טבלה זו מראה את רשימת הזוכים אתמול בחידון התנ"ך לבתי הספר הממלכתי כהכנה לחידון התנך הארצי ומשם לחידון התנ"ך העולמי,החברה לחקר המקרא בתוכנית "תנ"ך בראש" בה הכנו תוך 6 חודשים תלמידים ותלמידות מבתי הספר הממלכתי והם זכו בכל 4 המחוזות מתוך 6 מחוזות במקומות הרשונים של חתן וכלה וסגנים. הישג מדהים, עליה של 8% במספר המשתתפים מכלל בתי הספר ועליה של מעל ל-200% בידע של התלמידים/ות מהתוכנית שלנו, ובשטף התשובות שלהם-מדהים!
ולכן כמו בתמונה למעלה כתוב: זו לא משימה קלה! והצלחנו כאן ב"ה עם הרבה סיעתא דשמיא!! ואנחנו מחפשים שותפים למשימה ! בבקשה אפשר לתרום ולהתרים עם אישור החזר מס 46 : www.hamikra.org
זו עשייה לשם שמים! נערים/ות לומדים תנ"ך מקורות ומסורת ישראל.
********************************************************
&
פרשת בא , "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" - תהליך הגמילה מהִתְמַכְּרוּת לעבדות -ד"ר זאב (ווה) פרידמן *
היום פורסמה כתבה בעיתון ידיעות אחרונות, תחת הכותרת:" בורחים מהכאב להתמכרות". הכתבה מציינת, שמאז 7 באוקטובר, הוכפל מספר המכורים להתנהגויות מסוכנות ולחומרים שונים, והמדינה לא מצליחה להתמודד עם היקף התופעה. בין ההתנהגויות, ישנן גם קנייה רגשית והימורים. לפי ממצאי מחקר חדש, מאות מקרים נובעים כתוצאה ישירה של טראומה מהמלחמה. בשנת 2018 היו מכורים 1 מכל 10 ישראלים, בשנת 2023, 1 מכל 5 ובשנת 2025, 1 מכל 4 ישראלים היו מכורים. לדברי המרכז הישראלי להתמכרות (ICA ) , פרופ' שאולי לברן ופרופ' איל פרוכטר:" הזינוק הזה משקף לא רק מצוקה אישית, אלא דפוס התמודדות נרחב יותר, שמנסה להרדים את הכאב שבפחד, באבל ובחוסר הוודאות"( שירה קדרי עובדיה, ידיעות אחרונות, 22.1.26 ).
פרשתנו מציגה לנו את תופעת ההתמכרות לעבדות מצרים, וגם את תכנית הגמילה ,הטיפול והשיקום , בתהליך היציאה מעבדות לחרות.
כיצד עושים זאת? מהו מתווה התכנית? מהן הפעולות המבטיחות את יישומה והצלחתה ?
התכנית נשענת על העיקרון שיבטיח את האפקטיביות שלה , לא די רק ביציאה פיזית של עם ישראל ממצרים, אלא ובעיקר, ביציאתה של מצרים מעם ישראל. במילים אחרות, יש לגמול את עם העבדים, מהתמכרות פיזית ,נפשית ותפקודית חברתית, לעבדות מצרים ולהוביל אותם לתהליך של טיפול ושיקום, על מנת שמבחן התוצאה לא יהא רק בניקיון פיזי מסם העבדות של מצרים, אלא ובעיקר ביצירת זהות חדשה - בניקיון נפשי, רוחני, חברתי ותפקודי, כפי שמכריזה על כך פרשתנו: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ד', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם " (שמות, ו', ו'- ח').
"השפת אמת" ( ספרו של הרב יהודה אריה ליב אלתר , האדמו"ר השני מגור, 1847-1905) מפרש את הפסוק : " וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם - שלא תוכלו עוד לסבול את מצרים ".
דומה שההתמכרות -סִבְלֹת מִצְרַיִם, ממנה סובלים בני ישראל במצרים, היא התמכרות לעבדות, שגורמת לאדם לאבד את כבודו וחירותו. העבדות גורמת לחיי הפקר , לאיבוד שליטה על החיים, להעדר גבולות, לשלילת החופש והעצמאות, לשלילת הזהות והאחריות העצמית על הזמן והחיים.
מה מאפיין את ההתמכרות לעבדות מצרים ?
בספר במדבר בפרשת בהעלותך ( יא', ה'), מתלונן העם: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם". מסביר הספרי ( פיסקא פז', יא', ה'): " מאי חינם? - חינם מן המצוות".
פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997 )מציגה בפרשנותה את ההתמכרות לעבדות: " עיניהם יוצאות אל אותו חופש מדרישות לתרבות ומתביעות לריסון עצמי, שבו היו חיים העבדים במצרים. "עבדא - בהפקירא ניחא ליה" ( לעבד נח לחיות בחיי הפקר) ( בבלי, גיטין, יג', ע"א). ככל שיהיה העבד נתון לשלטון חושיו, כן יוטב לאדון, ישתכר העבד, יכה בחבריו, יעסוק בזנות, יתהולל, יוציא את מרצו שעוד נשאר לו משיעבודו, ולא יחשוב על כבוד האדם הנברא בצלם המתחלל יום יום בידי נוגשיו ,מעניו. אין האדון מלמדו מוסר ודעת, וכבהמת עבודה לו העבד, והעבד, טוב לו בכך".
הנה כי כן, מודל הגמילה, הטיפול והשיקום של עם ישראל בפרשתנו, ממצב של התמכרות לעבדות ,אל מצב של חירות ועצמאות, תואם אחד לאחד, את מודל הגמילה , הטיפול והשיקום של נפגעי ההתמכרות לסמים. נפגעי סמים המכורים לסמים קשים , המאבדים את זהותם, כבודם וחירותם.
מודל הגמילה , הטיפול והשיקום כולל השלבים הבאים:
השלב הראשון: גמילה פיזית - ניקוי פיזי של הגוף מסמים ( תהליך הניקוי היזום קרוי "דה-טוקסיפיקציה", או בשמו העממי "דיטוקס" ) הדגש הוא על התערבות רפואית פיזית. שלב זה יחסית קצר מאד.
השלב השני: הניקיון הנפשי והטיפול הפסיכוסוציאלי, הכולל: שיחות טיפוליות, קבוצות תמיכה ה NA (מכורים אנונימיים), חוגים וטכניקות טיפוליות משלימות .
השלב השלישי: השיקום - בהקניית כישורי חיים, בשליטה עצמית, במיומנויות, בהכשרה מקצועית ובתעסוקה. תהליך זה משתרע על פני שנה וחצי ובסופו – האדם חוזר פיזית ונפשית לעצמו, למשפחתו לחבריו. מצבו הגופני והנפשי משופרים.
מודל טיפולי שיקומי זה , מתאים גם לסוגי התמכרויות אחרים, כפי שציינה הכתבה בה פתחנו.
הבה נבחן את יישום מודל הגמילה, הטיפול והשיקום, של עם ישראל מהתמכרותו לעבדות ,על שלביו, אחד לאחד, כפי שמוצג בפרשתנו.
השלב הראשון: הגמילה הפיזית: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַד' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה...וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.... וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ ...כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה, לֹא עָשׂוּ לָהֶם... וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ד', מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ( שמות, יב', כט'-מב').כמו בגמילה הפיזית בנפגעי ההתמכרות לסמים, גם בפרשתנו, התהליך הוא פיזי ומהיר, כאשר הקב"ה הוא אקטיבי ואילו עם ישראל הוא פסיבי: " וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ד' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים"(שמות, יג', יד' ).
עד כאן השלב הראשון של "היציאה הפיזית ממצרים", שהוא שלב הגמילה הפיזית. אך עדיין לא מתרחש התהליך הטיפולי, של "יציאת סִבְלֹת מִצְרַיִם מבני ישראל". כאן מתחיל השלב השני- הטיפול הפסיכו סוציאלי, שמטרתו להוציא את מצרים מעם ישראל, במובן הנפשי, הרוחני והתפקודי.
בשלב זה מתרחשים שני תהליכים חשובים בפרשתנו .
התהליך הראשון: במתן המצווה הראשונה לבני ישראל כעם, שהיא מצוות קידוש החודש: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (שמות, יב', א'-ב' ) . הקב"ה מעניק לעם ישראל, סוג של שעון.
המסר במתן השעון ,הוא במתן האחריות והשליטה העצמית לעם ישראל על הזמן.
הקב"ה העביר את האחריות על הזמן לעם ישראל:" מקדש ישראל והזמנים". כלומר, עד כה היית עבד שהתנתק מהאחריות על הזמן. לכן, נעניק לך שעון בדמות מצוות קידוש החודש.
התהליך השני: במתן מצוות קורבן הפסח. פרשתנו מתארת בפרטי פרטים לאורך פסוקים רבים, את המשימות הכרוכות בקיום מצוות קורבן הפסח:" וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל בֶּן נֵכָר, לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר, לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ"(שמות, יב',מג'-מו'). בעל ספר החינוך, פרשן שחי בסוף המאה ה-13, מסביר את טעם המצווה: ״דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו וליבו וכל מחשבותיו ,תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק, אם טוב ואם רע...כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״. גם הרמב״ם( 1138 - 1204 ) בשמיני משמונה פרקיו מסביר:״ וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו המעלות ויתרחק מן המעשים הרעים, עד שיסורו ממנו הפחיתויות״.
הנה לנו בפרשתנו במצוות קורבן הפסח, לידתה של התיאוריה ההתנהגותית הבהביוריסטית, תיאוריית הלמידה בפסיכולוגיה, שהייתה הזרם המשפיע ביותר בתיאוריות הפסיכולוגיות השונות באמצע המאה ה-20, שראשיה היו ווטסון וסקינר. הנה כי כן, וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ : " כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות ". הדרך הנכונה להפוך עבד לבן חורין, להוציאו מהתנהגות של אדם תלותי ונשלט, לאדם עצמאי, שולט ואחראי על חייו, היא בדרך של יצירת מרחב חוויה והתעסקות מעשית במשימות ובפעולות:"כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". מצוות קורבן הפסח גם מחייבת באופן התנהלותה, לפעול במסגרת המשפחה והחבורה.
כך מפרש רש"י (1040 -1105) : "בבית אחד יאכל- בחבורה אחת". ההתעסקות במצוות קורבן הפסח ובקיומה, מייצרת מרחב השתייכות למשפחה ולחבורה, המשמשים כמסגרות השתייכות ,תמיכה ועוגן , בתהליך הטיפולי של המעבר מעבדות לחירות. כמו שקבוצות וחבורות התמיכה ( ה- N.A מכורים אנונימיים), מסייעות ותומכות בשלב הטיפול של המכורים לסמים.
עתה אנו מגיעים בפרשתנו לשלב השלישי והאחרון והוא שלב השיקום, בתכנית הגמילה , הטיפול והשיקום, מההתמכרות לעבדות מצרים. שלב השיקום: מוצג בפרשתנו, במצוות התפילין: " וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ד', בְּפִיךָ... וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים, יָמִימָה". (שמות, יג', ט'-י'). תהליך השיקום ממשיך גם בפרשות הבאות ששיאו הוא במתן תורה, בפרשת "יתרו". במצוות התפילין בפרשתנו, הסדר הוא שמניחים קודם את התפילין של יד ורק אחר כך את התפילין של ראש. יש כאן רציונל של פרקטיקה, שמתחילה במעשים בהתנסות של היד, ורק אחר כך תבוא ההבניה של התודעה, המחשבה, ההפנמה וההטמעה בראש. היהדות בניגוד לנצרות, איננה מעצבת את האדם המאמין , היודע את ייעודו והאחראי על גורלו, בתהליך עיצובי מההכרה למעשה, אלא הפוך, מהמעשה של התעסקות במצוות ,לעבר ההכרה. הנצרות מטיפה ופונה ישר להכרה ואין בה פרקטיקה וקודקס של מצוות מעשיות, בניגוד ליהדות שהיא פרקטיקה עניפה של מצוות מעשיות ומשימות ברורות ומפורטות, בתורה שבכתב ובעל פה. יש כאן דגש על הdoing -ולא על ה- being .
עם ישראל עובר תהליך דרמטי שיש בו שלבים וצעדים במתווה סדור ושיטתי , של גמילה , טיפול ושיקום בפרויקט הלאומי שנגזר מהתכנית האלוקית, של המעבר מעבדות לחירות, מגלות לגאולה, כיחידים וכעם, במסע ארוך מייגע ומפרך, ממצרים לארץ ישראל.
זה מסע תרפויטי פסיכוסוציאלי ,שמתחיל בשלב הגמילה והניקיון הפיזי, בעשרת המכות, ביציאה החפוזה ממצרים, ממשיך לשלב הטיפול- בצעדים של פרקטיקה של התנסות פרואקטיבית בקיום מצוות של עם העבדים, במצוות החודש, בקבלת אחריות על הזמן, בהתעסקות חוויתית מעשית בקורבן הפסח ,בקשירת השה שהוא האליל המצרי למיטה שמביא להעצמת הביטחון והחוסן האמוני והרוחני של העם. בשלב זה מושם דגש בלמידה , בעיצוב התנהגותי וזהותי: ״כי האדם נפעל כפי פעולותיו...כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״. ומסתיים בשלב השיקום - של התנסות מעשית במצוות התפילין , של אקטיביות, עשיה ועיסוק .
אכן, היציאה מהתמכרות לעבדות:"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם", במסע הגמילה ,הטיפול והשיקום של עם ישראל, לעבר האור הבוקע בזריחתה של השמש, המאירה את התקווה והגאולה, איננו פשוט כלל ועיקר. כך מאירות מילות השיר: "שהשמש תעבור עלי", של המשורר יורם טהר לב (1938-2022) :"הו אלי אלי רק תפילה אשא, שהשמש תעבור עלי ותיקח אותי אל המסע".
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.-שבת שלום.
&
*דבר תורה - פרשת בֹּא תשפו - מהלכים היסטוריים ומשמעויות לעתיד
מייקל אייזנברג-משקיע ומנהל הון סיכון.
הקדמה
במשנה במסכת חולין פרק ז משנה ו מובאת מחלוקת בין ר' יהודה וחכמים בשאלה ממתי החל איסור אכילת גיד הנשה. על סמך הפסוק בספר בראשית: "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" טען ר' יהודה שהאיסור החל לנהוג מיד אחרי המאבק הלילי של יעקב עם האיש. לעומתו חכמים טענו: "בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו", וכמו שהסביר רש"י (בבלי, חולין ק, ב): "פסוק זה שהזהירו עליו בסיני נאמר, ועד סיני לא הוזהרו. אלא שנכתב במקומו לאחר שנאמר בסיני, וכתב וסידר משה את התורה, כתב המקרא הזה על המעשה".
* * *
בפרשת השבוע פרשת בֹּא מתוארת מכת בכורות שבעקבותיה המצרים מאיצים בבני ישראל לצאת ממצרים:
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקׇם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכׇל עֲבָדָיו וְכׇל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.
וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי. וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ, כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים.
וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם.. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד… וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כׇּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. (שמות יב, כט - מב)
בהמשך הסיפור ממשיך:
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף… ויִּסְעוּ מִסֻּכֹּת, וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה.
(שמות יג, יז - כב)
בתוך השתלשלות האירועים הדרמטית, התורה משלבת ארבעה קטעים שאינם קשורים ליציאה ממצרים, והם מכוונים לדורות, כשעם ישראל יישב בארץ. חשוב לציין שלא מדובר בהערות קצרות כמו: "שִׁמֻּרִים לְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" ששולב אגב תיאור האירוע, אלא בפסקאות עמוסות הנחיות, אמירות, הלכות ופרטים שונים:
פסוקים על זכירת יום יציאת מצרים, החובה לחגוג שבעה ימים, איסור חמץ כולל עונש כרת, ומצוות אכילת מצה:
וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה', לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחׇגֻּהוּ… כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם… כִּי כׇּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת. (שמות יב, יג - כ)
פסוקים על חובת אכילת קרבן פסח על ידי בעלי מעמדות שונים. הפסוקים מובאים אחרי התיאור שבני ישראל נסעו מרעמסס לסוכות ולכן כנראה מדברים על הפסחים בשנים ובדורות הבאים, למרות שהם משולבים בסופם באמירות שמחזירות אותנו "אחורה" לאירועי הציווי על עשיית קרבן הפסח במצרים שנאמרו בתחילת הפרק:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח, כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכׇל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף, וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ…וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה', הִמּוֹל לוֹ כׇל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ, וְכׇל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. וַיַּעֲשׂוּ כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ.
וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. (שמות יב, מג - נ)
פסוקים על מצות קידוש בכורות, זכירת יציאת מצרים ואיסור חמץ גם כשיגיעו לארץ, מצות 'והגדת לבנך' ומצוות תפילין:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַדֶּשׁ לִי כׇל בְּכוֹר… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם… וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי… אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה… וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא… הָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ… וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים יָמִימָה. (שמות יג, א - י)
פסוקים על אותם נושאים בניסוח אחר:
וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי… וְהַעֲבַרְתָּ כׇל פֶּטֶר רֶחֶם לַה'... וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם. (שמות יג, יא - טז)
מכיון שקשה לי להאמין שבתוך כל הפעולות שנדרשו מבני ישראל סביב קרבן הפסח, סימון הבתים בדם, וההכנות ליציאה ממצרים, מישהו יכול היה לקלוט את מצוות חג הפסח בדורות הבאים לאחר שיתיישבו בארץ, מצוות קידוש בכורות או הנחת תפילין, אני נוטה לאמץ כאן את גישתם של חכמים שכל אלו 'בסיני נאמרו, אלא שנכתבו במקומן'.
ועדיין, עלינו לשאול מה ראתה התורה לערוך את כל אלו בתוך מהומת "ליל השימורים" של יציאת מצרים, שכללה מסע של מאות אלפי גברים נשים וטף, ערב רב, והמון בעלי חיים שנעים בחיפזון?
בהמשך לדבר תורה של שבוע שעבר, להבנתי, התורה רוצה להדגיש שלא מדובר רק בשחרור היסטורי אלא בעיקר בעיצוב זהות ומבנה חדש. מי ששולט בלוח השנה של עצמו הוא אומה. שחיטת האליל המצרי, ובמקביל קורבן הפסח כטקס ראשון של כולם יחדיו כעם, וגם אוכל מיוחד של מצות (ואיסור חמץ) כפי שהאמריקאים אוכלים תרנגול הודו בחג ההודייה, כי זה עוף שמצאו אותו באמריקה, כל אלו בונים אתוס. אומה זקוקה לאוכל מיוחד משלה, ולא סתם עד היום אף אחד אחר בעולם לא אוכל מצות. המצה, כן המצה, היא האוכל הלאומי של עם ישראל! ולכן הוא מככב בחג החירות וגם בקורבנות המוקרבים במרכז הרוחני-לאומי שלנו בבית המקדש. יש פה פרקי עיצוב אומה טרם מלחמת השחרור על הים, וטרם קבלת התורה - האירועים, הערכים והחוקים שיגדירו חווייתית ונורמטיבית את ההשתייכות לאומה. זה כמו שבן גוריון וחבריו הקימו מוסדות כמו קופת חולים ודואר ישראל עוד לפני קום המדינה.
בנוסף, להבנתי, מעבר לתכנים עצמם והשוואת הניואנסים, העריכה "המעמיסה" מבטאת מטא-מסר לדורות: כשאירועים גדולים קורים, אסור לתת להם לקרות לידינו. בני ישראל שנטלו חלק באירוע הסואן, ואפילו הסוער, שציפו וייחלו לו מאות שנים, נשאבו לכל העשייה הטכנית, מתוך חיפזון הגירוש. ולכן משה רבנו היה צריך לערוך לתוך המהומה את פסוקי עיצוב הזהות הכוללים את הטקסים, המאכלים ודרכי הזיכרון כדי שנשים לב שההתרחשות לא עומדת לעצמה.
אנחנו חייבים לנהוג אחרת. כשאירועים בקנה מידה בינלאומי מתרחשים עלינו לחשוב, לנתח ולהבין תוך כדי האירוע עצמו מה הוא מבטא, ויותר חשוב מכך - לאן הוא מוביל. מה הם השלבים הבאים, איך ייראה העתיד ואיך יתעצבו הדורות הבאים בעקבות האירוע. איך יעוצב הזיכרון של האירוע, ואיך הזיכרון הזה על טקסיו, מאכליו, והטקסטים שלו, ישפיע על הזהות והשייכות.
וכאן בדיוק נכנסות כל המצוות. לא מדובר בהעמסת מטלות או בהסבר מדוע הוצבה דרישה כזו או אחרת לאור אירועי העבר. האמירה היא שעלינו לעצב את העתיד, ושלא מחכים לראות איך ישקע האבק. חייבים להיות פרואקטיביים בזמן אמת. לעצב טקסים, טקסטים, מאכלים ומצוות. ולא רק ביננו לבין עצמנו. כפי שהסברתי בשבוע שעבר יציאת מצרים חוללה שינוי גדול בהיסטוריה. חירות טקטונית. שינוי במאזני הכוחות בעולם. בזמן אמת היה קשה לעם שיצא ממצרים להבין עד כמה חייבים להיות מעצבי זהות דינאמיים. אבל אנחנו חיים בתקופה דומה. שינויים טקטונים מתרחשים בימים אלו בעולם הפוליטי, כלכלי וטכנולוגי. מלחמות בשבע חזיתות, גבורה ישראלית ובריתות אזוריות חדשות מתחוללות על מפתן דלתינו. זה לא יכול לעבור לידינו בלי שנמנף את זה לעיצוב זהות והתחדשות החזון הישראלי.
* * *
סוף דבר
בפרשת ואתחנן, התורה אוסרת הוספת מצוות. רש״י שם מפרש את האיסור כמי ששם חמש פרשיות בתפילין, חמישה מינים בלולב וחמש ציציות בבגד. לעומתו, הרמב"ן מפרש את האיסור במי שמוסיף חג, כפי שבזמנו עשה המלך הרשע ירבעם בן נבט. אולם, בכל זאת עם ישראל קיבל על עצמו או תיקן את ימי הפורים, חנוכה, ויום העצמאות, ולפי חלק מהמסורות גם לג בעומר וחג הסיגד. לאורך הדורות נתקנו גם לא מעט פורימים בקהילות שונות ואפילו חג אל-תאוחיד - סוג של ראש השנה בראש חודש ניסן. לכל אחד מהמועדים יש היסטוריה משמעותית ומכוננת שבאה לידי ביטוי במאכלים, טקסים וטקסטים משלו.
ככל שהולכת ומתעצבת זהות ישראלית מחודשת בחזרת עם ישראל לארצו, אני מצפה לראות עוד ימי זיכרון, שמחה ואבל המביעים את התודעה הישראלית ואת הערכים הייחודיים שלנו כמו שבזמנים עברו ב'מגילת תענית' נחרטו במשך כחמש מאות שנות בית המקדש השני ימי שמחה והודיה, בהם נהגו שלא מספידים ולא מתענים, מההיסטוריה החיה של העת. המצה תמיד תתפוס את הבכורה, כמו שהחמור הוא הבהמה הטמאה היחידה שישראלי חייב לפדות את הולד הבכור שלה כנראה בגלל שהוא עזר לעם ישראל לסחוב את כל המשאות ביציאה ממצרים.
כמו שבפרשת השבוע הבאה ה' אומר למשה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו) אנחנו מצווים להמשיך במסע. בראי משא הדורות, עם כל מה שצברנו עד כה - ניסיון, יכולות, מסורות וערכים - אסור לנו לחכות שהדברים יקרו. עלינו לפרוץ דרכים חדשות ולא לחשוש מעיצוב הזהות הישראלית במרחבי החיים החדשים שנפתחים בפנינו.מייקל אייזנברג
&
בלומה טיגר-דיכטוולד -פרשת בא תשפ"ו -שאילת הכלים -
תרמית או צדק מוסרי?
במעמד הסנה אומר ה' למשה: " וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם " (ג, כב). דבר זה חוזר בפרק יא (ב) כאשר ה' אומר למשה בטרם מכת בכורות: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב". בני ישראל ממלאים צו זה כנאמר בפרק יב,(לו). ועוד נאמר: " וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם "(שם, לו). על כך אומר רש"י וישאילום- אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם. אתה אומר אחד, טול שניים ולך. "וינצלו" אומר רש"י: ורוקינו. כלומר רוקנו את מצרים.
שתי תרמיות לפנינו. התרמית האחת, השאלה אינה מתנה. מה ששואלים יש להחזיר. בני ישראל לא התכוונו להחזיר. התרמית השנייה, בני ישראל לא הלכו לזבוח לאלוהיהם שלושה ימים במדבר ולשוב למצרים כפי שנאמר לפרעה (ג, יח). הם עזבו על מנת שלא לשוב. ואכן פרעה מופתע מאוד בשומעו "כי ברח העם". (יד, ה), ואז ניתנת ההוראה לרדוף אחריהם ולהשיבם מצרימה. שש מאות אלף עבדים בורחים, זהו נזק כלכלי ונזק פוליטי עצום.
האם לפנינו תרמית או צדק מוסרי?
לגבי הבריחה מבית עבדים, אין ספק שזהו צדק מוסרי. תיאור השעבוד הקשה וגזירת הבן הילוד היאורה תשליכוהו, מצדיקה לחלוטין מעשה זה. ומה בקשר לשאילת הכלים והשמלות, כאשר ברור שאין זו השאלה? השאלה מתחדדת אם נזכור שזו הוראה של ה' ולא יוזמה של בני ישראל.
כבר בברית בין הבתרים נאמר לאברהם: " וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל " (בראשית טו, יג-יד). הרכוש שנלקח ממצרים הוא חלק מההבטחה האלוהית לאברהם.
רבי אברהם אִבן עזרא, אומר: "ואין טעם לשאול למה, כי ה' ברא הכול, והוא נתן עושר מי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע כי הכול שלו הוא". ובכל זאת השאלה נותרת בעינה. על הכתוב: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" (יב, לו), אומר רש"י, כי השאילום יותר ממה שביקשו. "אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם, אתה אומר אחד, טול שניים ולך". אולי אין לפנינו השאלה אלא מתנה. רשב"ם אומר: "ושאלה אשה משכנתה- במתנה גמורה". סביר להניח כי נוצרו יחסי שכנות טובה לאורך השנים בין בני ישראל לבין חלק משכניהם המצרים, והם העניקו להם בשמחה מתנות לרגל יציאתם לחגוג את חגם במדבר. " וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ " (דברים, טו, יג-יד). הדבר אמור לגבי עבד עברי היוצא לחופשי. ניתן לראות בשאילת הכלים והשמלות צדק מוסרי, כיוון שמעולם לא שולם להם שכר בעבור עבודתם הקשה ורבת השנים. על כן זהו שכרם, כך סבור רד"ק.
ועוד ניתן לומר, שבני ישראל הותירו רכוש במצרים, אותו לא יכלו ליטול עמם, כמו בתים ושדות וכלי בית, רכוש זה הוא התשלום על כלי הכסף, כלי הזהב והשמלות שנטלו ממצרים כך סבור מלבי"ם. לאחר שהמצרים רדפו אחריהם וטבעו בים סוף, הפך הרכוש ששאלו מן המצרים לשלל מלחמה המגיע להם בדין לאחר שהאויב הובס.
רש"ר הירש אומר: "כה עלה ערכם של ישראל בעיני המצרים במשך שלושת ימי החושך, בהם הוכיחו את יושרם ונדיבות לבם, עד שנתנו להם המצרים אף יותר משנתבקשו, כפו עליהם את מתנותיהם והתנצלו מכל מחמדיהם". ישראל יכלו לנצל את ימי החושך, כדי ליטול מן המצרים כל מה שרצו, שהרי החושך היה רק למצרים ולא לישראל, והם לא עשו כך.
לסיכום. ניתן לומר כי שתי התרמיות כביכול המופיעות לפנינו, האחת, גניבת דעת פרעה כי העם יוצא לחגוג חג לאל במדבר שלושה ימים, והשנייה, שאילת הכלים מן המצרים, אינם מעשים בלתי מוסריים. לא הייתה כל דרך אחרת לישראל להשתחרר מן העבדות המפרכת ומגזירת השמדת הבנים, אלא באמצעות סיפור כיסוי בדוי. ובאשר להשאלת הכלים, ניתן לראות בהם מתנה, שהרי על פי הכתוב הם ניתנו בשמחה על ידי המצרים לאחר שה' נתן את חן ישראל בעיני מצרים. המצרים גם העריכו את יושרם של ישראל שלא ניצלו את ימי החושך כדי לבזוז את מצרים, כלי הכסף וכלי הזהב היו גם גמול נאות על שנות עבדות ללא תשלום, מענק הניתן לעבד עברי המשתחרר מעבדות ופיצוי על הרכוש שהשאירו בני ישראל במצרים. היה בכך גם קיום ההבטחה שנתן ה' לאברהם בברית בין הבתרים המתייחסת הן ליציאתם לחופשי והן ליציאתם ברכוש גדול. -
בלומה דיכטוולד. רעננה א' שבט תשפ"ו
&
סרטון על הפרשה - משמעות הסבל- הרב עמיהוד סולומון-רב קהילה כפר גנים פתח תקוה
&
בע"ה, פרשת בא תשפ"ו- אריה דיכטוולד-פסח ומילה-אותות
לקראת יציאתם ממצרים מקבלים בני ישראל סימן ראשון לעצמאותם –לוח השנה העברי. לא עוד נתונים למסגרות הזמן של המשעבד: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (פרק ב, ב). בית דין מוסמך ובקיא מכריז, על פי עדים, מתי יחול ראש החודש. הציבור גם שותף.
העם מקבל סימן נוסף: (ג...בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת: = התנתקות מדתוֹ של המשעבד וּמֵאֱלִילָיו.(ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ: =המצרים עבדו לצאן ולבקר (כך על פי חז"ל)
קורבן פסח הוא סוג של התרסה פומבית כלפי המשעבֵּד (ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם.
סימן נוסף לנבדלות העבד המשתחרר:
(ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם =הדם הבדיל את ישראל. ביתו של הישראלי מובדל בסימן על מזוזות הבית.
ובהמשך בא ציווי נוסף בסמיכות לקרבן פסח :
(מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ: (מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: (מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ: =קורבן "פסח מצרים" הוא למעשה טכס חניכה.
אחד מסימני החניכה של ילד יהודי הוא ברית המילה. כנאמר, בבראשית (פרק יז פסוק ט - יא )
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם:
(י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר:
(יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם:
"אות" במקרא היא מילה נרדפת לסימן. אם כן, מילה ופסח כאחד. שני סימנים ושני אותות בעודם במצרים.
קורבן פסח נחוג שוב רק בשנה השנייה במדבר (במדבר פרק ט). מדוע?
חז"ל והמפרשים דנו בכך. נמצאו לכך כמה סיבות מרכזיות:
א. חובת המילה: ערל אסור באכילת קורבן פסח. המקרא מספר (בספר יהושע, פרק ה') שבגלל תלאות הדרך ורוחות המדבר (רוח צפונית-רש"י) בני ישראל לא מלו את התינוקות שנולדו בדרך.
ב. התניית הכניסה לארץ: בחלק מהציוויים בחומש שמות (פרק י"ב), נאמר "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת". מכאן למדו חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יב ובעוד מקומות) " 'הארץ' תלה הכתוב לעבודה זו (ש)מביאתן לארץ". מאידך חשוב לדעת שיש מי שרואה בפסח מצרים "הוראת שעה" בלבד.( כי פסח מצרים נעשה בחוץ לארץ).
ג. משאבים מצומצמים: במדבר פרק ט פסוק א - ד (פרשת בהעלותך) חלק מהפרשנים כמו ה"חזקוני"(רבי חזקיה בן מנוח המאה הי"ג), מציין שבמדבר לא תמיד היו להם מספיק צאן לכל העם או קמח לאפיית מצות (שכן הם אכלו בעיקר מן).
מיד עם כניסתם לארץ כנען נוקט יהושע בן נון מספר פעולות הכשרה וחניכה.
ספר יהושע פרק ה: (ג) וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת:...(ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ:
אחרי שנימולו נאמר:... (י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: (יא) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:
חז"ל אינם מתעלמים מהסמיכות בין מילה ופסח ומבקשים מאתנו לכרוך את השנַיים כאחד.
כבר אצל אברהם מובלט הקשר בין פסח למילה בחז"ל:
פרשת וירא: (י) וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:
רש"י : כעת חיה - כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, ולפסח הבא נולד יצחק,
ובראש הפרשה: (א) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. (ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו ...
רש"י :(א) וירא אליו - לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו...
בהגדה של פסח, מופיעות השורות הבאות:... "וָרָב" - כְּמַֹה שֶּׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי .
המקור לפסוקים אלה הוא בנבואת התוכחה הקשה, תוכחת "האסופית" שנאמרה ע"י הנביא יחזקאל (פרק טז) . כל הנבואה מתרכזת בירושלים וחטאיה ובסופה נחמה.
(ב) בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ: (ג) ...לִירוּשָׁלִַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית:
(ד) וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ: (ה) לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ:
(ו) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:
(ז) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה:
(ח) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה' וַתִּהְיִי לִי:
מה הקשר להגדה של פסח?
ירושלים מייצגת בַּנבואה את עם ישראל (ממלכת שומרון כבר לא הייתה קיימת). הנביא מתאר בפירוט רב את התפתחות היחסים שבין ישראל לה'. ראשיתו בתינוקת שזה עתה נולדה ושנמצאה זרוקה בשדה, כשדם הלידה עדיין עליה. ה' ברחמיו אספה אליו, גידל אותה ואף "נישא" לה. הנערה הנשואה בגדה בבעלה וסופה להיענש קשות. החלק האחרון של הנבואה הארוכה, הוא נחמה לעתיד טוב יותר - חידוש קשר הברית עם ה'.
אפשר להסתפק בפשט הדברים. אולם, חז"ל ובעקבותיהם רבים מהמפרשים, מוצאים בנבואה רמזים המצביעים על ישראל במצרָים. זו הייתה הדרך בה הלכו מחברי הגדה של פסח.
שמות רבה (וילנא) פרשת בא פרשה יז : ג ..."ולקחתם אגודת אזוב", כלומר אני עושה אתכם אגודה לעצמי, אף על פי שאתם שפלים כאזוב שנאמר (שמות יט) "והייתם לי סגולה מכל העמים".
"וטבלתם בדם אשר בסף", מה ראה הקדוש ברוך הוא להגן עליהם בדם =מפני המשחית] כדי לזכור להם דם מילת אברהם, ובשני דמים ניצולו ישראל ממצרים בדם פסח ובדם מילה, שנא' (יחזקאל טז) "ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי", בדם פסח ובדם מילה, ...
# צא ולמד: שלש אותות של שִחרור נמסרו לבני ישראל. קידוש החודש, ברית מילה וקורבן פסח.
עד כה העבדים היו נתונים ללוח השנה של המשעבד ולפיו היו מתנהלים חייהם וזמנם. מעתה יהיו זמניהם בידם. הם אלה שקובעים=מקדשים את לוח השנה.
המילה מסמלת את ההתחייבות והקשר הבלתי ניתן להפרדה _ ע"י הטלת סימן בלתי הפיך בגופו. על מצוות מילה נאמר: בפרשת לך לך (בראשית יז) (י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: (יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. המילה היא אות לברית עם ה' – מחויָבות הדדית.
קורבן הפסח, מצוותו בחבורה (=כנופיא בלשון המשנה). ה' מורה לעם, העומד להשתחרר, לאכול את הקורבן באופן הבא (פרק יב, יא): " וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה' ". העבד מראה למשעבד כי הוא מוכן ומזומן ליציאה. את סעודת השִחרור הוא מקדיש לא-ל שניצח את פרעה ואת אלילי מצריים. גם פסח הוא אות וסימן
דור יוצאי מצרים זכו לעבור בברית ה' ולקבל את התורה בהר סיני. אלא שדור זה כָּשַל ומת במדבר. משה מחדש את הברית, מול מואב ומול מעברי הירדן. יהושע משלים הברית ע"י מילה ופסח. ישראל מוכנים לכיבוש הארץ כעבדי ה'.
בפרשתנו מצוי אות נוסף (שמות פרק יב, יא) –מצוות תפילין: (ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:(ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם: הנחת התפילין היא מחוייבות מרצון. על ידי קשירת התפילין, היהודי מכריז שהוא קשור רק לבורא עולם. הקשר ליציאת מצרים מדגיש שהתפילין הן הדרך לשמר את אותה חירות שהשגנו אז. מחֵרות פיזית לחֵרות רוחנית.
מצוות שבת שניתנה לישראל מקושרת גם ליציאת מצרים: (דברים ה, יד) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה...:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה ... את השבת קיבלו, על פי חז"ל בְּמָרָה (סנהדרין נו ע"ב). בשמירת השבת מקבל עליו הישראלי אמונה בבורא העולם-בורא שבת בראשית, וכמו שיד ה' קיימת בבריאה, כך יד ה' הייתה במצרים.
יחזקאל קורא לשבת אות (פרק כ): י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... (יא) וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי ...:(יב) וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם: מילה-פסח- שבת-תפילין.
אותות השייכות לבן חורין שהוא עבד ה'.
חודש טוב -אריה דיכטוולד, רעננה. כ"ט טבת תשפ"ו
&
קשיות עורף?-חיים קופל
1) "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו" (י,א). צריך להבין, אם הקב"ה הכביד את לב פרעה, כך שיסרב לשחרר את בני ישראל, למה הוא נענש? מתרץ המגיד מדובנא, שהקב"ה מעניש במידה כנגד מידה. לכן אם פרעה העניש את ישראל ללא סיבה, גָּמַל לוֹ הקב"ה בְּאוֹתָהּ מִדָּה, שייענש למרות שמנעו ממנו לשלח את בני ישראל.
2) הרב יוסף זוין זצ"ל, מסביר בכיוון אחר: הכבדת לב פרעה, אינה בהכרח פעולה שלילית. מִדּוֹת הָאָדָם כְּשֶׁלְּעַצְמָן, אֵינָן טוֹבוֹת אוֹ רָעוֹת, אלא הדבר תלוי, לאיזה כיוון הוא מפנה אותן, וכיצד הוא משתמש בהן. לאדם שיש מידת חסד ורצון לתת, הוא יכול להשתמש בה, בכיוון המצוות כגון: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט,יח) או לאהוב את ה' . מנגד הוא יכול להשתמש בה, לצורך אהבה זרה, ותמיכה ברע, כמו שאומר דוד המלך: "אָהַבְתָּ רָּע מִטּוֹב, שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה" ( תהילים נב,ה). פירוש: כשישנן לפניך דרך הרע, ודרך הטוב, אתה בוחר ברע, ולא בטוב, וכן בוחר בשקר במקום לדבר אמת.
3) וכן למידת הגבורה, הגמרא אומרת: מִי שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם רִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ, יִהְיֶה "לְרֹאשׁ", וַעֲדַיִן בְּיָדוֹ הַבְּחִירָה לִהְיוֹת מֶלֶךְ, אוֹ רֹאשׁ יְשִׁיבָה, אוֹ בַּמַּסְלוּל הַשְּׁלִילִי רֹאשׁ לְגַנָּבִים. מִי שֶׁנּוֹלַד בְּמַזַּל מַאְדִּים, יִהְיֶה אָדָם שׁוֹפֵךְ דָּמִים, ועדיין יוכל לבחור בין רופא, מוהל, או להיות רוצח (שבת קנו.).
4) בְּהֶקְשֵׁר לַתְּכוּנוֹת "כְּבֵדוֹת הַלֵּב" אוֹ "קְשֵׁה עֹרֶף". אנו רגילים לייחס את תכונת קשה עורף (פירוש: עקשן, אדם שאינו מוכן להקשיב או להתפשר בעמדותיו, בְּדוֹמֶה לָעֹרֶף שֶׁלָּנוּ, שֶׁהוּא נֻקְשֶׁה, ואינו מסתובב אלא מתעלם לחלוטין מהסובבים אותו) לשלילה, ואומנם לאחר חטא העגל, רצה הקב"ה להשמיד את ישראל, ח"ו, ואמר "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (שמות לב,ט), ומפרש רש"י , עַל אֲתָר, מַחֲזִירִין קְשִׁי עָרְפָּם לְנֶגֶד מוֹכִיחֵיהֶם, וּמְמָאֲנִים לִשְׁמֹעַ. ולמרות זאת כשמשה מסנגר על עם ישראל, הוא זוקף את מידת קשיות העורף לזכות עם ישראל. "יֵלֶךְ נָא ה' בְּקִרְבֵּנוּ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (לד,ט). כי רק לעם קשה עורף יש יכולת עמידה בפני דיכוי של הגויים, לכל אורך ההיסטוריה, והגלויות שהיה בהן. וזה מראה על חוט שידרה ויכולת הישרדות שנים רבות אף בגלויות, כשהוא נושא אתו את התורה. לְעֻמָּתָם פַּרְעֹה, הָיָה גַּם קְשֵׁה עֹרֶף ("פַּרְעֹה" אוֹתִיּוֹת "הַעֲרֵף"), (בְּ"הִשָּׂרְדוּת" אוֹתִיּוֹת "שִׁדְרָה") אֲבָל לְרָעָה, הוּא לֹא הֻשְׁפַּע מֵהָאוֹתוֹת וְהַמֹּפְתִים, הִכְבִּיד אֶת לְבָבוֹ, וְהִמְשִׁיךְ בְּסֵרוּבוֹ.
5) לָכֵן כשהקב"ה הִקְשָׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה, הוּא רַק נָתַן לוֹ אֶת הַתְּכוּנָה שֶׁל "קַשְׁיוּת עֹרֶף", מעתה הדבר תלוי רק בו, כיצד ישתמש בתכונה זו, באופן חיובי, הַקְשָׁבָה וְצִיּוּת לַבּוֹרֵא, או בדרך השלילית שבה אומנם בחר פרעה, ללכת בשרירות לבו, ולכן נענש בדין. (מתוך, לְתוֹרָה וּלְמוֹעָדִים, הרב ש.י. זווין).
6) תשובות לפרשת וארא
א. מה המיוחד בכל מכה שלישית, מעשר המכות? תשובה: בכל מכה שלישית, לא הייתה התראה לפניה.
ב. היכן מוזכרים יוסף ופרעה, בפרשה, בִּסְמִיכוּת זֶה לָזֶה, בלי מילה המפרידה ביניהם? תשובה: רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם (ח,כה).
7) שאלות לפרשת בא
א. בַּפָּרָשָׁה יֵשׁ פָּסוּק, וּבוֹ שֶׁבַע מִלִּים הַמִּסְתַּיְּמוֹת בְּאוֹתָן שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. מתוכן שלוש מילים הפותחות באותה אות. מהו הפסוק ואלו הן האותיות?
ב. איזה מן האברים הבאים אינו מוזכר בפרשה? אוזן, עין, יד ?
שבת שלום-חיים קופל
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
&
פרשת בא-תשפ"ו -דובי פריצקי- קק"ל.
שבע מכות היו בפרשה הקודמת, פרשת וארא, ובפרשתנו נוספות שלוש מכות. המילה “בא” מסמלת כניסה פנימה. עד כה פעלו המכות במעגל החיצוני, ואילו כעת הן עומדות לפגוע במעגל הפנימי.
המספר שבע מבטא את מסגרות הטבע. המספרים שמונה, תשע ועשר מציינים מדרגה שמעל הטבע. כך אנו מוצאים את המספר שמונה בברית המילה ביום השמיני – שינוי הנעשה בבשרו של התינוק ומכשיר אותו בהמשך להתגבר על היצרים האנושיים והטבעיים. המספר תשע מתקשר לתשעת ירחי הלידה, ויציאת מצרים אכן מולידה אומה חדשה. המספר עשר מבטא שלמות ויחידה שלמה, עולם רוחני מרוכז ועצום. בקבלה זהו מבנה שלם של המציאות – עשר הספירות.
אך עוצמתה של הפרשה מצויה בסיפור המלווה אותנו כבר כ־3,500 שנה. אנו מתוודעים לזהותנו דרך גילוי הסיפור שאנו חלק ממנו. אנו פועלים בהווה בשל מה שעשינו או מה שקרה לנו בעבר, ותוך כוונה לעתיד. לכן, כדי להסביר מה אנו עושים – אפילו בקצרה – יש צורך לספר סיפור.
הרב זקס מדגים זאת כך: דמיינו שלושה אנשים האוכלים סלט במסעדה. האחד עושה זאת כדי לרדת במשקל, השני צמחוני, והשלישי שומר כשרות. לפנינו שלושה מעשים זהים כלפי חוץ, אך כל אחד שייך לסיפור שונה ונושא משמעות אחרת.
בני ישראל עדיין לא יצאו ממצרים, ומשה כבר מורה להם לספר את סיפור יציאת מצרים. משה הקים עם של נוודים והפך אותו לאומה חופשית, המצוידת במצוות התורה, ששמרו על היהודים כעם אחד גם בהיותם מפוזרים בתפוצות. אולם התורה והמצוות הן רק מחצית אחת של הסיפור; המחצית השנייה היא מוסד סיפור יציאת מצרים כחובה דתית יסודית. לשם כך נקבע ליל הסדר – כדי שזהותנו תישמר כל עוד הסיפור חי ומסופר.
לכן סיפור יציאת מצרים אינו עניין סנטימנטלי בלבד, המבוסס על רגש או נוסטלגיה, אלא יסוד אקזיסטנציאלי לקיומנו בהווה. ביום זה, בשעה זו של הקיום האנושי שלנו – שהוא יסוד החיים – אנו מבטאים זאת גם בתפילין שבהן מסתיימת הפרשה. מדי יום אנו מניחים תפילין של יד כנגד הלב, ובהן הפרשיות מיציאת מצרים: “קדש לי כל בכור” ו-“והיה כי יביאך”. בכך נלמד שיציאת מצרים תהיה מוטבעת בלבבותינו לדורות, ונזכיר לעצמנו בכל יום מחדש שאנו בני חורין.
שבת שלום מאשקלון-דובי פריצקי-קק"ל
&
רעיונות לפרשת *בא*-תשפ"ו -יגאל גור אריה
פרשת בר מצווה של רפי שטרן- ברכות!
פרשת בר מצווה של אייל דנינו- ברכות!
איזה מזל שמשה רבינו לא העסיק יועצים אסטרטגיים ויועצי תקשורת, ופורום פרשנים ומומחים לענייני משא ומתן עם מצרים. כי אם משה היה מעסיק אותם, לא היינו יוצאים ממצרים עד היום. הם היו מסבירים לו בישיבת ההכנה למשא ומתן עם פרעה, שמצרים היא אימפריה חזקה ועוצמתית שאיש לא מעז להתווכח או להתמקח עם המלך הכל יכול והבלתי מעורער שלה, ושתנאי הפתיחה למשא ומתן הם לרעתו כי הוא בסה״כ אדם זקן בן 80 שנה מגמגם וחסר כריזמה, שמייצג עם קטן בשם ״*שליחות הזויה*״ שהרי מי מתייחס ברצינות לאדם המספר שהאלוקים דיבר אליו מתוך איזה שיח בוער.
אנשים כאלו מאושפזים במוסדות מיוחדים לכך, ולא לוקחים אותם לנהל משא ומתן כל כך קריטי על גורלו של עם שלם. הם גם היו מזכירים לו שפתוח לו תיק פלילי בשב״כ המצרי על מעשה הריגה שהוא ביצע לפני בערך שישים שנה כשיצא מהארמון וראה איש מצרי מכה איש עברי.
הם היו עושים איתו משחקי סימולציה לניהול משא ומתן- והיו אומרים לו שאם פרעה יציע כך וכך, אז תענה לו כך וכך, וכך תנסה לצאת אולי עם איזה הישג, אפילו קטן.
הם היו מפצירים בו שיקבל כל הצעת פשרה שפרעה יציע, כי בתנאים הנוכחיים וביחסי הכוחות במצרים, אין מנוס מלקבל כל הצעה שהיא, ולהסתפק במה שהשליט יאות לתת להם אם בכלל.
הם היו מזהירים אותו מפני אופוזיציה פנימית בתוך עמו, שמוכנה לכל תנאי ליציאה ממצרים, גם במחיר השארת הנערים והזקנים הצאן והרכוש, ושהם לא יקבלו כל התעקשויות מיותרות במשא ומתן.
הם היו אומרים לו ומוכיחים במצגת טבלאות וסקרים, שלפי כל הנתונים העם עייף, מותש וחסר אמונה, וכי אין סיכוי לגייס את העם הזה למאבק על חירותו ואמונתו.
הם היו אומרים לו להיות מציאותי וריאלי, ולהתפכח כמה שיותר מהר מחלומות על חירות ותורה, שלא לדבר על הליכה והגעה לארץ ישראל.
הם היו מתארים לו כיצד כל העמים האחרים נכנעו לשיטה הפרעונית והמצרית, וכיצד אין ברירה אלא להסתגל למרחב, להיטמע בתוכו, ולהבין שהזמנים השתנו, ושכוחות השוק התרבות והכלכלה הם הקובעים את המציאות.
הם היו מזהירים אותו לבל יכנס לעימות עם המלך המצרי כי אז תגובתו של המלך תהיה קשה וכואבת.
מבידוד בין לאומי דרך חרם כלכלי ועד שואה של ממש.
איזה מזל שכל אלה לא היו אז.
איזה מזל שלמשה לא היה איפון, ואיזה מזל שאמונתו ושליחותו של משה לא נבעה מכמות הלייקים בפיסוק.
איזה מזל שכל אלה לא היו קיימים אז, וכך יכול היה יהודי אחד זקן (80), חסר כריזמה ומגמגם, ללכת בעוז ובענווה, בפשטות ובטבעיות ללכת אל המלך הגדול, כשבאמתחתו רק אמונה פשוטה בצדקת דרכו ובאמיתות שליחותו, ובלי יותר מידי תחכום לעמוד לפניו ולומר לו- אדוני המלך, זה לא אני, זה האלוקים שלנו. והוא ביקש ממני להגיד לך לשלח את כל עמו- כולל הילדים והזקנים והצאן והבקר. כולםםםם.
*בשורה התחתונה- זה הצליח לו*.
משה למנהיגות נולד;
כאשר פתחה בת פרעה את התיבה נאמר: "ותראהו...והנה נער בוכה". מדוע התינוק בן השלושה חודשים נקרא נער? מילה זו מהווה ראשי תיבות של שלוש התכונות שבהן הוגדר ותואר משה בתורה, והן התכונות הנחוצות ביותר לכל מנהיג :"נ ע ר" נאמן, עניו, רועה. נאמן - "בכל ביתי נאמן הוא", עניו - "והאיש משה עניו מאד", רועה - "ומשה היה רועה".
הוא הרגע שנולד המנהיג היהודי, ששותפות אמת בצרת הרבים .כך חברו יחד חוש צדק חברתי מפותח ,רתיעה עמוקה מפגיעה ברכוש הזולת, רחמים אין סופיים על הבריות, ענווה וצניעות-זו לידתה של מנהיגות אידאלית של עם.
רק מי שממלא רוחו באומץ, גבורה גדולה מחד, ונותר רגיש, אכפתי וקשוב עד כדי מוכנות להירתם לסייע ולעזור לסביבה לחברה ראוי להיקרא מנהיג.
מנהיגות מבוססת על קיומן של יכולות אנושיות מסוימות אצל המנהיג. ניתן למנות את היכולות שיש לגביהן הסכמה רחבה ביותר:
(כמו היום.!!,האם יש לנו מנהיגות??)
בפרקי אבות כתוב: זקן בחכמה דעת ובינה 60 שנה,
קשיש 70 שנה, ישיש 80 שנה, בקשיש 90 שנה, מתיש 100 שנה.
שבת פשוטה ממנהיג פשוט... אך מנהיג
שבת של שלום!!-שבת שלווה וענוגה!-*יגאל גור אריה*
טקסט רגיל
www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org
נשלח לכתובת kristal@kristal-diamonds.com מהכתובת info@hamikra.orgשולח: ישראל קריסטל מנכ"ל החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן גוריוןכתובת השולח: ת.ד. 3343 רמת גן מיקוד 5213601הסרה | עדכון פרטים | דיווח דיוור לא מורשהרב מסר מערכת דיוור ודפי נחיתה
