פרשת "תולדות" – "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, כִּי צַיִד בְּפִיו –" עשו המאותגר
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן
ספר בראשית על פרשותיו, סיפוריו ואירועיו, מקפל בתוכו סוג של "מורשת קרב" חינוכית חברתית. מורשת שמעצבת את הזהות המוסרית והערכית שלנו כמשפחה– "מעשה אבות ואימהות סימן לבנים ולבנות". מורשת בראשית, נוכחות במלוא עוצמתה בהוויית חיינו אנו- בימים ההם , בזמן הזה. לא בכדי, ספר בראשית, נקרא - ספר הישר, הקורא לנו לא אחת , להפעיל שכל ישר, בכל מערכות חיינו, כמו לדוגמה - מערכת יחסים בין הורים לילדיהם.
הפעם נעסוק במאמרנו, בסוגיה חינוכית וחברתית מרתקת, המשתקפת בפרשתנו – הילד המאותגר. כך בעיון מעמיק בפרשתנו, נבחן בזכוכית מגדלת את שיטת יצחק אבינו, ביחס לבנו החריג - עשו המאותגר.
פרשתנו מציגה את הפרופיל של עשו המאותגר : "ויִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים". מפרש רש"י : "כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה ( יעקב) פירש לבתי מדרשות וזה ( עשו) פירש לעבודה זרה. יֹדֵעַ צַיִד -לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו- אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן". אִישׁ שָׂדֶה - כמשמעו, אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות".
דמותו של עשו המאותגר ולה מדרגה בהמשך פרשתנו:" וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה". מפרש רש"י: "עדשים אדומות ואותו היום מת אברהם, שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה, לפיכך קיצר הקב"ה 5 שנים משנותיו ". "כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה ". מפרש רש"י: "העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום".
אז כיצד יש לנהוג בבן מאותגר כזה, מסוגו של עשו?
אל לנו להגדיר ילד שונה, כחריג, או כחינוך מיוחד, אלא כילד מאותגר. כך גם לגבי אוכלוסיות שונות בעלות מוגבלויות שונות, אנו קוראים להן היום – אוכלוסיות מאותגרות. יחסנו אליהן דרך משקפיים ורודות מיסודה של הפסיכולוגיה החיובית, מבית מדרשו של הפסיכולוג היהודי, מרטין סליגמן שיבדל"א. משנתו הפסיכולוגית טוענת, שעלינו תמיד להציב למאותגר אתגר, שהוא מעט גבוה מהיכולת. שכן, אם נציב אתגר יותר מדי גבוה מהיכולת, הרי המאותגר, ייכנס ללחץ ולאיבוד הביטחון העצמי שעלול להעמיק את תחושת הכישלון , הדימוי והערך העצמי. באותה מידה,אם נוותר על האתגר למאותגר ונציב לו אתגר הרבה מאד נמוך מהיכולת, הרי , נגרום לו לשעמום ולבטלה.
כך פרשתנו מציגה לנו את עשו המאותגר, שגדל לצד אחיו הקטן – יעקב, שהוא הבן יקיר, המוצלח, המוכשר, הדבק בדרך האברהמית, והממית עצמו באוהלה של תורה.
אך למרות זאת, אנו נוכחים בפרשתנו , בשיטת יצחק העצמאית, כיצד להתמודד נכונה , עם בן מאותגר, בעל דימוי נמוך, שחי בצל אחיו יעקב וחש שהוא – הכבשה השחורה בבית. יתכן שעשו גם סבל מהפרעת קשב קשה ומלקות למידה. היום יתכן שהיו מגדירים אותו כמאותגר , על גבי הרצף.
יצחק בשיטתו החינוכית, מאמץ את הגישה של הפסיכולוגיה החיובית וגם אוחז במשנתו של החכם באדם: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". (משלי, כב', ו'). יצחק מצטייר במבט ראשון כדמות אפורה. אין לו את אותה הילה וכריזמה, כמו אביו אברהם. איננו שומעים אותו בעקידה וגם שומעים את שתיקתו, בשליחותו של אליעזר למצוא לו אישה מעבר לנהר . הוא מצטייר לכאורה, כפסיבי וצייתן ,חסר עמוד שדרה. אבל יצחק ממש איננו כזה. הוא בעל משנה חינוכית סדורה. יש לו שיטה ודרך פעולה ברורים. יצחק הוא מודל להכלה, בעל אגרוף פלדה בכפפה של משי. בלי צלצולים ורעשים. כך ניווכח בפרשתנו, באירועי הבארות עם הפלישתים, כך במפגשו עם אבימלך וכך ובעיקר ביחסו לעשו- בנו החריג שאינו הולך בתלם האברהמי.
הנה שיטתו החינוכית של יצחק כפי שמשתקפת בפרשתנו : "וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צידה (צָיִד). וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי--וְאֹכֵלָה: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת". יצחק מזמין מעשו מה שהוא יודע לעשות ומציב לו אתגר מעט גבוה מיכולותיו, לא רק סתם אוכל, אלא מַטְעַמִּים שחשקה נפשי.יצחק מקבל את עשו כמו שהוא. דווקא את עשו, הכבשה שחורה בעיני אימו ואחיו יעקב, צריך לאהוב יותר, זה האתגר ביחס למאותגר. יצחק לא חיכה לשלב פיוס אחרי יצירת קרע עם הבן - החריג והבעייתי. הוא מראש מונע זאת ולא נזקק להגיע לשלב של פיוס. זאת גדולה של אב , היודע כיצד לתמוך ולהשקיע, דווקא בחוליה החלשה בשרשרת המשפחתית. יצחק נוקט בגישה –"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". יצחק הוא מודל , כיצד עושים מיסגור מחדש (reframing) ביחסו אל בנו עשו. הוא מעצים את יכולותיו כצייד ואיש שדה , בכך שהוא הכי טוב, להכין תבשילים ומטעמים לכבוד אבא. אז מה אם הוא מאותגר כמי שאיננו יושב באוהלי תורה ואיננו דבק במסלול הרוחני תורני? אבל הוא הבן שלי, הוא כן טוב ,במה שהוא טוב- בציד ובהיותו מסטר שף בהכנת הארוחות הכי טעימות ומיוחדות לכבוד אבא. יצחק כאומר:, את הנטייה הזאת אצל בני עשו המאותגר, יש להעצים, כחוזקה וכוח.תהיה הכי טוב במה שאתה טוב ויודע.אל תנסה להיות יעקב.
כך אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508 ) מאיר את דרכו של יצחק: "אבל האהבה מקלקלת השורה, לאהבתו את עשו חשקה נפשו בו ולא ראה חובה במעשיו ".
עשו גמל טובה לאביו על שיטתו החינוכית- "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי". מפרש רש"י- "כמשמעו, שלא אצער את אבא." כך מזדקרת לה גם דמותו של עשו, שבסוף, הוא נוקט בדרך הפיוס. מעניין שעשיו בגימטרייה = שלום. כך הוא הוכיח זאת בפגישת הפיוס ביוזמתו, עם אחיו יעקב שעליה נקרא בעוד שבועיים בפרשת וישלח. כך גם התייחסות תורתנו הקדושה לעשו- ""לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא"( דברים כג',ח' ).יצחק בשיטתו החינוכית, ובפוסט טראומה שלו מסיפור העקידה, מונע בפרשתנו עקידה נוספת, של יעקב בידי אחיו עשו.
דומה שלא מקרה הוא שדווקא יצחק נבחר לתקן את תפילת מנחה. שהרי זמן המנחה , בשונה מזמן שחרית וערבית, הוא זמן מעבר, בין יום לחושך. זמן שבין הערביים, זמן המאפיין ספק, שבו לא הכול ברור ומוחלט. אך דווקא זמן מנחה, הוא זמן מאתגר להתמודדות. כך ההתמודדות של יצחק עם בנו עשו, שבוודאי טרדה את מוחו וליבו, בשאלות ובספקות, מה יהיה עתידו? מה יצא ממנו? ובכל זאת ראה בו אתגר חינוכי, לעשות הכול, על מנת לפזר את ערפל הספק ולחנוך אותו על פי דרכו. יצחק האמין בעשו. כמו שהרב שלמה קרליבך אמר:" כל ילד צריך מישהו שיאמין בו".
גדולתו של יצחק בהיותו לבדו בהתמודדות עם עשו המאותגר. בבית נוצר קרע חינוכי בין בני הזוג- רבקה ויצחק: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, כִּי צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" ( בראשית, כה', כח'). פרשתנו מתארת את עיוורונו של יצחק :" וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי". מוביל אותנו לקריאה שונה של העיוורון של יצחק, דומה שלא היה כאן עיוורון פיזי, אלא עיוורון חינוכי יזום ונשלט, שסייע ליצחק בהתמודדותו האפקטיבית, עם בנו עשו המאותגר. שכן, לא הכול חייבים לראות. גם מורשת בראשית מלמדתנו, שלפעמים מותר לאחוז בשקר לבן, למען שלום בית.
ג'ון בולבי, היה פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי (1907 – 1990) אבי תאוריית "ההתקשרות" ( Attachment Theory). ההנחה המרכזית של התאוריה היא, כי קשר הורה ילד, הוא חיוני להתפתחות חברתית ורגשית תקינה של הילד. בולבי, שעבד במשך שנים בפנימיות שונות עם נערים צעירים הסובלים מבעיות התנהגות, החל לבסס דעה לגבי המקור להפרעותיהם. בולבי פיתח את התיאוריה שלו, שמקור הקשיים הרגשיים של הילד טמון באיכות הקשר הממשי הנוצר בין הילד להורה.
כנראה שיצחק היווה השראה למשנתו החינוכית של הרב שלמה וולבה מגדולי תנועת המוסר(1914-2005) ,המטיב להסביר ולנתח כיצד יש להתמודד עם ילד מאותגר : " אין ילד דומה לחברו. אם ההורים אינם יודעים זאת, ומייחסים לילד כוחות שאין לו - החינוך והעמל שהם משקיעים, לא יהיה מכוון כלל אל אותו ילד... אם ברצוני לחנך ילד, עלי להתבונן ולבדוק מה היא דרכו האישית של הילד הזה עצמו. דבר מובן הוא ששיח הבננה צריך טיפול אחר מאשר עץ התפוח. אם נגדל שיח בננות ועץ תפוחים, ונעניק לשניהם טיפול זהה, לפחות אחד מהם לא יגדל טוב, ואולי שניהם גם יחד לא יצמיחו פרי. כך עם ילדים, אני חייב לדעת, מהן התכונות האישיות של הילד ולהתחשב בהן". ( "זריעה ובניין בחינוך", תשנ"ו, עמ', יח').
הרב פרופ' יונתן זקס ז"ל ( 1948- 2020 ) בפירושו לפרשתנו, מביא דברים בשם הראי"ה קוק (אברהם יצחק הכהן 1865-1935 ):" פעם פנה אדם לראי"ה קוק וביקש עצה בענייני חינוך. הוא סיפר לו שבנו סר מדרך התורה והמצוות, למרות החינוך הדתי המסור שהעניק לו כל השנים. הבן, אמר האב שבור הלב, מסרב אפילו לראות את עצמו יהודי, מה לעשות?. "האם אהבת את הבן שלך כששמר מצוות?, שאל הרב קוק. "כמובן", השיב האב. "אם כן", אמר הרב," מעתה והלאה אהב אותו אפילו יותר"......עשו ידע שאב צריך לאהוב את בנו מפני שהוא בנו. הוא יכול להיות ביקורתי כלפיו. אבל לא ינשל אותו, גם אם אינו עומד בציפיות. יצחק לימד אותנו שיעור בסיסי בהורות...... האחריות המוסרית של ההורות ,תובעת מאתנו, לא להתייאש מבן שסר מהדרך, ודאי לא להרחיקו........בספר דברים( יד', א') נאמר על עם ישראל- "בנים אתם לד' אלוהיכם". לדעת רבי מאיר- יתנהגו היהודים כאשר יתנהגו, תמיד ייחשבו בנים לד' ".
לצערנו ,כולנו מכירים הורים שעשו טעויות אסטרטגיות שגרמו לנזק עמוק בין דורי לאורך זמן, שלא ידעו להתמודד נכונה עם ילדם המאותגר. כך למשל, הורים שבנם או בתם, גילו את נטייתם המינית, או ילדים שחזרו בשאלה או בתשובה. לא מעט הורים, נקטו במקל חובלין, בהדירם את ילדם המאותגר בנסיבות אלו. הם לא ידעו לכבוש את יצרם וכעסם ולחזות פני עתיד. הורים אלו, לא רק שאיבדו את ילדם המאותגר, אלא גם איבדו את נכדיהם וצאציהם.
בסרט “סיפור אחר” של אבי נשר, האם החילונית מוצאת את עצמה בסיטואציה מיוחדת, כאשר בתה היחידה החליטה ללכת בעקבות בחיר ליבה ולחזור בתשובה. ביחד עם הסב ,מחליטה האם להציל את הילדה מ”עול המצוות”. הסב מסביר זאת בצורה מקורית: “כאשר נולד ילד, נולדים בעצם שני ילדים. הילד שדמיינת והילד האמיתי…”.
יתכן שגם יצחק בפרשתנו דמיין על ילד כדמותו ותבניתו, אך בפועל, הילד האמיתי שנולד הוא ילד אחר. אך יצחק בחר, לא לנהוג כמו אותה אם בסרט- "סיפור אחר", אלא לנהוג בו כילד מאותגר ולאהוב אותו עוד יותר, כפי שייעץ הראי"ה קוק לאותו אב ,ששאל לעצתו אודות בנו שסרח מדרכו.
יצחק הוא מורה דרך לדורות, על גישתו ושיטתו החינוכית, ביחס לבנו עשו המאותגר.
שבת שלום וחודש כסלו מבורך, של בריאות, אורה ושמחה.
* ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
ד"ר זאב פרידמן (Ph.D)
מנכ"ל
שירותים בקהילה מכל הלב, לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר , משנת 1981
טל' 02-6537591 , נייד 054-2222035 , פקס' 02-6507113
Zeev@melabev.orgwww.melabev.org
&
חמשיר לשבת:
וְשָׁכַח / דוד אשל
"וְשָׁכַח אֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לוֹ" (בראשית כ"ז / מ"ה )
מֵהֵיכָן לְרִבְקָה הַבִּטָּחוֹן
שֶׁעֵשָׂו 'יִזְכֶּה' בְּשִׁכָּחוֹן ?
מַדּוּעַ שֶׁיִּשְׁכַּח,
הֲרֵי הַכֹּל מִמֶּנּוּ נִלְקַח ?
עֵשָׂו לֹא הָיָה אָדָם שֶׁהוֹגֶה
הוּא הָיָה אִישׁ שָׂדֶה,
הוּא יָדַע הֵיטֵב לָצוּד
וּפְרָט לַזֶּה הָיָה רָדוּד.
הָאֶגוֹ הַמִּיָּדִי אוֹתוֹ הִכְשִׁיל
כְּשֶׁמָּכַר בְּכוֹרָתוֹ עֲבוּר תַּבְשִׁיל,
'אֲנִי רָעֵב עַכְשָׁו'
זוֹ מוֹרַשְׁתּוֹ שֶׁל עֵשָׂו,
הוּא מְוַתֵּר עַל הַבְּכוֹרָה
בִּתְנַאי... שֶׁיְּקַבֵּל עַכְשָׁו תְּמוּרָה.
זִכָּרוֹן מֻתְנֶה הַרְבֵּה בְּשִׁנּוּן
הַתּוֹפֵס בְּמוֹחֵנוּ מָקוֹם רַב לְאִכְסוּן,
יַעֲקֹב הָיָה אִישׁ תַּם
שֶׁעָסַק בְּאָהֳלוֹ בְּ "וְשִׁנַּנְתָּם".
רִבְקָה זִהֲתָה אֶת אָפְיוֹ שֶׁל עֵשָׂו
כְּאִישׁ הַמַּחְשִׁיב בְּעִקָּר אֶת עַכְשָׁו,
הָאֶתְמוֹל יִשָּׁכַח, הַמָּחָר לֹא נֶחְשַׁב.
אִם רָעֵב הוּא וְהַתַּבְשִׁיל טָעִים
הוּא לֹא יִרְאֶה, אֶת כָּל עֵץ הַחַיִּים,
מִשּׁוּם שֶׁחַיָּיו הֵם כְּבֵית מַרְזֵחַ
לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֶת הַיֶּתֶר שׁוֹכֵחַ.
עֵשָׂו יִשְׁכַּח אֶת רְצוֹן נִקְמָתוֹ
כִּי הִיא כְּבָר אֵינֶנָּה אִתּוֹ,
הַתַּאֲוָה מִנִּשְׁמָתוֹ פּוֹרֶצֶת
וְהִיא מְהַוָּה לוֹ כְּיוֹעֶצֶת.
יַעֲקֹב מְצֻיָּד בְּדֶרֶךְ וְקַו
עֵשָׂו לֹא רָאָה לְמֶרְחַקָּיו,
הַשִּׁכְחָה הֵבִיאָה אוֹתוֹ לִסְלֹחַ
וְכַךְ הוּא נִצַּל מִלִּרְצֹחַ,
יַעֲקֹב נִצַּל בִּזְכוּת שִׁכְחָה
וְעֵשָׂו מֵאַשְׁמַת רְצִיחָה,
זִכְרוֹנוֹ הַמָּחוּק
אִחֵד שְׁנֵי אַחִים לְחִבּוּק.
אוֹתָהּ שִׁכְחָה
הוֹתִירָה אוֹתָנוּ עִם הַבְּרָכָה.
מֵאָז, בְּנֵי יַעֲקֹב-יִשְׂרָאֵל מְשַׁנְּנִים
תנ"ך רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים,
וּמְאַכְלְסִים אֶת הַמּוֹחַ
בִּדְבָרִים שֶׁאֵין לִשְׁכֹּחַ
וּבִדְבָרִים שֶׁאֵין לִסְלוֹחַ.
שבת מבורכת ובריאה
בלהה ודוד אשל
&
"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּתִי אוֹתוֹ בְּחוֹרֵב,עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְּׁפָטִים."(מלאכי ג, 22)
צַוָּאַת מַלְאָכִי (מתאים להפטרת השבוע לפרשת תולדות)
רחל ארזני
מַה תְּצַוֶּה הַנָּבִיא
מַה תֹּאמַר הַנָּבִיא, בְּפֶרֶק יָמֶיךָ הָאַחֲרוֹן
אוֹ, אוּלַי אֵלֶּה רַק מִלּוֹתֶיךָ בְּאַחֲרִית סִפְרְךָ
"עַמִּי, זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי..." אָמַרְתָּ?!
קְדָמוּךָ נְבִיאִים לָרֹב
דִּבְּרוּ עַל לֵב עַמְּךָ לִזְכֹּר שַׁחֲרָם בַּמִּדְבָּר,
וְלֹא אָבוּ שְׁמֹעַ,
וְלָמָּה תַּחְשֹׁב לְךָ יִשְׁמְעוּ.
חֻקִּים וּמִשְּׁפָטִים חוֹקְקוּ שׁוֹפְטָיו וּמְלָכָיו לָרֹב
וְאֶת מִשְׁפְּטֵי מֹשֶׁה וְחֻקָּיו1] אָטְמוּ בְּנִקְרוֹת צוּרִים.
זֶה, דָּוִד, שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם,
הִפְקִיר אָח לְהֶרֶג וְלֹא חָמַל2]
שְׁלָחוֹ אֶל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה לָמוּת.
אִשְׁתּוֹ יְפַת הַתֹּאַר – חָמַד
לְבֵיתוֹ אָסַף וּלְחֵיקוֹ כָּנַס,
וְלֹא זָכַר: לֹא תַּחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ3]
שְׁלֹמֹה
עָלָיו נִכְתַּב: "וְיֶחְכַּם מִכָּל-הָאָדָם!"4]
אֶלֶף נָשִׁים שִׁכֵּן בְּאַרְמוֹנוֹ
וְלֹא זָכַר: "לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים."
מַה מְּזִמּוֹת חָרְשׁוּ אוֹתָן נָשִׁים
יָמִים וְלֵילוֹת בְּצִפִּיָּתָן לַמֶּלֶךְ כִּי יָבוֹא
וּמַה עָשׂוּ עִמָּהֶן
כָּל שׁוֹמְרֵי הַסַּף בְּחַדְרֵיהֶן.
וְשֶׁמָּא, כֻּלָּם הָיוּ סָרִיסִים
וּמַחְשְׁבוֹתַי עֲלִילָה בִּלְבַד?
וְאֵיךְ הָלַךְ אַחֲרֵי כָּל שִׁקּוּצֵי הָעַמִּים סְבִיבוֹתָיו5]
לֹא הֶחְסִיר אֵל אֲשֶׁר לֹא בָּנָה לוֹ בָּמָה וּמִקְדָּשׁ
וּלְמִי לֹא?!
וְלֹא זָכַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.
וְהַמֶּלֶךְ יָרָבְעָם, בְּהִפָּרְדוֹ מִירוּשָׁלַיִם וּבֵית דָּוִיד6]
מִקְדָּשִׁים בְּבֵית אֵל וּבְדָן הֵקִים
עֶגְלֵי זָהָב – הִצִּיב בָּהֶם
חַטַּאת יִשְׂרָאֵל בִּנְעוּרָיו
מִמֶּנָּה לֹא נִטְהַר עוֹלָמִית
עַל שִׁכְמוֹ רוֹבֶצֶת לָעַד.
אַחְאָב, חָמַד נַחֲלַת לֹא לוֹ
רָצַח נָבוֹת לָרֶשֶׁת גַּנּוֹ
נִסְחַף אַחֲרֵי בַּת אֵל נֵכָר7]
שֶׁבִּנְדּונְיָתָהּ
אֶת הַבַּעַל אֱלֹהֵי צִידוֹנִים וּפֻלְחָנוֹ
לַשּׁוֹמְרוֹן הֵבִיאָה.
רָצְחָה נְבִיאֵי הָאֵל8]
אֱלִיהוּ יָחִיד נִמְלַט מֵחֲמָתָהּ
בְּהַר הָאֱלֹהִים בְּחוֹרֵב נִסְתַּר
מֵאֵשׁ חֲרוֹנָהּ וְזַעַם נִקְמָתָהּ.
אָחָז, נִפְעַם וְנִרְגַּשׁ מֵאֱלֹהֵי דַמֶשֶׁק9]
אֶת תַּבְנִית מִקְדָּשׁוֹ שָׁלַח לִירוּשָׁלַיִם, הַבַּיְתָּה.
הֲלֹא יָדַעְתָּ, אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ שׁוֹפְטִים לְפָנֶיךָ
וּמְלָכִים הֶחְטִיאוּ עַם
וְכִי נִהְיֶה יְשָׁרִים, אִם נֹאמַר נִסְתְּרָה מֵהֶם תּוֹרַת מֹשֶׁה.
אוֹי,
מָה רַבָּה חֶמְלָתִי עַל צַוָּאָתְךָ וְתִקְוָתְךָ...
הַנָּבִיא...
2] שמואל ב, פרק יא, פסוקים 2-6 , 15 - 17
3] שמות כ, 14.
4] מלכים א, פרק ה, פסוקים 9-11.
5] מלכים א פרק יא, פסוקים 1-10.
6] מלכים א, פרק יב, 28-29.
7] מלכים א, פרק טז, פסוק 30-33, (לעשתורת אלוהי צידונים, למַלְכּום שיקוץ עמונים, לכמוש שקוץ מואב ולמולך שקוץ בני עמון).
8] מלכים א, פרק יט, פסוק 4-10.
