שמות-תשפ"ו-יום חגה של השפה העברית-ד"ר זאב(ווה)פרידמן&חוק המלך מול חוק מול מוסר-בלומה דיכטוולד&וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה"-שמות- מייקל אייזנברג&הפחֵד ומשוֹל-אייך משמרים שלטון-שיטת פרעה-אריה דיכטוולד&חיים קופל-הכרת הטוב והשלכותיה&יגאל גור אריה-כלכלה יה

ניתן לתרום כאן או באתר של החברה לחקר המקרא- www.hamikra.org

************************************************************

אתם קוראים נאמנים מוזמנים להעתיק את המודעה ואת קוד הזום ולשלוח לחברים ולבני משפחה .הרצאות אלה עם הרב כץ מעשירות אותנו ונותנות לנו את הראייה הרחבה למסורת היהודית הקיימת כיום.

מצורף כאן הקוד לזום חינם להכנס ביום שלישי בשעה 8.00 בערב להרצאה:

בית המדרש של החברה לחקר המקרא:
**********************************
https://us06web.zoom.us/j/84948389581?pwd=d19m0EWGq8Wjm8ZUoIaJ7hbf8QRbRO.1

Meeting ID: 849 4838 9581
Passcode: 144708

*******************************************************

פודקאסט מעניין מאד פרשת שמות פרשנותו של הרב לורד יונתן זקס ז"ל, בשיתוף AI (הבינה)בעזרת דוד פטרפרוינד ובחסות החברה לחקר המקרא.:

משה בסנה -דו שיח- אמונה או הערכת מצב

https://drive.google.com/file/d/1J9XbYCvHi0PeFPHpEZZf0lW6cltLUyNQ/view?usp=sharing

***********************************************************

פרשת שמות- "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת" - יום חגה של השפה העברית

ד"ר זאב ( ווה ) פרידמן *

יום כא' בטבת שיחול השבת, הוא יום הולדתו של אליעזר בן יהודה (1858-1922 )מחיה השפה העברית. היום נקבע על פי החלטת הממשלה כיום השפה העברית.

הראי"ה קוק( 1865-1935 ) הרב הראשי הראשון בארץ ישראל, שהקים את מוסד הרבנות הראשית, ראה באליעזר בן יהודה, שליח היסטורי במהלך גאולי, לתחייה הלאומית והרוחנית של עם ישראל. לשיטתו, גם אדם שאינו שומר מצוות יכול להיות כלי בידי ההשגחה, במהלך גאולי.הוא ראה בלשון העברית מהות רוחנית, לא רק כלי תקשורת.בניגוד לעמדות של המחנה החרדי, סירב הראי"ה קוק להצטרף לחרמות נגד בן יהודה. חידושה של השפה העברית בארץ ישראל, היא בבחינת – ראשית צמיחת גאולתנו, זהותנו ושייכותנו.

לצערנו, בהווית חיינו, הוּמְעַם כבודה, מעמדה ויוקרתה של השפה העברית. רוחות זרות ואוצר מילים לועזי, השתלטו על השיג והשיח בחיינו, כך גם על מיתוגם של שירותים, מצרכים ,רשתות שיווק, בתי עסק , פרסומים, תקשורת, כנסים, אקדמיה ועוד. הגיע הזמן לתבוע את עלבונה של השפה העברית ולהשיב לה את מעמדה וכבודה הראויים לה.

הנה פרשתנו מעלה על נס, את יום חגה של השפה העברית: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה". השפה העברית, היא אחת מאבני היסוד לשימור הזהות הלאומית של עם ישראל.

אומרים חז"ל במדרש: "רבי הונא בשם בר קפרא אמר, בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה" (שיר השירים רבה פד' וכן בויקרא רבה פרשה לב').

כך נקרא עוד בפרשתנו על מרכזיותה של המילה - הָעִבְרִיֹּת: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה"( שמות, א', טו'- טז'). מפרש רש"י : " בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת הוא לשון מולידות. אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד, כמו שובר ומשבר". דומה שהמיילדות הגיבורות הנושאות שמות עבריים- שִׁפְרָה ופּוּעָה, גם סייעו בלידתן של המילים העבריות של ילדי ישראל במצרים.

אבל בהוויית חיינו, התביישה לה השפה העברית .נרמס כבודה ,טוהרה וניקיונה.

נפלגה לה השפה העברית כמו בדור הָפַּלָּגָה, כקורבן וכחפץ לאלימות מילולית, בכל שדרות מורמי עמנו ונבחרינו – מימין ומשמאל, מאופוזיציה ומקואליציה. השתמשו בה כחץ שחוט, בפראות וכבמחול שדים, וְכָל הָעָם היושב בציון - "רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת".

השפה העברית היא מותג זהותנו ושייכותנו, לעמנו, ארצנו ומולדתנו, עוד מימי קדם, כפי שמתאר זאת רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי :"אבל אברהם אבינו עצמו היה בדור הָפַּלָּגָה ונשאר הוא וקרוביו בלשון עֵבֶר, אבי אביו, ולזה נקרא עִבְרִי...כי כל הלשונות אשר היו לפניהם חמש מאות שנה היו לשון עבר לבדה ונפלגה בבבל בימי פֶּלֶג."( הכוזרי, פרק א' סעיף מט')

העִבְרִית היא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת תשע"ח, 2018, בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

השפה העברית נדחקה לשולי מסע עמנו בגלויות השונות, אך זכתה לתחייה ולעדנה, בדור הגאולה והשיבה לציון, לא מעט, בזכותו של אליעזר בן יהודה ( אב"י) ולאחריו , דוד בן גוריון, שתבע לשאת שמות משפחה עבריים.

כמו בשירו של ירון לונדון:" כְּמוֹ הַנְּבִיאִים הַקַּנָּאִים לַשֵּׁם הוּא קִנֵּא לַפֹּעַל וְלַתֹּאַר וְלַשֵּׁם...וְהָעִבְרִית, אֲשֶׁר חִכְּתָה אַלְפַּיִם, הִיא תַּמְתִּין לְךָ עַד בּוֹא הַשַּׁחַר...אִם נָמָה הָעִבְרִית אַלְפַּיִם, נוּ אָז מָה, הָבָה נְעִירֶנָּה"

לא הייתה קלה דרכו של אב"י, מחיה השפה העברית, בנתיב גאולת ישראל . מתנגדים רבים עמדו בדרכו, אך הוא דבק והתמיד, בהחזרת עמנו לשפת התנ"ך ובהנחלת חזונו: "עם אחד, שפה אחת".

אב"י האמין בדרכו והזהיר כבר בשנת 1888: "כל הימים אשר בני עמנו יושבי ארץ הקודש ידברו לשונות לעז... אין תקווה כי נהיה פה לעם אחד. אספסוף אנחנו, דור הפלגה. רק כשתהיה לכולנו לשון אחת, נהיה עם אחד, והלשון האחת היא העברית".

השפה העברית היא לווית חן של התנ"ך, שמעניק לה מקום של – הוד והדר.

כך הוא סדר מעשה בראשית: " בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹקים, מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד".( בראשית, א', א'-ד').

"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ", במציאות של "תֹהוּ וָבֹהוּ" ומיד האמירה : "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר".

בכל אחד מששת ימי בראשית, קודם המעשה נאמר: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ".

קודם נבראו המילים ורק אחר כך המעשה. כלומר, ההגעה למחוז חפץ מתחילה קודם במילים. נצא ונלמד מסדר הדברים במעשה הבריאה, שהקב"ה ברא תחילה לכול, את המילים.

דומה שמילות השפה העברית, מקבלות מקום של בכורה ועליונות, במעשה הבריאה של הקב"ה את עולמו.

מילים יכולות לבנות אך גם להרוס, מילים יכולות להביא אושר ושמחה אך גם עצב ותוגה, מילים יכולות לרומם אך גם להשפיל , מילים יכולות להעצים אך גם לדכא, מילים יכולות להביא שלום, אחווה ורעות, אך גם מלחמה ,סכסוכים, איבה ושנאה.

האם אנו יכולים לדמיין את עולמנו אנו, ללא המילים, שהרי מפקיחת עינינו בבוקר ועד עצימת עינינו בלילה לקראת השינה, המילים נוכחות בעוצמה בעולמנו.

ובכן, הקב"ה ברא תחילה את האותיות והמילים שנשאו את השפה העברית, והוכיח לנו במעשה בראשית, כיצד היא הדרך הנכונה והראויה להשתמש בהן.

השפה העברית תובעת מעמנו – נקיות לשון, כפי שתורתנו הקדושה מתארת את אירוע כניסתו של נח לתיבה: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה" . לא נמצא שימוש במילה- הבהמה הטמאה, אלא – שאיננה טהורה.

"דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה"( מסכת פסחים, ג' עמ' א').

כך גם כריתת הברית במעשה הקמת המצבה, בין לבן ליעקב, מעידה על פער הזהויות השונות : "וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל-הַגָּל. וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד " ( בראשית, לא', כו').

הנה פער הזהויות – לבן בגולה - יְגַר שָׂהֲדוּתָא ויעקב פניו לארץ ישראל – גַּלְעֵד.

כמו בשירו של ירון לונדון:"וּבֵן נוֹלַד לוֹ וְכָזֹאת הָאִישׁ אָמַר: זֶה הַבְּכוֹר אֶקְרָא לוֹ בֶּן יְהוּדָה אִיתָמָר, שֶׁמִּיַּנְקוּת וְעַד קְמִילָה, מִיּוֹם בּוֹאוֹ בִּבְרִית מִילָה וְעַד מוֹתוֹ, כְּרוּתָה לוֹ בְּרִית עִם הָעִבְרִית וּמִלְחָמָה לוֹ אֶת הַלַּעַז לְהַכְרִית...וְהַלָּשׁוֹן בְּפִיו הָיְתָה שְׂפַת עֵבֶר", כך נוכחת לה השפה העברית במילותיה ,בברית המילה:" את בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם...וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם" (בראשית, יז',י'- יד').

מסביר המהר"ל ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל , 1520- 1609 )בספרו תפארת ישראל פרק ב' : "ועורלה היא לשון כיסוי ואוטם, כפי שנאמר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד "(דברים, י', טז') 'הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב' ( ירמיהו, ו', י')".

מוסיף רש"י בפירושו לציווי אלוקים לאברהם במעמד מתן ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית, י"ז, א'): "ולפי מדרשו התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך, אתה בעל מום לפני".

רבי יהודה הלוי, מאיר את- המילה: "כי אחד מטעמי המילה הוא "לזכור תמיד כי היא אות אלוהי אשר ציונו האלוה לשימו בכלי התאווה הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו" (הכוזרי, מאמר ראשון, קטו').

הנה אנו למדים שהמילה במשמעותה הנוספת בברית המילה ,בהסרת העורלה, מזקקת את תמימותו והתנהגותו של האדם ,בשליטה על אמירותיו והליכותיו, בתקשורת המילולית שלו עם סביבתו.

הנה ניצחונה של השפה העברית, ואציג זאת בקריאה נוספת באחד האירועים הדרמטיים בפרשתנו: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל" (שמות, ב', יא'-יב').

ראוי לבחון הסיטואציה המתוארת באלימות של האיש המצרי כנגד האיש העברי, המייצגת את קונפליקט הזהויות, המתרחש בפנימיותו של משה, האם אני משה - נסיך מצרי, תבנית נוף ילדותי בארמון פרעה? או אני נסיך עברי, המתחבר לברית בין הבתרים, אותה ברית , שיצרה את הזהות הבראשיתית, של חיבור הייעוד של עם ישראל לארץ ישראל, מבית מדרשו של זקני אברהם אבינו?. כך זה מתרחש בפרשתנו, במאבק הפנימי של משה, בקונפליקט של מבחן הזהויות, בין האיש המצרי המכה שבתוכי ( בית גידולי בארמון מלך מצרים) לבין האיש העברי המוכה שבתוכי. מי יגבר על מי? מה תהא התוצאה? אבל משה מכריע בנחרצות, כאומר - בקונפליקט הזהויות שבתוכי אני בחרתי בזהות היהודית העברית. נכון שלרגע מסוים הייתי בדיסוננס זהותי -"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה", זה בסדר, שכן, בחירת זהות ועיצובה בי, דורשת ממני תהליך מסוים. אך לבסוף, פעלתי בהריגתי את האיש המצרי המכה, כתוצאה ישירה מבחירתי הפנימית הזהותית - אני איש יהודי עברי גאה.

לא רק בחרתי, אלא גם עשיתי מעשה:"וַיַּךְ, אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל ". היכיתי את הזהות המצרית שבתוכי, שבה גדלתי, מחיתי אותה וטמנתי אותה עמוק בחול. עכשיו אני מחושל ומחוסן- אמונית ונפשית לקבל על עצמי את שליחות ההנהגה, להוציא את עם ישראל ממצרים. הקונפליקט הזהותי שחוויתי בתוכי, רק תרם לבניין הכוח והאיתנות שלי. אני עכשיו נכון לשליחות בזהותי העברית ויכול לומר כמו זקניי, אברהם יצחק ויעקב – הנני.

עלינו לדעת, כפי שהשפה העברית על מילותיה, שמרה עלינו במסע חיינו , משואה לתקומה, כך מוטלת עלינו החובה , לשמור על שפתנו, על ניקיונה והדרה , בכל מעגלי חיינו.

כך מלמדנו התלמוד:" בני יהודה שהקפידו על לשונם, נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם- לא נתקיימה תורתם בידם" ( מסכת עירובין, נג', עמ' א').

השפה העברית ביום חגה, היא שפת התנ"ך, תובעת בראש ובראשונה מנבחרינו, הקפדה על זהותה, כבודה ומעמדה, שכן, ילדינו - לא רק שומעים, אלא גם – "רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת".

שבת שלום

ד"ר זאב ( ווה) פרידמן, מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב ( שירותים לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר בקהילה), ומנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו לשעבר וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן גוריון.

&

בלומה טיגר-דיכטוולד -לפרשת שמות תשפ"ו - חוק המלך מול חוק מול המוסר

גזירת פרעה לפיה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, מטרתה לגזור השמדת עם על בני ישראל. פרשתנו מעלה את ההתמודדות האנושית, בעיקר הנשית עם דילמה זו.

'חוק המלך' הוא חוק ארצי אנושי הטרונוֹמי שנכפה על האדם בכוח סמכות חיצונית של שליט או של חברה. המוסר הוא אוטונומי פנימי שמקורו באדם עצמו, במצפונו. המוסר כולל אמונות ועקרונות הקובעים מהי התנהגות נכונה. (אין הכוונה במאמר זה להרחיב את הדיון בסוגיה זו). לפנינו התנגשות בין שני ערכים, ופרשתנו דנה בנושא זה.

" וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן... (ב, א-ב). הפסוק שלפנינו תמוה, שהרי האיש והאישה האנונימיים בפסוק, הם עמרם ויוכבד, התינוק הוא משה, והם כבר הולידו את מרים ואת אהרון. מה פשר 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי'? רש"י על פי המדרש אומר: פרש עמרם מאשתו לאחר גזירת פרעה. 'וילך', הלך עמרם בעקבות דברי בתו מרים שאמרה לו: גזרתך קשה משל פרעה. פרעה גזר על הזכרים ואתה גם על הנקבות. כלומר מרים שכנעה את אביה לשוב לחיי אישות ולהוליד צאצאים.

במלאת לתינוק שלושה חדשים, נאלצה אמו להיפרד ממנו. היא חששה מפני הלשנה, ומפני הסיכון שכרוך בכך. הכתוב מתעכב על פעולותיה של האם בנסותה להציל את בנה. "וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר " (ב, ג). לפנינו תמונה מושהָה. הקורא חש בכאב הפרידה של האם, בהשקעה שלה כי יהיה לתינוק נוח, ובתקווה כי הנחתו על פני היאור תציל אותו. מישהו או מי שהיא, יחוסו עליו. האמפתיה שלנו נתונה לאם. שותפה למעשה היא הבת, מרים. "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לו ". הדאגה לילד אינה מסתיימת בהנחתו על המים, יש מעקב. אמר רב עמרם בשם רב: לפי שהייתה מרים מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. כיון שנולד משה, נתמלא כל הבית אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקיימה נבואתך! (שמות רבה א, כב).כיוון שהטילוהו ליאור עמדה אמה וטפחה לה על ראשה, אמרה לה: בתי, היכן נבואתך? והיינו הכתוב: 'ותתצב אחותו מרחוק לדעת' - מה יהֵא בסוף נביאותה (שם). יוכבד ומרים מסכנות את חייהן. הן מפרות את צו פרעה, ומסתכנות במוות. הכוח הנשי מקבל תגבורת. הצלע השלישית היא בת פרעה היורדת לרחוץ ביאור עם נערותיה. " וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה " (ב, ו). החמלה היא מילת המפתח.

בת פרעה בניגוד לאביה, היא אישה חומלת. היא יודעת שהוא מילדי העברים, היא מפרה ביודעין את גזרת אביה, כדי להציל תינוק עברי. עתה נוצר החיבור בין שלוש הנשים שאחראיות להצלת משה. מרים מסתכנת, ניגשת אל בת פרעה ומציעה לה מינקת מן העבריות. בת פרעה נענית להצעה ומציעה ליוכבד תשלום עבור ההנקה. "ואני אתן שכרך", למרות שהיא יכולה לצוות על המינקת לעשות את עבודתה חינם אין כסף. (האם היא מנחשת כי זו האם?). המשולש הזה הוא אחוות נשים קונספירטיבית שמטרתה להציל ילד עברי אחד. הילד שיהיה מושיע ישראל מידי מצרים. (ייתכן גם כי יוכבד כיוונה את השמת התיבה על היאור, לשעה שבה יוצאת בת פרעה לרחוץ בו). בת פרעה מגדלת אותו "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" ( ב, י). "אמר לה הקב"ה לבתיה בת פרעה, משה לא היה בנך וקראת אותו בנך, אף את, לא את בתי ואני קורא אותך בתי שנאמר (דברי הימים א, ד, יח): "וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה ..". (ויקרא רבה פרשה א, סימן ג).

מה שמאפיין את שלוש הנשים האלה, הוא אומץ לב ותעוזה, חמלה, הגינות ואנושיות. פרשתנו עוסקת בשתי נשים נוספות, שפרה ופועה המיילדות המתגייסות במסגרת תפקידן להפֵר את גזירת פרעה, ולהציל את ילדי ישראל. בכל המקרים הללו בוחרות גיבורות העלילה לדבוק בחוק המוסרי ולהפר ביודעין את חוק המלך, כולל נשיאה בתוצאות. " וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה: וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ: (א, טז-יט).

מי הן המיילדות? לפי רש"י שפרה היא יוכבד על שם שמשפרת את הוולד. פועה זו מרים שפועה והוגה לוולד כדרך נשים המפייסות תינוק הבוכה. במסכת סוטה ( יא ,עב) רב ושמואל: חד אמר אשה ובתה (כלומר יוכבד ומרים) וחד אמר כלה וחמותה (יוכבד ואלישבע אשת אהרון). ושכרן? ויעש להם ה' בתים. בתי לוויה ובתי כהונה. ויש האומרים בית מלוכה למרים שנישאה לכלב בן יפונה משבט יהודה (על פי חז"ל ועל פי מדרשים).

על פי גישה זו המיילדות היו מבנות ישראל, ככתוב: "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות". בספר "אמרי נעם " של רבי יעקב דילישקאש (בן המאה ה-14), וכמוהו סבורים גם שד"ל (רבי שמואל דוד לוצאטו בן המאה ה-19 פרשן מקרא, משורר ופילוסוף), וגם פרופסור נחמה לייבוביץ, המיילדות הן מצריות. הם מפרשים את הפסוק ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות, ויאמר מלך מצרים למיילדות את העבריות (כלומר ,מושא ולא לוואי). לדעתם אין זה מן ההיגיון שמלך מצרים יפקיד עניין חשוב זה בידי מיילדות עבריות. אומר שד"ל כי משפט המפתח הוא: "ותיראנה המיילדות את האלוהים". כל מי שיש לו אלוה- יהיה אלוהי אמת או אלוהי שקר, לא יעשה מעשה כזה. ישנה יראת אלוהים גם באומות העולם. והדוגמאות? הגר, בת פרעה ורות. אברהם ברדתו למצרים אומר "רק אין אלוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ, יא). על עמלק נאמר "ולא ירא אלוהים". הביטוי ירא אלוהים מתייחס גם לאומות העולם. המסר של התורה הוא שאין לציית לצו שליט אם הצו אינו מוסרי. בקוד האתי שלנו, אין לציית לפקודה בלתי חוקית בעליל. המציית יעמוד לדין. אנו לא מקבלים את הגרסה הנפוצה של מבצעי הפתרון הסופי בשואה, לפיה הם רק צייתו לפקודות. יש בכך הסרת אחריות אישית מן האדם ששיתף פעולה ברצח עם. טענה זו לא הצילה את אייכמן מעונש מוות.

אנטיגונה, יצירתו המפורסמת של סופוקלס, המחזאי היווני בן המאה החמישית לפני הספירה, דנה בקונפליקט מולו ניצבת הגיבורה אנטיגונה, שהיה עליה לבחור בין ציות לצו המלך קראון Creon)) האוסר על קבורת אחיה פּוֹליניקֶס בשל היותו אויב המדינה, לבין הצו האלוהי הדורש לקוברו משום כבוד המת. מפר הצו יומת בסקילה. אנטיגונה קוברת את אחיה ומוכנה לשלם את המחיר. צו האל חזק מצו המלך.

ד"ר מרטין לותר קינג במכתבו מבית הכלא בברמינגהם אלבמה 1963 אומר: "קיימים שני סוגי חוקים- יש חוקים צודקים ויש חוקים בלתי צודקים. חוק בלתי צודק לא רק שאינו חוק, אלא ישנה זכות מוסרית, ואף חובה לעמוד נגדו".

זו הייתה גם דרכו של מהטמה גנדי, מי שהוביל את המאבק הלא אלים נגד הכובש הבריטי בהודו.

ראלף ולדו אמרסון- Ralph Waldo Emerson (1803-1882 פילוסוף, סופר ומשורר אמריקני), אמר על החוק המחייב הסגרת עבד נמלט לאדוניו: "לא אציית לחוק הזה!" הנרי דיווייד תורו- Henry David Thoreau (1817-1862 אף הוא סופר, משורר ופילוסוף אמריקני), ידוע היה בהתנגדותו לעבדות ובסיועו לבריחתם. טענתו הייתה : "האם על האזרח לבטל את מצפונו בפני המחוקק?" אזרחים רבים היו חברים במחתרת שנקראה "קו הרכבת התחתית". הייתה זו רשת שסייעה לעבדים לברוח ממדינות הדרום העבדותיות בארה"ב אל קנדה החופשית.

אסיים בחסידי אומות עולם שהצילו יהודים בעת השואה, בהפירם בכך את החוק הגרמני באומץ ובהומניות מעוררת השתאות. הם סיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם ללא תמורה כספית, וחיו בפחד תמידי פן יתגלה המעשה. ובכל זאת נמצאו עשרים ושבעה אלף, מאתיים ושבעה עשר צדיקים כאלה. יש מי שיאמר מעט מדי, ואני אומרת הקרבה כזאת של 27,217, אם נראה אותם אחד אחד, זוהי דוגמה לאור גדול אנושי שבקע דווקא מתוך האפילה הנוראה של השואה. זוהי רוח האדם המתגלה במקום שאין אנשים. הם היו האיש.

בלומה דיכטוולד ,רעננה, ‏י"ח טבת, תשפ"ו

&

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה"-פרשת שמות- מייקל אייזנברג-משקיע ומנהל קרן הון סיכון.
בפרשת השבוע, פרשת שמות, הפותחת את ספר שמות, מסופר על משה רבנו בתחילת דרכו:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.
וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.
וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן… (שמות ב, יא - טו)

השבוע ברצוני להתייחס למילה "כֹּה", שהיא כה קטנה וכה פשוטה לכאורה, אבל היא נושאת בתוכה כמה משמעויות עומק (וחבל שבעברית המודרנית כמעט ולא נעשה בה שימוש, ואפילו ביטויים כמו 'בין כה וכה' נדחקים למילים פשוטות יותר כמו 'בכל מקרה').

בתנ"ך המילה 'כה' מופיעה מאות פעמים, ורובם המכריע של המופעים הוא במסגרת הביטוי "כה אמר ה'" השגור בפי הנביאים. פירוש המילה הוא "כך" או "כן" כמו בפסוק: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה) או "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם" (במדבר ו, כג). לפעמים ההצבעה כל-כך ברורה שהמילה 'כה' משמשת לציון מקום: "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כב, ה) או "וַיִּטָּשׁ כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה" (במדבר יא, לא). Gemini.ai חילק את השימוש במילה לארבע קטגוריות עיקריות של הצבעה:

קבוצת המצביעים: מילים המצביעות על מרחב או כיוון ("כה וכה")
קבוצת המידה: הגדרה של מרחק או זמן ("עד כה")
קבוצת הייצוג: המילה מחליפה הדגמה ויזואלית ("כה יהיה זרעך")
קבוצת הפתיח הפורמלי: "כה אמר" - נוסחה שנועדה להעביר מסר כמות שהוא, ללא שינוי, בדומה לציטוט ישיר.

בנוסף Gemini.ai איפיין: "'כן' משמש לרוב לאישור מצב קיים או כהמשכיות ("ויהי כן"). 'כה' היא מילה אקטיבית יותר – היא דורשת מהשומע להסתכל על הדובר או על מה שהוא מצביע עליו עכשיו; המילה מבטאת מיידיות ונוכחות. כשאומרים "כה אמר ה'", זה לא רק דיווח על העבר, אלא יצירת נוכחות של דבר הא-לוהים ברגע זה ממש. זו מילה שמצמצמת מרחק בין הדובר לשומע. היא מבטאת דיוק".

לדעתי, יש פה משהו נוסף. סקירה של המופעים בתנ"ך מראה ש'כה' משמש בכמעט כל המקרים לציון מבט לעתיד. הנביאים שחוזרים על מטבע הלשון "כה אמר ה'" לא מבטאים רק חזרה מדוייקת על דבר ה' בניגוד אולי לנביאי השקר. הם מעוניינים להנכיח שחובה להסתכל על העתיד, להתכונן אליו ולפעול בהתאם. העתיד שהולך להשתנות מודגש במעמד הסנה אצלינו בפרשה: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שמות ג, יד - טו) וגם כשבהמשך הפרשה נאמר: "כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן" (שמות ה, י) הכוונה היא שהמציאות מכאן והלאה הולכת להיות קשה יותר. בהתאם לכך כשבהמשך השוטרים שוטחים את טענותיהם בפני פרעה: "לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ. תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ" (שמות ה, טו - טז) הם רוצים לבטא שלא ניתן להמשיך ככה. זו גם הסיבה לדעתי, שהמבנה של שבועה: "בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" (רות א, יז), מבנה שבועה שחוזר על עצמו כמה פעמים בתנ"ך, משלב את המילה 'כה'.

למעשה, נראה שהמדרש על הפסוק: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" כלל תובנה זו כשהסביר מה הייתה ההצדקה של משה להרוג את המצרי: "ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדת הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות" (שמות רבה לג, א). לאור זאת, את הפסוק בפרשה הבאה: "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: 'שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר', וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה" אני נוטה לפרש כאמירה שלא מתארת את העבר, אלא משתמשת במילה 'כה' במטרה לשדר לפרעה שבעתיד הוא ישנה את דעתו.]

אם כן, הפשט של הפסוק "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" הוא שמשה הסתכל לצדדים ווידא שאף אחד לא רואה אותו. אבל, האיפיון של המילה 'כה', והשימוש הכפול בה, שייחודי לפסוק זה, מכוונים אותנו לפרשנות עמוקה יותר. ר' יצחק דון אברבנאל פירש:

"ויפן כה וכה וירא כי אין איש" שחשב משה מחשבות: מצד אחד, ראה שאין ראוי לעשותו כי מה לו ולצרה ההיא, ואולי שהמצרי יהרוג אותו. ומצד אחר, ראה שהאדם המעולה הבט אל עמל לא יוכל, ושבמקום שאין אנשים ראוי שישתדל להיות איש. וזה אמרו: "ויפן כה וכה" - שהן שתי הבחינות שזכרתי.
"וירא כי אין איש" רוצה לומר שלא יקרא משה איש ואמיץ לבו בגבורים אם לא שינקום דמי אחיו ולכן: "ויך את המצרי". והנה לא חשב משה שהעברי המוכה יגלה הדבר אחרי אשר הצילו מיד מכהו.

להבנתי, משה הסתכל וראה סיטואציה שמחייבת שינוי. משה רבנו, שגדל בבית פרעה, יצא מארמון המלוכה, וראה שלא ניתן להמשיך כתמול שלשום. ולכן הוא נטל יוזמה: "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". האקטיביות מול מציאות בת מאות שנים היא נורא קשה. משה הוא בן-המשטר, והוא לא פועל בווקום. הוא שחקן בסביבה פוליטית, ובסביבה הכלכלית המצליחה והמשגשגת (על גבם של אחרים) במצרים, זה כמעט בלתי אפשרי לחולל שינוי.

כלומר: "וַיִּפֶן כֹּה" - מבט על המצב הפוליטי-כלכלי ועל הקושי לעשות שינוי, "וָכֹה" לערכים הראויים והסיכויים לממשם. וגם: "וַיִּפֶן כֹּה" - לסיטואציה שלו עצמו בתוך ארמון המלוכה, "וָכֹה" - לזהות האישית שלו שנכנסת לקונפליקט כשמצרי מתעמר קשות ביהודי מעמו. "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" - אנשים אחרים לא מתערבים כי זה באמת קשה, כמו שפירש הנצי"ב:

"ויפן כה וכה" - חפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חנם; "וירא כי אין איש" - להגיד לפניו את העול, כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל; "ויך את המצרי" - ׳במקום שאין אנשים השתדל (הוא) להיות איש׳.
אבל הסיטואציה שממשיכה להסתבך, מוכיחה עד כמה החששות היו מוצדקים. למחרת, משה רואה שני אנשים עברים ניצים: "ויאמר לרשע למה תכה רעך". משה שוב מחליט לנקוט יוזמה ולהתערב, למרות שברור, שכמי שרשמית מזוהה עם המשטר, הקושי לחולל שינוי בקרב העבדים הוא עצום.

יכול להיות שהאמירה פה: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט" מקבילה לניתוח שלי את "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה". בספרי על ספר דברים, עליו אני שוקד בימים אלו, הרחבתי על הציווי של משה לשופטים: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים א, יז). ציינתי שם, שלפי פסיקת השו"ע והרמ"א היות ש"כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג (חוץ משלוש - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים)" דיין שמאיימים על חייו לא חייב לפסוק צדק. אבל, ברוח דבריו של ספר החינוך, הרב אהרן ולקין (שו"ת זקן אהרן, קכו) ואחרים, חלקו על פסיקה זו וטענו שאסור לשופט לשנות את פסק הדין שלו, אפילו אם מאיימים על חייו. שופט הוא מי שמחליט לעשות מעשה חרף הקשיים, ואפילו האיומים. שופט הוא מי שנכון להיות מעורב באירוע שלילי, שאין לו קשר אליו באופן ישיר. אסור לראות התפקיד כשלב בקריירה או כזכות שלטונית, אלא כשליחות. כמו שפסק השולחן ערוך (חושן-משפט סימן ח):

לא יאמר הדיין אחרי שהעונש גדול כל כך מה לי ולצרה הזאת לא אזדקק לדין כלל… כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא ניתנה תורה למלאכים ולא בשמים היא, רק שאתם מחויבים להבין הענין ולפסוק כפי דעתכם בדין. וההולך באמת בדרך התורה מסייעין לו מן השמים.

…אבל אם אין שם מומחים כלל מחוייב לדון ועל זה נאמר ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה… וצריך לסבול טורח הציבור ומשאם…
"שַׂר" מהדהד את המאבק של יעקב באישון-ליל כשהוא נותר לבדו: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט). תפקידו של שר הוא להתעמת עם המציאות ולפעול לשינויה. לא לרצות את הבוחרים שרוצים את מה שהם כבר רוצים.

אז אם הכוונה במילים "וַיִּפֶן כֹּה" לפנייה למה שראוי ונכון לקדם, זה בדיוק מה שנדרש מהשופט; ואם "וָכֹה" הכוונה לעימות עם החוקים והכללים הנוהגים, ניסוחם מחדש והפעלתם בהתאם למה שנדרש למדינה בעתיד, זה בדיוק תפקידו של שר. שגם חייב להיות נכון לשלם במעמדו וכסאו כדי להוביל.

כך אירע למשה עצמו. כשהמעשה הראוי שלו זכה לסטירה מצלצלת: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ? הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?", משה מבין שהעתיד אותו ניסה לקדם, נחסם. לפי האברבנאל שציטטתי לעיל, היה זה האיש העברי שמשה הציל שחשף את זהותו ו"שרף" אותו ואת עתידו במצרים. בשלב ההוא בני ישראל לא היו פנויים לחשוב על עתיד אחר ושונה. הם היו משועבדים. בשלב ההוא, משה שילם מחיר אישי, כי הוא הקדים את זמנו.

אבל משה לא וויתר. הניסיון עיצב את אישיותו. מנהיגותו של משה לא נבנתה בתכנית למנהיגות או מכינה למנהיגות בבית פרעה. היא נבנתה מחיכוך עם המציאות בשטח. בתעוזה ערכית ואישית. במחירים לא פשוטים. בהתערבות לתקן עוולות גם כשלא פופולארי. בהבנה שאת העתיד צריך לקדם, לעצב ולשנות. הכפילות של "כֹּה וָכֹה" איננה רק שני היבטים העומדים כל אחד בפני עצמו. יש פה מכפיל כח אקספוננציאלי. כאן זה המקום היחידי שהמילה כה מופיעה פעמיים ברצף כי מי שמסוגל להתמודד עם ״כֹּה וָכֹה״, עם מנהיגות שמשלבת גם שופט וגם שר, עתיד אחר והתערבות להציל עשוק מיד עושקו, יהפוך להיות המנהיג הגדול ביותר בכל הדורות. לא רק של עם ישראל אלא של בשורת החירות בכל מקום ואתר. הוא גם ינחיל תורה לעם ישראל ויוביל לסיפה של כינון מדינה עצמאית בארץ המובטחת. סדרה של שינויי מציאות אקספוננציאלים שמשפיעים עלינו עד היום, למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה.מייקל אייזנברג

&

ב"ה. פרשת שמות (תשפ"א) תשפ"ו - הפחֵד ומשוֹל - אייך משמרים שלטון-שיטת פרעה -אריה דיכטוולד.

חומש שמות מתחיל ב באות ו"ו החיבור: " וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ ". חומש בראשית מסתיים במשפחה הנשארת בארץ גושן, אחד המקומות הפוריים במצרים. זו הכרעה קולקטיבית. החומש מדגיש לפנינו שמדובר במשפחה=משפחת בני יעקב. מכאן נחזה בהפיכת המשפחה לעם, " וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם " וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ (=גושן) אֹתָם".

בפסוק ח' אנו מתבשרים על מפנה קריטי - "ויָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף".

מה זה "ויקם" ?

להזדקף: (יהושע פרק ז, י): וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ:

להתחיל לפעול : (בראשית פרק יג, טז ): וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: =ראשית ההבטחה לאברהם(יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה: =התחל לפעול!

מלך חדש. כמה חדש ?

רש"י מביא מחלוקת חז"ל :

(ח) ויקם מלך חדש – (=מחלוקת בין) רב ושמואל, חד אמר חדש ממש. וחד אמר, (=מלך ישן אבל...) שנתחדשו גזרותיו: (=אחרת היה צריך לכתוב "ויקום וימלוך מלך חדש).

מה עושה המלך החדש ? מפחיד את עמו !

(ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ ,הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: =לראשונה נקראים בני ישראל - עם. מי קרא להם עם ? מלך מצרים. האומנם בני ישראל רבים מכל המצרים? וממשיך פרעה ונותן נימוק ביטחוני :

(י) הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:

רש"י : (י) הבה נתחכמה לו - כל "הבה" לשון הכנה והזמנה לדבר הוא, כלומר הזמינו עצמכם לכך:=הכנה מנטאלית של העם לקראת פעולה.

נתחכמה לו - לעם. נתחכמה מה לעשות לו. .... ='המצב לא פשוט. אין לנו עסק עם אויֵב רגיל. צריך לפעול בעורמה'

ועלה מן הארץ - על כורחנו. ורבותינו דרשו כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים א. והרי הוא כאלו כתב 'ועלינו (=סולקנו) מן הארץ והם (העם הגדול שהוא רב מאתנו) יירשוה (=את מצריים) ='הם רבים וחזקים–עלולים לנהור אלינו'.

מהו אותו פתרון ערמומי?

(יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס:

=אחרי שינוי התודעה באמצעות הפחדה – המצרים מסכימים למעשֵי השִלטון. הרי, מדובר בסכנה של החיים עצמם !

דרכי הפעולה

שרי מיסים – הקמת מִנהל ממלכתי - ייעודי לבני ישראל.

המטרה: הטלת מיסים – מס במקרא פירושו גיוס עובדים , לרוב זרים או נכבשים, לעבודות ציבוריות ("ויהי למס עובד"). המטרה ראויה. ('בסך הכול אנחנו עוזרים להם להיות יצרניים ולא רק רועי צאן')

למען ענותו בסִבולתם:- רש"י (יא) עליו - על העם מסים - לשון מס, שרים שגובין מהם המס. ומהו המס, שיבנו ערי מסכנות לפרעה:

"למען ענתו בסבלתם" - של מצרים =בגלל בני ישראל.

ערי מסכנות - כתרגומו. וכן (ישעיהו כב טו) לך בא אל הסוכן הזה, גזבר הממונה על האוצרות: =מרכזים לוגיסטיים אולי מחסני חירום ?-- רמז ליוסף המשביר.

את פיתום ואת רעמסס - שלא היו ראויות מתחלה לכך ועשאום חזקות ובצורות לאוצר

ניתוח מקורות רש"י בחז"ל

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יא עמוד א (ומדרשים)

"ונלחם בנו ועלה מן הארץ" - אמר ר' אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו בחברו.

= כאילו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה" –מניפולציה רגשית – סוג של הפחדה

"וישימו עליו שרי מסים" - עליהם מיבעי ליה! (=היה צריך לכתוב) ? תנא (=שָנה) בשם ר' אלעזר בר' שמעון: מלמד, שהביאו מלבֵּן (=תבנית-שבלונה של ייצור לבנה) ותלו לו לפרעה בצווארו, וכל אחד ואחד מישראל שאמר להם איסטניס אני, אמרו לו: כלום איסטניס אתה יותר מפרעה? =תרגיל קלאסי בעיצוב תודעה.

..."למען ענותו בסבלותם" – ענותם (=של בני ישראל) מיבעי ליה (=היה צריך לומר) (=אלא) למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל. =פרעה המסכן נורא סובל ממה שנאלץ לעשות לישראל –אמפתיה מזויפת

ההסתה הצליחה: (יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: =בני ישראל נרתמו למאמץ הלאומי. אבל המצרים ראו בגידול הדמוגרפי הוכחה לסכנה מפני בני ישראל (יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: =הסכמה לאומית.

# צא ולמד: אחרי ניתוח הכתובים, ניתן לקבוע שהסיפור הוא לא כל כך פשטני - 'היה היה מלך רשע שהחליט לשעבד את היהודים השנואים, וכמו כולם שנא יהודים' וגו' וגו'. כפי שהראנו, חז"ל עמדו על מורכבות הסיפור. רמב"ן ואברבנאל על אתר, מרחיבים מאד מנקודת מבטם האישית-פרשנית של מי שחי בעולם מורכב ביחסי יהודים ואומות העולם (מומלץ לעיין שם).

פרעה הוא מלך חדש ולא כל-כך חשובות הנסיבות לעלייתו. חשובה העובדה שכל שליט חדש חייב, בראש ובראשונה, לבסס את מעמדו. זאת לזכור, בעת העתיקה כל מלך הוא מלך סמכותני –אוטוריטָרי. גם שליט סמכותני זקוק להסכמת העם, גם בעת העתיקה. המהלך החשוב ביותר לביסוס מעמד הוא יצירת הסכמה רחבה. הסכמה רחבה ניתן להשיג על ידי רתימת הציבור באמצעות יצירת מכנה משותף מוסכם. קשה מאד למצוא מכנה משותף מאחד, אלא רק בשימוש במכנה המשותף לכל בני האדם-הפחד. הדרך המקובלת היא לרתום אירוע חריג המאיים ממש על האנשים, מלחמה, מצור, מגיפה ואסונות טבע.

בני ישראל הם עוד אחד מהשבטים והעמים החיים במצרים ובאימפריה המצרית. הם אינם מעורבים במצרים, יושבים להם באזור מבודד, רוב המצרים כנראה אינם מודעים לכך. חלקים מהאליטה המצרית זוכרת את המושיע הגדול צפנת פענח הלוא הוא יוסף הצדיק .יתכן והם אפילו מצדיקים את העובדה שהישראלים יושבים בארץ גושן הפוריה אבל גם מעריכים את היבדלותם. הם לא מהווים איום עליהם.

באין איום חיצוני על מצרים, על פרעה לחפש דרך לאחד את עמו על מנת לחזק ולבסס את מעמדו כמגן הגדול שלהם . כאן נכנסת "תכנית הבה נתחכמה לו". א. בהיעדר אויב חיצוני, 'צור אויב מדומיין'. ב. המועמדת הטובה ביותר היא קבוצת מיעוט שאינה חלשה. ג. העצֵם את דִמויה בתוך הקבוצה השלטת וההמונים. ו. ההעצמה היעילה ביותר היא יצירת דמוניזציה של האויב, לייחס לו תכונות שטניות, קשות ומפחידות. כל השלבים האלה פונים את המכנה הרחב והנמוך ביותר - הפחד: " הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ ", " פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" - השלב הזה חייב להיות מלווה בהגזמות. המטרה: שליטה על תודעת ההמונים באמצעות מניפולציות רגשיות.

השלבים הבאים הם ההכנות למעבר משלב ההפחדה לשלבי הביצוע. א. לטשטש את עֵרנוּתו של "האויב". מיעוט שסומן ישמח להצטרף למשימות כלל-לאומיות ("בניית ערי מסכנות"), כדי להוכיח נאמנות לשלטון. אחת מהדרכים לשכנע שמדובר במשימה לאומית, היא הדוגמא האישית שנותן השליט : " מלמד, שהביאו מלבן (=שבלונה של ייצור לבנה) ותלו לו לפרעה בצווארו, וכל אחד ואחד מישראל שאמר להם איסטניס אני, אמרו לו: כלום איסטניס אתה יותר מפרעה?". –ב. שלב הקונצנזוס. מעכשיו הדרך קלה יותר. גם פעולה זו תלווה בהצגת הישראלים כמי שלא באמת "נרתמים למשימות הלאומיות". ומכאן הדרך קצרה ל "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ". נוצרה ההכרה כי קיימת סכנה לאומית. מדובר בחיים עצמם . מעכשיו, השלטון יתחזק כל הזמן את השנאה והפחד.

אריה דיכטוולד, רעננה, ‏י"ז טבת, תשפ"ו- א .תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יא עמוד א

&

מעדנים לשולחן שבת-חיים קופל - הכרת הטוב והשלכותיה.

1) "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (א,ח). רש"י, על אתר, מסביר: "מלך חדש", או חדש ממש, או שנתחדשו גזרותיו. לפי פירוש זה " אשר לא ידע"- עשה עצמו כאילו לא ידע. לכאורה, מי שעושה עצמו כאילו לא ידע, סימן שהוא כן יודע, אלא שהוא, מתנהג כלפי חוץ, כאילו שאינו יודע? וְאֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁהַמִּקְרָא יתארו בַּמִּלִּים "אֲשֶׁר לֹא יָדַע"? נביא בהמשך הסבר רעיוני לדבר.

2) בכדי להיפטר מבני ישראל, הטיל עליהם פרעה מיסים, בהמשך העביד אותם בפרך, וְצִוָּה לַמְּיַלְּדוֹת לְהָמִית כָּל זָכָר שֶׁיִּוָּלֵד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וכשאמרו לו אִצְטַגְנִינָיו ( חוזה בכוכבים, מגיד עתידות) שעתיד להיוולד בן זכר שיהיה מושיען של ישראל, ולא ידוע אם מבני ישראל, או מהמצרים, ציווה להרוג כל בן זכר אף אם נולד למצרים. עד כדי כך שנא את ישראל. בסופו של דבר התברר, כי לא רק שלא עלה בידו להרוג את מושיען של ישראל, אלא שבתו, בתיה, משתה אותו מן המים, הביאה אותו לבית המלוכה, שם גדל, כשפרעה בעצמו היה משחק אתו (שמות רבה א,כו).

3) עתה נסביר את המשמעות: "אשר לא ידע את יוסף", לא למד לקח מאחי יוסף, שהרי האחים רצו להרחיק את יוסף, לְבַל יִתְקַיְּמוּ חֲלוֹמוֹתָיו, שֶׁעָתִיד הוּא לִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, לכן מכרו אותו למצרים, אך הקב"ה סִבֵּב אֶת הַנְּסִבּוֹת, שדווקא הגעתו למצרים, הביאה אותו למשול על כל מצרים, והאחים , ברצונם לקנות אוכל, נסעו למצרים, ושם נאלצו להשתחוות לו, בכדי שיספק להם מזון.

לכן, "אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף", פירושו: לא למד מניסיון יוסף ואחיו, שאנו לא יכולים לחזות את תוצאות פעולתנו. פרעה ניסה להרוג את משה וגרם שיגיע למלוכה.

4) מעניין שקודם תיאור השעבוד, הקדימה התורה וכתבה, שקם מלך חדש על מצרים, ועשה את עצמו כאילו לא ידע את יוסף. וצריך להבין, למה נכתבה הקדמה זו, בטרם סופר על שיעבוד מצרים ? נראה שהתורה רצתה להסביר לנו, מהו שורש הרשעות הגדולה של מצרים שהתעללו בבני ישראל . והתשובה: שהכל מתחיל מהעדר מידת הַכָּרַת הַטּוֹב אצל מלך מצרים. "אשר לא ידע את יוסף" לא הכיר את יוסף, או עשה עצמו שאינו מכיר את יוסף, שהציל את מצרים מרעב, וּמִצֵּב אוֹתָהּ בראש הממלכות, בזכות המזון שהיה אצלה, בשעה שבשאר הארצות

היה רעב. חסרון במידת הכרת הטוב עלול להביא את האדם לְרֹעַ שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתוֹ, מבחינתו רק הוא קיים בעולם.

5) שמעתי בעבר פירוש על הנאמר בפרקי אבות : הַקִּנְאָה, וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם

(פרק ד,כא). הַפְּשָׁט בָּרוּר, זה פועל על האדם עצמו שמקנא. אך לעניינינו נסביר, מוציאין את האדם-את השני

מן העולם, כאילו שאינו קיים. כך גם מי שאינו מכיר בטובת חברו עלול לראותו כמי שאינו.( "אש תמיד" הרב

ישראל דרוק שליט"א).

6) תשובות לפרשת ויחי

א) איזה שם מוזכר בפרשה בשני פסוקים צמודים, פעם מלא ופעם חסר?

תשובה: "עֶפְרוֹן" (מט,ט). "עֶפְרֹן" (מט,ל).

ב) איזה רהיט מוזכר בפרשה שלוש פעמים? ציין גם את המקום שנזכר? תשובה: "מיטה"

1) "וישתחו ישראל על ראש המטה" (מז,לא).

2) "וישב על המטה" (מח,ב).

3) "וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה" (מט,לג).

7) שאלות לפרשת שמות

א) מהי המילה בפרשה בעלת מספר האותיות הרב ביותר?

ב) בהמה גסה בתוך בהמה דקה מביאה חיים? (רמז: שם בפרשה)

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת

אבי מורי ר' דוד אליהו, בן רב מנחם מנדל קופל ז"ל, נפטר בכ"ה טבת תשמ"ז.

ומרת חנה בלומה בת ר' משה, ישראל ע"ה נפטרה בכ"ה טבת תשס"ה.

שבת שלום

תגובות/הערות/הארות/ כולל בקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל

בדוא"ל hkop77@gmail.com או בווטסאפ 052-3604905

&

פרשת שמות- אהיה אשר אהיה-דובי פריצקי-קק"ל

משה שואל את האלוקים:
״הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי אליהם: אלוקי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי: מה שמו? מה אומר אליהם?״
והאלוקים עונה לו בשלוש מילים: ״אהיה אשר אהיה״.

שלוש מילים אלו שימשו יסוד לחשיבה תאולוגית ופילוסופית, הן ביהדות והן בתאולוגיה הנוצרית, בעיקר סביב מושג האמונה. היו שהסבירו כי האלוקים הוא ישות שמחוץ לזמן – נצחית, חסרת גוף ובת־אלמוות. הרמב״ם הסביר כי מהותו של האלוקים היא שקיומו אמיתי, הכרחי ואינו תלוי בדבר, ובלשונו: ״מצוי אמת״.

החידוש שב״אהיה״ אצל משה הוא שהאלוקים מגדיר את עצמו כאלוקי ההיסטוריה – כזה שעומד להתערב בה באופן חסר תקדים, לשחרר קבוצת עבדים מידי האימפריה החזקה בעולם ולהובילם במסע של חירות. זהו אלוקים המקיים דו־שיח: מעורב, מדרבן, מזהיר, נוזף וסולח.

רוב המאמינים מתקשים לתפוס אמונה מופשטת באלוקים. היהדות מכריזה כי האלוקים היה קודם שנברא העולם וגם לאחר שנברא העולם – זוהי הכרת האלוקים ללא קשר לעולם, מבחינת היותו מציאות אמת. לכן נאמר למשה: ״אהיה שלחני אליכם״. ואם לא יבינו – ירד מדרגה ויוסיף: ״אלוהי אבותיכם שלחני אליכם״.

חז״ל הבחינו בשתי בחינות בעבודת האלוקים:
האחת – ״לשמה״: הכרה באלוהותו של האלוקים מתוך אהבת האמת.
והשנייה – ״שלא לשמה״: עבודת האלוקים מתוך ציפייה, תקווה או אמונה שתצמח ממנה טובה אישית.

הרמב״ם אומר שהתורה מבינה היטב שלא כל בני האדם מסוגלים לעבוד את האלוקים רק מתוך אהבת האמת והבנה עמוקה. לכן היא מתירה ואף משתמשת במניעים פשוטים יותר: לעבוד כדי לקבל שכר, ולהימנע מעבירות מתוך פחד מעונש. אלו שלבים שבני האדם לומדים ומתקדמים דרכם, ומתוכם אפשר לגדול לאמונה עמוקה יותר ולהכרה באלוקים – הכרה המתגלמת ב״אהיה אשר אהיה״, שאותה תפס משה רבנו, ושאליה גם אנו מסוגלים להגיע בעקבותיו.

אך יש גם אלוקי אברהם, יצחק ויעקב – אלוקים שהמאמין יכול לראות בו את השכר והגמול. כאשר האלוקים אומר ״אהיה אשר אהיה״, הוא גם קורא לנו להיפתח אליו ולהאמין שהוא מאמין בנו: שגם אנו יכולים להשתנות אם נבחר לעשות את הטוב והישר. גם אם ניכשל וניפול – נוכל לקום ולהשתנות, כי האלוקים מרומם אותנו ונותן לנו כוח.

ביחד אנו יכולים לשנות את העולם, להעביר ממנו את הרשעה והסבל. העתיד הוא מחוזו של החופש האנושי. היהדות היא דת מכוונת עתיד – האלוקים מבקש שנאמין בעתיד, ובעזרתו נבנה עתיד טוב יותר.
שבת שלום מירושלים️-דובי פריצקי.

&

רעיונות לפרשת *שמות- יגאל גור אריה-כלכלה יהודית

*וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם* . הפסוק הזה הוא ממש קורס במנהיגות.

משה גדל בארמון של פרעה, הוא היה יכול להישאר שם, אבל הוא בחר שלא. קודם כל מופיעה המילה

"ויגדל", ומה עושה אדם גדול, שלא מרוכז רק בעצמו? "ויצא", הוא יוצא החוצה אל האחים שלו, רואה אותם,

והפועל הבא הוא "וירא", הוא רואה את הסבל שלהם, ויגדל, ויצא, וירא, כך צומח המנהיג הכי גדול שלנו, כך מתחילה

יציאת מצרים. מהרגע הזה שבו החלה הרגישות הזו שלו, משה יוביל אותנו עד לשערי הארץ, במשך 40 שנה במדבר.

פירמידות

פירמידה בעולם העסקי– מבנה ההחזקה שבו חברה משתלטת על חברה אחרת בצורה עקיפה, בעזרת מינוף. זו שליטה שלא ניתן היה להשיג בצורה ישירה. וכך משקיע יכול לבנות פירמידה מפוארת מאד, מרובת שכבות אבל חלולה מבפנים. גם כאן מדובר בסוג של דת: בשנים האחרונות ראינו את נוחי דנקר, שאול אלוביץ', אלפרד אקירוב, יצחק תשובה, אילן בן דב ותיקונים נוספים ממנפים רווחים באופן פראי. מהמרים על כספי הציבור, על חשבוננו וחשבון הפנסיה שלנו, יונקים עוד ועוד הון רק כדי להעפיל גבוה יותר, בלי שום כיסוי. ההתלהבות כה גדולה, שאף אחד לא חושב לרגע בצורה עצמאית ומפסיק השתוללות זו.- ההיפך מתחברים ליונקים כספי ציבור.

חוק הריכוזיות ניסה להחזיר את הכוח לבעלי האג"ח שהם בעצם נציגי העם. השעבוד במצרים הסתיים לפני אלפי שנים. השעבוד הישראלי לפירמידות הולך ומסתיים. (אני לא בטוח שאני צודק)

פרשת שמות מתארת את שיעבוד בני ישראל במצרים. עבודת הפרך לא הייתה רק פיזית, אלא גם תודעתית. המלך פרעה שיעבד את הגוף ואת הנפש של עבדיו, ובכל פעם שבני ישראל רק ניסו להרים את הראש ולחשוב מחשבות על יציאה לחרות, הוא הכביד עוד יותר את העבודה הקשה. כדי שלא יהיה להם אפילו זמן למרוד בו. הפירמידות לא היו רק מבני ראווה, אלא חלק מהדת המצרית. מקדשים לאלים קדומים, שבהם נקברו המלכים. יש חוקרים שסבורים כי הפירמידות היו מעין "משגר" שאמור היה לשלוח את נשמת המלך הפרעוני המת אל חיי הנצח.

תורת-ישראל מחפשת דרך ממוצעת בין החסרונות והיתרונות של 'קפיטליזם' הבנוי על ערך החירות, שהוא חיובי, אך מעודד פערים כלכליים, וזה רע לאדם ורע לחברה; ומנגד, גם של 'סוציאליזם' הבנוי על ערכי השוויון והסולידריות, וזה חיובי, אך הוא מקטין את אחריותו האישית האדם לגורלו, וזה שלילי. לפיכך יש לחפש נוסחה מאזנת, כדי לפתח מצד אחד, שוק חופשי, מעין 'קפיטליסטי', המייצר את ההון הדרוש לחברה; ומצד אחר, סוג של מעין 'סוציאליזם', המציג תכנית למניעת פערים ורווחה לכלל האוכלוסייה. רעיון 'הכלכלה המוסרית' הוא רעיון יהודי-אוניברסלי מרכזי, מדריך לחיים של יחיד ושל אומה: תמיכה בשוק החופשי ובהסרת חסמים הבולמים את השוק; אי כניעה ל'קפיטליזם' גס, השוחק את החלשים, ומרבה פערים בחברה הישראלית. התורה שצוותה על השמיטה והיובל התכוונה מלכתחילה למדיניות של צדק חברתי-מדיני. 'כלכלה מוסרית' טובה לכלכלה, טובה ליהודים ולישראלים. אני מבקש לאזן את המגמות הללו.

זו לא סתם מליצה לומר "עברנו את פרעה נעבור גם את זה " גלות מצרים היא נסיוב , היא חיסון לאומה עד סוף כל הדורות ,לתת לה כוחות לעמוד בפני כל האתגרים העתידיים (חנן פורת ז"ל)

*כלכלה מוסרית יהודית, כתב מורי ורבי אמנון שפירא*

בשנים האחרונות נשמעים בציונות הדתית קולות של ימין כלכלי, אפילו רדיקלי. אנו מבקשים להציע לקולות אלו חלופה. תורת-ישראל מחפשת דרך ממוצעת בין החסרונות והיתרונות של 'קפיטליזם' הבנוי על ערך החירות, שהוא חיובי, אך מעודד פערים כלכליים, וזה רע לאדם ורע לחברה; ומנגד, גם של 'סוציאליזם' הבנוי על ערכי השוויון והסולידריות, וזה חיובי, אך הוא מקטין את אחריותו האישית האדם לגורלו, וזה שלילי. לפיכך יש לחפש נוסחה מאזנת, כדי לפתח מצד אחד, שוק חופשי, מעין 'קפיטליסטי', המייצר את ההון הדרוש לחברה; ומצד אחר, סוג של מעין 'סוציאליזם', המציג תכנית למניעת פערים ורווחה לכלל האוכלוסייה. רעיון 'הכלכלה המוסרית' הוא רעיון יהודי-אוניברסלי מרכזי, מדריך לחיים של יחיד ושל אומה: תמיכה בשוק החופשי ובהסרת חסמים הבולמים את השוק; אי כניעה ל'קפיטליזם' גס, השוחק את החלשים, ומרבה פערים בחברה הישראלית. התורה שצוותה על השמיטה והיובל התכוונה מלכתחילה למדיניות של צדק חברתי-מדיני. 'כלכלה מוסרית' טובה לכלכלה, טובה ליהודים ולישראלים. מאמר בנושא יפורסם בעמודים הקרוב. כתנועה, אנו מבקשים להוביל שיח, ולאזן את המגמות הללו במגזר הציוני דתי. בקרוב נפרט מעט על תוכניות תנועתיות בנושא זה.

שבת שלום!-שבת שלווה וענוגה!-*יגאל גור אריה*

www.hamikra.org & www.tanach5.org & info@hamikra.org

‍