ישראל נסיון
סדרת שיעורים מרתקת בנ"ך עם הרב שמואל הרשלר בזום חינם אחת לשבועיים(עיצוב המודעה לא סופי) דברי הימים ב'
להרשמה לקבלת קוד לזום בבקשה להכנס לאתר שלנו www.hamikra.org בצד שמאל בפינה במלבן עם הספר תורה
***********************************************************************************
פרשת בשלח: "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" - הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה- ד"ר זאב ( ווה) פרידמן
תכנית השינוי של זהויות עם ישראל, מזהות של עבד לזהות של בן חורין, אל לה להיעשות בלחץ ובמהירות, אלא עליה להתנהל, בשיטתיות, במשנה סדורה, עקב בצד אגודל.
לתכנית יש שם: "הדרך הארוכה, היא הדרך הקצרה". כך פותחת פרשתנו:"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם סוּף" (שמות, יג', יז'-יח'). הקב"ה בחר במסלול הארוך ולא במסלול הקצר. אין קיצורי דרך.
פרשתנו היא פרשת שירת הים שסמוכה לטו' בשבט, וכולה שירת הדרך הארוכה ,שהיא הקצרה, המשתקפת גם בשירה של נעמי שמר - 'סימן שעוד לא הגענו': " אתה רואה דקלים?, דקלים איני רואה! , אתה רואה גמלים? , גמלים איני רואה... וצריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד והדרך עוד מושכת ארוכה . אתה רואה אדם בצל התאנה? , איני רואה אדם בצל התאנה! , אולי בצל הגפן שם מנוחתו? , איני רואה דבר, איני רואה אותו , אתה רואה עצי זיתים ושדה חיטה ואיך שביניהם פורחת השיטה? , אולי אני בגלל השמש מסנוור , איני רואה דבר, איני רואה דבר . סימן שעוד לא הגענו...". ג
פרשתנו מציגה את תכנית שינוי הזהויות, המשתרעת על פני חמש תחנות דרך, שכל אחת מהן , כמו בסדנא פסיכולוגית חינוכית, נוטלת תפקיד מעצב, בתהליך שינוי הזהות של עם ישראל, מעבדות לחירות, במסגרת מודל התפתחותי, שיש בו תהליך דינמי, שבכל תחנת דרך, נוטלים בו חלק פעיל: הקב"ה, משה ,עם ישראל, עץ ומים .
נדגים את מסלול הדרך, על פני חמש התחנות, במנעד התפתחותי, כפי שהן משתקפות בחמישה מופעי מחזור החיים, של האדם והעץ, בהקשר לסיפור המונומנטלי:העץ הנדיב, שהוא ספר ילדים, אך גם פונה למבוגרים, של המשורר והמאייר האמריקאי-יהודי, שֶל סילברסטיין(1930-1999)
עלילת הספר נסבה אודות אהבתו הגדולה של עץ כלפי ילד ונכונותו של העץ להעניק ללא תנאי. העץ פונה אל חברו כ"ילד" גם כאשר הילד גדל, מתבגר ומזדקן. כאשר הילד היה קטן, הוא שיחק עם העלים של העץ, טיפס על הגזע, התנדנד על הענפים ואכל את פירותיו של העץ. כשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצילו של העץ. אך כשהילד גדל, הוא חדל לבקר את העץ לתקופה ארוכה. כשהוא חוזר כנער מתבגר, מזמין אותו העץ שוב לאכול מתפוחיו ולהתנדנד על ענפיו; אך הילד רוצה כסף כדי לקנות דברים וליהנות. העץ מציע לו למכור את תפוחיו בעיר, וכך להרוויח כסף. הילד קוטף את תפוחיו של העץ כדי למכרם. אחרי תקופה ארוכה נוספת חוזר הילד כאדם מבוגר; הוא עסוק מדי מכדי לטפס על העץ ולשחק בענפיו, ורצונו הוא בבית לעצמו כדי שיוכל להקים משפחה. העץ מציע שייקח את ענפיו כדי לבנות מהם בית, וכך עושה הילד. הילד חוזר אל העץ פעם נוספת כגבר בגיל העמידה, עצוב ומריר; הוא מבקש לעצמו סירה כדי לשוט בה למקום אחר. העץ מציע שיכרות את גזעו כדי לבנות ממנו סירה, וכך עושה הילד. מהעץ נותר רק גדם. כמו מפגשים קודמים ביניהם כשהעץ נתן מעצמו לילד, גם מפגש זה מסתיים במילים "והעץ היה מאושר". הילד מגיע אל העץ בפעם האחרונה כאדם זקן מאד. העץ אומר לו בעצב שלא נותר לו דבר לתת, כי כעת הוא רק גדם; אך הילד לא מבקש לעצמו דבר מלבד מקום לשבת ולנוח - ואת זה הגדם יכול לתת. גם מפגש זה, והסיפור כולו, מסתיים במילים "והעץ היה מאושר". ( ויקיפדיה).
התחנה הראשונה - קריעת ים סוף: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם, כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ".
מהי תגובתו של עם ישראל ? : " וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל ד'. וַיֹּאמְרוּ, אֶל מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר...כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר ".
מהי תגובתו של משה ? : וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם, אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ד', אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם....ד' יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן ". מהי תגובתו של הקב"ה? : "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, מַה תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ ". מה קורה בפועל? : "וַיּוֹשַׁע ד' בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם ". מהי תגובתו של עם ישראל? : "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם, מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ד' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ד', וַיַּאֲמִינוּ בַּד', וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ " (שמות, יד', ט'-ל')
כמו בסיפור העץ הנדיב, הנה תקופת הילדות של עם ישראל בתהליך שינוי הזהות, כמו התלות המלאה של הילד בעץ ,שמעניק לו הכול , מא' ועד ת'. כך באירוע קריעת ים סוף, הקב"ה נוכח במלוא עוצמתו, מעורבותו והענקתו הניסית היא טוטלית לעם ישראל.
התחנה השנייה - מי מרה: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם " . מהי תגובתו של עם ישראל? : "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה " מהי תגובתו של משה? : "וַיִּצְעַק אֶל ד' ",מהי תגובתו של הקב"ה? : "וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם ".
מה קורה בפועל? : "וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ ".
כמו בסיפור העץ הנדיב, הנה תקופת הנערות של עם ישראל בתהליך שינוי הזהות. כאן מעניק הקב"ה לעם ישראל ,סוג של אחריות והעצמה ראשוניים. רש"י מאיר זאת: "שׁם שׂם לו , במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם: שבת, פרה אדומה ודינים". כמו העץ הנדיב, המציע לנער למכור את תפוחיו בעיר, וכך להרוויח כסף. הנער קוטף את תפוחיו המתוקים של העץ כדי למכרם: "וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם ".
התחנה השלישית- סיר הבשר:"וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ שָׁם, עַל הַמָּיִם. וַיִּסְעו מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין, אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ".
מהי תגובתו של עם ישראל? : " וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ד' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב ". מהי תגובתו של הקב"ה?: וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" מהי תגובתו של משה?: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב וִידַעְתֶּם, כִּי ד' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּבֹקֶר, וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ד', בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם, עַל ד'; וְנַחְנוּ מָה, כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ ". מהי תגובתו של הקב"ה? :"וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שָׁמַעְתִּי, אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם ". מה קורה בפועל? :" וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו, וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה; וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל, וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר, דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר, עַל הָאָרֶץ ".
מהי תגובתו של עם ישראל?:" וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה הוּא ". מהי תגובתו של משה? :"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, הוּא הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר נָתַן ד' לָכֶם לְאָכְלָה. זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ד', לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ: עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ". מהי תגובתו של עם ישראל? :" וַיַּעֲשׂוּ כֵן, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּלְקְטוּ, הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, לָקָטוּ "(שמות,טו',כז', טז',א'-יז').
כמו בסיפור העץ הנדיב, המעניק את ענפיו לילד שהוא כבר בוגר, לבנות את ביתו ומשפחתו. כך גם בתקופת הבגרות של עם ישראל בתהליך שינוי הזהות. הקב"ה מעמיד במבחן את אחריותו של עם ישראל, לגורלו ולאיכות חייו, בהקשר למשפחתו .כאן מתקיים מבחן השליטה העצמית, הגבולות והשותפות .
התחנה הרביעית- מי מריבה:"וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין, לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ד'; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם ".
מהי תגובתו של עם ישראל? : " וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה " . מהי תגובתו של משה? :"וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה תְּנַסּוּן אֶת ד' ". מהי תגובתו של עם ישראל? :" וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי, בַּצָּמָא". מהי תגובתו של משה? :"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ד' לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי " . מהי תגובתו של הקב"ה?:" וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם ". מה קורה בפועל? :"וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, מַסָּה וּמְרִיבָה: עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת ד' לֵאמֹר, הֲיֵשׁ ד' בְּקִרְבֵּנוּ, אִם אָיִן " (שמות, יז',א'- ז').
כמו בסיפור העץ הנדיב, העץ מציע לילד שהפך כבר להיות אדם בגיל העמידה, שיכרות את גזעו כדי לבנות ממנו סירה .הנה תקופת גיל העמידה של עם ישראל בתהליך השינוי. על עם ישראל לבנות את ספינת עצמאותו במי החיים הגועשים ולייצר בעצמו את תשתיות המים. המסר הוא, שהפתרון הניסי של הכאת הסלע ופרץ המים היוצא ממנו, איננו הפתרון לחיים האמיתיים של חירות ועצמאות. אם תבין את המשמעות של בניית הספינה, כמו שלימדנו אנטואן דה סנט-אכזופרי ( 1900-1944 ) שכתב את הספר - הנסיך הקטן. כך תפנים ותטמיע את משמעות החיים האמיתיים.
התחנה החמישית - עמלק:" וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם ".
מהי תגובתו של משה? הפעם, משה לא פונה לקב"ה : "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדִי. מה קורה בפועל? :"וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק... וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב " ( שמות,יז', ח'-יג').
כמו בסיפור העץ הנדיב, הילד שהוא כבר זקן לא מבקש לעצמו דבר, מלבד מקום לשבת ולנוח . כך תקופת הזיקנה של עם ישראל בתהליך שינוי הזהות , באירוע עמלק. כאן כבר עם ישראל ,יוצא להילחם. כמו העץ המאושר, כך גם הקב"ה, משה ועם ישראל, מאושרים, נוכח חירות הגבורה של עם ישראל:"וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב." וגם נוכח חירות הרוח והאמונה: "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה " . כולם מתגייסים לצבא. אין משתמטים, כאשר עמלק מאיים קיומית על עם ישראל.
כך למדנו:"אמר רבי יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה, תינוק ותינוקת... פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי ישנם שני דרכים: האחת קצרה וארוכה והשנייה ארוכה וקצרה, והלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין ולא ניתן להיכנס אל העיר. חזרתי לאחורי אמרתי לו: בני, הלוא אמרת לי שדרך זו קצרה! אמר לי: ולא הוספתי ואמרתי שהיא ארוכה"? (מסכת עירובין נג', ע"ב).
פרשתנו היא שיעור מאלף בנתיב עיצוב זהותו של עם ישראל, מעבדות לחירות, במסלול הדרך הארוכה שהיא הקצרה, על פני חמש תחנות דרך מאתגרות.
שבת שלום וטו' בשבט שמח
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד - ב"ה. פרשת בשלח תשפ"ו - מעבד לבן חורין
" וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף " (שמות יג, יז-יח). תוך שלושה ימים יכלו ישראל להיכנס לארץ ישראל בצאתם ממצרים. מדוע לא נַָחַם ה' דרך ארץ פלישתים? פן ירְאו מלחמה, וישובו למצרים. באיזו מלחמה מדובר?
האם במלחמה עם פלישתים, שאולי לא יתירו להם לעבור בארצם, או במלחמה מול עמי כנען אם יגיעו עכשיו לארץ ישראל. בכל זאת פקדה אותם מלחמה. עמלק נלחם בהם, והם לחמו בו וה' היה בעזרם. אך דין עמלק שונה מדין שאר העמים הנמצאים בשטח, כיוון שהוא אינו עם בעל טריטוריה משלו, אלא שבט נוודים שתקף אותם לפתע ללא סיבה.
רמב"ם במורה נבוכים (חלק ג, פרק לב) אומר:
כמו שהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה. כמו שנדע שההליכה במדבר ומעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בזה יולידו גבורה והִפוּכו יולידו רך לבב. ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות וכל זה במצוות אלוהיות על ידי משה רבינו. על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו...כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלוהית עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה. לפי הרמב"ם מטרת המסע במדבר היה ללמדם גבורה, על ידי חישולם בתנאי המדבר הקשים. להקים דור חדש אשר לא ידע את שעבוד מצרים ונולד לחיי חירות. אך כל אלה על ידי קיום מצוות ה', כלומר הדרך מוליכה למעמד הר סיני ואחר כך לארץ ישראל.
מכילתא דרבי ישמעאל לפרשת בשלח (פתיחתא) מדגישה סיבה נוספת מדוע לא להכניסם תוך זמן קצר לארץ ישראל:
אמר הקב"ה אם אני מביא עכשו את ישראל לארץ, מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מן התורה. אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מָן ושותים מי באר והתורה נבללת בגופן.
כלומר, על העם לעבור תהליך חינוכי, בו לא יעסקו עדיין ביישוב הארץ, אלא בהטמעת המסר הרוחני של התורה. על כן הם גם נהנים משפע של נסים גלויים כמן, שלָו, באר מים, עמוד ענן ועמוד אש, ורק כשיושלם תהליך זה, יהיו בשלים וראויים לעסוק ביישובה של הארץ, שבה יחרשו, ירעו וילחמו כמו כל עם אחר, ללא נסים גלויים. תהליך זה מזכיר שלבי צמיחת האדם מינקות שבה הוא תלוי בהוריו לבגרות, בה הוא לומד בהדרגה לעמוד ברשות עצמו.
יציאה מעבדות לחירות אינה רק שחרור מעול שעבוד. תודעת העבדות מלווה את העבד המשוחרר גם לאחר שחרורו. הוא אדם ירא וחסר ביטחון, הוא אינו יודע כיצד לנהל את חירותו. זהו תהליך של הבניית חירות שלוקח זמן ומצריך למידה. דוגמה לכך היא תהליך שחרור העבדים בארה"ב והפיכתם לבני חורין.
חוקית שוחררו העבדים השחורים כבר ב-1865. היה זה התיקון השלושה עשר לחוקה שביטל עבדות בארה"ב. מה קרה בפועל? העבדים שהיו חסרי רכוש והשכלה, סבלו מגזענות לבנה קשה במדינות הדרום של ארה"ב, והפכו לשכירים מנוצלים על אדמת אדוניהם לשעבר. היו גם מקרי שכרות ואלימות בקרבם , כיוון שלא הוכשרו לחיי חירות. חלפו תשעים שנים עד שהפציעה מנהיגות ראויה ומשכילה, בדמות ד"ר מרטין לותר קינג שהקים את תנועת המרי האזרחי, וצייד אותה באידאולוגיה ובדרכי מאבק (לגיטימיים). המסר העיקרי היה שעבדות אינה מצב משפטי בלבד, אלא היא מצב תודעתי פסיכולוגי בו העבד אינו מאמין בכוחותיו ובזכויותיו. הוא הורגל לפסיביות, לציות. ממתין שהישועה תבוא מבחוץ. עליו ללמוד להיות אקטיבי. המסר החדש היה שאדם אחראי לחירותו שניתנה לו בדין. עליו ליטול את גורלו בידו, ולהיאבק על זכויותיו. אך המאבק ינוהל כיאות על פי משנה סדורה ועל ידי מנהיגות אחראית.
אם נשוב עתה לעם ישראל היוצא ממצרים, נראה את שלבי המעבר של העם מעבדות לחירות. כאשר בא אליהם משה לראשונה, הם אינם שומעים לו "מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו, ט). סבל וכאב אינם קטליזטור לשינוי. הם רגילים לשעבוד. זעקתם גם אינה מופנית לאלוהים. הם נאנחים וזועקים. הא-ל שומע את זעקתם ומצילם למרות שלא פנו אליו.
מכות מצרים שפגעו קשות במצרים בעוד הם לא נפגעו, יוצרת שלב חשוב בתהליך שחרורם. הם משתפים פעולה עם משה ועם אהרון. הם מסמנים את הבתים (בדם), שואלים כלי כסף וכלי זהב משכניהם, אוכלים קורבן פסח ואופים מצות. היציאה ממצרים היא יציאה חפוזה, היא בעצם גירוש. עדיין פחד העבד מפני אדונו קיים. כאשר הם צופים ליד ים סוף בבוא צבא פרעה, הם מבועתים למרות היותם שש מאות אלף איש. הם אומרים למשה: " הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: " (שמות יד, יא-יב). לאחר טביעת חיל פרעה בים נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אך זה היה קצר מועד. הם נרגנים ומתלוננים ללא הרף. במדבר סין הם אומרים: " מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: " (שם טז, ב-ג). התנהגות זו חוזרת על עצמה בכל פעם שהם נתקלים בבעיה. חוסר מים, רצון לבשר ולא רק מן, משה הבושש לשוב, שתוצאתו היא חטא העגל, ופרשת המרגלים, שם הם בוכים כל הלילה ואומרים: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, א-ד). יש כאן מרידה גם באלוהים וגם במנהיגותו של משה תוך רצון לשוב למצרים.
יש לזכור כי מצרים היא בית עבדים, אך גם מקום שיש בו שפע של מזון ועושר תרבותי. ארבעים שנים הם סובבים במדבר עד מות כל הדור שיצא ממצרים. את מקומו תופס דור הבנים שלא ידע שעבוד. הוא ראוי להיכנס לארץ.
ה' אינו משנה את טבעם של בני אדם בדרך נס. מאחר שנתנה לאדם שנברא בצלם אלוהים בחירה חופשית, הוא רשאי לבחור כרצונו, ולשאת בתוצאות בחירתו. הוא יכול גם לשוב מדרכו הרעה ויכופר לו. לולא זאת לא הייתה משמעות לבחירה חופשית, לשכר ועונש. כך גם לא היה טעם בדברי הנביאים הדורשים מן העם לנהוג באופן מוסרי ולהישמע לדבר האל. ההליכה במדבר נועדה למנע מהם את האפשרות לשוב למצרים. אין דרך חזרה, המסע נע רק קדימה, תוך הטמעת החירות על ידי קבלת עול מלכות שמים מתוך בחירה חופשית. ממלכת כוהנים וגוי קדוש, מתאפשרת רק על ידי מה שחרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. בלומה דיכטוולד, רעננה. י' שבט, תשפ"ו.
&
ב"ה, לפרשת בשלח תשפ"ו -אריה דיכטוולד
לעילוי נשמת יונה יונתן ב"ר יצחק, נפטר ח' בשבט ז"ל. ולע"נ גולדה ובנה משהב"ר נתן נטע מאיר הלוי שנרצחו בשבת שירה. הי"ד
פרעה מלך נינווה
למדנו מחז"ל שאין מקריות טקסטואלית בתורה. כל פסוק, מילה ואפילו תג של טעמים אומר "דורשני". התורה מסכמת בפרשתנו כך את תוצאות קריעת ים (פרק יד):
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד:
בפשטות נאמר שגם פרעה טבע בים יחד עם צבאו. מה שהצית את הרעיון שזה לא בדיוק היה כך הוא צמד המילים "עַד אחד". הביטוי "עַד אחד" הוא דו-משמעי מבחינה תחבירית, האם 'עד אחד', פירושו שגם האחד נכלל או עד ולא בכלל. כאמור, לפי הפשט אפילו אחד לא נשאר, כולם טבעו, כולל כולם. הדרשן יטען שהמילה "עד" משמשת כגבול - כולם טבעו עד שהגענו לאחד הוא פרעה שנותר בחיים.
משורר תהילים נוקט כפשוטו. גם פרעה טבע : (פרק קלו, טו): "וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ ובעוד מקום" : (פרק קו יא): וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר" כך היא דעתו של ר' יהודה. מנגד ר' נחמיה דורש שפרעה שרד. (מדרש ילקוט שמעוני רמז תתסד). כך גם הדקדקן והפרשן אִבּן עזרא (המאה 12 ספרד, אנגליה) בהסתמך על הפסוק בתהילים-פרעה טבע ואיננו.
ילקוט שמעוני הוא לקט מדרשים על כל התנ"ך, המיוחס לרבי שמעון הדרשן מפרנקפורט שחי בסוף במאה הי"ג. האם הטענה שפרעה לא טבע, מצויה הרבה לפני המאה הי"ג. 200 שנים קודם לכן מובא בשם בית מדרשו של רש"י בלקט דעת זקנים מבעלי התוספות: לא נשאר בהם עד אחד. אבל אחד נשאר והוא פרעה והוא שכתוב בספר תהלים "אחד מהם לא נותר" היינו מכל עמו.
נחזור לתקופת התנאים למכילתא דרבי ישמעאל (בשלח - מסכתא דויהי פרשה ו:
יד, כח) ",וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים" אף לפרעה =על פרעה] דברי ר' יהודה שנאמר "מרכבות פרעה וחילו" וגו'. ר' נחמיה אומר חוץ מפרעה עליו הכתוב אומר "ואולם בעבור זאת העמדתיך" (שמות ט טז). ...כלומר, לספר את נפלאות ה' בעולם.
החידוש של ר' נחמיה מקבל תפנית מפתיעה בחיבור המדרשי " פרקי דרבי אליעזר", שנחתם בארץ ישראל בראשית תקופת הגאונים (המאה ה-7), המיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס ( רבי אליעזר הגדול) שחי במאות הראשונה והשנייה ובן הדור השני לחכמי יבנה, תלמיד מובהק של רבי יוחנן בן זכאי.
הנה לפניכם המקור: (פרק מג)
רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר, תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה, בֹּא וּרְאֵה מִפַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, שֶׁמָּרַד בְּצוּר עֶלְיוֹן הַרְבֵּה מְאֹד, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ה, ב] "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלו"ֹ. וּבְאוֹתוֹ לָשׁוֹן שֶׁחָטָא, בּוֹ בַּלָּשׁוֹן עָשָׂה תְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר שם טו,יא] "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' ". וְהִצִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִבֵּין הַמֵּתִים. (נה) וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר שם ט, טו] "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ". וְהֶעֱמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִבֵּין הַמֵּתִים לְסַפֵּר כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁהֶעֱמִידוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שם טז] וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ.
(נט) וְהָלַךְ וּמָלַךְ בְּנִינְוֵה...וּכְשֶׁשָּׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיוֹנָה לְהִנָּבֵא עָלֶיהָ לְהַחֲרִיבָהּ, שָׁמַע פַּרְעֹה וְעָמַד מִכִּסְאוֹ (סד) וְקָרַע אֶת בְּגָדָיו (סה) וְלָבַשׁ שַׂק וָאֵפֶר, (סו) וְהִכְרִיז בְּכָל עַמּוֹ (סז) שֶׁיָצוּמוּ כָּל עַמּוֹ (סח) שְׁלֹשֶׁת יָמִים, (סט) וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ יִשָׂרֵף בָּאֵשׁ.
לפי המדרש, אם כן, פרעה נשאר בחיים כדי שיספר את גבורתו של הא-ל הגדול בעולם. לשם כך, פרעה עזב את מצרים, הלך לנינווה והפך למלך שם, והוא זה שהוביל את אנשי נינווה לחזור בתשובה בימי יונה הנביא. אמת או משל ? -ממש לא חשוב. זו דרכו של מדרש אגדה.
יונה הנביא חי ופעל בימיו של המלך ירבעם בן יואש (ירבעם השני) בערך בין השנים 746-786 לפנה"ס, לפי ספר מלכים ב' (י"ד, כ"ה) .הערכה היא שקריעת ים סוף התרחשה בין המאות ה- 13 או 15 לפנה"ס. (לפי סדר הדורות המקראי (480 שנים לפני בנין מקדש שלמה) –אם כן, פרעה הניצול היחיד מקריעת הים חי כ 400-500 שנים !?.
מדוע המדרש משאיר את פרעה בחיים? לשם כך עלינו לדון בתקופתו של התנא רבי נחוניא בן הקנֶה בעל המאמר.
הוא היה תנא בדור השני (סוף המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה). אף הוא, כרבי אליעזר "הגדול" בן הורקנוס היה מתלמידי רבי יוחנן בן זכאי (ריב"ז). שלושתם חוו את חורבן בית שני. ריב"ז צרפם לבית המדרש ביבנה ("יבנה וחכמיה"). הישיבה ביבנה היא בעצם המנוע האדיר של דור התקומה הרוחנית אחרי החורבן.
המפעל הגדול היה צריך להתמודד עם משבר רוחני. ריב"ז וחבריו-תלמידיו הבינו את הסכנה הגדולה לשרידותו של העם בהיעדר תחליף בר-קיימא לבית המקדש. גדולתם של מייסדי ישיבת חכמי יבנה בראשות רבי יוחנן בן זכאי הייתה בראיה מפוכחת של המציאות שאחרי החורבן ובזיהוי הצורך להעמיד לדור הנבוך תפישה חדשה של עבודת השם.
# צא ולמד: הדעה שפרעה הוא היחיד ששרד את קריעת ים סוף נועדה, כדרכו של מדרש אגדה, למטרות חינוכיות ומחשבתיות: א. פרעה הופך להיות העד הגדול של נס קריעת ים סוף. עַד אחד הפך לעֵד אחד". ב. כוחה של התשובה. הדמות שהייתה אבטיפוס לרשעות ולהתרסה נגד ה' הפכה להיות סמל ליכולת האדם לעבור מהפך ושינוי קיצוניים. ג. רעיון התשובה הוא אוניברסלי - גם גוי חייב בתשובה. ד. סגירת מעגלים. זו שיטה נוספת להחדרת ערכי התשובה. מעגל ראשון: מידה כנגד מידה-פרעה חטא במים (טיבע את ילדי ישראל) וטבע במים. עולה מן הים וחוזר בתשובה בזכות הנביא יונה, העולה אף הוא מן הים. פרעה התריס כלפי א-לוהי העברים ובסופו שהביא את ממלכתו החדשה והמושחתת (נינווה) להכרה באלוהי העברים וללמדם את כוחם של תפילה ותשובה. עיקרון המעגליות מלמד אותנו שיש אדון לבּירָה. יש מי שמסובב את גלגל ההיסטוריה. לא תמיד מבינים זאת בזמן אמת.
הגאוניות המנהיגותית של חכמי יבנה הוא בניתוח נכון של מציאות בלתי-רצויה בעליל. האמצעים שננקטו עיצבו את חיי העם היהודי לאלפי שנים:
באין שגרת קורבנות במקדש, יום יום כמו קורבן התמיד-תבוא שגרת תפילות ("ונשלמה פרים שפתינו").
באין אמצעי כפרה ע"י קורבנות תבוא הצדקה, כפי שראינו במדרש אבות דרבי נתן (נוסחא א פרק ד) שאף הוא מדרש אגדה:
פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע =בן לנניא] הולך אחריו וראה בית המקדש חרב אמר ר' יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב =שהוא] מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: "בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו' ו')"
ועוד דרך לכפרה - תשובה. זאת גם הכותרת ל"פרקי דרבי אליעזר" מאמר פרק מ"ג: "תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כִּתְרִיס =מגן] לִפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת... תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַצְּדָקָה וְהַתְּשׁוּבָה "
הזמן, הגיאוגרפיה, ואפילו הביולוגיה האנושית, הם גמישים ונמתחים מעבר לכל דמיון במדרשי האגדה. המדרש הוא המסֶר, וכך מתאפשר אפילו לפרעה לתרום לאנושות.
רבי נחוניא בן הקנָה רואה בהיסטוריה מארג שלם החבוי בנבכי פסוקי התורה, וכך יכול פרעה להופיע מאות שנים מאוחר יותר בתקופת הנביא יונה כמלך צדיק על נינווה.
אריה דיכטוולד, רעננה. ח' שבט תשפ"ו
&
דבר תורה - פרשת בשלח - מנהיגות בסימן שאלה -מייקל אייזנברג -משקיע ומנהל הון סיכון
מוקדש לכל מי שעמל יום ולילה בנחישות ובאמונה להחזיר את רן גאוילי ז״ל הביתה.
ה' הורה למשה במעמד הסנה לבקש מפרעה לצאת לשלושה ימים למדבר: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינו". בהמשך מתואר שמשה פנה בראש ובראשונה לעם ישראל עם בשורת הגאולה, ועשה את המופתים לעיניהם. בניגוד לחששות של משה: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" (שמות ד, א) התורה מציינת שהעם דווקא האמין: "וַיַּאֲמֵן הָעָם, וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עׇנְיָם…" (שמות ד, לא). מדוע אם כן אחרי חציית ים-סוף בפרשת השבוע הנוכחית, נאמר שוב: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא)?
להבנתי, נוצר נתק בין משה לעם בתקופת המשא ומתן עם פרעה והמכות שתוארו בפרשות הקודמות, והאמון התערער. לאחר שמשה פנה אל פרעה, פרעה סירב והחמיר את הגזירה: "לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם, הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ, כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ" (שמות ה, ו - ח). בתגובה העם הגיב בזעם: "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם, בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט, אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהׇרְגֵנוּ" (שמות ה, כ - כא) ובהמשך באופן מפורש יותר: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ח).
אבל זה לא כל הסיפור.
בספרי ״כל אחד משה רבנו״, כתבתי על חלוקת המשימה מכאן והלאה להצלחות קטנות. החזון הגדול של שחרור בני ישראל והבאתם לארץ לצורך כינון מדינת מופת, פוצל למשימה ראשונית של: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם, לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו, יג) - בשלב הראשון רק יציאה ממצרים. הפעם, ברצוני להוסיף שהשיח הרב-משמעי שמנהל משה עם פרעה לאורך כל המכות, ושאותו תיארתי בדבר תורה לפרשת וארא, וגם פניית הפרסה בתחילת הפרשה לכיוון "פִּי הַחִירֹת" - מקום ששמו אומר הכל, הוליד ספקות בקרב העם באשר ליכולתו של משה להוביל את התהליך השלם כולו.
זהותו האישית והלאומית של משה היתה נתונה בסימן שאלה לאחר שגדל בארמון של פרעה ולא צמח בקרב בני ישראל. בהתאם לכך, כשברח לעשרות שנים למדיין בנות יתרו זיהו אותו כמצרי, וממילא גם זהותו הדתית היתה מפוקפקת בעיניהם כי הרי בילה עשרות שנים אצל כהן מדין, ואף נשא את בתו לאשה הגם שאיננה בת לעם ישראל. חשוב לזכור שמשה הופיע שוב במצרים רק בגיל שמונים. לכן, החששות שמשה שטח בפני ה': "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" היו מבוססים, וגם כשהעם האמין, זה היה נתון לבחינת התוצאות המיידיות וההקלות שמשה ישיג עבורם.
בנוסף, לאורך תיאור המכות, עד ממש לפני מכת בכורות, המכה האחרונה, אין למעשה כל דיבור בין משה לעם ישראל, אלא רק עם פרעה. לכן, כשהוא לא מדבר עם העם, מבטל כל פעם את המכה לבקשת פרעה הנכלולית לפני שהשיג את התוצאה הרצויה, ומנהל שיח על יציאה מוגבלת לשלושה ימים במדבר במקום על גאולה שלמה, העם כבר לא בטוח מי האיש, מה מטרתו ומה יכולותיו. משה נראה יותר כמי שמאלתר ולא באמת מסיים את העבודה, ולא כמי שיש לו תוכנית סדורה. לא פלא אם כן, שכאשר בפרשת השבוע שלנו פרעה וצבא מצרים משיגים את בני ישראל על ים סוף, העם זועק: "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר!" (שמות יד, יא - יב).
על מנת להבין את האירוע שבו "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" ומה בכלל פירושה של אמונה, חשוב לזכור שגם התיאור פה איננו סוף פסוק. חודש וחצי אחר חציית ים סוף, ערב מתן תורה ה' אומר למשה: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט, ח), ולמרות הכל שאלת האמונה נותרה פתוחה גם בהמשך: "וּבִשְׁלֹחַ ה' אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ" (דברים ט, כג). לכן, ברצוני לאפיין מחדש את האמונה בה' דרך המופע הראשון של אמונה בתורה במסגרת הפסוקים על אברהם:
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר, אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי, וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע, וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי.
וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה, כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם, וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְהֶאֱמִן בַּה', וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. (בראשית טו, א - ו)
בעקבות פסוקים אלו מגלה ה' לאברהם בברית בין-הבתרים שבניו עתידים להשתעבד במצרים, ולחזור לארץ רק אחרי ארבע מאות שנים. אם כן, האמון הוא נכונות להיעתר לעתיד שאיננו נראה, ולחיות כאילו התוכנית כבר התחילה להתממש. האמונה של אברהם בהבטחת ה' הכללית וארוכת הטווח שהוא יזכה לזרע, היא הסיבה שה' עובר לתאר לאברהם את התוכנית להשתלשלות העניינים בעתיד. כך גם כשבתחילת הדרך "וַיַּאֲמֵן הָעָם" הם סומכים על ה' שהדברים לא סתם נאמרים אלא שיש תוכנית. רק בהמשך, כשנראה שהדברים משתבשים ולא מתקדמים בכיוון הנכון, העם מאבד את האמונה. אצל אברהם, ה' אומר לו במפורש שהתוכנית היא מפותלת וארוכת טווח: "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם, אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו, יג -טז), ושההבטחה הראשונית שהוא יירש את הארץ תתרחש רק אחרי עליות ומורדות. אצל בני ישראל, שמולם הציפיות לטווח ארוך לא נוהלו, או לחילופין שכבר סבלו מאות שנים וחיכו למימוש ההבטחה של "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה", ברגע שהם לא רואים כיצד ניתן להתקדם הלאה, או כיצד האירועים יובילו למימוש החזון, הם מאבדים את האמונה.
הנס של קריעת ים סוף איננו עוד “עוד אות” בתוך רצף הניסים. בתורה, מים הם גבול שמבטא חוסר־שליטה. כבר בפסוקי הבריאה התהום מופיע כמצב ראשוני של חושך ומים, ובהמשך באמצעות פעולה של הגבלת המים נוצרת היבשה: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" (בראשית א, ט). מנקודת המבט הספרותית־תודעתית, "יבשה" היא מרחב של אחיזה, יציבות ושליטה אנושית בעוד המים מאיימים למחוק סדר, כפי שבמבול: "נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה" (בראשית ז, יא) ורק בסופו: "חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ… יָבְשָׁה הָאָרֶץ" (בראשית ח, יג - יד). אם כן, "וּבְנֵי, יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות טו. יט) איננו רק "נס של הצלה". זה נס שמציג שהמציאות החסומה והמעורערת יכולה להפוך לדרך, אפילו במקום שבו אין דרך. אותה תבנית חוזרת בכניסה לארץ: זרימת הירדן נעצרת: "קָמוּ נֵד אֶחָד… וְכׇל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה" (יהושע ג, טו - יז) כמעשה ציבורי מכונן לקראת כיבוש הארץ, והכרה ביכולתו של יהושע להוביל: "בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כׇּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת מֹשֶׁה כׇּל יְמֵי חַיָּיו" (יהושע ד, יד)
במבט רחב יותר מים מסמנים לעתים את מה שמפריד בין עולמות תוכן ואמונה: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (יהושע כד,ב); מסמנים גבול בין ארץ ישראל לחוץ-לארץ: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו, יז); ומהווים מעבר בין תקופות: "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה. ויְהִי כְעׇבְרָם, וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע: שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ…" (מלכים ב ב, ח - ט). לכן, חציית מים מציינת לא רק שינוי מקום אלא שינוי משטר חיים, שינוי אופק, שינוי תקופה וביסוס מנהיגות. גם אצל יעקב, לאחר שחצה את נחל יבוק מתחולל מאבק לילי שבסופו שמו משתנה מיעקב לישראל (בראשית לב).
המעבר במים יוצר תודעה שיש דרך גם מול מה שנראה כחסימה. לה' יש תוכנית גדולה ולכן האמון נקשר אל "משה עבדו". בהמשך, בסיני, התורה שמשה מביא לעם היא פרישת תוכנית-האב הגדולה והנצחית לעיני כולם. אבל כידוע, כשהעם חשב שמשה לא חוזר מההר הוא פנה לאהרן שישרטט תוכנית חלופית: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א), מה שהוביל לחטא העגל ששיבש את הכל. אבל חטא העגל אכן מוכיח שהאמונה היא בקיומה של תוכנית אופרטיבית וביכולת לממש אותה.
זו לא הערכה למשה כמשה, ולא אמון שהוא מתפקד כידו הארוכה של הקדוש-ברוך-הוא. בעצם, זהותו של משה כמנהיג עם ישראל בעל חזון לטווח הארוך מתבררת סופית, כשעם חציית הים מתברר שהתוכנית שלו מנתקת את כולם, כולל אותו, ממצרים שנשארת הרחק מאחור. אמונה שיש תוכנית מפורטת ערכית ומעשית כאחת, גם להמשך. תוכנית, שעשרת הדיברות הן רק התמצית שלה.
תיאוריית המנהיגות כמבוססת זהות של הוג (Hogg - Social Identity Theory of Leadership) מסבירה שחברי קבוצה נוטים לתת אמון, לגבות ולייחס אפקטיביות למנהיג שנתפס כפרוטוטיפ של ה“אנחנו”, ושהדבר חשוב במיוחד במצבים של אי־ודאות או איום, שמגבירים את הצורך בעוגן זהותי. כלומר: מנהיג איננו נבחן רק ביכולת לפתור בעיות, אלא ביכולת להיתפס כמי שמגלם את ה"אנחנו" של הקבוצה. כאמור, זהותו של משה דווקא אינה מובנת מאליה, ומשה לא נתפס כמגלם את ה"אנחנו" של בני ישראל. הנקודה היא, שבניגוד למנהיגות הטבעית, זו שצומחת מתוך הקבוצה ומתבססת על "בדיוק מי שאנחנו", הבחירה במשה כמנהיג מנכיחה שיש צורך בשינוי מאפייני הזהות הקבוצתית עצמה, מעם של עבדים ל-"אנחנו עם בדרך". "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" זו תודעה חדשה לחלוטין, כאשר המנהיג מתגלה כמי שמגלם את הזהות החדשה.
אם כן, מדובר בסיפור בסיפור־זהות עם טוויסט במסגרתו המנהיגות נבחנת ביכולת לבסס באופן אמין "מי אנחנו הולכים להיות". אם התיאוריה של הוג מניחה "זהות קבוצתית" קיימת, שממנה נגזר פרוטוטיפ, זה היה נכון עד חצייתם של בני ישראל בים סוף. מכאן והלאה כשהדרך נפרצת ויש אופק חדש וציפיה למשטר חיים שונה לחלוטין, הזהות עצמה נמצאת בתהליך כינון. לכן, משה, כמי שבמשך חייו חצה כמה פעמים ממחנה אחד למחנה אחר, הוא המנהיג האולטימטיבי. "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" מתפרש לא כעוד תגובה למכה, אלא כהתייצבות סביב מנהיג שנתפס סוף־סוף ככתובת של ה"אנחנו" המתהווה, וימשיך להתהוות במעמד קבלת התורה בהר סיני, במסע לארץ, ובכינון חברה סולידרית, מרובת שבטים ופנים שמתפקדת כחברת מופת במולדתה ההיסטורית.
שוב, האמון הוא נכונות להיעתר לעתיד שאיננו נראה, ולחיות כאילו התוכנית כבר התחילה להתממש. זאת לא נאיביות או עיוורון. כמו חלוצי העליות לארץ, זו אופטימיות המשולבת עם החלטה מודעת לקדם את העתיד מתוך הבנה שיהיו מהמורות ובמחיר התנהלות בתנאי אי-וודאות. פעולה מתוך הכרה שיצוצו שאלות שאין להן תשובה, אבל בנחישות ובביטחון נגיע ליעד הנכסף. זו החלטה מודעת לחיות באמון שהעתיד הטוב הזה יתממש. שנאמין ונממש.מייקל אייזנברג
&
חכם לב יקח מצוות- חיים קופל
1) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. (יג,יט). מלשון הכתוב, ומסמיכות הנושאים, " פָּקֹד יִפְקֹד.. וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם ", משמע שיש קשר ושייכות בין שני הדברים: פקידתם וגאולתם של ישראל, והעלאת עצמות יוסף איתם. וצריך להבין, מה הקשר בין הדברים, וכי בשביל לגאול את ישראל ולהעלותם לארץ ישראל הם חייבים לקחת את עצמות יוסף?
2) נראה, שהתשובה היא חיובית, שהרי עיקר מטרת יציאת מצרים הייתה, לעשות את ישראל "עַם קָדֹשׁ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ", וכפי שנאמר: "וְהִתְקַדַּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קדשים....כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (ויקרא יא-מד..מה). מבואר, שהיציאה ממצרים, מחייבת אותנו להיות עם קדוש.
3) וְהִנֵּה עַצְמוֹת יוֹסֵף רוֹמְזִים עַל צִדְקוּתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, (כתובות קי"א. וכן רש"י בראשית מט, כו ד"ה "נְזִיר אֶחָיו"). ועל ידי שהעלו בני ישראל את עצמות יוסף עמהם, הֲרֵי שֶׁהֵם נָשְׂאוּ בְּתוֹכָם אֶת מִדַּת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁמְּסַמֵּל יוֹסֵף. כך שבקשת יוסף לא הייתה רק אישית, אלא תנאי ליציאתם ממצרים.
4) הגמרא אומרת: תְּנוּ רַבָּנָן, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְוֹת עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל כֻּלָּן, נִתְעַסְּקוּ בַּבִּזָּה, וְהוּא עָסַק בְּמִצְווֹת. ( סוטה יג.) שנאמר " חכם לב יקח מצוות" (משלי י,ח). השאלה איזה מעשה חכמה, יש בהעלאת עצמות יוסף, הרי זה מעשה מצוה וגמילות חסד רגיל?
5) בפשטות ניתן להסביר, שהרי נאמר "ראשית חכמה יראת ה'" (תהילים קיא, י), דהיינו כַּאֲשֶׁר הָאָדָם רוֹאֶה אֶת הֶעָתִיד כְּתַכְלִית מַעֲשָׂיו ואת השכר שהוא אמור לקבל בגינם בעולם הבא, הרי שהוא נחשב, ירא שמים וחכם. לכן הפסוק "חכם לב יקח מצוות" נדרש על משה.
6) עוד ניתן להסביר את חכמתו של משה לפי הנאמר ברש"י, שיעקב אבינו צפה ברוח הקדש (שבני ישראל יזדקקו לעצי שיטים במדבר), לכן הוא נטע ארזים במצרים, וְצִוָּה לְבָנָיו שֶׁאַחֲרֵי מוֹתוֹ, בְּדַרְכָּם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יַעֲלוּ אִתָּם אֶת הָעֵצִים בִּכְדֵי שֶׁיִּהְיוּ זְמִינִים, לַהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן בַּמִּדְבָּר, מֵעֲצֵי שִׁטִּים, כַּנִּדְרָשׁ. (שמות כו, טו).
7) אם כך, ודאי היו אנשים מישראל שנשאו את אותם עצי שיטים, כאשר יצאו ממצרים, וקיימו בכך מצוה. ולמה אפוא אנו משבחים את משה רבנו, שבמקום לעסוק בביזה, עסק במצוות, ועליו נאמר : חכם לב יקח מצוות. והרי, היו עוד כאלה בישראל שנהגו כמותו?
8) צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהַגְּמָרָא מְדַיֶּקֶת בִּלְשׁוֹנָהּ, וְכוֹתֶבֶת שֶׁשְּׂכָרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה נָבַע מֵהָעֻבְדָּה שֶׁבִּזְמַן "שֶׁכֻּלָּם עָסְקוּ בְּבִזָּה, הוּא עָסַק בְּמִצְווֹת". הדגש הוא שמשה ויתר על הביזה, ועסק במצוה אותה חיבב. בעוד שנושאי העצים , ודאי לא ויתרו על עיסוק גם בביזה. לכן עליהם לא נאמר השבח של "חכם לב יקח מצוות".
("אש תמיד" הרב ישראל דרוק שליט"א).
9) תשובות לפרשת בא
א. פסוק בפרשה ובו שבע מילים המסתיימות באותן שתי אותיות, מתוכן שלוש מילים הפותחות באותה אות. מהו הפסוק, ואלו הן האותיות? תשובה : (פרק י,ט) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ, נֵלֵךְ בבנינו וּבִבְנוֹתֵינוּ, בְּצֹאנֵנוּ, וּבִבְקָרֵנוּ, נֵלֵךְ, כִּי חַג ה' לָנוּ". שלוש המילים הפותחות באותה אות הן: בנערינו, בבנינו, בצאננו. שבע המילים המסתיימות באותן שתי אותיות הן: בנערינו, ובזקנינו, בבנינו, ובבנותינו, בצאננו, ובבקרנו, לנו.
ב. איזו מן האברים הבאים, אינו מוזכר בפרשה? אוזן, עין, יד, אצבע? תשובה: אצבע אינה מוזכרת. השאר מוזכרים. אוזן (יא,ב) עין (י,ה) יד (י,יב).
10) שאלות לפרשת בשלח
א. "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם...וְיַאֲמִינוּ בְּהָשֵׁם" (יד,לא). שאלה: וכי במצרים, כשראו את המכות שהכה ה' את מצרים, לא ראו את יד ה', רק עכשיו נזכרו בקריעת ים סוף?
ב. "עמלק"=בגימטרייה=240 כמו המילה "ספק" =240 .ואכן עמלק הטיל ספק בקיום ה' וביכולתו. מצא בכל אות מהמילה "עמלק" ביטוי( עד 4 מילים) המבטא אמירה של דחיה, ואי נכונות לבצע? (כרמז כתבתי לכם , את התשובה באות "ע" וכן את האות השניה בשאר האותיות) עוד מעט, מח, לא קש
שבת שלום
תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל
בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905
&
פרשת בשלח -דובי פריצקי-קק"ל -המצרים בנו שם שרשרת מצודות להגנה
התוכנית האלוקית להעביר את בני ישראל שלא בדרך הקצרה מצביעה על תהליכים שעדיין היו צריכים לעבור כדי להשתחרר מכל המצבים וה״מצרים״ שעליהם להשתלח מהם. הנתיב הישיר היה דרך חוף הים, אלא שהמצרים בנו שם שרשרת מצודות להגנה. הדרך שבה הלכו בפועל הייתה הארוכה – בין המדבר לים סוף – וכך נקלעו למצב של כף בין המדבר והים, ללא דרך חזרה, עד לנס הגדול של קריעת ים סוף.
המהר״ל מפראג אומר שקריעת ים סוף היא נס שמעבר לעולם הטבע. מכות מצרים וניסים אחרים התרחשו בתוך מעגל הטבע ושינו מצבי צבירה – כמו מים שהפכו לדם או ריבוי הכינים. אולם למים, בהיותם נוזל, אין צורה עצמית אלא חומר בלבד; לדוגמה, מים שבכוס מקבלים את צורת הכוס. בקריעת ים סוף המים שינו את מהותם – ממים ליבשה, מנוזל למוצק. קריעת ים סוף שמה סוף למים והפכה אותם ליסוד אחר.
חז״ל מציינים שלא רק ים סוף נבקע, אלא כל הימים והנהרות השתנו. כלומר, ים סוף הוא ביטוי לשינוי מהותי של עולם החומר כולו. מכאן העולם מתחיל להיפתח להכרה באלוקים ובייעוד שהציב – “אהיה אשר אהיה”, שאמר למשה: “אהיה שלחני אליכם”.
חז״ל מקשרים בין קריעת ים סוף לבין בקיעת העצים בעקדת יצחק – “ויבקע את עצי העולה”. מסירות הנפש של אב העוקד את בנו בציווי אלוקי היא מסירות שאין כדוגמתה. בני אדם יכולים להתמודד עם רעב וצמא, וראינו זאת בשואה וב־7 באוקטובר, אך הקרבת בן דורשת כוחות נפש שאינם מן העולם הזה – בדומה לקריעת ים סוף. אין זו רק “אצבע אלוקים” כמו במכות, אלא “היד הגדולה” הנראית לעין.
אמונה זו נותנת לנו כוח להחזיק מעמד מול הקשיים הגדולים ביותר. ממנה שאבו יהודים את כוחם גם במצבים שנראו חסרי פתרון – ברכבות אושוויץ ובמנהרות החמאס. השבוע סיפרו חיילים שהביאו את גופתו של רן גואלי ז״ל כי שאבו אמונה מקריעת ים סוף ושרו “אני מאמין”. הם ידעו שלעיתים החיים בעולם הזה נחסמים, אך בעולם הנצח תמיד יש פתח ותקווה.
בני ישראל שרים – והשירה מרימה את האדם מעבר לגבולות הצרים, במיוחד כאשר המילים מושרות כמנגינה. לכן ליל הסדר אינו מסתיים בדבר תורה אלא בשירת ההלל. שנזכה כולנו לשיר שירה חדשה לימים של “לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.
שבת שלום ממודיעין.️דוביפריצקי-קק"ל
&
