שטח פרסום זה יכול להיות שלך !
ישראל-0543973801
היו שותפים לעשייה שלנו:
החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריון (1952) היא:
עמותה- בה כולנו פעילים בהתנדבות, עם - מלכ"ר,ניהול תקין ואישור החזר מס 46. היו שותפים לעשייה בחסות ותרומה
התרומה היא דרך האתר :
פרשת נשא ושבועות – "וְהִתְוַדּוּ, אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ"- על גזלת הגר
ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *
פרשתנו סמוכה השנה לחג השבועות.
דומה שסמיכות זאת איננה מקרית, ומשתקפת בסוגיית גזלת הגר בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בד' וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ, אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו; וְנָתַן, לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל, לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַד', לַכֹּהֵן: מִלְּבַד, אֵיל הַכִּפֻּרִים, אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ, עָלָיו. וְכָל-תְּרוּמָה לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו, לוֹ יִהְיוּ; אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה". (במדבר, ה', ה'-י')
רש"י מאיר את סוגיית גזלת הגר: "ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה, האחד, שכתוב והתוודו, לומר שאינו חייב חומש ואשם ( שכתובים בספר ויקרא) על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני, על גזל הגר, שהוא ניתן לכוהנים. ואם אין לאיש גואל-...וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב ...אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים".
פרשיית הגזלה מהגר בפרשתנו, דורשת מעמנו התבוננות עמוקה, קודם כל בתוכנו, בהתבוננות פנימית ואמיתית ביחס לאחר ולשונה ובמקרה שבפרשתנו- לגר. בין אם בגר צדק ו/או בגר תושב עסקינן. המחויבות שלנו היא אחת.
הנה התבוננות מעמיקה בנפש הגר, במאמרה של הסופרת רבקה מאיר: "האדם הוא זר בעולם. הוא נולד לתוך החיים בלי לדעת מה הם, וכל ימיו הוא עמל להבינם, לתת בהם סימנים. כל ימי חייו עוברים עליו בניסיון להכות שורש, להגיע לתחושה של קבע ובית. לעיתים קרובות הוא מדמה שאכן הצליח בכך והוא מסב לו שאנן, מרופד בביתו, במשפחתו ובחייו. עד שבאים הימים וטופחים על פניו, מפריעים בו כרוח פרצים, מגלים לו שהוא תושב של ארעי... יש מעט מקומות שבהם יש ציווי לאהוב, מדובר בשלושה, בראשון זה שבקריאת שמע, מדובר בציווי לאהוב את הבורא. בשני המקומות האחרים נאמר שיש לאהוב מישהו כמוך. כך לגבי הרע וכך לגבי הגר." (שבת, מקור ראשון א' סיון תשס"ז 18.5.07).
כך גם נתבונן בניתוחה הרגיש של הסופרת אמונה אלון והחיבור למעמד קבלת התורה בחג השבועות : "קל לקבל את מי שמוכר לנו, את מי שדומה לנו, את מי שאנחנו יכולים לראות בו, במודע או שלא במודע, השתקפות של עצמנו, כפי שאנו מכירים את עצמנו, או כפי שהיינו רוצים להיות. הרבה יותר קשה לקבל את הזר, את השונה, את זה שמשקף לנו חלקים בלתי מוכרים באישיותנו. חלקים שאולי איננו רוצים כלל להכיר. ומכאן שנאת הזרים, אשר מי כמונו, היהודים, חווה אותו על בשרו לאורך הדורות. אצלנו לעומת זאת, יש אפשרות לא רק לקבל זרים, אלא אף לאהוב אותם... ולגייר בקבלה ובאהבה, גם חלקים זרים בתוך אישיותנו, בטרם נתייצב למרגלות הר סיני לקבל, מחדש, את התורה ואת עצמנו" ("שבת בשבתו" במדבר תשס"ז, 1170).
כאמור, פרשתנו צמודה לחג השבועות, שמאיר את סוגיית הגרות בממדיה השונים, בדמותה של רות המואביה : "וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ . כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה ד' לִי, וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".( מגילת רות, א', טז'- יז')
הנה כי כן, פרשתנו העוסקת בגזלת הגר ובהעדר גואל: " וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל " , מתכתבת עם סוגיית הגר והגואל אצל רות הגיורת :"וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן ד' לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ ד', אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד". ( מגילת רות,ד',יג'- יז').
באירוע של אשם גזלות ובדגש לגזלה מהגר בפרשתנו, בנוסף לאָשָׁם - הקנס הכספי, יש גם את אלמנט הווידוי: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בד' וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ, אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ". סוגיית הווידוי בפרשיית – גזלת הגר ראויה להפנמה ולהטמעה בדבריו של הרב ר' י"ד סולבייצ'יק ( 1915-1981 )בספרו - על התשובה: "שני היסודות הללו ( החרטה והבושה) מעמידים אותנו על ערכו של הווידוי. לכאורה, אם עשה אדם תשובה גמורה ועבר דרך כל העינויים והייסורים שבתהליך התשובה- למה יהא זקוק עדיין לווידוי? יש שאדם יודע מעל לכל ספק כי חטא והחטיא את מטרת חייו, כי בגד בכל ערכיו. הוא יודע למה- אך אינו מוכן לומר זאת בפה מלא, או לשמוע זאת מפי אחרים. על משכבו בלילות הוא הוגה בכך, בינו לבין עצמו בוכייה נפשו במסתרים, אך לאור היום, בעיני אחרים, הוא שמח וטוב לב. וכדי לחפות על האמת המנקרת בפנימיות הוא מוסיף לחטוא, מגביר את המירוץ ומוסיף לדהור במהירות אל עברי פי תהום. הווידוי מכריח את האדם, תוך ייסורים עצומים, להכיר בעובדות כפשוטן, לבטא את האמת כמות שהיא. יש בכך משום קורבן, משום שבירת הרצון והליכה נגד הטבע תוך כדי מכאוב. יש בכך לא רק משום חרטה, אלא גם משום בושה. "ותלמדנו ד' אלוקינו להתוודות לפניך על כל עוונותינו"- להסתכל לאמת בפנים, ישר לעיניים, להביט נכוחה, לשבור את מנגנון ההגנה העצמית, לנתץ את המחיצות המלאכותיות, ללכת נגד טבע האדם המצווה עליו להחבא ולהסתתר, לקרוע את המסווה, לגמור בפה מה שגמר קודם לכן בלב...כשם שהקורבן נשרף על גבי המזבח, כך אנו שורפים במעשה הווידוי את שלוותנו המבוצרת, את גאוותנו המטופחת, את חיינו המלאכותיים, ואז ורק אז, לפי ד' תטהרו ".
הנה לנו סמיכות הזמנים של פרשתנו לחג השבועות, במעמד הנשגב, מלא הוד וקדושה של קבלת התורה, במעמד הר סיני.
על מנת להגיע לרום המדרגה הרוחנית הנשגב במעמד קבלת התורה בהר סיני, המתחבר לחג השבועות – חג מתן תורה: "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת- הַקּוֹלֹת וְאֶת- הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק".(שמות, כ', יד), זה מחייב ראייה מסוג אחר, ראיית החלש והנזקק שנקרה בדרכך והעומד על ידך.
כך עלינו לראות את הגר שבקרבנו, בראייה אמיתית ולא סלקטיבית- פנימית וחיצונית, לגלות כלפיו חמלה ואמפתיה, למנוע את ניצולו והחלשתו וכל ניסיון לגזול ולהונות אותו. ר' צדוק הכהן מלובלין( 1823-1900) מאיר זאת בפרשנותו:" וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת "-שהיו רואים את הנשמע. ששמיעה היא הידיעה שבמוח, אבל ראייה היא על ידי ההרגשה שבלב" (דברי חלומות כג').
לא די רק בעיניים לראות, יש גם בלב לראות.
מעמד הר סיני אותו נחווה בחג השבועות, מביא את בשורת הריפוי החברתי והקהילתי של עם ישראל ולא רק את הריפוי הפיזי. כך מתאר זאת המדרש: " בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו רובם בעלי מומין... כיון שבאו למדבר סיני אמר האלוהים-כך הוא כבודה של תורה, שאתן אותה לדו בעלי מומין?....מה עשה האלוהים ? אמר למלאכים, שיירדו אצל ישראל וירפאו אותן" (מדרש רבה, ז', א').
הבה נקרא את המדרש גם בקריאה של ריפוי חברתי ,של הנפש, הרגש ולא רק ריפוי פיזי גופני.
סוגיית הגרות בפרשתנו והקשרה לחג השבועות – חג הביכורים, מוארת בסיפורו של המלך אגריפס ( 10 לפנה"ס ועד 44 לספירה) שהומלך על כל ממלכת יהודה, שומרון ואדום בשנת 41 לספירה. אביו אריסטובלוס היה יהודי , אך אימו ברינקי, לא הייתה יהודיה. למרות זאת קיבל מקום של קירוב, חיבוק ואהבה מהחכמים והעם. כך מתארת לנו המשנה: "כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר...וְלַמַּשְׁכִּים אוֹמֵר (ירמיה לא', ה') "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-ד' אֱלהֵינוּ".... וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם: אַחֵינוּ אַנְשֵׁי מָקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִיעִין לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת אֲפִלּוּ אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה.הִגִּיעַ לָעֲזָרָה, וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר:"אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלא-שִֹמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי" (תהלים ל', ב') ( מסכת ביכורים, ג', ד').
כך גם מעמדו של המלך אגריפס בקרב ההנהגה התורנית והעם כולו, מקבל ביטוי עמוק במצוות הקהל שחלה במוצאי שנת השמיטה: "פָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ כֵּיצַד? מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, בַּשְּׁמִינִי, בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, עוֹשִׂין לוֹ בִּימָה שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה, וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד" וְגוֹ' (דברים לא, י). חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה, וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל, וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב. אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים; וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְ "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" (דברים יז', טו'), זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא, אַגְרִיפַּס! אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה ". (מסכת סוטה, ז', ח')
הרב ד"ר בני לאו בספרו- "חכמים", מאיר את סוגיית הגיור ומורכבותה בהקשר למלך אגריפס : "במשנה זו בולטת אהדת העם לאגריפס. ברור לכל שהוא " איש נוכרי", אך העם מקבל אותו באהבה. ייחוסו של אגריפס נידון בספרות המחקר. שני הורי אימו וכן אבי אביו היו מזרע אדומי. רק אם אביו, מרים החשמונאית, הייתה מזרע ישראל. דמעותיו של אגריפס עם הרגעתו על ידי ישראל, מבטאות אולי ויכוח על תקפות גיור אדומים בימי יוחנן הורקנוס... בקריאה "אחינו אתה", מבקש העם להרגיע את אגריפס ולהכלילו בראויים למלוכה כנגד המסורת ההלכתית". (חכמים, כרך ראשון- ימי בית שני, עמ' 212, ידיעות ספרים, ספריית אלינר, 2006).
פרשת המלך אגריפס המתכתבת עם סיפורה של רות המואביה בחג השבועות ורגישותה של התורה בפרשתנו למעמדו של הגר, משתקפת במורכבותה של סוגיית הגיור כיום, על ממדיה השונים.
פרשת נשא היא מאד אישית עבורי. בליל שבת של פרשתנו- פרשת נשא, לפני 21 שנה, הוזעקתי בתוקף תפקידי כמנהל מינהל הרווחה ומכלול אוכלוסייה בחירום, בעיריית תל אביב יפו, לזירת הפיגוע בדולפינריום. בפיגוע הנתעב נרצחו 21 נערים ונערות, ועוד 120 אנשים שנפצעו בדרגות חומרה שונות.
פרשתנו היא הארוכה ביותר בחמשה חומשי תורה-176 פסוקים. עבורי הייתה זאת השבת הקדושה ,הרוחנית והארוכה ביותר בחיי. לעולם, לא אשכח את מעמד ההבדלה המרגש במוצאי שבת עם כל חבריי בצוותים שפעלו במהלך השבת ללא הפסקה- במרכז המידע והתמיכה במשפחות בזירת האירוע, בבתי החולים, במכון לרפואה משפטית באבו כביר ,בצוותי ההודעות למשפחות , בהכנת הלוויות והשבעה, בתמיכה בצוותים- "מי יציל את המציל" , ובקווי התמיכה המקצועית לציבור הרחב.
זאת הייתה ברכת ההבדלה המרגשת והמבדלת בין קודש לקודש קודשים- "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלא אֶפְחָד...ד' צְבָאות עִמָּנוּ. מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלהֵי יַעֲקב סֶלָה".
לעולם לא אשכח את המפגש המורכב במוצאי אותה שבת קדושה, עם הנהלת חברה קדישא, לטפל ברגישות יתירה ובאהבה אין קץ במשפחות שחלקן לא היו יהודיות על פי ההלכה, או שהיו בהליכי גיור, בכל הקשור להבאתם לקבורה בבית העלמין בקרית שאול.
עשינו הכול למנוע את גזלת כבודו של הגר.
חיבקנו את המשפחות ואמרנו להן בעיניים דומעות: "אחינו ואחיותינו אתם".
שבת שלום וחג שבועות שמח
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות
zeev@melabev.orghttps://www.melabev.org.il/articles-2/parashat-shavua/
&
פרשת נשא וחג שבועות- תשפ"ב-מייקל אייזנברג - "החמצת השנה"
הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון הסיכון אלף- מייקל אייזנברג.
השבת, בפרשת נשא נקרא על מנחת השעורים המובאת במסגרת פרשיית סוטה. למחרת בחג השבועות נקרא במפטיר על "מנחה חדשה" המוקרבת ביום זה. המנחה החדשה, מתוארת כך בפסוקים בספר ויקרא:
עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'. וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים. וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים, קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן.
להבנתי פסוקים אלו היוו השראה לחידושו של בועז במגילת רות, כפי שהם מתוארים במשנה בסוף מסכת ברכות:
כל חותמי ברכות שהיו במקדש, היו אומרים מן העולם. משקלקלו המינין, ואמרו, אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומרים, מן העולם ועד העולם.
והתקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר: "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'" (רות ב). ואומר: "ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל" (שופטים ו).
הבעיה לקרוא בשם ה' הוסברה על ידי המפרשים כחשש זלזול בכבוד שמים או הוצאת שם שמים לבטלה. התלמוד הירושלמי אומר שהבעיה לא היתה תיאורטית בלבד אלא שנדרשה הסכמה מאת ה' לשימוש בשמו:
אמר ר' יהושע דרומיא שלשה דברים גזרו בית דין של מטה והסכים בית דין של מעלה עמהן. ואילו הן… ושאילת שלום בשם: "והנה בועז בא מבית לחם…" ומנין שהסכימו בית דין של מעלה עמהן? תלמוד לומר: "וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו ה' עמך גבור החיל".
אם כן, עלינו לשאול את עצמנו כיצד בועז העיז לעשות את זה? או במילים אחרות: מה מבטאת האמירה של בועז ומה מקורה? לדעתי לא בכדי נאמר שבועז בא 'מבית לחם' וכפי שאמרתי בפתח הדברים הפסוקים על קורבן שתי הלחם המובא בחג השבועות היוו השראה עבורו.
לאחר שבפסח הובאה מנחת העומר העשויה שעורים, בשבועות מביאים לחם חמץ העשוי מחיטים. אכן, לחם החמץ, בשונה מכל המנחות שבאות מצה, איננו מוקרב אלא רק מונף לפני ה'. השעורה היא מאכל גולמי - היא לא צריכה הרבה מים כדי לגדול, והיא ממהרת להבשיל. עם זאת, איכותה נמוכה מאיכותה של החיטה ולכן היא נחשבת למאכל עניים ואפילו למאכל בהמה. אכן, הקראים אכלו בפסח מצה העשויה מקמח שעורים היות וכתוב בפסוקים "לחם עוני", ובאמת בתקופת חג הפסח השעורה מבשילה אבל החיטה עדיין לא.
בשונה מחג הפסח אפוף תודעת הניסים העל-טבעיים, בחג השבועות אנו מביאים לבית המקדש את פירות ההצלחה האנושית, וזה כולל אפילו את החמץ האהוב עלינו, פרי מעשי האדם. המצה והשעורה מבטאים את מה שהטבע וה' נותנים לנו. בחג השבועות אנחנו מראים שיש לנו יכולות לקחת את משאבי הטבע הבסיסיים, להמשיך את הבריאה בעשייה יצירתית, לקדם תהליך ולשפר את העולם. זה גם מה שענה ר' עקיבא לטורנוסרופוס שמעשי האדם נאים ממעשיו של הא-ל כשם שגלוסקאות נאות יותר משיבולים. גם בועז זכה להסכמה משמים כי זו בדיוק המטרה של האדם בעולמו של הא-ל.
לחילופין, אפשר לבגוד בעתיד המשותף והטוב שבני זוג יוצרים לעצמם, ואז עלולים לחזור למצב של מנחת השעורים של פרשיית סוטה. אעיז ואומר שהחיבור שחכמים עשו בין מתן תורה לחג הביכורים נותן תוקף ליצירה האנושית גם בפירוש התורה, ולא רק בשדה המעשה.
בועז, שהבין את כל זה היטב, אמר לקוצרים: ה' עמכם - אתם מובילים את המהלך לשינוי, לחידוש ולשיפור, וה' רוצה בכך! ה' מגבה בעשייה שבחרתם לקדם. לא מדובר על הוצאת שם שמים לבטלה, אלא על אמירה משמעותית לגבי הייעוד. היצירתיות האנושית היא היא המקור הראשי לצמיחה הכלכלית, וכך, החמץ המושמץ בפסח של הגאולה הניסית, ובבית המקדש - בית ה' - לאורך כל השנה, הופך להיות גיבור היום בשבועות, כשפעם אחת בשנה מניפים את לחם החמץ לפני ה'.
אשמח לקבל תגובות בכתובת: treeoflifeandprosperity@gmail.com
וגם תזכורת קטנה שניתן לרכוש ספרי החדש על ספר במדבר ״חלב דבש ואי וודאות״ בלינק הזה.
&
*חג השבועות ,חג מתן תורה, הקציר, עצרת, חג הביכורים ,יום הקהל, יום החמישים* !-יגאל גור אריה- פרשת נשא
התורה ניתנה במידה שווה לכולם –נעשה ונשמע-הצדק צריך גם להעשות לא רק להראות.
מפני מה אומרים זמן מתן תורתנו ולא זמן קבלת תורתנו?
מפני שבמעמד הר סיני חלה רקנתינת התורה, ואלו*קבלת התורה זמנה בכל עת*.
מגילת רות נקראת בחג משום שרות מייצגת באישיותה ובאורח חייה את הדמות האידיאלית של גר צדק. רות לא היססה להשליך מאחרי גבה את הדר מלכות בית אביה, אף לא נרתעה מן הידיעה הברורה שבארץ יהודה שורר רעב כבד. בכך הפכה רות להיות סמל של גיור אמיתי- מילותיה הפכו לביטוי הקלסי של מתגייר אמיתי –" כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין--עמך עמי, ואלוהייך אלוהיי."
חשוב לרענן את עקרונות חיינו !
המסורת מדברת על תרי״ג (613) מצוות-אני חושבתרי״ג עקרונות-אולי בכל מצוה נולד עיקרון.
דוגמה המצווה ״ואהבת לרעך כמוך״- כמו שאתה אוהב את עצמך, כך תאהב את חברך/זולתך. העיקרון הזה הופך לקנה מידה של היחס ההוגן בין אדם לרעהו. מכאן נלמדים כללי מוסר בין אישיים חשובים,
*הזולת הוא כמוך באנושיות*!
אדם שאינו מעריך את עצמו הוא אדם שאיננו מסוגל להעריך את זולתו. לכן חשוב לטפח "גאוות יחידה" המתאפיינת בצבעים וסמלים ייחודיים.
כל מקרה של מריבה או מחלוקת , שורשה בחוסר היכולת לקבל ולראות ולהכיל את הצורך של האחר . זו התכונה המתבקשת מכל אדם וזו התכונה הנדרשת ממנהיגי העם. היכולת להבין שלכל קבוצה בעם יש מקום של כבוד הערכה והבנה בבנייה משותפת של עם. מנהיג אמתי יודע להתחבר באישיותו לכל הקבוצות בעם ומתוך כך לחברם יחד תוך שמירה על המיוחדות שבכל קבוצה. מנהיג אמתי מבין שלא ניתן לבנות את העם ללא החיבור האמתי המכבד המחבק של המנהיג את כל חלקי העם המתחברים לפסיפס משלים ולעם מושלם.
מגילת רות משקפת את המתח ביןסובלנות לאפליה.
סיפורה של רות המואביה הפך לסמל לקבלת האחר ולדאגה לחלש, אך חושף גם את הגבולות שהחברה מציבה בפני האחרת והשונה | המאבקים על של ימינו על הכרה בגיור, נישואין ללא-יהודים ומקומן של הנשים בחברה משתקפים היטב במגילה שנכתבה לפני אלפי שנים
חג השבועות שונה מכל החגים שאין בו מצווה מיוחדת-החג כולו לקבלת האחר השונה קבלת התורה ללמידה ולהזדהות עם השונה.
*אנו מצווים לזכור כי גרים הינו ויש צורך לתת כבוד לכולם ,לחבר את כולם* .
חשוב לנו כעם האחדות ולא האחידות !!
שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה
כּוֹרְעָה בָּרוּחַ
מֵעֹמֶס גַּרְעִינִים כִּי רַב.
וּבְמֶרְחַב הָרִים
יוֹם כְּבָר יָפוּחַ
הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב.
עוּרוּ הוֹי עוּרוּ
שׁוּרוּ בְּנֵי כְּפָרִים
קָמָה הֵן בָּשְׁלָה כְּבָר
עַל פְּנֵי הַכָּרִים
קִצְרוּ שִׁלְחוּ מַגָּל
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר
שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה
זֵר חַג עוֹטֶרֶת,
שֶׁפַע יְבוּל וּבְרָכָה.
לִקְרַאת בּוֹא הַקּוֹצְרִים
בְּזֹהַר מַזְהֶרֶת,
חֶרֶשׁ לָעֹמֶר מְחַכָּה.
הָבוּ הָנִיפוּ
נִירוּ לָכֶם נִיר
חַג לַקָּמָה,
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.
קִצְרוּ, שִׁלְחוּ מַגָּל
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.
חג שמח לכולנו !חג שלו ושקט!! ושבת מבורכת.
יגאל גור אריה
&
התייחסות היהדות "לשונים" שבחברה- חיים קופל
1) ספר במדבר עוסק בפרקים הראשונים, בעם ישראל במדבר: אופן חלוקת השבטים ודגליהם, סדר חנייתם ועוד. והנה באמצע התיאור הנ"ל נכנסות שתי פרשיות העוסקות בנושא שונה לחלוטין, נושא העוסק, לכאורה, בעניין פרטי, והוא: ההתייחסות "לשונים" שבחברה, כפי שמתבטא בנושא הסוטה והנזיר.
2) השאלה מדוע שתי פרשיות אלה באות דווקא כאן, לכאורה מקומן מתאים יותר לחלקו השני של ספר במדבר שם מפרטת התורה, "אירועים מיוחדים" שאירעו לבני ישראל כמו: קרח, מקושש ומתאוננים .
3) נראה שהתורה באה ללמד אותנו מוסר ודרך הנהגה. גם כשאנו, כעם, עסוקים בביצוע ציווי הבורא עלינו להביט "בשולי המחנה" ולוודא שאין שם אנשים עם בעיות "שנסחבים" מאחור. עלינו לעצור ולטפל בבעיותיהם, למרות שזה מעכב את כל המחנה. עם ישראל הוא "כגוף אחד" וחשוב שיגיע בשלמות ליעד, במקרה שלנו לארץ ישראל.
4) "החריגים" במדבר היו משני הכיוונים. מחד: ,פרשת סוטה": אשה שנחשדת ע"י בעלה בירידה מוסרית והדבר מפר את שלום הבית. דרושה התערבות בכדי להחזיר את החיים שם למסלולם. התורה מרחיבה את דיני אשה סוטה, כשבתהליך היא מתירה אף למחוק את שם ה' על המים. הכל בכדי להשיב את שלום הבית על כנו, שהוא ערך חשוב ביהדות וכדברי הגמרא: גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה, שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים (חולין קמ"א.).
5) ומאידך "פרשת נזיר": אדם שרוצה "להתעלות" בקדושה מציב לעצמו "גדרים" ואסורים, לבל ייכשל. וכדברי הגמרא: "שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות ס"ג.). יין משמח ומביא להתעלות, אך פעמים, מרוב שתיה אדם עלול לאבד שליטה על עצמו ולהגיע לשפלות. אנו מתייחסים לנזיר, שהפריש את עצמו מן הכלל, ומכילים אותו, בכדי שיוכל לחזור חזרה לכלל ישראל.
6) מיקומן של שתי פרשיות אלה : סוטה ונזיר בתווך, באה ללמדנו שלמען "החריגים" בחברה: הן אלה שבשפלות מצבם והן אלה "שמורמים" מעם, עוצרת כל השיירה במטרה לטפל בהם ולהעלותם על דרך המלך.
7) כך גם בעתיד. יש אנשים שמתעלים בתורה, או בעבודתם. אל להם להתנתק מהעם ולעסוק רק בשלהם, עם כל החשיבות בפעילותם. עליהם לעצור קמעה, לסייע לחלשים שבחברה, בכדי שיתקדמו גם הם, יחד עם כולם.
8) ולסיום, סיפור חסידי שממחיש את הנושא: לפני שנים שהה בעל "התניא" עם נכדו בעל "הצמח צדק" בדירה אחת. הם ישבו ולמדו בחדרים שונים, כשבחדר השלישי שכב תינוק בעריסה. לפתע החל התינוק לבכות בקול. "הצמח צדק" שחדרו היה סמוך לחדר התינוק היה שקוע בלימוד ולא שמע את בכי התינוק. לעומתו, "בעל התניא" שחדרו היה רחוק יותר שמע. הוא הפסיק את לימודו ויצא להרגיע את התינוק. משסיים להרגיעו חזר לחדרו להמשיך בלימוד. בדרך הוא עבר דרך חדרו של "הצמח צדק", מצא אותו "שקוע" בלימוד. אך העיר לו "כשלומדים תורה ולא שומעים בכיו של תינוק- משהו פגום בלימוד. דברים כדורבנות!!
9) תשובות מפרשת במדבר
א) מה הקשר בין מיתת נדב ואביהו לעובדה שלא היו להם בנים? תשובה:
1) יש קשר: בגמרא מובאת דעתו של אבא חנן שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה חייב מיתה (יבמות ס"ד.).
2) "ובנים לא היו להם" משמעו שלא היו נשואים. לוּ היו נשואים יתכן שהנשים היו מצילות אותם כמו שאשתו של און בן פלת , הצילה אותו ע"י שנתנה לו עצה טובה.
ב) ששה שמות שנקרא בהם הר סיני:
1) "הר א-להים": שישב בו הא-להים בדין. 2) "הר בשן": שֶׁבָּא שם הקב"ה. 3) "הר גבנונים": הר שפסל כל ההרים, כשם שאנו אומרים: או גבן או דק. 4) "הר חורב": שעליו נשמטה החרב שנאמר: "מות יומת הנואף והנואפת" (ויקרא כ-י). 5) "הר סיני": שממנו ירדה שנאה לעובדי כוכבים. 6) "הר חמד": הר שֶׁחָמַד לישב בו שנאמר" א-להים לשבתו" (תהילים ס"ח-ט"ז).
10) שאלות מפרשת נשא
א) מִנְּיׇן הפסוקים -פסוק? רק אם תוריד מה "פֶּה"-"עין"?
ב) מנה 10 משמעויות למילה "נשא"? (אם תתאמץ תמצא 14).
11) שאלה לשבועות: חג שבועות הוא חג מתן תורה. על הפסוק: "ה' מסיני בא וזרח משעיר לָמוֹ" (דברים ל"ג-ב) אומר המדרש שבטרם נתן את התורה לישראל, הציע הקב"ה אותה לכל אחת משבעים אומות העולם: בא לבני שעיר: שאלו מה כתוב בה? ענה: לא תרצח! סרבו לקבל שהרי הם רגילים ברצח שנאמר "ועל חרבך תחיה" (בראשית כ"ז-מ). בא לבני ישמעאל: שאלו מה כתוב בה? השיב: "לא תגנוב". סרבו לקבל שהרי הם רגילים לגנוב שנאמר "ידו בכל ויד כל בו"(בראשית ט"ז-י"ב). בא לעמון ומואב שאלו: "מה כתוב בה? השיב: "לא תנאף"! סרבו לקבל שהרי הם עצמם נולדו מניאוף. בא לבני ישראל. אמרו נעשה ונשמע וקיבלו את התורה. (ילק"ש וזאת הברכה תתקנ"א ד"ה "ויאמר ה' מסיני"). השאלה: לכאורה הציעה "כביכול" לאומות הצעה שאינה הוגנת, שלא יכולה להיות קבילה עליהם בעליל ? לו היה מציע להם מצוות אחרות, יתכן שהיו מסכימים. האומנם?
שבת שלום
מחיים ק.
תגובות/הערות/הארות/ ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
