קטע מתוך מכתב שהפצנו לתורמים.
לאור הניסיון שצברנו עם תלמידי בתי הספר הממלכתי, בששת החודשים האחרונים בתוכנית "תנ"ך בראש", פיצלנו את התוכנית לשתי קבוצות:
הסיוע שלכם יאפשר לנו: החברה לחקר המקרא, (ע.ר.- מלכ"ר-ניהול תקין- ואישור מס בפקודה 46. ללא תמיכה משום גורם ממשלתי) להמשיך ולהפעיל מערכי לימודים חווייתיים, מהנים ומרתקים גם בבתי ספר ממלכתיים נוספים ברחבי הארץ ואף להכין תלמידים לתחרויות מקומיות וארציות ולבסוף גם לחידון התנ"ך העולמי.
להשתתפות אפשר בבקשה להכנס דרך האתר שלנו: www.hamikra.org
הדברי תורה של השבועות הקרובים יהיו ארוכים מהרגיל כדי לפתח מהלך מקיף. סליחה על האורך. מייקל אייזנברג -משקיע ומנהל קרן הון סיכון.שבת שלום.
דבר תורה - חיי שרה תשפו - איומים כלכליים אזוריים מצאצאי ישמעאל עד החותים ואחרים בימינו אנו
מייקל אייזנברג
בסיום פרשת השבוע, פרשת חיי שרה, מופיעה רשימת צאצאי ישמעאל, שלכאורה לא אמורה לעניין את הסיפור הישראלי שהתורה מבטאת. לאחר מכן מסכמת התורה:
וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא. חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה. אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם. וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל. (בראשית כה, יב - יח)
בתלמוד הבבלי (מגילה יז, א) נאמר: "למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב". כלומר, התורה מפרטת את שנות חייו של ישמעאל 137 שנה כדי לאפשר לנו לחשב בדיוק את גילו של יעקב כשלקח את הברכות מעשיו. כפי שנאמר שם: "יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן שישים ושלוש שנה. ובו בפרק מת ישמעאל". יוצא שעם מות ישמעאל נאלץ יעקב לברוח לחרן. נתון שיש לו משמעות בעיני.
בנוסף, הפסוק האחרון איננו ברור לכשעצמו: "עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל". המילה "נפל" מעוררת תהייה - האם מדובר בנפילה פיזית? מוות שמנוסח משום מה בצורה ייחודית? התפזרות במרחב ומי הם "אחיו"? או בנפילה רוחנית ומוסרית, כפי שרומז המדרש:
הָכָא אַתְּ אָמַר "נָפָל", וּלְהַלָּן אַתְּ אָמַר "עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (בראשית טז, יב)? אֶלָּא כָּל יָמִים שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם קַיָּם - "יִשְׁכֹּן", כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָבִינוּ אַבְרָהָם - "נָפָל". עַד שֶׁלֹא פָּשַׁט יָדוֹ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ - "יִשְׁכֹּן", כֵּיוָן שֶׁפָּשַׁט בּוֹ יָדוֹ - "נָפָל". בָּעוֹלָם הַזֶּה - "יִשְׁכֹּן", אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא - "נָפָל". (מדרש בראשית רבה פרשה סב)
להבנתי, השוואה בין שני מסעות לחרן - זה שעבד אברהם עושה בפרשת השבוע שלנו כדי למצוא אשה ליצחק, וזה שיעקב יעשה כ-83 שנה מאוחר יותר סמוך למות ישמעאל - עשויה לגלות שמדובר בנפילה כלכלית, על בסיס ערכים שליליים שהתפשטו באזור בעקבות כיבוש ישמעאלי. בדבר התורה של השבוע אעסוק בכיבוש הישמעאלי וההשלכות המיידיות שלו. בשבועות הבאים ארחיב על השלכות נוספות, עד להשלמת התמונה הכוללת.
בפרשת השבוע שלנו, עבד אברהם מגיע לחרן במלוא הדרה והוא מוצא שם חברת שפע שיודעת לשתף אחרים ולארח זרים ביד נדיבה. רבקה היא סמל לשפע הזה: היא עושה חסד ושואבת מים גם לאדם שאיננו בן המקום, וגם לגמליו. ברוח זו, גם משפחתה של רבקה מארחת את העבד בנדיבות, כשאפילו השפה המדוברת מפרגנת לפועלו של אברהם: "בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים" (בראשית כד, לא) . מובן, אם כן, מדוע אברהם, מכניס האורחים, הדואג ללוט אחיינו היתום והעצמתו, שלח את עבדו לחרן לחפש אישה לבנו, שעתיד לרשת אותו חומרית ורוחנית.
בעבר אף הצעתי שרשימת שנים-עשר הנולדים בחרן בסוף הפרשה הקודמת: "וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ. אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז… וְאֵת בְּתוּאֵל. וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה…" (בראשית כב, כ - כד), היתה בעצם קריאה לאברהם לחזור הביתה, למשפחה המצליחה שבחרן המשגשגת. כלומר, האווירה המחבקת בחרן משופעת הטוב, היא בדיוק ההיפך מסדום שתוארה בפרשה הקודמת - מקום שפע שהפך אנוכיי ואיים על אורחים, ובשל כך הושמד. טבעי אם כן, שלאחר שבחרן שומעים את החדשות על השמדת סדום, שיפנו לאברהם לחזור הביתה ממסעותיו באזור המסוכן שהושחת ערכית ופיזית, ולהשתלב בחברה הטובה שבחרן.
אך, כשיעקב יגיע לאותה חרן אחרי כשמונים שנה פלוס, מסתבר שהמציאות שם השתנתה לחלוטין - יש אבן גדולה על פי הבאר: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם. וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ" (בראשית כט, א - ד). כלומר, החברה עברה ממצב של גישה חופשית למשאבים, שיתופיות ואפילו שפע נדיב כלפי זרים, למצב של תודעת מחסור עמוקה ובעיקר חוסר אמון, אפילו בין בני המקום (להרחבה עיינו בספרי ״עץ החיים והכסף" במאמר "מידה כנגד מידה" ).
מה קרה בינתיים?
כפי שציטטתי לעיל, הפסוקים המתארים את שנים עשר נשיאי ישמעאל (בדומה למספר צאצאי נחור בחרן, ולשבטי ישראל שיוולדו ליעקב בחרן) מתארים גם את התפשטותם הגיאוגרפית: "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה". חוילה היא ארץ שהוזכרה בתיאור גן עדן לצד נהר הפישון שזוהה על ידי רש"י כנילוס, ובה משאבים טבעיים יקרי ערך: "שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם (בראשית ב, יא - יב). שור נמצאת צפונה יותר, בקצה הדרומי של ארץ ישראל כפי שעולה מהפסוק על אברהם מיד אחרי הפיכת סדום: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר". אם כן, שני אלו מסמנים את הגבול המערבי של השטח בו ישבו הישמעאלים, מאזור מושבו של אברהם ודרומה, עד "בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה" - עד נהר החידקל הרחק בצפון מזרח, בעיראק של ימינו. כלומר בני ישמעאל התיישבו בלב הסהר הפורה, בכל המדינות הסובבות את ארץ ישראל מדרום וממזרח עד אזור מסופוטמיה שבין החידקל והפרת. "עַל פְּנֵי מִצְרַיִם" ו-"בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה" מסביר שהישמעאלים תופסים את כל "האמצע" אבל לא כובשים את הממלכות החזקות, מצרים או אשור. למעשה הם תפסו את כל האיזור שמחבר בין אזורי השפע העיקריים של העולם העתיק.
בהתאם לפרופיל של ישמעאל: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (בראשית טז, יב), צאצאיו תפסו שליטה על כל נתיבי המסחר והעושר שזרמו מאפריקה ומאתיופיה צפונה, ובדרך ההפוכה ממלכות אשור לדרום-מערב. במילים אחרות הם חסמו את זרימת השפע הטבעית: עצרו את מעבר התבואות מאזור הנילוס, שלטו על היצוא ממכרות הזהב ועל דרכי המסחר של הבדולח. כמו שהיום אתיופיה מאיימת על מצרים בחסימת הנילוס, החותים בתימן על נתיבי השיט, והשודדים בעיראק ובסוריה מאיימים על הסחר באזור, גם אז, הישמעאלים התמקמו בנתיבים הקריטיים ועצרו את השפע.
אם נחבר את זה לתיאור בויקיפדיה שחרן "הייתה ידועה גם כעיר מסחר בציר הסוחרים נינוה-חרן-כרכמיש-חאלב-דמשק-כנען" נוכל להבין שחרן, הנמצאת בדיוק בנקודת מפתח לכיוון נינוה בירת אשור, ובהמשך היא עצמה הפכה לבירת אשור, הושפעה דרמטית מהשתלטות הישמעאלים, שכן "לפי רשימות בבליות מתקופת האבות מסתבר, שדרך חשובה הוליכה מדרום מסופוטמיה, מסביבות אור כשדים, עד לחרן, וממנה דרך כרכמיש וחאלב לדמשק ולחצור שבארץ כנען" (ויקיפדיה, חרן). כלומר הישמאעלים ניתקו את הקשר בין מצרים ודרומה לעומק אפריקה, ואת הקשרים לאימפריות שמצפון לחרן. המונופול של צאצאי ישמעאל על נתיבי הסחר יצר משבר כלכלי אזורי, וכך, בניגוד לסיפוריה של רבקה אמו על נערותה בחרן, כשיעקב מגיע לחרן, במקום שבו פעם שגשג שפע, הוא מוצא חברה מפוחדת ואנוכית, שנחסמו בפניה הדרכים למסחר חובק-עולם והיא עברה לכלכלה לוקאלית, כשהענף המרכזי, סביבו כולם מצטופפים בדוחק, הוא רעיית צאן.
בסוף פרשת נח, עם הצגתו של תרח, מצאצאי שם בנו של נח, מסופר:
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל… וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן… וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן. (בראשית יא, י - לב)
כלומר תרח שיצא עם משפחתו לכיוון כנען נעצר בחרן, והתורה אף מדגישה שהוא לא סתם מת, אלא מת בחרן. מה הסיפור? תרח עזב את אור-כשדים וחיפש עתיד כלכלי טוב יותר. אבל, כשהגיע לחרן המשגשגת הוא מבחינתו הגיע למקום טוב מספיק בליבו של נתיב סחר מרכזי, והוא ומשפחתו אכן התבססו שם. כשזה קרה, ה' אמר לאברהם "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, א - ג). במילים אחרות, ה' אמר לאברהם שעם כל הטוב של חרן, אפשר לעשות הרבה יותר, ולהיות הרבה יותר משמעותי, במקום אחר. עושר, אברהם כבר צבר בחרן כפי שמעיד הפסוק שם: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן…" (בראשית יב, ה). אבל המשימה היא גדולה הרבה יותר מרווחה ועושר אישיים. "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" אומר שהחזון הוא השפעה לטובה גם על אחרים והעצמתם.
עם זאת, מבחינה רוחנית, ההתעשרות הראשונית בחרן לא היתה לשווא. אברהם הרוויח את הגישה המסחרית של חרן - מקום של הפצת עושר. אחרי שאברהם אימץ אותה, הגישה הזו תהפוך אצלו להפצת שם ה' בעולם, והנכחת ערכים מטיבים על בסיס כלכלת שפע. כפי שכתבתי בשבוע שעבר, אברהם לא התיישב בנקודה מסויימת בארץ אלא ערך מסעות, בנה מזבחות וקרא בשם ה'. הוא היה כל כך רתום ל"וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" שהוא העיז להתייצב מול ה' בניסיון ללמד זכות על שכניו בסדום, ולמנוע את השמדתה. בדומה לגישה החרנית, אוהלו היה פתוח ומזמין לאורחים, הוא היה משכנע ולא פעל להכריח אף אחד באמצעות כפייה, אלימות, חרב ג'יהד או כיבושים חונקים. בהתאם לכך, כפי שניתן ללמוד מהפסוק שציטטתי לעיל: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר", השמדת סדום היוותה עבור אברהם קריאת השכמה: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'. וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן" (בראשית יח, כז - כח). הוא לא היה אפטי לאירוע גם לאחר שכבר התרחש, והוא לא התייאש, כפי שאולי קיוו קרובי משפחתו בחרן. ההשקפה על אדמת סדום החרוכה עוררה אותו להבין שהוא חייב לצאת למסע נוסף כדי להפיץ שוב את משנתו, ולבסס את אמונתו וערכיו באזור.
כך מתחברת התמונה: בהתאם לנבואת המלאך להגר על ישמעאל עוד בשחר ילדותו: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז, יב), ישמעאל וצאצאיו שכנו באלימות חוסמת על צירי המסחר כפי שגם נוסח בתורה מאוחר יותר: "וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" (בראשית כא, כ). בשל הקריסה הערכית והכלכלית, חלקה האחרון של הנבואה על ישמעאל: "וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (בראשית טז, יב) הפך להיות בסוף הפרשה שלנו "עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל", כי לא ניתן לבנות על חסימת הכלכלה לאורך זמן. זה פשוט קורס ומקריס כשבמשך הזמן המשאבים הולכים ומתדלדלים והפעילות נחלשת. אם אין כדאיות לסחר בגלל חסמים מכל סוג שהוא - ערכים שליליים, התנהגות חוסמת או רגולציה מכבידה - הערוצים פשוט יתייבשו, והכלכלות שניזונות מהם ילכו ויצטמקו. זה מה שקרה ל"אחיו" של ישמעאל שהיו חלק מאותה נפילה. מצד אמו - הגר המצרית - "אחיו" הם בני מצרים, שצאצאי ישמעאל חסמו והפילו כלכלית יחד איתם.
הרעיון של אברהם, ובעקבותיו גם של יצחק, יעקב ויוסף, עליהם אכתוב בשבועות הבאים, הוא שישראלים אמורים להפיץ שפע בעולם. חזרה למשימה זו היא בדיוק מה שאנחנו צריכים לקדם עכשיו. התרגלנו במשך עשורים, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, לדבר על ביטחון. אולם, גידול התל"ג הישראלי, והחדשנות שפורחת פה, מחייבים גישה אחרת כלפי שכננו המצטרפים להסכמי אברהם. גישה של השפעת שפע. יצירת הזדמנויות כלכליות מרחביות באזור, כדי לחברו לגוש כלכלי-ערכי משמעותי שמשפיע על העולם כולו. התיקון לאלימות ולמונופול הישמעאלי דאז, שנראה מהתורה שגרם לשפל, הוא פיתוח והרחבה של הגישה החרנית-אברהמית של הרחבת הלב והכלכלה עם שכננו. לעומת האמון שבין סוחרים, החדשנות והכנסת האורחים, החרב והרובה מפחידים ומעקרים את השגשוג, הפריחה והחיים הטובים. אברהם לא היה נאיבי ויצא גם להילחם. אבל, עיקר תורתו היא הרחבת הלב. גם מתוך כאב, ואולי דווקא חרף החששות, הרחבת שפע כלכלי לשכננו היא בדיוק מה שנדרש מזרע אברהם, כמו אז גם היום.מייקל אייזנברג
&
בלומה טיגר-דיכטוולד-לפרשת חיי שרה תשפ"ו"רבקה-האישה הנבחרת"
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ:: (כד, כ-כד). לידת רבקה מוזכרת מיד לאחר פרשת העקידה. האם סמיכות פרשיות זו מקרית? לבתואל היה בן נוסף, לבן. הוא אינו מוזכר. רק רבקה מוזכרת. בדרך כלל לא נוהג הכתוב לציין לידת בת, ואילו כאן מובלט שמה של רבקה. סיפור העקידה מסתיים בהבטחת שושלת לאברהם: " כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: " (כב, טז-יז). הולדת רבקה מבשרת כי היא רעייתו היעודה מן השמים של יצחק.
אברהם הוא היוזם לשלוח את העבד לחרן להביא כלה לבנו מבנות משפחתו. יצחק כבר בן ארבעים. איש אינו מתייעץ אתו, והוא אינו בוחר את אשתו. יעקב מצא את אשתו, כך גם יהודה. יוסף ומשה נבחרו על ידי אבי האִישה. אצל יצחק האישה נבחרה על ידי העבד שנשלח על ידי אדונו אברהם.
מציאת כלה ליצחק, היא משימה אחראית ביותר. כיצד ידע העבד מי היא המיועדת? כיצד יבחר במקום שבו הוא אינו מכיר איש? על כן קובע העבד קריטריונים: הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם: וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק... " (כד, יג-יד). העבד מצפה גם לסייעתא דשמייא.
" וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם ...: " (שם, טו). פסוק זה מזכיר לנו את הפסוק על הולדת רבקה לאחר פרשת העקדה. רבקה עומדת בקריטריונים של העבד. "וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (שם, יט). מה בדק העבד? תכונות כמו נדיבות לב, סבלנות, וגם כוח פיזי. רבקה שהיא צעירה מאוד, שואבת מן הבאר, שבה ומעבירה אל הרהט כמות אדירה של מים האמורה להרוות עשרה גמלים. היא מזמינה את העבד לביתה. רצה הביתה לדווח על בוא העבד כדי שהכול יהיה מוכן לקראתו ולקראת הגמלים. אין ספק שלפנינו אשת חיל. רבקה אם כן נבחרה גם על ידי ה' וגם על ידי העבד. העבד ממהר לשוב אל אדונו. אמה ואחיה של רבקה מנסים לעכב את פרידתה מן הבית. מול לחץ העבד הם אומרים: "נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ". ללא היסוס אומרת רבקה: "אלך". רבקה אם כן אינה רק נבחרת היא גם בוחרת. לפנינו נערה עצמאית מאוד, החלטית, ואמיצה. היא הולכת אל הלא נודע. היא עוזבת את ביתה מלווה בדבורה המינקת ובנערותיה, והולכת אל ארץ זרה על מנת להינשא לגבר שאינה מכירה.
כאשר רבקה רואה את יצחק הולך לקראתה בשדה, היא שואלת את העבד מיהו האיש הזה ההולך בשדה לקראתנו, וכשמשיב לה העבד " הוּא אֲדֹנִי " (כד, סד-סה), היא נופלת מעל הגמל ומכסה עצמה בצעיף. מדוע היא נופלת? לא נאמר שהיא יורדת. נפילה אינה פעולה רצונית. מדוע מתעכב הכתוב על אירוע זה? המפרשים נוטים להסביר את הנפילה כקידה מתוך כבוד (כך מפרש אבן עזרא). אחרים מפרשים שזו הטיית הגוף לצד אחד. האם מחמת צניעות, התרגשות, יראת כבוד או תמיהה? יש פער שנים גדול ביניהם.
עבור יצחק רבקה היא מקור של אהבה ונוחם. "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ " (כד, סז). לפנינו פעם ראשונה שנאמר במפורש כי האיש אהב את אשתו, וכי היא הייתה מקור של נחמה על מות אמו האהובה. יצחק ראה ברבקה לא רק רעיה אהובה אלא גם את ממשיכת דרכה של אמו. רש"י אומר כי כניסת רבקה אל האוהל מתייחסת לחידוש הניסים שאפיינו את נוכחות שרה. נר דלוק מערב שבת לערב שבת, ברכה מצויה בעיסה וענן (שכינה) קשור על האוהל.
רבקה בולטת מאוד כאדם יוזם, פעלתן, המקבל החלטות ללא היסוס. תכונה זו בולטת מאוד מול יצחק שהוא מופנם ופסיבי יותר. יצחק הוא איש הרוח. הוא אינו נאבק ברועי גרר הסותמים את בארות אביו. הוא נמנע מעימות, הוא חופר בארות חדשות. יצחק אינו נושא אשה שנייה למרות עקרותה רבת השנים של רבקה. היא האישה היחידה בחייו בניגוד לאברהם וליעקב. רבקה גם אינה מציעה אישה שנייה כמו שעשתה שרה.
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה...". הוא מתפלל לבנים ממנה. הכתוב אינו מציין שגם היא מתפללת. ההיריון קשה לה. הבנים מתרוצצים בבטנה, היא הולכת לדרוש את ה', ומתבשרת כי שני בנים בבטנה ושני לאומים ממנה ייפרדו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. היא אינה מספרת דבר ליצחק. כל אחד מהם בוחר לאהוב בן אחר. יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה את יעקב. הכתוב אינו מבהיר מדוע. רבקה מניחה כי יצחק טועה לגבי זהות הבן המתאים להיות חוליה בשרשרת האומה, על כן היא יוזמת את הטעיית יצחק למען יברך את יעקב ולא את עשו. האם באמת טעה יצחק? מהו שורש אי ההבנה בין יצחק לבין רבקה בנושא זה? על כך במאמר הבא. לבלומה דיכטוולד, רעננה. י"ט חשון תשפ"ו
&
סרטון על הפרשה - מה זאת אהבה?הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה כפר גנים פתח תקוה
&
לע"נ שמואל ב"ר אליעזר ז"ל. תנצב"ה
ב"ה, פרשת חיי שרה תשפ"ו- אומנות המשא ומתן של אברהם- אריה דיכטוולד.
אברהם מבסס את מעמדו בעיני תושבי ארץ כנען. הוא מוכּר בכל המרחב. הניצחון במלחמה בה שחרר את לוט בן אחיו, הוסיף מֵמד הרתעתי ופוליטי. מטרתו המרכזית היא מימוש ההבטחה האלוקית:" קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה ". אברהם מקיים את מצוות ה' בהליכה ובהתהלכות ברורה לכל מתבונן. אבל, כל זה אינו נותן לו, עדיין, מעמד חוקי. אברהם ומשפחתו הם זרים שהגיעו מחוץ לכנען. לאברהם אין אחיזה משפטית בארץ. ההזדמנות לכך נוצרה, בנסיבות מצערות, בעת מותה של שרה. אברהם מנצל הזדמנות זו ומלמד אותנו פרק בהלכות משא ומתן. נלך לאורך הפסוקים (בראשית פרק כג):
(ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: (ד) גֵּר וְתוֹשָב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי: =אברהם מציג את צרכיו באופן עקרוני. ( בקשה להצעת מחיר או בקשה להצעה RFP -Request for Proposal ).).
(ה) וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:
(ו) שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ: =הואיל ואתה אדם חשוב, מגיע לך לקבור את שרה בחלקתנו. אין צורך בתשלום. קבל במתנה. הרי זה מה שביקשת, נכון?
(ז) וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת: אברהם לא מסרב. יש תגובה חיובית לצרכיו. יש לו קבר . עכשיו בא שלב נוסף במו"מ – צמצום הפער בין הצדדים.
(ח) וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר: =אברהם מבקש להעביר מסר ברור-אני מגיש את הצעה למוכר ספציפי בכך אברהם מגיע לשלב נוסף בתיאום הציפיות.
(ט) וְיִתֶּן לִי =לשון עתיד] אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר: = יש כאן תִחכום מצִדו של אברהם. הוא אינו מדבר ישירות עם בעל החלקה, אלא מעביר מסר באמצעות שליחים. (השיטה נקראת הצעה באמצעות פרוקסי- Proxyמתווך, שליח). הסיבה: זהירות. אם יְסֹרַב יוכל להמשיך באלגנטיות מבלי לפגוע בשמו הטוב. 2. הוא מבקש לקנות חלקה לא חשובה. בקצה השדה. מקטין חששות אצל המוכרים ומגביר סיכויים.
(י) וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר
(יא) לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ: =עפרון מתחמק. הוא "מסנדל" עצמו על ידי מתן פומבי לסירוב. הוא לא רוצה שאברהם יקבל אחיזה משפטית באדמת כנען. רק במתנה. מחווה גדולה. כבוד הוא לנו לתת לך מתנות. מתנות, כידוע, נותנים לחברים.
(יב) וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ: =אברהם מתנהג בכבוד כמנהג המקום. יש זמן. אסור למהר. הם נותנים לי כבוד, אתן גם אני. אבל דברַי יהיו בפומבי. אפשר לשבת ולשתות ספלון קפה עם קצת הֶל.
(יג) וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה: = אברהם אינו מבקש לסגור עסק בארבע עיניים. נכון קראו לו נשיא אלוהים, אבל זה חלק מהמו"מ. מה שחשוב זו החותמת הרשמית. כמו כל עסקה בשוק לעיני עדים. הוא גם מעמיד את עפרון במצב לא נעים. מציעים לך "עסקת בוננזה", ואתה מסרב? יתר על כן, בשקט ובאלגנטיות אברהם מרחיב את העסקה: "לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי. - מערת הקבורה הפכה "לפתע" לשדה.
(יד) וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: =הוא נענה לאתגר, אבל מנסה להתחמק ע"י נקיטת מחיר מופרז לחלקת טרשים.
(טו) אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר: =אברהם לא בא להרוויח בעסקת נדל"ן. הוא ממוקד במטרה אחרת. אחיזה בארץ. ולכן:
(טז) וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר: =אברהם לא מחכה, לא משתחווה בנימוס לאות הסכמה. מוסר מיד את הכסף. - "תפסתיך במילתך"!!
(יז) וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב:
(יח) לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ: =שם יושב בית הדין ונרשמות העסקאות
(יט) וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (כ) וַיָּקָם (=הועמד) הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת: = "נסגר" –DONE !!
הערה היסטורית: בחפירות ארכיאולוגיות התגלו שטרי מכר-אוגריתים רבים מהם עולה כי 400 כסף היה המחיר המצוי בעסקות נדל"ן (המקור: ויקיפדיה ערך: מערת המכפלה). לכן אברהם הביא עמו את הסכום הזה. הרווח של עפרון החיתי היה המחיר הגבוה ששולם עבור חלקת טרשים הררית בקצה העיר.
העסקה של דוד בגורן ארוונה היבוסי (שמואל ב' פרק כ"ד)
אחרי שהמלך דוד סופר ומונה את בני ממלכתו (דבר האסור על פי התורה) , פורצת מגפה. דוד מקבל על עצמו את האחריות למגיפה ומבקש רחמים. על כך באה הצעתו של גד הנביא:
(יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי: (=רש"י: שר מצודת ציון ששמה יֵבוס)
(יט) וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה':
(כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה: = ארוְנה מעבד את חלקתו, והנה מלך העברים מגיע אליו. אירוע מפתיע ומעורר חשש.
(כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ? וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' (=ואז) וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם: = כך מדבר מלך בטוח בעצמו החולש על ממלכה ההולכת וגדֵלה.אבל המלך לא מנצל את מעמדו .
(כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים =מנסה להתחמק ממכירה.
(כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ. =מוכנים לתת לך את כל הכבוד. רק לא למכור. קרקע לא מוכרים. אבל דוד למד מאברהם.
(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא, כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם. וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים: =העיקרון המנחה את דוד הוא פשוט. לאלוקי ישראל מקריבים רק בארץ ישראל ורק במקום שנמצא בבעלות יהודית. ארוונה אומר במפורש, הקרב קורבן לאלוהיך, ודוד מסביר לו שאין מקריבים לה' אלוקים במקום שעובדים בו עבודה זרה (ארוונה הוא עכו"ם). יש כאן שילוב בין צורך אישי וצורך ממלכתי. בדיוק כמו אברהם. ניצול הזדמנות.
(כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל: = ההסכמה לקבל כסף מאפשרת לקיים בעלות על המקום. המטרה הושגה !
וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' ... הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי (דברי הימים ב פרק ג פסוק א)
צא ולמד: 1. כלל ראשון במשא ומתן: הגדר לעצמך את מטרת העסקה (להרוויח כסף אבל לפעמים המטרה אחרת). 2. קבע מה הוא המחיר אותו אתה מוכן לשלם. 3. אל תראה שאתה נלהב. הפגֵן רוגע וקור רוח. 4. הקשב היטב לצד שמנגד. שמע רמזים ומסרים סמויים (אברהם ביקש מערה ושמע גם שדה). 5. נצל הזדמנויות הנקרות לפניך.
בני חֵת ראו הזדמנות לחיבור עם אדם חשוב בעל עוצמה צבאית. עפרון המשיך את הקו הזה, אבל ראה גם הזדמנות להרוויח כסף רב מחלקה שולית חסרת ערך בקצה העיר. הנה הזדמנות. אברהם מצא הזדמנות לממש את מטרת העל - להתנחל בארץ באופן חוקי ומקובל על יושביה.
בני חת העדיפו להעניק מתנה. אברהם ביקש להתנחל. מפגש רצונות המביא לעסקה ששני הצדדים מרוצים ממנה. אברהם מנצל הזדמנויות, כדי לממש את "דוקטרינת קום והתהלך בארץ" (כפי שכתבתי בעבר). אברהם יכול לקבור את שרה בחצר ביתה, אלא שביתה לא היה בבעלותם. אין סיכוי שהקבר יישאר שם לאורך זמן. לקבר בארץ ישראל יש חשיבות לאומית.
זאת ועוד, אברהם אכן היה גֵּר ותושב בארץ. הכינוי "נשיא אלוהים" (מקביל לגאון הצדיק וכו' וכו' שליט"א), אין לו שום תוקף. אדם שאין לא קרקע אינו נחשב בימים ההם. לכן הוא נאלץ לפעול בשלבים.
דוד המלך ביקש להקריב קורבן לאות תודה על הפסקת המגיפה. היה יכול להקריב בשטחים סמוכים שנכבשו על ידו. גד הנביא, ראה בחזונו את מצודת ציון. זו הזדמנות להגיע לפסגה. גד מצביע אל שדה סמוכה בבעלות עכו"ם מיושבי הארץ. גם ארְונה מבקש לתת מתנה ולא למכור. נחלה לא מוכרים. דוד מודיע לו שגם מלך חייב לקנות ולא לקחת בכוח. התירוץ הוא יפה אבל ארְונה מבין גם מבין.
"דוקטרינת קום והתהלך" של אברהם אבינו מסתיימת כאן. שלמה הבעלים של גורן ארוְנה מקדיש אותו להקמת בית המקדש. המיזמים הפרטיים הפכו לנכסים לאומיים- הופכים לאתוֹס העברי-ישראלי.- דיכטוולד אריה, רעננה. י"ח חשון תשפ"ו -אריה דיכטוולד.
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 368-קבורת שרה-נסיון אמוני- חיים קופל.
1) רוב המפרשים רואים בנסיון העקידה, נסיון עשירי, ואחרון, שבו נתנסה אברהם אבינו. אבל רבינו יונה גירונדי, אומר שנסיון העקידה היה הנסיון התשיעי, ואילו הנסיון העשירי הוא, רכישת הקבר, וקבורת שרה בו.
2) יש להבין, איך יתכן, שאחרי נסיון העקידה, שבו אברהם בן מאה שלושים ושבע שנים, עומד להקריב את בנו יחידו, בידעו, שאין לו סיכוי ריאלי, לזכות בבן אחר, יבוא נסיון נוסף. הרי אין בכלל פְּרוֹפּוֹרְצִיָּה בין נסיון העקידה לנסיון רכישת שדה עפרון, ודאי שנסיון העקידה הוא קשה יותר, וראוי להיות הנסיון האחרון, מה עוד שנסיון קבורת שרה בא על פתרונו בתשלום כסף בלבד.
3) נראה להסביר שנסיון קבורת שרה, היה נסיון מסוג אחר, לא הקושי והמאמץ של אברהם עמדו בנסיון, אלא אמונתו בהבטחת הבורא, ונסביר.
4) הקב"ה הבטיח לאברהם את ארץ ישראל "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ.. לְךָ אַתְנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ" (יג,טו). והנה במציאות זה לא מתקיים. לכאורה, הדו שיח בין אברהם לעפרון הוא בין ידידים, אֲבָל אִם נִקְרָא וּנְדַיֵּק בַּכָּתוּב, נראה שאין הדבר כן, אלא יש ויכוח עקרוני בין אברהם לעפרון.
5) תחילה פונה אברהם אל בְּנֵי חֵת "תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי" (כג,ד). אברהם רוצה בַּעֲלוּת עַל הַקֶּבֶר, אך בני חת מסרבים באדיבות . "שְׁמָעֵינוּ אֲדֹנִי..בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ" (כג,ו). אתה בהחלט יכול לקבור את מתך אך "במבחר קברינו" , באחד הקברים שלנו, מבלי שתהיה לך בעלות עליו. אברהם מתעקש ופונה לעפרון, "..ופגעו לי בעפרון ויתן לי את מערת המכפלה"(כג-ח..ט), אני מוכן לשלם ובלבד שהקבר יהיה שלי. אך עפרון מסרב "הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה..לְךָ נְתַתִּיהָ" (כג,יא).הוא מוכן לתת , אך ללא קנין וללא נתינת בעלות לאברהם.
6) אברהם לא מוותר, הוא מִשְׁתַּחֲוֶה לעפרון, ואומר "..נתתי כסף השדה קח ממני" (י"ג), ברצוני לשלם ולקבל בעלות על הקבר. רק אז עֶפְרוֹן מִתְרַצֶּה, הוא נוקב בסכום כסף, גבוה במיוחד, אברהם משלם וקונה את חלקת הקבר. והכתוב מעיד "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן..הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה..לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת" (כג-יז..יח).
רש"י מוסיף: תקומה הייתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך, ורק אח"כ "קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה" (כג,יט).
7) בעקבות האירוע יכול אברהם לחשוב: הרי הקב"ה הבטיח לי את כל ארץ ישראל והנה רק בשביל לרכוש חלקת קבר בִּשְׂדֵה טְרָשִׁים, אני חייב להתעמת עם יושבי הארץ, ואני צריך להתחנן שימכרו לי, ולשלם מְחִיר מְפֻלְפָּל. איך אוכל איפוא להאמין להבטחת הקב"ה לתת לי ולזרעי את ארץ ישראל? כך שיש כאן נסיון אמוני בהבטחת הארץ. (ראה ב"ב דף טו:) אבל אברהם עומד בו, הוא מאמין בהבטחת הבורא, ושולח את אליעזר לחפש אשה ליצחק בנו, בכדי שימשיך את השושלת בארץ ישראל.
8) תשובות לפרשת וירא
א) מה שם הנערה שאנשי סדום הרגו, כיוון שנתנה צדקה לעני שהגיע לסדום? כיצד גרמו למותה? מדוע בחרו דווקא בסוג זה של מיתה? תשובה: שם הנערה "פְּלוּטִית" הייתה בתו של לוט (זוהר). מרחו את כל גופה בדבש, הדבורים הסתערו עליה עקצו אותה, וכך היא מתה. בחרו דווקא במיתה זו מכיוון שרצו להמחיש את הנהגתם. אפשר לתת נדבה לעני אחד, אי אפשר לתת להרבה עניים שבעיר, זה יפגע בתושבים, כך דבורה אחת מועילה רבים מסוכנים לציבור.
ב) "והנה שלשה אנשים נצבים עליו" (יח,ב). רש" אומר על אתר: אחד לבשר את שרה, שני להפוך את סדום, ושלישי לרפא את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. בהמשך אומר רש"י ורפאל שריפא את אברהם, הלך משם להציל את לוט. וקשה: כיצד רפאל, נשלח להציל את לוט הרי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות? התשובה: שתפקיד רפאל לעסוק בהצלה, ורפואת אברהם והצלת סדום זה באותה מסגרת.
9) שאלות לפרשת חיי שרה
א) איזה דבר ראה יצחק אבינו בפרשת וירא במקום אחד, ובפרשת חיי שרה במקום אחר?
ב) "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (כג,ב). ולכאורה הגמרא אומרת שלושה ימים ראשונים לבכי, ואח"כ ימי הספד, ולמה אברהם הקדים הספד לבכי?
שבת שלום-מחיים קופל-מעדנים 368 פרשת חיי שרה תשפ"ו
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
או בווטסאפ 052-3604905
&
רעיונות לפרשת *חיי שרה* יגאל גור אריה.
ברכות לעמוס ידלין שבת בר מצווה.
ברכות לשבת בר מצווה של מוני מיכאלי.
ברכות לשוקי רז שבת בר מצווה.
ברכות לשרה גוברין לשבת בת מצווה.
ברכות לשבת בר מצווה של איתן סנפיר.
האודישן הראשון, אליעזר עבד אברהם מחפש כלה ליצחק.
*כיצד בוחרים אשה*? *איך מוצאים כלה*? יופי? אופי? משפחה? מקצוע?
למען הדיוק: כיצד בוחרים אשה עבור בנו של אברהם?
"והיה הנערה אשר אמר אליה: הטי נא כדך ואשתה ואמרה: שתה וגם גמליך אשקה ....."
כלומר, הוא החליט לערוך למועמדת מבחן אופי. בדיקה, שתצביע על שאיפה לעשות הטוב, המקננת בה וזורמת בדמה, ואינה רק מחוה של נימוס חיצוני.
אני אבקש מעט מים לעצמי, והיא ביוזמתה תציע להשקות גם את הגמלים.(ספינת המדבר- ללא בקשת עזרה מאיש)
זה המפתח. החסד המאמץ למען האחר, תשומת הלב למצוקות הכי גשמיות שלו– לא מדובר באדם צמא, אלא לגמל צמא!.
אליעזר ביקש סימן לכלה מתאימה, שתיתן לגמלים לשתות בלי שיבקש. אישה שדואגת לאחר, יוצאת מעצמה ומסתכלת על מה חסר למי שלצידה. *אישה שיודעת לזהות לבד את הצרכים של השני, בלי לתת לו הרגשה של נזקק*.
"הדאגה לגשמיות של הזולת היא הרוחניות שלך"
אומה חייבים לבנות דווקא מתוך תודעת שפע ולא מחסור. אברהם שלח את עבדו עם עשרה גמלים עמוסים, לא כשוחד ולא כמתנה. אברהם עמל כל הזמן לעצב תודעה. בהתאם לכך העבד בנה מבחן של תודעת שפע עבור הכלה המיועדת ליצחק.
תודעת שפע חשובה כי, בדיוק כמו הכנסת אורחים, היא יוצרת פרקטיות המקדמות סולידריות. תודעת כזו מקדמת חשיבה צופה פני עתיד והיא מצליחה להשתחרר מהאופק של סיפוק צרכי האדם. יש בכוחה לראות רחוק יותר - השקעה בעיצוב העתיד שאנחנו רוצים עבור ילדינו ונכדינו.
דבר אחר בפרשתנו: "התשמע קולי"?
כיצד אנו שומעים זה לזה? כיצד אנו מקשיבים זה לטענותיו של זה ?
דומה כי חלק ניכר מזמננו אנו עסוקים בעיקר להשמיע ופחות בלשמוע.
אלוהים נתן לנו שתי אוזנים ופה אחד להקשיב כפלים מלדבר.!!!
בפרשיית קבורת שרה אנו למדים פרק *ב ה ק ש ב ה*!
שמיעת האחר אינה בהכרח קבלת טענותיו..
אברהם מלמדנו כי ניתן לשמוע, להקשיב תוך כבוד הדדי ואף על פי כן, להמשיך לטעון את טענותיך.
שבת שלום!
שבת שקטה, שלווה וענוגה!!-*יגאל גור-אריה*
