רומן למְשָרֵת ונסיכה - לפרשת תצווה ופורים

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט, הוד השרון

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי מדע ומשפט, הוד השרון

רומן למְשָרֵת ונסיכה

נגיף הקורונה היכה עד כה באלפי בני אדם, בכל רחבי העולם, והסכנה להתפשטותו הולכת וגוברת. על מנת להילחם בנגיף, שעד כה לא נמצאה תרופה יעילה לחיסולו, נוקטות מדינות שונות אמצעים שונים ומגוונים. מיד עם התפרצות הנגיף, נקטה מדינת ישראל שורת צעדים שנועדו למנוע את כניסתו והתפשטותו לישראל. בין השאר, נמנעה כניסתם לישראל של אזרחי מדינות חוץ – דוגמת סין - שבהן התפשטות הנגיף הייתה גדולה במיוחד, ואזרחים ישראליים שהגיעו מ"מדינות בסיכון" נצטוו להישאר בבידוד למשך שבועיים ימים. לצד האמצעים הרפואיים והמנהליים, נקטה המדינה גם באמצעים משפטיים שיאפשרו פעולות אלה. הופעתן שלמגפות ומחלות חדשות על במת ההיסטוריה אינה תופעה חדשה,וניתנו לה ביטויים רבים: היסטוריים, ספרותיים,הלכתיים ומשפטיים. כבר בימי קדם היכו מגפות שונות והפילו חללים רבים.

כבר בתלמוד יש הד לחובתו של אדם להסתגר בביתו בשעת הדבר: "תנו רבנן [=שנו חכמים]: דֶבֶר בעיר - כַּנֵס רגליך, שנאמר 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר'(שמות יב, כב), ואומר 'לֵך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך' (ישעיהו כו, כ) ואומר:'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה' (דברים לב, כה)". בהמשך הסוגיה מבואר שההנחיה ל"היסגר" בבית בשעה ש'דֶבֶר' משתולל בחוץ חלה בין ביום ובין בלילה,ואפילו בשעה שהיושבים בבית חשים אימה, "ומחדרים אימה", עדיף להישאר בביתולא לצאת חוצה לו, שכן "מחוץ תשכל חרב". התלמוד מעיד על האמורא רבא,שב"עידן ריתחא", בזמן 'רתיחתו' של הדֶבֶר, היה סוגר חלונות ביתו, שנאמר"כי עלה מוות בחלוננו" (ירמיהו ט, כ).

במקורות מאוחרים יותר יש כבר התייחסות לחובתו של אדם להתחסן מפני מחלות מדבקות או לקבל טיפול רפואי שיקטין את סכנת ההידבקות של אנשים אחרים. חובה זו נובעת הן מכוח מצוות"ונשמרתם מאד לנפשתיכם", הן מכוח מצוות "ולא תשים דמים בביתך"ואפילו מכוח מצוות "השבת אבדה" שנדרשה גם כלפי חובת אדם להציל את גופו של רעהו ולא רק את ממונו.

בפן המשפטי, יש להבחין בין הוראות-הנחיות שניתנו כ"עצה טובה בעלמא", כ"המלצה"בלבד, לבין הוראות נורמטיביות מחייבות. הוראות רבות בדרכי ההתמודדות עם מגפות באו לעולם בעקבות ה"מוות השחור" שהפיל חללים רבים באירופה במחצית המאה הי"ד. אחת ההוראות השכיחות שמופיעות בספרות המשפט העברי בשעת המגפה  – כ"המלצה" או כחובה ממש – היא ההימלטות והבריחה מאזור הסכנה. אכן, חכמים אחרים נקטו בגישה מעין "דטרמיניסטית"שלפיה גורלו של אדם נקבע מראש, ואין טעם בניסיונו לברוח מן המקום שבו פשטה המגפה,שהרי גורלו כבר קבוע ועומד.

בספרות המשפט העברי בכלל, ובספרות השו"ת בפרט, יש הדים שונים לניסיונות ההתמודדות עם המגפות ותוצאותיהן המשפטיות.

תשובה מרתקת (אולי היפותטית) בעניין זה, שנושאה הפרת הבטחת נישואין,  מופיעה בספר השו"ת של רבי חיים יאיר בכרך(אשכנז, המאה הי"ז): "מעשה שאירע בק"ק [=בקהילת קודש] ווירמיישא (וורמס) ברעש הגדול שנת שצ"ו [1636] שסיפר לי איש ישר ונאמן שהיה בימים ההם,שחלתה בת יחידה של אחד מן הגדולים ועשירים אשר בק"ק במגפה בר מינן, ומפני רוב הניגפים רחמנא ליצלן [=ה' יצילנו] לא היה בנמצא משרתת או משרת שישמשנה בחוליה, חוץ ממשרת של קצב אחד יפה תואר ובעל קומה שאמר לאבי הנערה 'נפשי חשקה בבתך', ונכמרו רחמיי עליה. אם תתן לי תקיעת כף בתורת שבועה שאם תחיה תיתן אותה לי לאשה, אני אשרתנה ואשמשנה בכל כוחי חינם אין כסף. ונתרצה האב ונתן לו תקיעת כף. ובבואו אל הנערה, גם היא נתנה לו תקיעת כף שתינשא לו. וכן עשה המשרת ושירתה ושימשה באמונה,ובמעט זמן נתרפאה, ועמדה על בוריה, וחלה המשרת גם הוא בחולי הרע [=כולרה], ותשרתה וגם היא, כי נפשה קשורה בנפשו ותאהבהו מאד ויחי גם הוא".

אכן,לימים ביקש האב העשיר לחזור בו מהבטחת הנישואין: "והאב העשיר חזר בו אחר כך כיבוש שתינשא בתו למשרת, באשר בתו יחידה לו, ומשכלת ומופלגת בחכמה וביופי. ואמר שהתקיעת כף בתורת שבועה היה באונס ממנו ומבתו להצלת נפש בתו מִשַחַת, אבל הבת עמדה באמונת הנגד רצון אביה וגיזמה [=ואיימה] שעל כל פנים תזדקק לו, הן בהיתר הן באיסור. ואמר האב: אם כן, לא אתן לך אפילו פרוטה נדן [=נדוניה], רק מלבושים כל שהן, סבלונות וט"ק [=וטבעת קידושין], וכך עשה ולקחה המשרת חינם. ושאלני בעל שמועה הנ"ל מה שנראה לי, אם עמדו אבי הנערה והמשרת בדין האיך דנו דייני להאידינא [=איך היו הדיינים דנים בדין זה].

בתשובתו,מצדיק ה"חוות יאיר" את המשרת, וגורס שהסתכנותו לטפל בנערה החולה בכולרה מצדיקה לכאורה את קיום הבטחת הנישואין. עם זאת, לגישתו אפשר שאין האב חייב לתת לבתו נדוניה: "ואמרתי לו כי לפי סיפור דבריו, לא היה המשרת נזדקק למיחש שאר חלאים כלל, ואז הדין עם המשרת, והיה ראוי לכוף האב וגם הבת לאשר ולקיים התקיעת כף בתורת שבועה. ואם אמר יאמר האב תיקחנה חינם, אף כי מצד אומדן דעת, סתם התקיעת כף היה שייקחנה כדרך עולם עם נדן [=נדוניה] הראוי כפי אומדן דעת העולם, או עישור נכסי שכך שיערו רז"ל ביתומה, מכל מקום אי [=אם] טען האב שדעתו היה בתקיעת כף שלו שדי והותר הוא שכר לו שייקח בתו חינם, ולכן גם אם לא ירצה ליתן לה שטר כחח"ז [=כחלק חצי זכר] אין בידינו לכופו, כי נאמן אדם על שבועתו ועל נדרו כמבואר...  ואפשר שאפילו היה בלבו להשיאה לו, כאלו השיאה לאחר הראוי לו, מכל מקום הרי הם דברים שבלב שלא פירש דבריו, ואין חיוב רק לקיים כל היוצא מפיו... ומכל שכן שגם היא השיבה גמולו בראשו (על דרך הנאמר באסתר והמן בתפילת "על הנסים", ומקור צירוף הלשון הוא ביואל ד, ז), ותשרתהו בחוליו, אינו מספיק לבטל התקיעת כף דהוה ליה [=שהיה לו] להתנות ולפרש שתשרתהו על מנת  שימחול התקיעת כף".

בהמשך דבריו דוחה ה"חוות יאיר" טענות נוספות שלפיהן הבטחת הנישואין ניתנה מחמת אונס ומכוח זה היא בטלה. והוא מסיים:"ומפני שישרו דבריי הנ"ל שהשבתי לאיש שסיפר לי המאורע וקילס אותם, אמרתי להעלותם על ספר. כה דברי הטרוד יאיר חיים בכרך".