‍תורה אחת יהיה לאזרח ולגר

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי משפט, הוד השרון

פרו' אביעד הכהן - נשיא מכללת שערי מדע ומשפט, הוד השרון

תורה אחת יהיה לאזרח ולגר

בשנת תשל"ב-1972 נדרש בית המשפט העליון בישראל לדון בהחלטה על הפקעת מקרקעין שלקבוצה נוצרית-גרמנית בזיכרון יעקב שאנשיה נחשדו במיסיונריות. בית המשפט קיבל את עתירתה כנגד ההחלטה וקבע, פה אחד, שהשיקולים שהניעו אותה היו זרים ופסולים בעליל ומנוגדים לחוק.

אגב כך, נדרש השופט צבי ברנזון (יליד צפת, שהתחנך ב"חדר" ובישיבה בצעירותו),לאיסור ההפליה על רקע ודתי. את פסק דינו עיגן במקורותיה של תורת ישראל, בין השאר בפסוק המופיע בפרשתנו. וכך כתב: "כשהוא יושב בארצו ועל אדמתו, ידע עַם ישראל את נפש הגר ונהג עמו בצדק וביושר. התורה ציוותה לנו: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" (שמות יב, מט); "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה" (ויקרא, כד, כב); "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו"(דברים א', ט"ז). בשורה של מקומות מזהירה התורה לא להונות את הגר, לא ללחוץ עליו, לא לעושקו ולא להטות את משפטו, ומשווה אותו בכל אלה ליתומים, לאלמנות ולעניים הזקוקים להבנה ולרחמי החברה: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כג, ט)... כשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו קורבנות היינו לאומות העולם שבתוכם ישבנו, ובכל הדורות טעמנו את הטעם המר של רדיפות, נגישות והפליות רק בגלל היותנו יהודים ש "דָתֵיהם שונות מכל עם". מלומדי נסיון מר ואומלל זה, שחדר עמוק עמוק להכרתנו ולתודעתנו הלאומית והאנושית, ניתן לצפות שלא נלך בדרכים הנלוזות של הגויים, ובהתחדש עצמאותנו במדינת ישראל עלינו להיזהר ולהישמר מכל צל של הפליה ומנהג של איפה ואיפה כלפי כל אדם לא-יהודי שומר חוק הנמצא אתנו ורוצה לחיות עמנו בדרכו שלו, לפי דתו ואמונתו. שנאת זרים קללה כפולה בה: היא משחיתה את צלם אלוקים של השונא וממיטה רעה על השנוא על לא אוון בכפו. עלינו לגלות יחס אנושי וסובלני כלפי כל מי שנברא בצלם ולקיים את הכלל הגדול של שוויון כלבני-אדם בזכויות ובחובות". על אף שהסכים לתוצאה שאליה הגיע עמיתו, הסתייג השופט יצחק כַּהַן (לימים, נשיא ביהמ"ש העליון), יליד גליציה ובן לשושלת הרבנים המפוארת כהנא-הלר מסיגעט (ואחיו של ח"כ הרב קלמן כהנא, מנהיג פא"י), הסתייג מביסוס פסק הדין על הפסוקים  שמדברים בגר, ועמד בקצרה על האבחנה בין "גרצדק" לבין "גר תושב".

חלפו מספר שנים. כמדי שנה, ביקש משרד החינוך והתרבות גם בשנת תשל"ט -1979 לחלק"תמיכות למפעלי תרבות ואמנות". בחוקי התקציב או בכל חוק אחר לא נאמר מי מבין המוסדות לתרבות ואמנות ייהנה מתמיכה שכזאת ומי לא ייהנה (או, כלשון סגן נשיא ביהמ"ש העליון דאז, חיים כהן, בחוק לא נאמר "מי ייעני ומי ייעשר").סגן פרקליט המדינה דאז, עו"ד ד"ר מישאל חשין (לימים, המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון), טען בלהט, כדרכו, כי ההחלטה על התמיכות "נתונה כולה לשיקול-דעת שר החינוך והתרבות. השר סומך לעניין זה על 'ועדת הקצבות' שמינה מבין אנשי משרדו, והמנהל הכללי בראשם".

העותרת ארגנה פסטיבל למוסיקה נוצרית שהיה אמור להתקיים בעיצומו של יום השבת ולהשמיע בו (רחמ"ל)את היצירה יוהנס -פסיון של יוהן סבסטיאן באך, שיש המזהים בה ניצנים אנטישמיים ברמזה על אשמת היהודים במות "אותו איש". בקשת העמותה סורבה. שר החינוך דאז (נזכור, שלא היה זה שר דתי, איש המפד"ל או "הבית היהודי", אלא יגאל אלון ע"ה, מפקד הפלמ"ח ואיש "אחדות העבודה- פועלי ציון"!) ואנשי משרדו נימקו את סירובם בהאי לישנא: "אין זה מתפקיד משרד החינוך והתרבות לתמוך במוסד שמטרתו היא ביצוע מוסיקה כנסייתית".

 

בית המשפט העליון דחה, ברוב דעות, את העתירה. השופט חיים כהן, בעברו תלמיד הראי"ה בישיבת "מרכז הרב" ולימים,ככינויו-שלו עצמו, "אפיקורוס לשם שמים", ביקש לקבל את העתירה בסמכו את אדניו, כמעט כמתבקש, על עקרונות דמוקרטיים ראשונים במעלה והם עקרון השוויון, חופש הביטוי וחופש הדת. כדרכו פעמים הרבה, הוא נותר בדעת מיעוט.

פסק הדין המרכזי של דעת הרוב, שנסמכה על ההלכה המושרשת בדבר אי התערבות בשיקול דעתו של הגורם המוסמך להחליט בבקשה,  נכתב על ידי השופט יצחק קיסטר. בהחלטתו, כתב בין השאר, כדברים האלה: "הבסיס לאיסור הפליה דתית מצוי בשני עקרונות - סובלנות דתית ושוויון דתי. אכן, המונח סובלנות הוא יותר רחב ומקיף מאשר המונח סבלנות אך גם לו יש גדרות וסייגים. עקרון הסובלנות דורש כי האזרח והחברה לא זו בלבד שיסבלו קיום דת כלשהי למרות שאינם מאמינים בעיקריה אלא יתייחסו לדת זו בנימוס ובדרך ארץ, בל יפגעו בה, בל יבזוה ובל יפגעו ברגשותיהם של המשתייכים לאותה דת; וכן יש לדרוש כי המשתייכים לדת פלונית לא יופלו לרעה בהשוואה לדתות אחרות, ועל-כן אין למנוע מאת שום אדם לקיים מצוות דת ובין באופן ישיר ובין בעקיפין, כגון על-ידי מניעת אפשרות עבודה לאנשים המשתייכים לדת פלונית. עצם הביטויים "חביב אדם" או "אהבת הבריות" אין לו משמעות אם אינו מוצא ביטוי בגישה מעשית. הייתי מסכם את הדברים בהפניה לעקרון גדול הידוע אצלנו מני קדם - "דעלך סני לחברך לא תעביד", מה ששנוא עליך אילו היו פוגעים בך בשל דתך או דעותיך, אל תעשה לאדם בעל דת או דעה אחרת".

השופט קיסטר תויג (גם אם נפשנו סולדת דרך כלל מתיוגים שכאלה) כשופט החרדי היחיד שכיהן אי פעם בבית המשפט העליון. את מקום מושבו קבע בשכונת "זכרון מאיר" בבני ברק, נמנה עם חוגי המקורבים ל"חזון איש", והיה בן בית רצוי בתפילות השבתות והמועדים בישיבת פוניבז' בבני ברק. למרות זאת, הבין – כעמיתו השופט ברנזון – שאם מדינת ישראל חפצת חיים היא, עליה לבקש אחר הסינתזה בין ערכיה היהודיים והדמוקרטיים, ובכלל זה הציווי"תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם".