לשמיעת מגוון 16 השיחות בפודזקס, כולן זמינות דרך האתר שלנו. www.hamikra.org
נהנתם? שתפו בבקשה!
.............................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "ה-פודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה: www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
*חשוב! בעמותה שלנו אין מקבלי משכורות, כולנו פועלים בהתנדבות.
פרשת שמיני-"וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד', אֵשׁ זָרָה " – מתווה השליטה העצמית ודחיית הסיפוקים
ד"ר זאב ( ווה) פרידמן *
שליטה עצמית או ויסות עצמי, הם יכולתו של האדם לבקר ולהתאים את מחשבתו, רגשותיו והתנהגותו על פי הנורמות החברתיות, לצורך השגת מטרה כלשהי או הסתגלות למצב מסוים. שליטה עצמית כוללת את היכולת לשלוט בדחפים, לווסת ולכוון את ההקצאה של משאבי הקשב, לווסת את התגובה הרגשית. הספרות המקצועית העוסקת בשליטה עצמית ובהשלכותיה, יודעת לספר על כך, שהעדר שליטה עצמית עלולה לגרום להשלכות של התנתקות , של תוקפנות ,הרס עצמי ושל הרס אחרים. כך למשל נמצא במאמר של וייסברוד נירית, רוזנבאום מיכאל ,רונן תמי:" הקשר שבין רגישות לדחייה, שליטה עצמית ומערכת מוטיבציה, לבין נטייה לתוקפנות בקרב מתבגרים". נמצא במחקריהם , כי מיומנויות של שליטה עצמית, ממתנות את הקשר, שבין שליטה עצמית, לבין נטייה לעוינות ולתוקפנות.(מגמות, כתב עת למדעי ההתנהגות, כרך 48, עמ' 337-365, 2012 ).
המשאב של שליטה עצמית הוא אח תאום למשאב של דחיית סיפוקים.
דחיית סיפוקים היא היכולת להמתין, במטרה להשיג דבר מה. היכולת הזו נחשבת כתכונת אישיות. הפסיכולוג דניאל גולמן גילה, שיכולת זאת היא מרכיב חשוב באינטליגנציה רגשית. אנשים ללא תכונה זו , מעוניינים בסיפוק מידי, כאן ועכשיו, בכל עת ועלולים לסבול משליטה עצמית נמוכה.פסיכואנליטיקאים גורסים כי אנשים בעלי שליטה עצמית ודחיית סיפוקים, באופן נמוך, סובלים מ"גבולות אגו רופסים". מחקר מפורסם הידוע בשם:" מחקר המרשמלו ", בדק את העיקרון של היכולת לדחיית סיפוקים. הניסוי נערך בשנות ה-60 של המאה ה-20 , על ידי ולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד בארה"ב. בניסוי נבדקה קבוצה של בני ארבע. לכל אחד מהם ניתן מרשמלו, כשהובטח להם שיקבלו מרשמלו נוסף, רק אם יוכלו להמתין 20 דקות לפני שיאכלו את הראשון. חלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין וחלק כן. לאחר מכן עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות ומצאו שבעלי היכולת להמתין היו סתגלניים יותר ואחראיים יותר והישגיהם במבחנים ובמשימות שונות היו גבוהים יותר. כלומר, אותם הילדים בעלי השליטה העצמית ובעלי היכולת לדחות סיפוקים, היו בעלי אחריות והגיעו למימוש עצמי והישגים אישיים הרבה יותר מחבריהם, שהיה להם קושי לדחות סיפוקים והיו בעלי שליטה נמוכה.
מתווה השליטה העצמית והיכולת לדחיית סיפוקים מיידיים, מתכתב עם האיזון העדין של שתי המערכות הנפרדות הפועלות במוחנו, מבית מדרשו של הפסיכולוג דניאל כהנמן חתן פרס נובל, בהבחנה שבין המוח המהיר המשחרר רגשות, לבין המוח האיטי הרציונלי השקול והמחושב.
פרשתנו וגם הפטרתנו, מציגים לנו את מתווה השליטה העצמית ודחיית הסיפוקים, בארבעה מופעים.
המופע הראשון – העדר שליטה עצמית של נדב ואביהו בהקריבם אש זרה
פרשתנו פותחת בתיאור אירוע משמח ומרגש שכל ישראל שותפים לו בשמחה : ״ וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל " ( ויקרא, ט', א' ).
רש״י מבהיר לנו את המיוחדות ביום זה: ״שמיני למילואים הוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם״. אנו עדים לשיא ההתרגשות והשמחה: ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" ( ויקרא, ט', כג'- כד' ). והנה בשיא מעמד ההתרגשות , השמחה והאופוריה, שמחברים את כל העם לאגודה אחת ולהתרוממות הרוח , מתרחש לנגד עינינו אירוע דרמטי breaking news שהוא האנטי קליימקס למעמד שתואר עד כה: ״ וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ד' "(ויקרא, י', א'-ב' ).
בני אהרון שהיו בעלי מעמד רוחני גבוה, מפגינים העדר שליטה עצמית ואי יכולת לדחיית סיפוקים, בכך שהקריבו אש זרה, במקום שירותם במשכן. הם מחליטים על דעת עצמם, בניגוד לכללים ולנהלים ומבלי שביקשו רשות מהממונים עליהם. הם מקריבים אש זרה שלא צוו.
מה היה חטאם של בני אהרן ,שנגזר עליהם עונש כה חמור, של מוות בשריפה ? האם קיימת מידתיות בין החטא ועונשו ?
המדרש מספר לנו : ״ שלא חלקו כבוד לאהרן. שלא נטלו עצה ממשה. איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה״ (ספרא, ויקרא י׳, ו׳). "שחצים היו" ( ויקרא רבה ,כ', י'). הם גם חטאו בטיפה המרה:" דתני רבי שמעון- לא מתו בניו של אהרן, אלא על שנכנסו שתוי יין לאוהל מועד" (ויקרא רבה, יב').
הנה לנו במופע הראשון, גורמים המשפיעים על העדר שליטה עצמית ודחיית סיפוקים- לא מכבדים את אביהם אהרן ולא מקבלים את סמכותו, גם לא מאפשרים לעצמם זמן מסוים , לחשוב ולהתייעץ טרם יעשו מעשה. הם לא מנהלים סיכונים בדבר האיום המרחף מעל ראשם. הם לא שוקלים את ההשלכות למעשה ותוצאותיו החמורות, שהרי הם משרתים בקודש במשכן והם יודעים גם יודעים, שמלאכת הקמת המשכן התבצעה על פי הספר ובהתאם להנחיות משה ואהרן, בכפיפות לציווי ולהנחיה של הקב"ה. הם לא הפנימו ולא הטמיעו את דרכו של אביהם אהרן: "ויעש כאשר ציווה ה' את משה": (ויקרא טז', כד' ) מפרש רש"י : "כשהגיע יום הכיפורים, עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך". כך גם במעשה המנורה : "ויעש כן אהרן" (במדבר ח', ג'),מסביר רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". גם העובדה שחטאו בטיפה המרה לא תרמה ליכולת השליטה העצמית שלהם.
בני אהרן נדב ואביהו, שוברים את כל הכלים ,הכללים והנורמות, במרחב הקדוש של מקום עבודתם ככוהנים בעבודת המשכן , הם מזלזלים בסמכות ובהיררכיה . הם בזים לבירוקרטיה של מסגרת ,כללים ונהלים של עבודת המשכן . הם אינם מכבדים את הפרוטוקול המקצועי של תהליכי העבודה במשכן, כפי שמפורטים בפרשתנו. הם פועלים במרחב עבודה, ללא גבולות וללא איזונים ובלמים. הם אנשים מתלהבים, חסרי מעצורים ,נעדרי גבולות ושליטה עצמית ובעלי יכולת נמוכה לדחות סיפוקים מידיים. הם אנשים הישגיים המקדשים את המימוש העצמי והאני, העכשוויזם, כאן ועכשיו.
המופע השני – השליטה העצמית של אהרן
הנה לנגד עינינו תגובתו של אהרן למות שני בניו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן" (ויקרא, י', ג'). היינו מצפים לתגובה אנושית סוערת ומוחצנת של אהרן, אביהם של נדב ואביהו. אך אהרן מפגין לנו מעשה של שליטה עצמית שנתפסת כבלתי אנושית ולא טבעית, בסיטואציה כה עוצמתית ומטלטלת. אך אהרן מתכנס בתוך עצמו, בולם את רגשותיו וגוזר על עצמו דממה ושתיקה. סוג של שתיקה רועמת. אהרן מקבל על עצמו את כללי ההתנהגות המתחייבים במרחב השירות במשכן. אהרן מכריע לטובת ערך הנאמנות וחובת הציות לאחיו משה ולקב"ה, גם אם בתוכו מתחוללת סערה של רגשות וסאת יגון וצער. שכן, אבא זה אבא ודרושים כוחות נפש עילאיים ובלתי אנושיים, לגזור על עצמך איפוק בסיטואציה חריגה זאת. בדיאלקטיקה שבין המחויבות לכלל ,לבין הרגישות לאישי , מכריע אהרן בשליטה עצמית יוצאת דופן לטובת הכלל – "וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן".
הנה רק השבוע לא יבשה דמעה בעם ישראל , נוכח הרצח הנתעב שביצע בן עוולה וגילוי החוסן האמוני והנפשי של משפחת די באפרת, ששיכלו את אם המשפחה לאה הי"ד ואת שתי בנותיה- מאיה ורינה הי"ד. בתום ביקור ניחום האבלים של נשיא המדינה מר יצחק הרצוג ורעייתו מיכל, הודה האב ליאו וילדיו- קרן, טל ויהודה, לנשיא המדינה והוסיפו: "הביקור ורוח האחדות שהנשיא מוביל, הם קרן אור בימים האלה".
המופע השלישי – השליטה העצמית ודחיית הסיפוקים בתאוות הבשרים
בסיומה של פרשתנו מוקדש פרק ארוך, המפרט את הכללים המדויקים שעל פיהם יש לנהוג במאכלות המותרים והאסורים לאכילה: " וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם. דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ...לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא, יא',א-מז).
מה ענין פרק זה למתואר עד כה באירוע הדרמטי של מות שני בני אהרן ולעבודת הכוהנים במשכן ? דומה שיש כאן רלוונטיות לנושא דיוננו, על מתווה השליטה העצמית ודחיית הסיפוקים, בקביעת גבולות ברורים , למותר ולאסור במרחב חיינו. זאת תשובת התיקון והשיקום למשמעות של האירוע הטראומטי של מות שני בני אהרן. המסר מאד ברור – לא הכול מותר. לא כל דחף לסיפוקים, מותר ולגיטימי. גם בחולשה אנושית של תאווה לאכילת בשר שמגרה אותנו ומנסה לשלוט על עצמנו, עלינו להפעיל את מנגנוני הבקרה והשליטה העצמית. זאת אחריות אישית שלנו לרסן עצמנו - " לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל ".
המופע הרביעי –העדר השליטה העצמית באירועפרץ עֻזָּה
מעניין לראות כיצד תסמונת העדר השליטה ודחיית הסיפוקים של שני בני אהרן, חוזרת על עצמה בהפטרה לפרשתנו:" וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, מִבַּעֲלֵי, יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם, אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהים ... וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה, וַיִּשָּׂאֻהוּ, מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה; וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ, בְּנֵי אֲבִינָדָב, נֹהֲגִים, אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה... וַיָּבֹאוּ, עַד גֹּרֶן נָכוֹן; וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ, הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ד' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהים עַל הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים"( שמואל ב', א'-ט'). הנה לנו מופע רביעי , בהצגת העדר השליטה העצמית ,משמעויותיה ותוצאותיה. קו מתוח מאירוע בני אהרון בפרשתנו, להפטרה המתארת אירוע דומה המשתקף בדמותו של עֻזָּה, שחצה גבול אסור ונגע בארון האלוהים, ללא רשות או ציווי. לא מקרה שדוד קורא למקום האירוע- פרץ עֻזָּה, המאפיין אירוע של העדר מתווה שליטה עצמית ודחיית סיפוקים, בביטוי של התפרצות (פרץ) ,העדר ריסון ועזות מצח (ְעֻזָּה).
הנה לנו ארבעה מופעים שמחברים את פרשתנו להפטרתנו, המציגים לנו שיעור מאלף – אודות מתווה השליטה עצמית ודחיית הסיפוקים. דומה שנדב ואביהו, שני בני אהרן ועֻזָּה, לא היו עוברים את מבחן המרשמלו של ולטר מישל. לעומת אהרן הכוהן שלימד אותנו שליטה עצמית ויכולת איפוק במציאות מאד מורכבת וחריגה.
הנצי"ב- הרב נפתלי צבי יהודה ברלין ( 1816-1893 ) מאיר באלומת אור בפרושו - העמק דבר לפרשתנו, את חשיבות מתווה השליטה עצמית ודחיית הסיפוקים, בהצבת ציפייה, בראש ובראשונה ממנהיגים וראשי העם :" כי כבר היה בימי משה כיתות בישראל, שהיו להוטים אחרי אהבת ד', אבל לא על ידי הגבולים שהגבילה התורה...אמר משה לישראל, אותו יצר הרע העבירו מקרבכם, שגם זה התשוקה, אף על גב שהיא להשיג אהבת ד' בקדושה, מכל מקום, אם היא לא בדרך שעלה על רצונו יתברך, אינו אלא דרך יצר הרע להטעות ולהתעות גדולי ישראל בזו התשוקה".
הנה כי כן, נדב ואביהו, גדולי ישראל הם היו, אך נכשלו ביישום מתווה השליטה העצמית ודחיית הסיפוקים. יתכן שאם היו עוצרים ולוקחים פסק זמן ממרוץ התלהבותם וקיצוניותם והיו מאמצים איזונים ובלמים בהתנהגותם, ופותחים בסוג של הדברות עם משה דודם ואביהם אהרון, הרי היו יכולים לרשום על שמם בהיסטוריה, את מתווה השליטה העצמית ודחיית הסיפוקים.
שבת שלום וקיץ בריא
*ד"ר זאב ( ווה) פרידמן ,מנכ"ל מלב"ב ( מרכזים לטיפול באנשים עם דמנציה ואלצהיימר ובבני משפחותיהם בקהילה). לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו ומנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות.
&
מתוך ספרו החדש של הרב ד"ר יואל בן-נון, חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
בינה בתורה ויקרא-במדבר, לפרשת שמיני:
הקִרבה אל הקודש מסוכנת
על מותם של שני בני אהרן אמר משה לאהרן, "הוא אשר דִבֶּר ה' לאמר: בִּקרֹבַי אֶקָדֵש..." (י', ג).
מתבקשת השאלה, מתי והיכן היה הדיבור הזה מאת ה' למשה? ניתן להבין שחבוי כאן קשר לאזהרות שנאמרו בהר סיני, שלא לעבור את גבול הקדושה מפני הסכנה:
וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ, כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת!
(שמות י"ט, יב)
חומרת הסכנה ברורה, והאזהרה "פן יֶהֶרסוּ אל ה' לראות" חוזרת במעמד הר סיני עוד פעמיים (י"ט, כא; כד). אמנם בסוף פרשיות הברית בהר סיני (בסוף פרשת משפטים) מתוארת אווירה שונה, אבל גם שם נרמזה הסכנה, במיוחד ביחס לנדב ואביהוא, שרק הם נזכרו שם בשמותיהם נוסף למשה ואהרן:
ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל...
ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו... ויאכלו וישתו; (שמות כ"ד, ט-יב)
ואכן, יש שאמרו במדרש (ספרא ויקרא י', כא): "מסיני נטלו את שלהם". זאת אומרת, נדב ואביהוא נטלו את העונש שהגיע להם מהר סיני, שכבר אז חצו את הגבול המותר, כי דווקא במקום של קִרבה בלתי אמצעית בין האלוהי לאנושי יש קדושה וסכנה גם יחד.
קשה לומר שהקשר עם מעמד הברית בהר סיני הוא מקרי, וייתכן מאוד שנדב ואביהוא בני אהרן שאבו עידוד מהר סיני, וניסו לחולל מפגש של חיבור מלא:
ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו,
ויִתנוּ בהן אש, וישימו עליה (=על האש, כפירוש הרמב"ן) קְטֹרֶת... (י', א)
נדב ואביהוא החזיקו בידם מחתות שענן הקטורת כבר עולה מתוכן, וענן זה אמור היה להתחבר עם הענן השמימי של התגלות כבוד ה' (להבנתי, כמו נגיעה ישירה במתח חשמלי גבוה):
...וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם;
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'! (י', א-ב)
והנה, "אחרי מות שני בני אהרן", בעבודת הכפרה לדורות בקודש הפנימי, ביום הכיפורים – נצטווה אהרן על זהירות יתר – הוא ייקח את מחתת האש, ואת הקטורת יחזיק 'מלוא חופניו', אך לא ייתן אותה על האש! רק כשייכנס "מבית לפרכת" יִתֵן "את הקטֹרת על האש לפני ה', וכִסָּה ענן הקטֹרת את הכַּפֹּרת אשר על העֵדות, ולא ימות" (טז, יג).
ייתכן מאוד, שמחלוקת דומה התחוללה בין כהנים צדוקיים לבין החכמים (=הפרוּשים) בימי בית שני, וכמה עדויות בגמרא (יומא יח, ב; יט, ב; נג, א-ב; ע, א) מצביעות על כהנים צדוקיים שמתו, ועל חרדה עצומה, שהפכה לחגיגה רק בצאת הכהן מן הקודש הפנימי.
חזון הצמחונות בספר ויקרא
אחרי תורות הקרבנות שיוצרות בתורה מעין 'סדר קודשים': "תורת העלה"; "תורת המנחה"; "תורת החטאת"; "תורת האשם"; "תורת זבח השלמים" (פרקים ו'-ז'), באות תורות הטהרות שיוצרות בתורה מעין 'סדר טהרות': "תורת הבהמה והעוף..."; "תורת היֹלֶדֶת"; "תורת הצרעת"; "תורת הזב..." (פרקים י"א-ט"ו).
עיקרן של תורות הטהרות הוא התרחקות מן הטומאה, כי רק טהור יכול לבוא אל הקודש או לאכול קודשים. והנה, לראשונה אנו פוגשים בתורה במפורש רשימות של חיות 'טמאות'; אמנם בפרשת המבול כבר הוזכרה החלוקה בין חיות טמאות וטהורות, אולם שם מדובר על הטומאה בלשון מעודנת: "...הבהמה אשר לא/איננה טהֹרה" (בראשית ז', ב; ח, וראו פסחים ג, א, על שימוש התורה בלשון נקייה).
מהי טומאתו של כלב וחמור או של נץ, ינשוף ושחף? טומאה זו באה לידי ביטוי בתורה רק בכך שאסור לאכול אותם בשום אופן. מי שנוגע בחיה טמאה בעודנה חיה, אינו נטמא, בין אם ליטף כלב או רכב על חמור, גידל דורס יום או דורס לילה. החי לעולם איננו מטמא! ואילו המת מטמא גם אם זו בהמה טהורה שמתה (י"א, לט-מ); מה אם כן מאפיין את בעלי החיים הטמאים באשר הם?
ברור וגלוי לעין הקורא, שכל הטורפים טמאים! רשימת העופות הטמאים היא, ברובה, רשימת דורסי יום, דורסי לילה ואוכלי נבלות, וגם אוכלי אשפה שיש בה תמיד גם נבלות (כמו החזיר) – כל אלה טמאים, וכן זוחלים ושרצים שניזונים כולם מבעלי חיים. המתבונן גם מבחין שמעלי גרה ומפריסי פרסה (שסועה) הם אוכלי עשב בלבד, וכך גם החגבים ומיני הארבה, היחידים הטהורים מבין השרצים.
המסקנה היא שרק בעלי חיים צמחוניים לחלוטין טהורים לאכילה!
מכאן מתחזק הרעיון של הרב קוק במאמרו חזון הצמחונות והשלום (מופיע במאמרי הראיה עמ' 26–27), שראה בצמחונות, כמו בשלום העולמי, את החזון הגדול של התורה לאחרית הימים, ממש כמו שלא הותר לאדם הראשון לאכול בשר לפני המבול (בראשית א', כט מול ט', ב-ג; סנהדרין נט, ב).
כעת נשאל את עצמנו: האם התרבות האנושית של ימינו, עם הרפתות והלולים הדחוסים, עם תעשיית הבשר ופיטום האווזים, מתקדמת אל 'חזון הצמחונות והשלום'?
או אולי דווקא תחליפי הבשר שמתוכננים בהנדסה כימית מריבוי תאים, בלי שחיטה של בעלי חיים?
האם צפוי באמת שינוי אמיתי?
הרב ד"ר יואל בן-נון
&
בע"ה. לפרשת שמיני-תשפ"ג - בלומה טיגר -דיכטוולד
וידום אהרון
האירוע חגיגי ביותר, יום חנוכת המשכן. אהרון ובניו עוסקים בהקרבת קורבנות, משה ואהרון מברכים את העם, יוצאת אש מלפני ה' ואוכלת את העולה ואת החלבים, "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: " ((שמיני ט, כד). שיא של קדושה ושמחה. הפסוק הבא מתאר את האסון שנוחת על אהרון ועל כל העם במות נדב הבכור, שאמור היה לרשת את כהונת אביו ומות אחיו אביהוא, על הקריבם לפני ה' אש זרה אשר לא צִוָּה אותם.
ההלם גדול. משה מבקש לתמוך באחיו מבלי להפר את חנוכת הבית למרות האסון. הוא נותן פֵּשֶׁר למות הבנים, וטוען שמותם אינו עונש על חטאם. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ט, ב). מפרש רש"י "אהרון אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". פשר זה אמור לתת טעם חיובי ונעלה למותם. הם נבחרו שעל ידם יתקדש הבית.
האם הפשר שנותן משה למות נדב ואביהוא מנחם את אהרון? הפסוק אומר לנו "וידום אהרון", ואינו מפרש.
בנו של רבן יוחנן בן זכאי נפטר, ובאו תלמידיו לנחמו ולא קיבל. הגיע תלמידו אלעזר בן ערך.
נִכְנַס וְיָשַׁב לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל,
לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ הַמֶּלֶךְ פִּקָּדוֹן.
בְּכָל יוֹם וְיוֹם הָיָה בּוֹכֶה וְצוֹעֵק וְאוֹמֵר: אוֹי לִי, אֵימָתַי אֵצֵא מִן הפִּקָּדוֹן הַזֶּה בְּשָׁלוֹם.
אַף אַתָּה, רַבִּי, הָיָה לְךָ בֵּן, קָרָא תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, מִשְׁנָה הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בְּלֹא חֵטְא – וְיֵשׁ לְךָ לְקַבֵּל עָלֶיךָ תַּנְחוּמִין כְּשֶׁהֶחֱזַרְתָּ פִּקְדוֹנְךָ שָׁלֵם.
אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן: אֶלְעָזָר בְּנִי, נִחַמְתָּנִי, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מְנַחֲמִין. (אבות דרבי נתן , פרק יד)
רבי יוחנן בן זכאי קיבל ניחומים, האם גם אהרון קיבל?
האברבנאל (פרשת שמיני) אומר: "פירוש וידום אהרן הוא שנהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאבל אב על בנים. גם לא קבל תנחומים ממשה כי לא נותרה בו נשמה והדבור אין בו ולכן אמר וידום אהרן שהוא מלשון דומם ושותק".
הרב אליעזר ליפמן ליכטנשטיין אומר: "ולא אמר "וישתוק", כי הבדל בלשון הקודש בין הפעלים הנרדפים "דממה", "שתיקה". שתיקה אינו מורה אלא שתיקה לבדה מדבור או מבכי ואנחה...אבל דממה מורה גם שקט הלב ומרגוע הנפש בפנימיות... לכן העיד הכתוב על אהרון שלא שתק לבד, אלא "וידום", שגם לבו שקט ונפשו הרגיעה בפנימיותה כי לא הרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא כלל, אלא הצדיק עליו את הדין" .(מקור: נחמה ליבוביץ ,עיונים חדשים בספר ויקרא, עמוד 111).
לפנינו אם כן שני פירושים ל"וידום אהרון". וידום, שנעשה לבו כאבן דומם. המילה מבטאת צער אדיר, לב שבור על מות הבנים, ואי קבלת ניחומים מדברי משה. מול פירוש אחר הרואה במילה וידום, מודעות פנימית ומרגוע שמקורם בצידוק הדין.
בפרשה זו יש פסוק בו אהרון מדבר ולא שותק. משה קוצף על אלעזר ואיתמר בני אהרון הנותרים על שלא אכלו את החטאת במקום הקדש. (י, טז-יח). " וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' " (י, יט). אהרן מגיב ומדבר. לפי רשב"ם אהרן מותח ביקורת על דברי משה:
"הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם" - היא העולה והחטאת של אהרן ובניו שכתב למעלה "קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים", והבנים סייעו לאהרן בקבלת הדם כאמור למעלה. וכן אמר אהרן. למה קצפת על בני? הלא היום הזה הקריבו אני ובני קרבנותינו שנתחנכנו בהם לעבודה, ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולה ותקראנה אותי כאלה, והאיך אוכל חטאת של קדשי דורות ביום הזה שנתקלקלה ונתערבה שמחתינו, דוגמת עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה:"
אני מבקשת להציע פירוש נוסף ל"וידום אהרון". וידום, קשור גם למילה דממה. דממה חזקה מן השתיקה בהיותה חוויה פנימית ולא רק הימנעות מדיבור. המילה תפקידה לגלות. ללא דיבור לא נוכל לתקשר עם אנשים. אך המילה בזמן שהיא מגלה, היא גם מכסה. מילים מגמדות חוויה, ואינן יכולות לבטא אותה באמת. מול חוויה עזה אנו אומרים: "אין מילים", "נגמרו לי המילים", ""וואו". האם יש מילים הנרדפות לאהבה? כיצד נתאר במילים חוויה כמו אהבה?
במקום בו תש כוחן של מילים לבטא את הנפש, יש לנו כלי ביטוי אחרים ועוצמתיים יותר.
הבכי, הצחוק, החיבוק, המוסיקה, הציור (סדרת הציורים "הצעקה" של מונק) והפיסול. אך ישנה גם הדממה. היא שפה אדירה. את קול ה' ניתן לשמוע רק מתוך הדממה. כי מהי אותה דממה? זו היא היכולת להשתיק את כל רעשי הסביבה, המסיחים את דעתנו ומונעים מאיתנו את הריכוז, ההקשבה וההתבוננות אל תוכנו. במקרה של דבר האל, אלו הרעשים של חיי היום יום והעיסוק בעצמנו, המונעים מאיתנו לשמוע את קולו הדובר אלינו או מתוכנו.
שתיקה בין שני אנשים היושבים יחד, יכולה להיות מאוד מביכה. היא יוצרת מתח, פחד, רצון לברוח. שיא האינטימיות בין בני אדם היא היכולת לשבת בדממה ולחוש שהמילים מיותרות, הן אפילו מפריעות, שהרי בשיח לב אל לב, המילה מתייתרת.
אבלו של אהרון על מות בניו יכול אם כן לבוא ממקום בו זקוק אהרון לכיבוי רעשים חיצוניים, כדי להקשיב אל תוכו פנימה. לעליו להתמקד בשיח פנימי עם עצמו, לעצב מחדש את עולמו שחרב. אין לו צורך במנחמים ולא במיקוד חיצוני לעיבוד אבלו, הוא זקוק לדממה. וידום אהרון.
אנטון צ'כוב בסיפורו "אויבים" אומר: שתיקה מלווה את ביטויי השמחה והאומללות המשמעותיים ביותר: אלו האוהבים מבינים האחד את השני בצורה הטובה ביותר כאשר הם שרויים בדממה, בעוד לצד הקבר, הנאום הלוהט והמלהיב ביותר נוגע רק במשקיפים מן הצד, אך נראה קר וחסר חשיבות לאלמנה ולילדי הנפטר".
השיר "ניב" של המשוררת רחל מבטא את מוגבלות המילה ואת עצמת הדממה
נִִיב
יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר,
מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף,
הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְטָפוֹף,
מַבָּטָן יָהִיר.
אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק
וְעָנָו כֶּעָפָר.
יָדַעְתִּי מִלִּים אֵין מִסְפָּר –
עַל כֵּן אֶשְׁתֹּק.
הֲתִקְלֹט אָזְנְךָ אַף מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה
אֶת נִיבִי הַשַּׁח?
הֲתִנְצְרֵהוּ כְּרֵעַ, כְּאָח,
כְּאֵם בְּחֵיקָהּ?
תל-אביב, תרפ"ו
(מקור: פרוייקט בן יהודה)
י"ט ניסן תשפ"ג - בלומה דיכטוולד
&
פרשת "שמיני"- תשפ"ג - יגאל גור אריה
אנחנו עם שלא מדלג על האפשרות לשמוח-"מימונה"!
מוצאי חג הפסח. אני יושב במרפסת הבית ומתבונן סביבי. כולם מסוגרים בבתים אבל מכמה וכמה בתים עולים צלילי המימונה. שכנים הוציאו מערכות הגברה. אנחנו עם שלא מדלג על האפשרות לשמוח.
כי מה זה שמחה יהודית? קצת קמח, קצת מים, טיפה דבש ואנחנו מסודרים.
שמחה פוגשת אותנו כשאנחנו לא מפריזים: לא דיכאוניים ולא הוללים.
השכנים השאירו בפתח הבית מופלטה. השאירו והלכו. ללא מגע פנים ועם הרבה לב.
זה פעם ראשונה שהמילים שכן ושכינה כל כך קרובים. השכן הופך לבלתי נראה כמו השכונה. חוט של חסד ואהבה גדולה נשלחים ביד נעלמה מלאת חיבה ואהבה.
בפרשתנו אנו קוראים :
״..להבדיל בין הטמא ובין הטהור; ובין החיה הנאכלת ובין החיה, אשר לא תאכל...״
בפרשתנו מופיעים סימני בעלי החיים הכשרים והמותרים באכילה, מדוע לא לאכול הכל?
המכנה המשותף בין כל המותרים הוא שאינם טורפים כלל. והיות וכל מה שאוכלים נעשה דם ובשר מבשרנו ומשפיע על האופי שלנו, עלינו להקפיד לא להכניס לגופנו תכונה של אכזריות.
או פשוט להפעיל שיקול דעת ומחשבה לפני שאוכלים, האם ראוי האם מתאים.
היסוד של המותר והאסור בחינוך- ״*להבדיל*״ להבדיל לבדוק-רף התנהגותי, לפני כל עשייה, אכילה, אמירה , עצור רגע ותפעיל שיקול דעת, בדוק, הבדל, הבחן, האם המעשה שאני חפץ לעשות ראוי שייעשה ?האם המילה שאני רוצה לבטא רצוי שתאמר? המאכל כשר לאכילה?
אלן מת׳יסון טיורינג הניח את יסודות המחשב וקבע ״*מבחן טיורינג*״ לפיו- לתבונה האנושית-בשונה מהמכונה המשכללת ביותר -יש יכולת להבדיל ולהבחין בין תחומים מסוימים.ועד היום לא הומצא מחשב המסוגל לעבור את "מבחן טיורינג" (היום מתקדמים בבינה מלאכותית)
הסייגים אשר מציבה לנו התורה באה להחדיר בנו את החובה להתבונן, להבחין, להבדיל, לתחום תחומים, להציב גבולות. כלומר המטרה להטמיע באדם מה מותר, הפעלת שכלו, מחשבתו, שיפוטו בהדחתו ובהתבדלותו מן האסור.
*האדם החושב, המבדיל ישאל את עצמו האם העסקה הגונה מוסרית, האם אני נוהג ביושר עם חבריי/עובדיי האם ליבי ברשותי או חלילה אני ברשות ליבי. *
היכולת שלנו לדחות סיפוקים, היכולת להבדיל, השאיפה להבחין הרצון לחדד גבולות.
כל הנ״ל חורגים מהממד ההלכתי ומשליכים לכל תחומי החיים של חיינו.
הידיעה שלא כל דבר נכנס לפה ולא כל דבר יוצא מהפה,(רכילות, לשון הרע) שליטה עצמית במה שעומד על הלשון, מחייבת את האדם לדחות סיפוקים תוך הקניית היכולת להבדיל, השאיפה להבחין , הרצון לחדד גבולות, נכללים המילה אחת: *הבדלה* !!
לו יהי ......
שבת שלום!
שבת שלווה וענוגה ואחדות מלאה!!
בשנה הבאה בירושלים הבריאה!!
*יגאל גור אריה*
&
מעדנים לשולחן שבת פרשת שמיני-תשפ"ג- ד"ת מספר 229- חיים קופל
היתרון בריבוי המצוות
1) בפרשתנו התורה מפרטת את סימני הטהרה בבעלי חיים, ובדגים: "כל אשר לו סנפיר וקשקשת..אֹתָם תֹּאכֵלוּ"
(י"א-ט). הגמרא במסכת חולין אומרת: כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, יש, שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. לפי זה יכלה התורה לכתוב רק סימן אחד בדגים והוא קשקשת (כי אזי יש לו גם סנפיר) ולמה כתבה התורה שדרושים שני סימנים? מתרצת הגמרא: "יגדיל תורה ויאדיר" (דף ס"ו:). דהיינו: להרבות דברי תורה, או: דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר.
2) ובדומה לדברים אלה, ניתן להסביר את דברי הגמרא, שנאמרים בעת סיום כל לימוד בציבור: רבי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. (מכות דף כ"ג:).
3) רב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל הוסיף הסבר בעניין, כששוחח עם תלמידים, בעת שבחן כיתת תלמידים בישיבה. הרב שאל אותם שאלות, והם ענו יפה. כשעמד לעזוב ביקש אחד התלמידים רשות לשאול אותו שאלה. הרב השיב בחיוב, והתלמיד שאל: חז"ל אומרים שריבוי המצוות זו זכות לישראל (כנ"ל). אבל לכאורה, המצב לא כך. שהרי ישנם שס"ה (365) מצוות לא תעשה ו-רמ"ח (248) מצוות עשה (יחד תרי"ג-613). יוצא אפוא שבגלל ריבוי מצוות לא תעשה, יש יותר סיכוי לעבור עבירה מאשר לקיים מצוות עשה. כך שריבוי מצוות זו חובה ולא זכות?
4) השיב לו הרב אוירבך: ראה, כל האנשים עושים את אותן פעולות כשהם משכימים בבוקר: רוחצים ידיים ומתלבשים. גם אנו, שומרי התורה והמצוות עושים אותו דבר , אבל לפי סדר שהורו לנו חז"ל. לכן, ראשית אנו נוטלים ידיים שלוש פעמים לסירוגין על כל יד. ואח"כ מתלבשים, נועלים ושורכים נעליים, לפי סדר מסוים שהורונו חז"ל. ממילא תוך כדי השכמה אנו מקיימים כבר כמה מצוות, שאינן נמנות עם תרי"ג המצוות. כך שכוונת חז"ל בריבוי המצוות מכוונת למצוות שאינן שייכות לתרי"ג המצוות, אלו מצוות שאנו מקבלים שכר עליהן תוך כדי עשיית פעילות שגרתית, שבכל מקרה היינו עושים אותן, אלא שאנו בעשותנו אותן מכוונים לשם מצווה.
5) ובדומה, חשבתי להסביר את דברי הגמרא במסכת שבת, בקשר לנכרי שבא להלל וביקש אותו שיגייר אותו , בתנאי שילמד אותו את כל התורה על רגל אחת. היינו מצפים מהלל שילמד אותו דברים ייחודיים ביהדות כגון: פרה אדומה, או יום כיפורים, שבהם יש דברים ייחודיים ליהדות. אך הלל אמר לו: מה ששנאוי לך אל תעשה לחבריך (שבת ל"א.). דבר הכי הגיוני והכי אוּנִיבֶרְסָלִי, שמקובל גם על שאר הדתות. ודאי שהוא לא ייחודי ליהדות, זה גם לא מה שציפה הגוי לשמוע.
6) נראה להסביר, שהלל אמר לגוי: ראה דבר הכי מקובל על כל הדתות, אצלנו זה שונה. כי כולם מקיימים אותו מכוח הבנתם אותו, ואנו מקיימים אותו כי כך ציוותה התורה, בלי לקחת בחשבון אם זה מובן לנו או לא. לכן בכל פעולה כזאת אנו מקיימים את ציווי התורה, ומרבים את קיום המצוות.
7) תשובות לפסח
א) ישראל + גבוה = אבי משה? תשובה: "עמרם" : ישראל = "עם" גבוה = "רם" ויחד "עמרם"
ב) מי כתב באחת מתשובותיו: ונוסף לזה אין לי מקום פנוי ואני מטולטל מחדר לחדר ומזווית לזווית, כי מגרדים
הכתלים..? תשובה: כתב זאת "הנודע ביהודה" (רבי יחזקאל לנדא) בעת הניקיון לפסח שעשו בדירתו וטלטלו אותו ממקום למקום. (שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא או"ח סימן נ"ז ד"ה תשובה מבן)
8) שאלות מפרשת השבוע
א) אי בים, שהיה ברשותנו לאחר מלחמה, ובפרשה מהווה סימן טומאה או טהרה בבעלי חיים?
ב) מי האיש שמופיע בפרשתנו ופעם אחת נוספת בלבד, בתורה כולה?
שבת שלום
מחיים קופל - מעדנים 229 פרשת שמיני תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/ וכןבקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
&
רו"ח יעקב זיצר-חיפה -פרשת שמיני-תשפ"ג- נדב ואביהו-בני אהרון
בפרשת ״שמיני״ מתואר מותם של בני אהרון נדב ואביהו ״ויקחו בני אהרון נדב ואביהו איש מחתתו ויתנו בהן אש זרה״…ומיד אחכ כתוב ״ ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם וימותו לפני ה׳.״
הרב וינברג יחיאל יעקב זצ״ל בספרו ״לפרקים״ כותב שמותם של נדב ואביהו מופיע ארבע פעמים בתורה וכל פעם עם סיבה אחרת כגון:
-הקרבת אש זרה שלא נצטוו להקריבה.
-שתויי יין נכנסו להיכל הקודש.
-שלא חלקו כבוד לאהרון אביהם.
-לא נטלו עצה ממשה.
(כן יש לציין שישנה סיבה נוספת״שלא היו להם נשים״).
הרב וינברג זצ״ל אומר: ״ ויש לומר כי הצד השווה שבכל הפגמים שנמצאו בנדב ואביהו הוא העדר שפלות רוח בפני מסורת אבות ועצת הזקנים״
במילים שלנו אחת הבעיות היתה שלא שמרו על ענווה ולא כיבדו ולא למדו מהמנהיגים וממורי הדורות.
בהמשך כתוב ״ויאמר משה את אהרון הוא אשר דבר ה׳ לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרון״,ורש״י מסביר ״אל תקרא בכבודי אלא במכובדי.״ וכן מוסיף רש״י ״רואה אני שהם גדולים ממני וממך.״
בפרקי אבות כתוב:
״עשה לך רב וקנה לך חבר״ ,כדי שיהיה לך ממי ללמוד ועם מי ללמוד. המסקנה שגם המנהיגים המכובדים ביותר מותר וצריכים ללמוד מאחרים וודאי ממנהיגים אחרים. וחשוב מאד לשמור על ענווה.
שבת שלום וקיץ בריא. הזיצרים
&
פרשת שמיני - פיזור השקעות - תשפ"ג
מייקל אייזנברג
פרשת השבוע, פרשת 'שמיני' מספרת על טרגדיה נוראית שהתרחשה בשיא החגיגות של הקדשת אהרון ובניו לכהונה:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. (ויקרא י)
רש"י פירש: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד - כשהקדוש-ברוך-הוא עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס: אם כן באלו כל-שכן ברשעים". כלומר, כשמשהו רע קורה לצדיקים, כל השאר רואים באירוע תמרור אזהרה לגבי עצמם. אך מדוע נדם אהרון? להבנתי אהרון נדם כי למרות כל ההסברים והצידוקים, התוכנית לניהול המקדש השתבשה לחלוטין.
בדרך כלל מופיעים ארבעת בניו של אהרון - נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר. אבל, כמו בפרשה שלנו נראה שניתן לזהות אבחנה בין נדב ואביהוא לבין אלעזר ואיתמר. בספר שמות נאמר: "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד) - רק נדב ואביהוא עלו, ללא אלעזר ואיתמר. בהתאם לכך, כשבספר במדבר נאמר: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם, וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם" (במדבר ג) מתקבל הרושם שנדב ואביהוא יועדו לכהונה לצד אהרון אביהם, אבל מכיון שהם מתו בטרם עת ולא היו להם בנים, אלעזר ואיתמר החליפו אותם. בשלב הראשון, מיד עם מותם של נדב ואביהוא, אהרון לא ידע מה יהיה הפתרון והשתיקה שלו מסמלת את שיתוק המערכת. בספרי חלב דבש ואי-וודאות הרחבתי על השלבים השונים של התפתחות תפקידיהם של הכוהנים והלויים לאור המקורות השונים. ראו בנספח למאמר 'דת ומדינה' ובהערה 257.
משה לעומתו פעל אקטיבית כשהפעיל את אלעזר ואיתמר, שלאורך הדרך אולי הרגישו דחויים, ולא ראויים כי הם לא חזו באלהי ישראל:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא. וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה' כִּי כֵן צֻוֵּיתִי. וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'.
לטובת הטמעת הקונספט החדש, שנדרש בעקבות מותם של נדב ואביהוא, משה חזר כמה פעמים על כך שכל בני אהרון לדורותם ראויים לגשת אל המזבח, ופירט את ההרשאות השונות שיש לבני משפחת אהרון לשרת ולאכול במגוון פעילויות בקודש. השינוי, שבשעתו היה רדיקלי, הצריך הדגשה כפולה שבעצם במקור כך ציוה ה' - לשעתו ולדורות.
כאלף וחמש מאות שנים לאחר מכן, ההיסטוריה חזרה על עצמה כשר' עקיבא דרש את הפסוק: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (קהלת יא) על טרגדיה שפקדה אותו (בדיוק בתקופה זו של השנה):
ר' עקיבא אומר: למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו; היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנאמר: "בבקר זרע את זרעך…". אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: ר' מאיר, ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת (חג שבועות). (יבמות סב ב)
לר' עקיבא היה צבא של עשרים וארבעה אלף תלמידים שמן הסתם היו יכולים להילחם ברומאים ששלטו בארץ באותה תקופה, וגם להשפיע על לימוד התורה של עם ישראל ולחזק את התרבות היהודית. כשכולם מתו (הטרגדיה עליה אנו מתאבלים בימי ספירת העומר) ר' עקיבא התחיל מחדש, והפעם גם בשיטה אחרת - סיירת של חמישה תלמידים. הסיירת תעביר את מסורת התורה שבעל פה לדור הבא. חמישה תלמידים, שבהתחלה כנראה לא היו במיינסטרים שכלל עשרים וארבעה אלף תלמידים שלמדו אצל ר' עקיבא גדול הדור, הם אלו ש"העמידו תורה אותה שעה".
על עשרים וארבעה אלף התלמידים איננו יודעים דבר - אפילו לא שם אחד או פרט ביוגרפי כלשהו. הם נתפסים כיחידה אחת ללא שונות ביניהם - כולם לא נהגו כבוד זה בזה ולא היה אפילו אחד שבחר בדרך אחרת. איפיון דומה ניתן למצוא גם בסיפור על ר' עקיבא שחזר הביתה אחרי שלא היה בבית עשרים וארבע שנים. התלמוד מספר שהוא חזר מלווה באלפי תלמידיו וכשאשתו יצאה לקראתו וניסתה לגשת אליו, התלמידים, שלא הכירו אותה, דחפו והרחיקו אותה. ר' עקיבא אמר להם: "שלי ושלכם שלה הוא" מה שמהדהד את המשנה במסכת אבות (ה, י): "האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית ויש אומרים זו מידת סדום… שלי שלך ושלך שלך, חסיד". בקרב התלמידים לא היה אפילו צדיק אחד ב…האחידות והצייתנות זועקות לשמיים.
לעומתם, חמשת התלמידים האחרונים מוזכרים בשמותם, הם באים מרקעים שונים והם מאופיינים בתכונות שונות: "איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים: ר' מאיר חכם וסופר, ר' יהודה חכם לכשירצה… ר' יוסי נמוקו עמו, רבי שמעון טוחן הרבה ומוציא קימעא" (בבלי, גיטין סז, א). אם כן, הלקח שנלמד הוא כפול: דרוש מגוון דעות וגישות, וחובה לנהוג כבוד אחד בשני, כולל במי שאיננו במיינסטרים כרגע, כי דווקא הוא וגישתו יכולים להתאים ולהיות רלוונטיים כשהמציאות משתנה.
מייקל אייזנברג
אשמח לקבל תגובות בכתובת:
