מייקל איזנברג בהרצאה בזום במיזם של החברה לחקר המקרא.-"לאן ממשיכים מכאן" -מנהיגות עַם ישראל בעידן הבינה המלאכותית - הקלטה- מומלץ לפתוח
https://spotify.link/8Cuan5d4XHb
...........................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא*, מבקשים אתכם להיות שותפים שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ניתן להעביר תרומות, חד פעמי או הוראת קבע לשנה:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה,מלכ"ר וניהול תקין, לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
...................................................................................................
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון 'מקראות בינה בתורה' חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא. (בראשית-שמות) לפרשת 'פקודי':
בציפייה לישועת ה' במלחמה נגד צוררינו הרשעים, בבקשה לשמירת חיי לוחמינו בכל החזיתות, בזעקה להצלת חטופינו ולשחרורם לחיים ולשלום בכבוד, ובתפילה לשלום הפצועים במערכה – ישועות ונחמות בעזרת ה'.
מה למד משה על נשות ישראל מפי ה' ?
ומה לימד אותנו על "זהב וכסף ונחֹשת" ?
גאולת הנשים
מתוך פירוט הכלים החוזר בדיוק על פירוט הציווי מפרשת תרומה, יש תיאור חריג אחד – כל כלי המשכן והחצר נעשו מן התרומה הכללית, מלבד הכיור, שנעשה ממַראות הנחֹשת שהביאו הנשים בהמוניהן (ל"ח, ח):
"ויעש את הַכּיוֹר נחֹשת, ואת כַּנוֹ נחֹשת בְּמַראֹת הַצֹבְאֹת אשר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד";
על זה כתב ר' אברהם אבן-עזרא, בפירוש הארוך:
"כי משפט כל הנשים להִתְיַפּוֹת, לראות פניהם בכל בֹקר במַראות נחֹשת או זכוכית... והנה היו בישראל נשים עובדות ה', שסרו מִתַאֲוַת זה העולם ונתנו מַראותֵיהֶן נדבה, כי אין להן צורך עוד להִתְיַפּוֹת, רק באות יום יום אל פתח אהל מועד להתפלל, ולשמוע דברי המצוות, וזהו 'אשר צָבְאוּ...', כי היו רבות"; (אבן עזרא שם)
אולם רש"י (בעקבות הגמרא, סוטה יא, ב) כתב ממש להפך:
"בנות ישראל היו בידן מַראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עִכְּבוּ מלהביא לנדבת המשכן, והיה משה מואס בהן מפני שעשויים ליצר הרע – אמר לו הקדוש ברוך הוא : קַבֵּל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המַראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במַראָה, ומשדלתו בדברים לומר: אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם...";
ספר שמות, ספר הגאולה, פותח בנשים מיילדות, ובאֵם משה ואחותו ובת פרעה, וחותם בנשים הצֹבאֹת.
בתווך, מרים בשירת הנשים על הים, ומדרש חז"ל, שנשות ישראל לא היו שותפות לחטא העגל (במדבר רבה פרשה כ"א, יא) – כבר בתורה, גאולת ישראל חתומה בחותם של נשים.
גם משה רבינו נתן סיכום על "זהב וכסף ונחֹשת"
משה רבנו, איתמר בן אהרן הכהן, בצלאל ואהליאב, הגישו דין וחשבון מדויק על מבצע התרומה והמפקד – הם פירטו את "זהב התנופה" (29 כיכר ו-730 שקל), את "כסף פקודי העדה" (100 כיכר ו-1,775 שקל), ואת "נחֹשת התנופה" (70 כיכר ו-2,400 שקל). לעומת זאת, אין דיווח על כמויות העץ והבד לכלי המשכן, ליריעות ולבגדי הכהונה.
מכאן אנו למדים כללים מוצקים בהתנהלות ציבורית – שום מנהיג, יהא גדול כמשה רבנו, איננו פטור מחובת דיווח, שקיפות וביקורת ציבורית, על כסף וזהב ונחושת העוברים תחת ידו; בשאריות עץ ובד אפשר לסמוך על יושרם של אנשים הגונים, אבל לא בכסף, בזהב ובנחושת.
הרמה המוסרית הזאת שדרש משה מעצמו, מקופלת גם בדבריו לפני ה', בעת מרד קורח, דתן ואבירם:
"...לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הֲרֵעֹתי את אחד מהם"; (במדבר ט"ז, טו)
בלשון דומה אמר שמואל הנביא בהמלכת שאול:
"...את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי, ואת מי עשקתי, את מי רַצוֹתי (=רצצתי)..."; (שמואל-א י"ב, ג)
עם ישראל ענה לנביא:
" וַיֹּאמְרוּ: לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ, וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה"; (י"ב, ד)
מעניין לגלות: דברים דומים כתב בנימין זאב הרצל בסוף מכתבו האחרון לעם היהודי. כפי שהארכתי בספרי נס קיבוץ גלויות, עמודים 230-229]
אמנם בימי המלך יהואש, ב"בדק הבית" של בית ה' בירושלים, אנו מוצאים נורמה אחרת:
"ולא יְחַשְבוּ את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעֹשֵׂי המלאכה, כי בֶאֱמֻנָה (=ביושר) הם עֹשׂים"; (מלכים-ב י"ב, טו)
ככל הנראה, בימי המלוכה בירושלים, לא התעלו עוד לרמה המוסרית של "פקודי המשכן" במדבר; ואכן בהתאם, על תופעות חמורות מאלה נשמעו מחאות הנביאים.
הגענו לצומת דרכים שבתורה
פסוקי החיתום של הקמת המשכן ושל ספר שמות, מקבילים מהעבר האחד לסיום מעמד הר סיני, ומן העבר השני הם מתפצלים לשני המשכים – נבחן את הפסוקים המקבילים, ומתוכם נראה גם את ההמשך המפוצל:
(שמות כ"ד, טו-יח)
"ויעל משה אל ההר, וַיְכַס הענן את ההר;
וַיִשכֹּן כבוד ה' על הר סיני, וַיְכַסֵהוּ הענן ששת ימים,
ויקרא אל משה ביום השביעי, מתוך הענן;
וַיָבֹא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה";
(שמות מ', לד-לה, ויקרא א', א)
"וַיְכַס הענן את אֹהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן;
ולא יָכֹל משה לבוא אל אֹהל מועד כי שָכַן עליו הענן,
וכבוד ה' מלא את המשכן;
ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מֵאֹהל מועד לאמר: ..."
ברור מן ההקבלה, שאוהל מועד והמשכן הם המשך למעמד הר סיני, עם הענן המכסה וכבוד ה' בתוכו; משם יימשך הדיבור למשה, כך שמתן תורה לא יהיה מאורע חד-פעמי, אלא דיבור מתמשך יחד עם נדודי בני ישראל "בכל מסעֵיהם" (מ', לח).
המילים "ויקרא אל משה", כמשפט המשך המקביל לסיני, מוליכות בבירור אל ספר ויקרא; לעומת זאת, הֵעָלוֹת הענן ומסעי בני ישראל מובילים בבירור אל ספר בְּמדבר (ט', טו-כג), כי אין מסעות בויקרא – לפי זה, יש שני המשכים לספר שמות, כגזע המסתעף לשני ענפים: ויקרא ממשיך את הדיבור מן הקודש הפנימי, ובְּמדבר הולך עם הענן והמסעות – ויקרא פותח בקרבנות, בעוד בְּמדבר פותח בצבא, ושניהם מעוגנים ונמשכים מסוף שמות.
לפיכך, ספר שמות איננו סיום, אלא הסתעפות, באמצע העניין.
תחילת ספר ויקרא במשפט בלי נושא – "ויקרא ה'] אל משה" – מראה שצומת הדרכים בהסתעפות הספרים, ויקרא ובמדבר, מספר שמות, נמצאת ממש באמצע המשפט, כהמשך לנושא הנזכר למעלה. הרב ד"ר יואל בין-נון
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - לפרשת פקודי -תשפ"ד - ניקיון כפיים
פרשת פקודי מדווחת במדויק ובמפורט על אופן השימוש בתרומות לבניין המשכן: " כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ " (שמות, לח, כד-כה).
משה, שה' מעיד עליו : "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא " (במדבר , יב ,ז), מקפיד לדווח לעם בשקיפות על כל התרומות שניתנו למשכן, כדי להסיר ספק לגבי היושרה (אינטגריטי) הציבורית שלו. לא משה ערך את המניין אלא איתמר בן אהרון ככתוב: " אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: " (שמות, לח, א). הביקורת היא חיצונית לא על ידי משה. המטרה היא למנוע רינון על ההנהגה, ולוודא שניקיון הכפיים יראה ולא רק יעשה.
שני מנהיגים הדגישו נושא זה למרות שלא נחשדו באי נקיון כפיים.
בפרשת קורח כאשר דתן ואבירם מטיחים במשה: " וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: " (במדבר טז, יג-יד), נאמר: " וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם " (טז, טו). מעניין כי זו תשובתו של משה לערעור על מנהיגותו. המנהיג הוא משרת ציבור ולא בעל כוח ושררה, וביטוי חשוב לכך הוא יושר, אמון וניקיון כפיים.
הנביא שמואל משיב לתלונת עמו על רצונם במלך, אותה מפרש שמואל כְּאִי אֵמוּן בו כמנהיג: "ואֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם. תשובת העם הייתה: "וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה " (שמואל א' ,יב ,א-ד).
התנהלות ביושר ובשקיפות היא מדד מהותי לגבי נבחר ציבור.
"כוח משחית, וכוח רב משחית מאוד". הפיתוי של נבחר ציבור לקבל שלמונים ולשלוח יד בקופה ציבורית, הוא גדול, ולא כולם עומדים בו. על כן הקפידו מקורותינו להזהיר מפני רעה זו.
יתרו המייעץ למשה כיצד לייעל את המערכת מתאר את הפרופיל של אנשים הראויים לתפקיד ציבורי: " אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע " (שמות, יח).
חז"ל מציינים את משפחת אבטינס שהיו ממונים על הכנת הקטורת בימי בית שני, על שהקפידו שלא תצא כלה מבנותיהם או הנישאות לבניהם, מבושמות, על מנת שלא יגידו שהם משתמשים בסממני הקטורת ונהנים בכך מהמקדש. ועוד לימדונו חז"ל:
" תנו רבנן: קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, נגבית בשנים - שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים, ומתחלקת בשלשה - כדיני ממונות; תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה. (ברייתא, בבא בתרא, דף ח, עמוד ב). כששליחי קופת צדקה גובים כסף, באים שניים לגבות, וכשמחלקים את הכסף עושים זאת שלושה אנשים. כל זאת על מנת למנוע פיתוי ולזות שפתיים.
מי לנו גדול ממשה רבינו, ואפילו הוא מסר דין וחשבון מפורט לעם על השימוש שנעשה בתרומותיהם, משום שעל האדם לצאת ידי חובת הבריות כמו שעליו לצאת ידי חובת המקום.
"כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו... אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? - אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם" (ברכות, כח, עב).
בהכרה השכלית גדול מורא שמים ממורא בשר ודם, אך הצד החושי פועל יותר מן השכלי, ולכן במציאות אנו יראים יותר ממה שיגידו הבריות מאשר מאלוהים.
נושא זה אקטואלי מאוד לאורך ההיסטוריה וגם בימינו. על נבחרי ציבור להקפיד על נושא זה, ועל הציבור מוטלת האחריות לדרוש מנבחרי ציבור למלא תפקידם בשקיפות, ולשמור על ניקיון כפיים. כאשר אהרון ובניו באים אל המשכן עליהם ראשית לרחוץ את ידיהם ואת רגליהם בכיור כדי שלו ימותו. הוא שאמרנו, בכל עת תהיינה ידיך נקיות תרתי משמע.
ב' אדר ב תשפ"ד -בלומה דיכטוולד
&
פקודי - בחזרה לבסיס - למה אנשי הצבא מחזיקים את העם והקדושה - מייקל אייזנברג -משקיע הון סיכון-
פרשת השבוע, פרשת פקודי, פותחת בסיכום המשאבים שהושקעו בבניית המשכן:
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן… וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן. וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם. וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל. וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ וְאֵת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ. לא וְאֶת אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאֶת אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר וְאֵת כָּל יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב.
המפרשים העלו אפשרויות שונות בפירוש המילה 'פקודי' שבראש הפרשה. לפי רש"י המילים "פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" מכוונות לעבודה המסורה ללויים, לפי רשב"ם זה חשבון הכסף, הזהב והנחושת, שמובא בהמשך, ולפי ר' אברהם בן עזרא הכוונה לכלי המשכן.
לדעתי, החזרה בפסוקים על המילה 'פקודי' בהטיות שונות (כפי שהדגשתי בפסוקים לעיל), רק במסגרת פירוט השימוש בכסף, מגלה מי הם "פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן". פקודי המשכן הם אדני המשכן העשויים כסף. ואכן, למרות ההתייחסות הכללית לכל סוגי המשאבים, לגבי הזהב נאמר רק משקלו הכולל ללא פירוט מה נעשה בו, ולגבי הנחושת נאמר למה היא שימשה אבל לא נאמר החשבון המדוקדק כמה הוקצה לכל שימוש. בנוגע לכסף התורה פירטה במיוחד: "וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן".
מה מיוחד באדני הכסף שעליהם נקרא שמה של הפרשה כולה? המילים "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה" וגם: "לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה" מפנים אותנו למקור הייחודי ממנו התקבל הכסף. בשונה מהזהב והנחושת שהועברו כתרומה, מפורש בפסוקים שהכסף התקבל כמגבית חובה. הכסף המוזכר במסגרת דו"ח המקורות והשימושים שהניח משה בפני העם נאסף כמחצית השקל מכל מי שהשתתף במפקד בני ישראל. הכסף, שאיננו כסף התנדבותי אלא כסף חובה, שימש כאמור ברובו המכריע לאדנים, והיתרה הוקצתה לווי העמודים. האדנים הם יסוד המשכן, יסוד המערכת שמשרה רוחניות בלב המחנה, והווים שימשו לתליית יריעות החצר ולקשירת המיתרים שמייצבים את עמודי החצר. בסופו של דבר מי שמחזיק את המשכן גם בבסיס המבנה וגם בגדר ההיקפית, כלומר מחזיק את הקדושה, זה מי שיש לו חובות, מי שמשרת. לא המתנדבים לעשיית המלאכה ולא המנדבים מממונם.
בדיקה של אורך יריעות האוהל מעלה שהן כיסו גם את כתלי המשכן, ובעצם מכל הזהב הרב שהושקע בציפוי קרשי המשכן ועמודיו, לא ראו שום דבר. כל שכן שהציבור הרחב לא ראה את ארון הברית, המנורה, השולחן ומזבח הקטורת המפוארים, שהועמדו בתוך המבנה. למעשה, לאחר הקמת המשכן בני ישראל ראו רק את אדני הכסף המבצבצים בתחתית הקרשים. עיצוב זה גורם לכך שהבא לחצר המשכן ייזכר באנשים החשובים שנותנים את הנתינה החשובה - נתינת החובה.
כמובא בתחילת הדברים, מקור הכסף לאדנים היה מחצית השקל: "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים". אם נחבר לכאן את האמור בספר במדבר (שכונה בלשון חכמים 'חומש הפקודים'), נוכל להוסיף עוד איפיון למשתתפים במפקד: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם" (במדבר א, ג). כלומר, שש מאות אלף הפקודים הם המגוייסים לצבא העם. השימוש בכסף הפקודים לאדנים והווים מבטא, שגיוס החובה לצבא העם, הוא זה שמחזיק את ישראל, פיזית ורוחנית כאחת.
מייקל אייזנברג
מקבלים תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
&
פרשת פקודי – בין משכן לשבת- אורי סובוביץ -
מנהל שותף בקרן הון סיכון
בין מזרח למערב
המחקר הסוציולוגי נוטה למתוח קווים כלליים המפרידים בין תרבויות המזרח למערב. בהכללה גסה ניתן לומר כי התרבות המזרחית מחפשת תשובות פנימיות באמצעות מדיטציה, ואילו התרבות המערבית מחפשת את התשובות בחוץ, בעולם, באמצעות מחקר וניתוח. תרבות המזרח מאמינה כי המפתח להצלחה הוא באמצעות תהליכים רוחניים, ואילו התרבות המערבית מאמינה כי ההצלחה מתבטאת בין היתר בנכסים חומריים. תרבות המזרח מדגישה כי האדם הוא חלק בלתי נפרד מהחברה והיקום, ואילו בתרבות המערב האינדיווידואליזם דומיננטי יותר וכתוצאה מכך גם ההישגיות והתחרותיות.
במובן מסוים היהדות משלבת בין ה"נירוונה" המזרחית ל"הישגיות" המערבית. שישה ימים בשבוע יהודי מצווה לפעול במציאות כדי לקדם ולרומם אותה – "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ, ט). על האדם לפתח, לפעול, לבנות ולקדם את המציאות כדי להשלימה. עם זאת, יום אחד בשבוע האדם מצווה לשבות ולהתכנס פנימה "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שם, י). ששת ימי השבוע מבטים את האחריות האנושית על קידום העולם והמציאות, ואילו בשבת מצווה האדם לשבות ממלאכתו.
כיצד ניתן להבין שביתה זו? האם יש מקום לסבור כי בשבת האדם לוקח "חופש" מאחריותו כלפי העולם?
הקמת המשכן
פרשת פקודי מסיימת את תהליך הקמת המשכן: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו. וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה... וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שם מ, יז-יט; לג-לד).
ישנה מחלוקת בנוגע למהות המשכן ותפקידו. על פי רש"י, מהות המשכן היא ליצור מקום פיזי לעבודת ה' לאחר חטא העגל שבו בני ישראל חיפשו ישות מוחשית לעבוד דרכה את הבורא. לעומתו, הרמב"ן מסביר את מציאות המשכן מלכתחילה כמקום לעבודת ה': "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). חז"ל למדו מהביטוי "בתוכם" ולא "בתוכו" (כמתייחס למשכן) כי השכינה נמצאת באנשים עצמם, ור' מנחם מנדל מקוצק (א.) דייק כי השכינה נמצאת בכל מקום שמאפשרים לה להיות. אך עדיין יש דרגות, ובמקום שכל עיסוקו בקודש, יש לאדם אפשרות לחוש ולהתפעל יותר מהשכינה ששורה בו.
מלאכות המשכן האסורות בשבת
שלושים ותשע המלאכות שנעשו במשכן הן ל"ט אבות המלאכה האסורות בשבת. לכאורה תמוה, כיצד דווקא המלאכות שנועדו ליצור ולקדם את המציאות במשך השבוע כדי להשרות שכינה בארץ הן שאסורות בשבת?
נראה לומר שאם במהלך השבוע האדם פועל כדי להשלים את המציאות ולפעול ברכה בעולם, הרי שבשבת המציאות לכאורה כבר שלמה, וכל פעולה רק תפגום בשלמות. מתודעת האחריות לפעולה של ששת ימי השבוע, "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", נדרש האדם לעבור לתודעה של שלמות פנימית, של מציאות מתוקנת, של עולם שלם שכל פעולה רק תפגום בו. מסיבה זו כל ההלכות והמנהגים של השבת באים לשמר תחושה זו על ידי הימנעות ממלאכות שנובעות מתוך תחושה או צורך לפעול כדי להשלים חיסרון כלשהו.
יש דמיון רב בין השבת למשכן ולמקדש. השבת מבטאת את הקדושה בממד הזמן, ואילו המשכן והמקדש מבטאים את הקדושה בממד המקום. בספר ויקרא (יט, ל) הם מוזכרים יחד על דרך החיוב כציווי משותף: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'". לעומת זאת, בספר יחזקאל (כג, לח) הם מוזכרים בצוותא כסיבה לחורבן המקדש, "עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ".
מעין עולם הבא
חז"ל מדמים את השבת לעולם הבא (אותיות דרבי עקיבא):
"בשעת מתן תורה קרא הקב״ה לישראל ואמר להם: בני! מקח טוב יש לי בעולם ואני נותן אותו לכם עד עולם אם תקבלו את תורתי ותשמרו את מצוותי. משיבים ואומרים לפניו: רבש״ע! איזהו מקח טוב שאתה נותן לנו אם נשמור את תורתך? משיב הקב״ה ואומר: זה העולם הבא. משיבין ישראל ואומרים: רבש״ע! הראינו דוגמא של עולם הבא. משיב הקב״ה ואומר להם: זה שבת, שהוא אחד מששים של עולם הבא שכולו שבת".
בשבת האדם נדרש לא רק להימנע ממלאכה אלא גם להתהלך בקצב אחר, להימנע משיחות חולין ואף מתכנון מקודש לימות החול. כל זה כדי לאפשר לו להתעלות מעבר לטרדות העולם הזה. במשך ליממה שלמה מתאפשר לאדם להתנתק מהמציאות הזמנית החסרה אל עבר עולם שלם, מעין עולם הבא.
מנוחה וקדושה
בספר עולת ראיה (עמ' קמו), בפירושו על התפילה, כתב הרב קוק על הביטוי הלקוח מתפילת מנחה של שבת "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת". בפירושו הרב קוק מסביר כי מהות הקדושה היא שהאדם מתעלה למדרגה כזו שהטוב כבר טבעי לו עד שאינו נדרש למאבקים והתמודדויות כדי לגבור על יצריו. מדרגה זו נקנית בעמל מקדים של לימוד תודה ומעשים טובים, בבחינת "מי שטרח (=בלימוד ובעבודת המידות) בערב שבת, יאכל (=יזכה למדרגה זו) בשבת".
"סמוכות הן זו לזו (=המנוחה והקדושה). יום השבת, שכתובה בו מנוחה, גם קדושה אמורה בו. ענין הקדושה הוא באדם, שהוא מתעלה כ"כ עד שאינו צריך לשום עמל להתגבר על יצרו, כי אם ממילא ע"י רבוי ההרגל במעשים טובים ובלמוד, הוא הולך בדרך טובה ורצויה, ודרך ה' הטובה קבועה היא בלבו יותר מכל חמדה חושית. ואז ממילא איננו משועבד כבר לרכוש לו ציורים נפשיים חדשים ע"י עבודת רבוי עמל, שהיא כעול נחשבת למי שאינו הולמתו כראוי, כי אם מאליו הוא הולך וחושב דרכי האמת, והעולה על לבבו יהיה הכל לדרך הטוב והישר. אבל אי אפשר לבא למדה זו כי אם כשכבר השלים את חק העמל במלואו, וטרח הרבה בערב שבת, שרק אז יש לו מה יאכל בשבת".
לסיכום
המשכן מבטא את עמל העשייה האנושית שעניינה להוסיף ברכה כדי להשרות שכינה בארץ. השבת, לעומת זאת, ניתנת כמתנה2] לאדם ומאפשרת לו לחיות במציאות שלמה, "מעין עולם הבא" בתוך העולם הזה.
בשונה מימות השבוע שבהם האדם מתעלה ומתפתח בזכות עשייתו ופעולותיו, כדי לזכות בברכת השבת, האדם לא נדרש לפעולה אלא דווקא לשביתה ממלאכה שעניינה השלמה או פיתוח של המציאות.
אם במשך ששת ימי השבוע אנחנו קרובים יותר לתרבות המערבית, המקדשת את עמל האדם ופועלו, בשבת אנחנו דומים יותר לתרבות המזרחית, העסוקה יותר בהתבוננות פנימית ורוחנית. הייחודיות שבנו הוא בציווי לשלב בין מאפייני המזרח והמערב, אך בשונה מהם - כדי להתעלות בקדושה.
שבת שלום! - אורי סובוביץ
מתוך הספר "יש בתוכנו שמיים". להזמנת הספר ליחצו כאן או כנסו ללינק- https://tic.li/gMoWdoO
(ב) "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם" (שבת י, ב).
&
ב"ה. לפרשת פקודי תשפ"ד - אריה דיכטוולד - וכבוד ה' מלא את המשכן
(הפרשה והתפילה)1]
אחת המילים הנפוצות במקרא ובתפילה היא המילה "כבוד". בפרשתנו, פרשת פקודי, היא מוזכרת פעמיים בהיגד של "כבוד ה' ": (פרק מ לג-לה) בעת סיום הקמת מלאכת המשכן:
וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:
וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: (שמות פרק מ)
גם בחנוכת מקדש שלמה אומר המקרא (מלאכים א, ח, יא-יב):
וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה':
אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל:
# מה הוא כבוד ה'?
רש"י על הפסוקים בחנוכת מקדש שלמה מבאר: "אז אמר שלמה" - כשראה הענן אמר עתה רואה אני שהשכינה שורה בבית שבניתי שהרי כך הבטיח לבוא ולשכון בו מתוך ענן וערפל...
מכאן שכבוד ה' הוא השראת שכינה.
בתפילה מובאים פסוקים מהמקרא כחלק מקטעי הקדושה. שני הפסוקים המפורסמים הם:
קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדו(ישעיהו ו, ג)
בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמו(יחזקאל ג' יב)
פסוקים אלה נאמרים בתפילת שחרית כחלק מתפילת "יוצר אור" וכן בתפילת "ובא לציון גואל" (קדושא דסידרא). פסוקים אלה נאמרו ע"י המלאכים המקדשים את ה' בחזיונות המרכבה.
לכאורה, קיימת סתירה בין ישעיהו ליחזקאל. בישעיהו מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדו ואילו ביחזקאל
בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמו. כלומר, לכאורה, בישעיהו המלאכים משבחים את השראת השכינה בכל הארץ ואילו ביחזקאל השראת הכינה היא רק במקומו של הקב"ה כלומר בשמים.
# באמצעות המדרש הדן בהשראת השכינה במשכן ננסה ליישב את הסתירה.
על הפסוק בפרשת נשא (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ ... (במדבר פרק ז ) מביא המדרש שתי גישות להשראת השכינה במשכן.
הראשונה:. "ויהי", רב אמר דבר שלא היה נברא בעולם =מצב עולם חדש-מציאות חדשה] אלא =רק] עכשיו: משנברא העולם לא שרתה השכינה בתחתונים אלא =רק] משהוקם המשכן שרתה השכינה בתחתונים" כלומר, עד אז אלוקים "יושב" בשמיים.
השניה: ורבי שמעון בן יוחאי אומר מאי (=מהו)? "ויהי" דבר שהיה ופסק וחזר להיות כמה שהיה. שכן אתה מוצא מתחילת ברייתו של עולם הייתה השכינה בתחתונים כמה שכתוב "וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן" (בראשית ג' ח'), חטא אדם הראשון נסתלקה השכינה ....
בא אברהם וסיגל מעשים טובים וירדה השכינה מן הרקיע השביעי לששי, ... בא משה והורידה למטה כמה שכתב =בקבלת התורה] " וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: " (שמות מ' ל"ד).
כתב =בחנוכת מקדש שלמה] "
הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ " (מלכים א' ח' כ"ז) וכאן כתב וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן
... (פסיקתא רבתי (ב) (איש שלום) פיסקא ה)
צא ולמד: כבוד ה' היא השראת קדושת ה' . מצב לא מוחשי. מופע השראת השכינה במקרא מאופיין, לרוב, בירידת הענן למקום ההתרחשות הקדושה האלוקית.
מספר תפקידים למשכן ולמקדש. המרכזי שבהם הוא לשמש מקום קבע להשראת השכינה - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (פרשת תרומה). לפני הקמתו הייתה הפרדה בין שמיים וארץ. "השמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים כז, ב) .כך גם מצינו בחלום סולם יעקב. תהליך ההפרדה החל עם חטאו של אדם הראשון והסתיים בדור הפלגה. עם הופעתו של אברהם מתחילה שכינה לרדת לארץ בהדרגה, תהליך המגיע לשיאו במעמד הר סיני. אלמלא חטא העגל, העולם היה חוזר למצבו הבראשיתי- האידיאלי, טרם החטא. חטא העגל שִבש את המהלך. ישראל עמדו לפני כְּלָיָה. התיקון נעשה ע"י הקמת המשכן. המשכן משמש גשר בין שני העולמות. שכינה שורה בישראל וכבוד ה' ממלא את כל הארץ כהשגחה כללית, אלא ששכינה הַשּׁוֹרָה בישראל משמעותה השגחה פרטית על כלל ישראל. ההיפך מכך הוא הסתר פנים. השראת שכינה בישראל תלויה בנו כפי שכותב בעל "נועם אלימלך" 3] וזהו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) אימתי. "ושכנתי בתוכם", היינו כשיקדשו עצמם למטה שאז =שרק אז] אני שוכן בתוכם - אז עושים לי מקדש למעלה". כלומר, כנגד קדושה למטה מתחזקת הקדושה ,כביכול, למעלה. לפי זה נוכל גם ליישב את הסתירה בין ישעיהו ובין יחזקאל. יחזקאל נתנבא בגלות בבל לאחר חורבן בית ראשון זמן בו השכינה מצטמצמת ונסתרת ואילו ישעיהו התנבא בתקופת בית ראשון זמן בו עליונים ותחתונים מתאחדים. חזק ונתחזק. ג' אדר ב תשפ"ד. אריה דיכטוולד
1] כל הזכויות שמורות. נועד ללימוד ועיון בלבד - אין לעשות שימוש מסחרי
2] פסיקתא רבתי (איש שלום): הפסיקתא היא מדרש אגדה . הפסיקתא ה'רגילה' מכונה 'פסיקתא רבתי', והיא נערכה בתקופת הגאונים. היא מושפעת מאוד ממדרש תנחומא לעיתים היא מכונה 'פסיקתא רבתי דרב כהנא', ומחליפים בינה ובין מדרש הפסיקתא הקדום שהוא 'פסיקתא דרב כהנא' שנערך בא"י בתקופת האמוראים
3] נועם אלימלך: ר' אלימלך ב"ר אליעזר ליפמן נולד בשנת תע"ז (1717) בפולין. היה תלמידו של 'המגיד' ר' דב בר ממזריץ', תלמידו הגדול של הבעש"ט.. נפטר בשנת תקמ"ז (1787) בליז'נסק. בנו ר' אלעזר מילא את מקומו בליז'נסק וערך את ספרו של אביו 'נועם אלימלך', שהוא מספרי היסוד של החסידות.
&
יושרה וניקיון כפיים -הרב אבי רזניקוב-רב קמפוס בית החולים איכילוב ת"א פרשת פקודי - תשפ"ד
+ מוקלט- "אגרת הפורים שנית!- למה עוד איגרת???
https://youtu.be/zIUxKBeR2Zg?si=nm0Ydm-26zAgCP4j
יושרה ונקיון כפיים
בפרשת פקודי יש מעין חזרה כללית על כל מה שנאמר כבר לגבי הקמת המשכן, סיכומי התרומות שנתקבלו, העבודות שנעשו, הכלים שהוכנו. כמעט ואין בה דבר חדש שלא למדנו בפרשיות שקראנו קודם לכן . פרשת פקודי מתאפיינת בכך שכמעט ואין מה לומר עליה. בחומשים בהם מסודרים הפירושים השונים מסביב לפסוקי התורה, בולטת העובדה שבפרשה זו כמעט הכל ריק.
נתאר לעצמנו חנוכת מבנה החדש עירוני קהילתי חדש, משופע חדרי פעילויות יפים, אלפי אנשים באים לטקס חנוכת הבית. הרב עולה על הבמה. כולם מצפים לדרשה חכמה ומרתקת, מתובלת אמרות חכמה מן המדרש, וממחשבת ישראל. איש חכם הוא הרב, ידוע בנאומיו ובדרשותיו. והנה, במקום אותה דרשה, מוציא הרב דפים ומתחיל לקרוא מתוכם רשימה ארוכה ומפורטת. כמה מלט וכמה בטון הושקעו בבניין, כמה אבני צור וכמה אבני גיר, כמה סלעים, כמה קישוטים, כמה כיורים, כמה כסאות וכן הלאה. אם כן, מדוע כך הדבר ?
בפרשה זו אנו שומעים שמשה רבנו מסר לבני ישראל דין וחשבון מלא על כל התרומות שנתקבלו עבור המשכן, מה נעשה בהן ועל מה הוצא הכסף שנתרם. כל זאת נמסר לנו בפרטי פרטים,
מצטיירת תמונה של אסיפת עם שבה מוסבר לכל אחד איך הוצא הכסף. וכך מלמד אותנו גדול מנהיגי ישראל, כי איש ציבור העוסק בכספי ציבור, חייב בדין וחשבון לשולחיו!
בסיומו של אותו דו"ח נאמר,
"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות פרק מ', ל"ד)
לקח גדול לימדנו משה בפרשה זו. יושר וניקיון כפיים צריכים לא רק להיעשות אלא גם להיראות, וכשיש ניקיון כפיים, כי אז גם כבוד ה' ושכינתו יכולים לשכון באוהל מועד.
שבת שלום ובשורות טובות - הרב אברהם רזניקוב.
