פודזקס- פרק 6 "מוסר ומשפט" על פי הרב לורד יונתן זקס זצ"ל.הרב ד"ר עידו פכטר משוחח עם פרופ' אהרון נמדר.
על- מוסר והלכה, מה ההבדל בין ההלכה כמערכת משפטית ובן המשפט הכללי? מסע בעקבות טבע האדם, כפי שהבין אותו הרב יונתן זקס , מאירה את יחודה של ההלכה היהודית ביחס אל שלמות החיים.
כדי להכנס לפודזקס, הכנסו לאתר שלנו www.hamikra.org
......................................................................................
אנחנו החברה לחקר המקרא, מבקשים אותך להיות שותף/פה שלנו, על מנת לאפשר לחברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן-גוריון, להוות עורק חיים חיוני לפיתוח וצמיחה של מקצועות התנ"ך ומורשת ישראל בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי.
ולהמשיך ולפתח את "הפודזקס"
ניתן להעביר תרומות:
דרך אתר החברה www.hamikra.org
בכרטיסי אשראי ,או BIT (קבלה עם אישור מס נשלחת במקביל.)
החברה מוכרת כעמותה לתרומות לפי סעיף 46 במס הכנסה.
..........................................................................................
הרב אבי רזניקוב- רב בית החולים איכילוב -תל אביב:
דין פיתה שנכנסה בפסח לבית החולים- דיון הלכתי.
&
פרשת תרומה- הרב אבי רזניקוב-בית החולים איכילוב תל- אביב.
מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה
מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ
תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה, א –ט').
פרשת תרומה פותחת סדרת פרשות העוסקת בבניית המשכן. פרטי פרטים של חומרים, גדלים, כמויות, שהחיבור המדויק ביניהם הוא היוצר את המשכן.
כבר בראשית הפרשה, מדגישה התורה שתרומה אינה יכולה להיעשות מן הפה ולחוץ, אלא היא חייבת להיות מלווה בעבודת הלב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו - תקחו את תרומתי".
"משכן" יהודי, מלמדת אותנו התורה, חייב להיות נחלת הכלל. אין הוא בבעלותו של איש אלא הכל שותפים בו, ומחויבים לתרום לכינונו, לבניינו ולהחזקתו.
התורה מכוונת לכך שכל אחד יביא מה שיש לו, וכל אחד תרם מה שהוא יכול. האחדות באה לידי ביטוי כאשר החברה מגוונת וכל אחד משלים את זולתו.
כל אדם הביא משהו אחר ויחד כולם משלימים זה את זה ויוצרים שלמות אחת. השלמות שנוצרת מצירוף כל "האחדים", מצירופם של כל הבודדים, מהאחדות. זכינו להתגלות ד' מתוך אחדות העם.
מהיכן האדם לוקח את התרומה? מליבו, מעצמו.
שבת שלום בציפייה לימים של אחדות
הרב אבי רזניקוב
&
מתוך ספרו של הרב ד"ר יואל בן-נון,חבר בפורום התנ"ך בחברה לחקר המקרא.
מקראות, בינה בתורה בראשית-שמות, לפרשת תרומה.
"מי יִשְכֹּן בהַר קָדְשֶךָ?!"
פרשיות המשכן, הקרבנות והטהרה, תופסות מקום מרכזי בתורה – הן משתרעות על פני המחצית השנייה של ספר שמות והמחצית הראשונה של ספר ויקרא (וכן בתחילת ספר במדבר); הרושם הוא, שעבודת הקרבנות והטהרה היא מרכז עולמה של תורה, ובלעדיה אין לנו תורה שלמה כלל.
אולם בדברי הנביאים, משמואל דרך ירמיהו ועד מזמורי תהלים, מתקבל רושם אחר לגמרי; ולפיו, רק מי שראוי מבחינה מוסרית לעלות בהר ה' ולשכון בהר קדשו, ה' רוצה בו! אין ה' חפץ בעולות וזבחים ואין לו צורך בקרבנות ממי שאינו ראוי! חמור מזה, קרבנות של אנשים בלתי ראויים מבחינה מוסרית הם חילול הקודש, ועלולים לגרום לסילוק השכינה.
במבט שטחי נראה כאילו יש פער תהומי ביחס אל הקודש והמקדש בין מצוות התורה לבין מוסר הנביאים והמזמורים. מתוך פער זה נדמה כאילו התורה חוגרת שק על החלל הנורא של היעדר המקדש מאז החורבן, ואילו מוסר הנביאים והמזמורים מעדיף מקדש חרב על מקדש מחולל בהשחתה מוסרית. ברם, עיון מעמיק בפרשת משפטים, ובעיקר במשפט המוחלט המהווה הקדמה מהותית לפרשיות המשכן, חושף משמעות אחרת – איסורי שמועת שווא ונתינת יד לרשע, כמו איסורי שוחד והטיית משפט הם תנאים מוקדמים לפרשיות המשכן! רק ציבור שעומד במבחנים המוסריים של פרשת משפטים, ראוי לעלות אל הקודש, ורק בציבור כזה יכול להתקיים הפסוק המכונן: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (כ"ה, ז).
ברית יציאת מצרים ומעמד הר סיני בכללו הם תנאי מוקדם לכניסה לארץ, אבל מצוות הצדק והמשפט במיוחד הם התנאי המקדים לעלייה אל הקודש והמקדש! בקריאה זאת, אין שום פער בין התורה לבין מוסר הנביאים והמזמורים, וממילא, צריך להיות ברור לכל מאמין1] שכך קראו הנביאים את התורה, וכך פירשו את מוסר התורה ואת עיקריה; העמידה לפני ה' בהיכל הקודש היא זכות מופלאה למי שראוי לה, בעוד הצדק והמשפט והמוסר הם העמודים שעליהם ההיכל עומד, ובלעדיהם אין לו קיום!
משפט בטרם המשכן
פסוקי המשפט המוחלט בפרשת משפטים (כ"ב, כ עד כ"ג, ט) הם תנאי מוקדם למשכן, ומהם נובע 'מוסר הנביאים', כפי שעולה בבירור מדברי הנביאים, ומפסוקי התורה, כאחד:
וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן; אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי...
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ; אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ – בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי!
לֹא תִשָּׂא (=לא תקבל) שֵׁמַע שָׁוְא, אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס; לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת משפט]. וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ...
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ. מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק – וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג, כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע; וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים. וְגֵר לֹא תִלְחָץ –
וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם;
אם קוראים את התורה על הסדר כמו שקראו אותה הנביאים, מצוות המשפט והמוסר הם הבסיס למשכן והתנאי המוקדם לעצם קיומו, ואין שום ניגוד או סתירה בין דברי התורה, לבין דברי הנביאים!
חופש ושוויון, ערכים הפוכים
תרומת הנדבה היא התגלמות החופש:
מאת כל איש אשר יִדְבֶנוּ לִבו, תִקחוּ את תרומתי; (כ"ה, ב)
העשיר יַרבֶּה והדל יַמעיט, חסרי היכולת לא יתנו כלום, ובעלי היכולת יזכו בכיבודים הראויים ושמם ייזכר. החופש הוא רעיון נפלא, אלא שהמחיר שלו הוא בפערים הגדולים.
הדיבור הפותח ("וידבר ה' אל משה לאמר", כ"ה, א) מוביל אותנו ברצף אחד, לאורך פרשיות תרומה ותצווה, עד תומן, בלי דיבור נוסף מאת ה' – רק בתחילת פרשת כי-תשא מופיעים ששה דיבורים חדשים, והראשון שבהם מציב בפנינו תרומה הפוכה לחלוטין, תרומה שוויונית של כופר נפש:
מחצית השקל בשקל הקדש... העשיר לא יַרבֶּה, והדל לא יַמעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה' לְכַפֵּר על נַפשֹתֵיכֶם... וְנָתַתָ אֹתו על עֲבֹדַת אֹהל מועד...; (ל', יג-טז)
והנה כאן תרומת החובה, הצועקת בריש גלי את חשיבות השוויון בכפרת הנפשות.
גם השוויון הוא רעיון נפלא, שהרי כל בני אדם נולדו שווים, ובכפרת נפשות אין שום הבדל בין עני לעשיר; אולם, המחיר של רעיון השוויון הוא הכוח השלטוני הנדרש כדי לגבות את מס החובה, והעדר היוזמה החופשית המחוללת פלאים בהשקעה ובגמול. איך ייבנה המשכן עם עבודת אוהל מועד, גם מתרומת הנדבה החופשית וגם ממס החובה השוויוני? הלוא במקום שיש חופש אין שוויון, ובמקום שיש שוויון אין חופש?!
הפתרון לכך נמצא בתחילת פרשת פקודי, בפרק ל"ח.
בתמצית, את אַדנֵי הכסף עליהם ניצבו קרשי המשכן ועמודי הפרוכת עשו מ"כסף פְּקוּדֵי העֵדה", כמו גם את וָוֵי העמודים לקשירה בסוף (ל"ח, כה-כח); במילים אחרות, בבסיס עליו עומד המשכן, ובקשירתו בסוף, מיוצגים בשוויון גמור כל בני ישראל, ואילו כל מה שבתווך בא בנדבה.
בסיס שוויוני המייצג את כ-ו-ל-ם, ועל גביו נדבה חופשית מלאה, וסגירה שוויונית בסוף –
זהו האיזון הראוי בין הערכים ההפוכים על פי התורה.
1] חוקרי המקרא בדרך הביקורתית ראו בסתירה הזאת בין חוקי 'הכהונה' לבין מוסר הנביאים, אבן פינה בשיטתם (ראו בהערות הבאות). אולם, הקריאה המוצעת כאן של פרשיות יתרו-משפטים כתנאי מוקדם למשכן, מראה שאין סתירה כלל, ובכך נופל ונעלם אחד הנימוקים המרכזיים בשיטת הביקורת. הרב ד"ר יואל בן-נון.
&
בלומה טיגר-דיכטוולד
בע"ה. פרשת תרומה שמות
"ואת המשכן תעשה", מדוע הכתוב מפרט את מידות המשכן וכליו
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (תרומה, ח, ט).
מפסוק י' ועד סוף הפרשה לפנינו פירוט מדויק של כל כלי המשכן. גובה, אורך ורוחב, חומרי הבנייה, הקישוטים, עד לפרטי פרטים.
מקרה דומה לפנינו בפרשת נח, שם מורה ה' לנח את המידות המדויקות של התיבה ואת החומרים מהם יבנה את התיבה. (נח, יד-יז).
מדוע יש צורך בפירוט כזה של כלי המשכן ושל החצר, כאשר מדובר במבנה ארעי הנע עם בני ישראל במסעם, ובמיוחד לאור העובדה כי ה' שוכן בכל מקום. יתירה מכך האזהרה כי על המשכן להבנות בדיוק כפי שהראה ה' למשה חוזרת מספר פעמים בפרשה.
המילה מידה מציינת שיעור של זמן, אורך, רוחב, שטח ונפח (אמה, מטר וכו'). " שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' " (כי תשא. לו, טו). השבת תחומה בזמן. יש שעת כניסה ושעת יציאה לשבת. תחום שבת הוא אלפיים אמה. סוכה כשרה מוגדרת במידותיה (מידות מקסימום ומינימום) , על פי שניים עדים יקום דבר, כך גם מעשר, מתנות כהונה, מעשה הקטורת, מספר הקורבנות שיש להקריב ועוד.
אך מידה היא גם תכונה, קוד התנהגות. אנו מבחינים בין מידה טובה לבין מידה רעה. אך בעוד שקל לדייק במידה שהיא מדידה כמו מטר, קשה לדייק במידה שהיא תכונה ולקבוע את שיעורה. מהי מידת "קנא קנאתי לה' " שאומר אליהו, ומהי מידת קנאת פנחס לה' בהורגו את זמרי ואת המדיינית?
הרמב"ם במבוא למשנה ("שמונה פרקים") מלמדנו את מידת המיצוע, אותו "שביל זהב" בין קצוות. לדוגמא, מידת הנדיבות מצויה בין היות האדם כילי לבין היותו פזרן, והיא מידה טובה. מה שיעורה של נדיבות שהיא מידה טובה? וכמה הוא אומץ לב שהוא המידה הטובה בין העזה לבין רוך לבב? או ענווה שהיא בין גאווה לבין שפלות רוח?
כדי לחנך את האדם לאורח חיים ערכי ולהשריש בו את המידות הטובות, יש צורך בחוקים ובגבולות (מידות) שבמסגרתם יימסר לו הקוד האתי המוסרי שיהיה נר לרגליו, ויהיה גם הקוד של קבוצת השייכות שלו. על כן אין להסתפק באמירות כלליות אלא יש לרדת לפרטי פרטים של ההוראות שוב ושוב, ולהקפיד מאוד על יישומן. כך אנו מעדנים את האדם, מלמדים אותו לשים לב לפרטים, להתבונן, להקשיב, להיות מעורב בקהילה, וליטול אחריות אישית על הביצוע. כל אדם יכול להיות משכן, אם ניטע בו תכונות טובות ועשייה חיובית המקרבת אותו למטרה שהיא להיות אדם ראוי, עבד ה'.
ל' שבט, תשפ"ג
&
מעדנים לשולחן שבת ד"ת מספר 222 הארון עץ חיים - חיים קופל
1) הכלי הראשון שנצטווה משה להכין במשכן הוא הארון, שנאמר: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים..וצפית אֹתוֹ זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו" (כ"ה.י-י"א). חשיבות הארון היא בכך, שספר תורה מונח בו. דווקא משום כך, מתעוררת השאלה, מדוע הארון עשוי מעץ, אומנם מצופה זהב מבית ומחוץ, בעוד שהמנורה, למשל, עשויה כולה מזהב, " וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טהור" (כ"ה-ל"א). המנורה היא סמל לתורה. הגמרא אומרת: אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים (בתורה) ידרים, ושיעשיר יצפין, וְסִימָנְךָ שולחן בצפון ומנורה בדרום. (ב"ב כ"ה:).
2) נראה להסביר, שאומנם הזהב חשוב ויקר יותר, אבל הוא קבוע , אין בו פחת, והוא ונשאר באותו גודל תמיד.
לעומתו, העץ יכול לגדול, לצמוח. ניתן לקנות שתיל קטן, לזרוע אותו, לטפל בו והוא יגדל לעץ פורח עם ענפים רבים ואף ייתן פירות. (והאדם עץ השדה).
לכן בוחרת התורה דווקא שהארון, שבו ספר תורה, יהיה עשוי מעץ, מכיוון שעץ מתפתח, יכול לגדול, להוציא פירות וזה בדיוק מה שאנו רוצים להפיק מהתורה ומלומדיה.
3) תלמיד חכם שמגיע להוראה, ענפיו (תלמידיו) מרובים ופריו (רמת ידיעותיהם) מתוק. הענפים הם לא רק התלמידים, אלא גם התורה שבע"פ והתפתחות ההלכה בהתאם למציאות המשתנה.
לכן הסמל לתורה אומנם מזהב (המנורה), אבל התורה עצמה מונחת בעץ בכדי שתוכל לגדול, להתרחב ולהוציא ענפים ופירות.
4) גם למעטפת, מבית ומחוץ, מזהב, חשיבות רבה, היא המסגרת בו נטועים השורשים והוא שומרת על גבולות תחום ההתפשטות של השורשים והענפים. כולם יונקים מן השורשים שהם התורה שבכתב שנתנה בסיני.
5) לבן תורה יש קריטריונים, ורמז לכך ניתן למצוא במידות הארון. מידות הארון אינן שלמות:":אמתים וחצי ארכו, אמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו" (כ"ה-י). והרי הארון הוא בית קיבול לתורה, ומי שרוצה לקבל תורה צריך להיות עניו, (מקום ארון אינו מן המידה. מגילה י:) להרגיש שטרם הגיע לשלמות, ומי שמתגאה ומלא גאווה, "לא משאיר מקום לתורה בקרבו".
6) הגמרא אומרת: מי שמתגאה בעל מום הוא. (מגילה כ"ט.). הרב קרלינסקי, בשם הרב נחום לסמן (מייסד וראש ישיבת תפרח) שואל לָמָּה הוא נקרא בעל מום, הרי כל איבריו שלמים? ומסביר, שהרי אדם רגיל לא מרגיש את איבריו: יד, רגל וכו' בחיי היום יום. מתי הוא כן מרגיש בהם? כשהם נפגעים וכואבים, אז הוא גם מטפל בהם.
7) לכן אדם "מושלם" אינו חושב על עצמו (ועל אבריו). אם הוא מתגאה ומרבה לחשוב על עצמו, סימן שהוא פגוע, יש בו איברים "חולים" שגורמים לו להתגאות ולעסוק בעצמו.
8) אבל כל זה בפנימיות של האדם ( ארון עשוי עץ) בהרגשתו האישית. אבל בחיצוניותו, כלפי חוץ, (ארון מצופה זהב) עליו לשמור על הופעה נאה, להיות מעורב בציבור, לשאת בנטל ולקחת אחריות.
9) תשובות מפרשת משפטים
א) האם רציעת אוזן העבד במרצע היא בְּדַוְקָא או שניתן לרצוע בכל כלי? תשובה: בעל הטורים אומר שזה בְּדַוְקָא. רמז לדבר הוא שהמילה "מרצע" בגימטרייה היא 400 כמניין השנים שהיו צריכים בני ישראל לגלות במצרים (בפועל ישבו רק 210 שנים). היות שהעבד רוצה לחזור לעבדות, מזכירים לו את התקופה. (כ"א-ו, וכן דעת זקנים מבעלי התוספות)
ב) צומח שמוזכר הן בפרשה והן בפרשת בראשית? תשובה: "קוצים" בפרשת בראשית נאמר "וקוץ ודרדר תצמיח" (בראשית ג-י"א). בפרשתנו "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ " (כ"ב-ה).
10) שאלות מפרשת השבוע
א) היכן מצינו בפרשה דומם ההולך לישון?
ב) בציווי הארון (כ"ה...י- ט"ז) יש את כל אותיות א-ב חוץ מאות אחת. מהי האות? ומה הסיבה לחסרונה?
שבת שלום
מחיים קופל.מעדנים 222 פרשת תרומה תשפ"ג
תגובות/הערות/הארות/ אובקשת הצטרפות, ניתן לשלוח לחיים קופל בדוא"ל hkop77@gmail.com
&
פרשת תרומה- יגאל גור אריה.
לזאב אלמוג ברכות לפרשת בר המצווה -תרומה.
לחני פאר ברכות ליום הולדת– נולדה בשבת תרומה.
לאבי חן ברכות לשבת פרשת בר מצווה -תרומה
*נתינה יוצרת אהבה* !
השבת אנו קוראים פרשת תרומה, הפרשה החביבה על תימנים!!
תמני עולה לאוטובוס ושואל את הנהג... סליחה, על פרחים צריך לשלם?
נהג: לא !!! יופי... אמר התימני לבנות שלו. שושנה, יסמין, ורד, נרקיס, איריס, לילך, רקפת יאללה לעלות !!!!
...״דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה״ לא נאמר ויתנו לי תרומה אלא ״וייקחו״ ללמדנו שבנתינת צדקה אנו נותנים לעצמנו יותר מאשר לנזקק!!
בבניית המקדש האם ה ״תרומה״ היא חובה או מרצון חופשי/בחירה?
לכאורה נראה כי התורה מעודדת מאד התנדבות, ורצון טוב. לא כך- התרומה היא מבוססת על מחויבות. כך בניית המשכן מבוססת על התנדבות של כל אחד ואחד, אולם הבסיס שעליו הוא עומד- מורכב מתרומה בעלת אופי אחיד, כל אחד ואחד *חייב* לתת באם רוצה באם לאו.עולמנו מונהג באופן בו ישנו מערך שלם של חובות וזכויות לכל אדם. ישנן חובות המוטלות על אדם החי בחברה עם תכתיבים משלה, אדם הפועל במרחב ציבורי, במקום העבודה, במקום המגורים והמשפחה .האנושות התלבטה שוב ושוב בשאלה האם טוב יותר להסיר את המחויבויות ולסמוך על אופיים הטוב של בני האדם ועל כך שהם ידעו לשמור האחד על השני, או שיש לבנות מערך של חוקים וכללים. ההכרעה כידוע הייתה לכיוון של כללים וחובות המעניקים מסגרת לפעולותיו של האדם. גם העקרונות העולים מן הפרשה משקפים תפיסה שכזאת, כשלצד מערכת החובות קימת גם אפשרות של תרומה והתנדבות .(דוגמא אישית או אישיות לדוגמא) המערך הכולל הזה הוא שיוצר את האנושות החיובית והתומכת.
נראה כי מסר חשוב זה בדורנו, שבו החברה המערבית נוטה לפרוק מעליה כל עול של מחויבות בחברה, הערך של ״כבוד האדם וחירותו״, וכל דרישה למחויבות נתפסת כפגיעה ברעיון זה. מאותה סיבה רבים ויתרו על מוסד הנישואים, והם מעדיפים לחיות ביחד מתוך אחווה ורצון טוב וללא שום קשר רשמי מחייב. (לקיחת אחריות)
נתינה יוצרת אהבה! זה נכון בזוגיות– ככל שאנחנו משקיעים יותר, אנחנו מרגישים קשורים יותר. זה נכון בהורות- הטרחה בביב ילדים קטנים וההשקעה בהם קושרות אותנו אליהם.
"*יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה- האהבה באה בעקבות הנתינה*"
החברה פורקת מעליה כמעט כל מחויבות, אנו חייבים לברוח מתפיסה מוטעית זו, *למען חברה בריאה יותר ערכית יותר והגונה יותר*.
שבת שלום !
שבת שלווה וענוגה!!
יגאל גור אריה
