאים". לכן על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. אבל לעולם הבא, כולו הטוב והמטיב (פסחים נ.). כי העולם הבא, הוא נצחי, אין בו תנאים, כֻּלּוֹ אֵיתָן, חֹזֶק וְקִיּוּם. (מתוך ספרו "לתורה ולמועדים", שביעי של פסח).
6) תשובות לפרשת צו
א) בדרך כלל, את המזון אנו אוכלים, ואת המשקים אנו שותים, היכן בפרשתנו אוכלים את המשקה? תשובה: "דם" על דם שהוא נוזלי אומרת התורה " כל נפש אשר תאכל דם "(ז,כז).
ב) שם של ספר שחיבר הרב חֲנוֹךְ הֶענִיךְ אֵייגִּשׁ זצ"ל, מופיע בפרשה?
תשובה: "מַרְחֶשֶׁת" "וְכָל נַעֲשֶׂה בְּמַרְחֶשֶׁת" (ז,ט).
הספר עוסק בְּסוּגִיּוֹת תַּלְמוּדִיּוֹת. היה רב בוילנה ונפטר באלול תש"א (1941).
7) שאלות לפסח
א) אנו אומרים בהגדה של פסח: ממצרים גאלתנו מבית עבדים פדיתנו, מה ההבדל בין גאולה ובין פדות?
ב) מה הקשר בין מזריטש, דובנא, קוזניץ, וליל הסדר?
חג כשר ושמח-מחיים קופל-מעדנים 338 שביעי של פסח תשפ"ה
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com - או בווטסאפ 052-3604905
&
שבת שביעי של פסח -יגאל גור אריה -מדוע בפסח אנו מברכים "פסח כשר?
רק פסח כשר? החגים האחרים לא? אלא שחודש ניסן הוא הראשון לחודשי השנה .
"פסח כשר" כולל בתוכו את כל חגי השנה:
*פ* ורים
*ס* וכות
*ח* נוכה
*כ* יפור
*ש* בועות
*ר* אש השנה
אז שיהיה לכולנו פסח כשר, ואביב פורח גם בלב
אנקדוטה נחמדה לאוהבי השפה העברית: הון ולשון...
איננו מסוגלים לדמיין עולם ללא כסף, אולם לפני שנים רבות כך התנהלו החיים. בעולם נטול כסף, כיצד הייתם יכולים לקנות ?
באמצעות "סחר חליפין". כלומר: תרנגולת תמורת 50 ביצים, גמל תמורת 20 כבשים וכו'...
דבר זה יצר 2 בעיות מרכזיות: האחת - בעיית אומדן. כמה שווה גמל? כמה שווה שק קמח? השנייה - הימצאות של סחורה מרובה במקום אחד.
לכן - היו צריכים למצוא פתרון לבעיות: לקחו מתכות, התיכו אותן, ובצעו מהן חתיכות.
חתיכות אלה נקראות בצעים, וביחיד - בצע! מכאן הביטויים בצע כסף, רודף בצע.
על מנת לשמור את הבצעים הללו צריך היה ארנק. אך מה עושים כשאין ארנק?
שמים את הבצעים בתוך קרן של בעל חיים. מכאן הביטוי קרן חיסכון, קרן פנסיה, קרן להשכלה גבוהה...
מי שלא היה חכם במיוחד שם את כספו בקרן הצבי שהיא חלולה ופתוחה משני הצדדים. מכאן הביטוי: שם את כספו על קרן הצבי...
מי שהיה לו הרבה מאוד כסף היה צריך קרניים גדולות שיאחסנו את כל הכסף בתוכן. לכן השתמש בקרניים של ראם שנקראות 'תועפות'.
מכאן הביטוי - הון תועפות!
*שיר השירים*
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה) שיר השירים ב יד.(1
היונה והנץ
הסבר: בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן. ונכנסה לפנים ולא היתה יכולה להיכנס שעדיין הנחש מקנן. תחזור לאחורה – לא תהי יכולה שהנץ עומד בחוץ. מה עשתה היונה? התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבוא ויצילה. כך היו ישראל דומים על הים, לירד לים לא היו יכולין, שעדיין לא נקרע להם הים. לחזור לאחוריהם לא היו יכולין שכבר פרעה הקריב, מה עשו? "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'
שבת שלום!-מועדים לשמחה!! שבת וחג שקטים וענוגים עם בשורות טובות!-*יגאל גור אריה
&
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.or
