צום תשעה באב הוא אחד האתגרים הדתיים הגדולים שניצבים לפתחו של אדם מאמין בימינו

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט, הוד השרון

אביעד הכהן - דברים - חזון

קינה על הקינות

צום תשעה באב הוא אחד האתגרים הדתיים הגדולים שניצבים לפתחו של אדם מאמין בימינו.

פנים שעירות, לא מגולחות; נעלי בד וגומי(או סנדלי "קרוקס" מגעילות המשקפות חורבן אסטטי מושלם); קריאה בתורה ואמירת "איכה". סממניה החיצוניים של האבלות, רחוקים מלהקנות לאדם ממוצע, 'מן השורה', את ממד העומק והחוויה שבאבלות על החורבן.  

עם יד על הלב: הקינות, שתופשות חלק מרכזי בתפילת היום, איבדו הרבה ממשמעותן. ריבוי הקינות  כמו לשונן הסתומה של רבות מהן, הפכו אותן ל"נטל" על רבים מפוקדי בתי הכנסת.

עד כדי כך, שבקהילות רבות בא למדינה מנהג חדש (ואולי כבר ישן): חלוקת "דפי קיצור", שבהם מסומנות הקינות שיש ל"דלג" עליהן על מנת שלא להטריח את הציבור יתר על המידה. וטרם דיברנו באותם שמתבוננים כל כמה דקות בשעונם, או "מחשבים את הקֵץ" בספירת העמודים שנותרו עד סוף הקינות.

הרבה חנויות ובתי עסק פועלים כסדרם ביום זה. התחבורה הציבורית ממשיכה במֵרוֹצה וברבים ממקומות העבודה נמשכת המלאכה כביום רגיל. רק סגירת בתי העינוגים (בליל תשעה באב, אך לא ביומו!), מכוחו של חוק,עדיין משמרת משהו מהווייתו של "יום החורבן הלאומי".

בניסיון להחיות את רוח היום ותכליתו, מנסים גורמים שונים לנסח 'קינות' חדשות שיתכתבו עם מאורעות הזמן  החדש (דוגמת קינות על השואה), לארגן סיורים,"סיבובי חומות" ומעגלי שיח שתוכנם ראוי ויפה לכל  ימות השנה, אך במידה רבה מַקְהִים את תחושת האבל על חורבן הקודש והמקדש, עיקרו של יום.

בעולם בן ימינו, הקושי בהעברת תחושת החורבן וחווייתו נובע לא רק משכחה, אדישות או רצון לשַכֵּחַ את אחד המאורעות המרכזיים והמשמעותיים בתולדות העם היהודי.

יש בו גם ביטוי אמתי לקושי הכֵּן והאמתי שבדיבור על "העיר האבֵלָה והחרבה והשוממה מבלי בניה" לנוכח ירושלים דהאידנא, עיר הבירה של מדינת ישראל, עם מספר התושבים הגדול בישראל,כ-800,000 במספר, ועם תנופת בנייה (ופקקי תנועה) שמעשי הורדוס והעיר של ימי בית ראשון ושני מתגמדים לידה.  

חידוש מלכות ישראל וריכוז רובו של העם היהודי בארץ ישראל בחלוף כאלפיים שנה, מהדהד מחדש את שאלת השאלות: "האבכה בחודש החמישי"?.

הניסיונות ל'תקן' את תפילת 'נחם'ולהתאימה למציאות החדשה מבטאת קושי זה, שמבקש להימנע מאיסור אמירת שקר.

אכן, מעטים הם בימינו שנותנים עיניהם וליבם לעיון מעמיק בקינות, במגילת 'איכה' ובנבואות החורבן. לא מלמול חסר פשר שלהם,כ"צפצוף הזרזיר" ורק על מנת "לצאת ידי חובה", אלא עמידה על תוכנם ומשמעותן לימינו ובימינו, כאן ועכשיו.

ולמותר לומר שהבנה נכונה של הקינות דורשת בקיאות מרובה בתנ"ך ובמקורות חז"ל שעליהן הן מבוססות, ומבארותיהם שאבו הפייטנים והמקוננים רמזי לשון ודימויים.

אחד המיוחדים שעשה כן היה"הרב", הרי"ד סולוביצ'יק. לצד עיוניו המעמיקים בהלכה ובהגות, היה"הרב" מקדיש שעות ארוכות בכל תשעה באב, בלילו וביומו, ללימוד הקינות בחברת תלמידיו. חלק מעיונים אלה רוכזו במהדורה חדשה של הקינות שיצאה לאור לפני מספר שנים, ולימודן עשוי להדגיש עד כמה – למרות המאורעות והתמורות העצומות שחלו בעולם למן חורבן הבית – הן נותרו אקטואליות.

דוגמא לכך ניתן למצוא בקינה – אחת מני רבות – שחיבר רבי אלעזר הקליר. בפתיחתה מופיע המשפט, הסתום-משהו, "שָׁבַת סוּרוּ מֶנִּי שִׁמְעוּנִי עוֹבְרַי (ולפי נוסח אחר, המוסבר בחילוף הגראפי הנפוץ ב=כ: עוֹכְרַי), סְחִי וּמָאוֹס הֱשִׂימוּנִי בְּעֶדְרֵי חֲבֵרַי", ובסיומה קריאת השבר: "אוי מה היה לנו!".

בהמולת הקינות הנאמרות במרוצה, כמעט ואין מי שנותן דעתו לפועל המופיע בראשיתה, ש.ב.ת., פועל המהדהד כמאליו את האמור בשבת בראשית: "וביום השביעי, שבת וינפש!".

אך מה הקשר בין שביתת בראשית לחורבן הבית?

בבקשו לתת פשר לשימוש בפועל זה, עמד הרב סולוביצ'יק, בעקבות חז"ל (ראו בראשית רבה י, ט; תנחומא לך לך, ט) על כך ש"שביתה" אינה מסמלת רק הפסקה מתוכננת ממלאכה, אלא יש בה מעין"שביתת פתע". מאורע בלתי צפוי, הבא לעולם בפתע פתאום, בעוצמה בלתי רגילה, כרעם ביום בהיר.

מתוך כך נטה "הרב", כדרך הלמדנות הבריסקאית, כור מחצבתו, להבחין בין שני מיני צרות.

יש צרה שניתן לצפותה מראש. היא נראית באופק זמן רב קודם התרחשותה. לעתים היא פריו של תהליך מתמשך, ואפילו מעין"תוצאה מתבקשת". כך, למשל, פטירתו מן העולם של חולה במחלה חשוכת מרפא, שמצבו הולך ומידרדר אט-אט, במשך ימים, שבועות וחודשים ארוכים.

לא כן "צרת שביתה", פתאומית. לעתים האסון מתרחש כהרף עין, בשבריר שנייה. בלי שצָפִיתָ אותו או צִפִּית לו.  אסון פתע כזה קשה הרבה יותר, מצד עוצמתו ותוצאתו, הרגשית והפסיכולוגית.

בקינתו ראה רבי אלעזר הקליר בחורבן אסון כפול: לא רק עצם החורבן ותוצאתו היו איומים ונוראים, קשים מנשוא, אלא גם תהליך התרחשותו.

היה זה אסון ש"שָבַת", שאירע בתוך שניות. באופן לא צפוי.

אכן, היו התראות ואזהרות מקדימות, אך אנשי הבית, הראשון והשני, לא שמעו אותן. "לנו זה לא יקרה". ויהי בבוקר –והנה אין מקדש. ירושלים חרבה, ואנשיה הלכו בשבי.

אפילו ירמיהו הנביא הופתע. הקב"ה ציווה עליו לקנות שדה בענתות (לב, ו-כז).

כשעזב את ירושלים, עדיין עמד מקדש על מכונו והכוהנים והלווים היו על משמרתם ועבודתם.

מִשֶחָזַר לירושלים, מרחק קילומטרים ספורים מענתות – כבר לא היה מקדש.  לפתע הבחין ירמיהו בעמדו מרחוק שעמוד הענן של המערכה אינו עוד מיתמר ועולה (אבות ה, ה).

הקב"ה הודיע לירמיהו שוב ושוב שהחורבן עומד להתרחש והוא נשלח כדי להביא את דבר החורבן לעם.

אבל אפילו הוא, "נביא החורבן", לא הכיר בכך שמועד החורבן היה כה קרוב. חלק מן ה"חורבן"מתבטא בעיניים שטחו מראות, באדישות ובחוסר הרגישות, בהשכחה ובהדחקה.

כגודל החורבן כך אתגר תיקונו.

לצד כינון המקדש הפיזי, תיקון החורבן הוא במידה רבה מעשה של פקיחת העיניים והלב, הראש והמחשבה, לנוכח המתרחש אל מול עינינו, תיקון כל הצריך תיקון, והכנה ראויה לקראת הבאות.

**********Paste this code as high in the of the page as possible************* ****************Additionally, paste this code immediately after the opening tag**********